כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 6/2010

    6 תגובות   יום רביעי, 30/6/10, 09:31

    "אפרסק ב-18 שקל ?!" הוא אמר לי, "לא יקרה לי כלום אם אני לא יאכל אפרסק. יקרה לך משהו אם לא תאכל אפרסק? שום דבר. אין שום סיבה לקנות במחיר כזה."

     

    שבוע שעבר הלכנו אני והשכן לקניות. הוא בן שישים וכשהוא הציע לי לבוא איתו קפצתי על ההזדמנות. אני יודע שזה מוזר אבל אני מת על אנשים מבוגרים. לא משנה כמה סיפור החיים שלהם בנאלי, אני שותה אותו כמו מים חיים.

     

    אז כמו שאמרתי, יצאנו אני והוא ביחד לסופר לקניות. הוא במומחיות ששמורה לאנשים בני שישים התעלם מהעגבניות שבתצוגה וניגש ישירות למחסן. הוא שלף משם ארגזים והתחיל לברור עגבניות מובחרות, כאלה שאנשים כמונו רואים רק בפרסומות.

     

    עם הפירות זה הלך יותר קשה. המחסנאי אמר שהוא לא מרשה ושלח אותנו חזרה לקנות עם האנשים הרגילים. אני חושב שהמחסנאי לא היה אומר כלום אם הוא לא היה מנדנד לו בשאלות על המחירים. והוא ידע למה הוא שואל.

     

    אני כמובן לא שמתי לב, אולי בגלל שאני קונה כל כך מעט פירות. מחירי הפירות עברו ממזמן את העשרה שקלים, ולכן כשהוא ראה אותי ממלא את השקית באפרסק הוא התפרץ.

     

    אני התגוננתי, אמרתי שזה בשביל הילדים, "נראה לך שזה בשבילי?"

     

    לא עזר. "בטח בשביל הילדים, זו הבעיה, ברגע שכולם יפסיקו לקנות בשביל "הילדים" הם לא יוכלו לקחת כאלה מחירים."

     

    החזרתי את השקית.

     

    ואז הבנתי שאין לי מושג אם 18 שקלים זה יקר. אני לא זוכר כמה אפרסקים עלו שבוע שעבר. גם לא לפני חודש ולא בכלל. שלפתי את הפנקס ורשמתי: יד יצחק 21.6, קילו אפרסק 18 שקלים.

     

    ואותו הדבר עשיתי גם לתפוחים, לעגבניות ולפלפלים האדומים.           

     

    אני לא יכול להגיד שזו מהפיכה בחיסכון, במיוחד כשההוצאה שלנו על סופר נעה סביב האלף שקלים (לא כולל חיתולים) אבל היום כשעמדתי אצל הירקן ושאלתי כמה עולים האפרסקים, ידעתי ש 15 שקלים זה מחיר טוב. קניתי גם בשבילי וגם בשביל הילדים.

     

    בסך הכל זה חיובי להכיר את המחירים של מוצרים שאנחנו קונים באופן קבוע. זה נותן תחושת ביטחון, ומכיוון שהמאמץ לעקוב אחריהם קטן, זה אפילו שווה את החיסכון.

     

    עכשיו אני רק מחכה שאני והשכן נצא שוב לקניות ואני אתפוס אותו קונה משהו במחיר מפוקע. לו אין ילדים בבית להישען עליהם כתירוץ, מקסימום אשתו.

     

    ***

     

    כפי ששמתם לב, מערכת הקפה שינתה את עיצוב האתר, וייקח לי קצת זמן עד שאכניס פה סדר. מקווה שזה לא גורם ליותר מדי אי נוחות. אבל אם יש משהו שמונע מכם לקרוא בבלוג כמו שצריך, אנא תודיעו לי כדי שאתקן אותו במהירות האפשרית.

     

    ועוד, לפי מה ששמתי לב הוסיפו פה אפשרות לראות את התגובות האחרונות, מה שיאפשר לי לענות גם על תגובות מפוסטים ישנים. נקווה שיש פה עוד כמה דברים טובים.

    דרג את התוכן:
      4 תגובות   יום שלישי, 29/6/10, 00:56

      אני שואב את המוטיבציה שלי לפשטות מהדברים הבאים:

       

       

      1. חיסכון בזמן

       

      2. הפחתת סטרס

       

      3. חיסכון בכסף

       

       

       

      חיסכון בזמן

       

      פחות חפצים שווה פחות משימות שווה פחות התחייבויות וזמן פנוי לעשות את הדברים שאני באמת רוצה.

       

      חפצים דורשים תחזוקה: צריך לטפל בהם, לסדר אותם, לאחסן אותם. כל זה לוקח זמן. מעט מאוד חפצים מצדיקים את הבעלות עליהם. במיוחד כשיש לנו כמה מאותו דבר:

       

      20 חולצות טי-שירט לא תורמות לי דבר, בין כה וכה אני לובש רק את מה שבראש הערימה. לעומת זאת, הם מבזבזים לי באופן קבוע זמן כשאני מסדר בגדים בארון.

       

      גם שלושה מטאטאים וארבעה יעים לא מפשטים את החיים.

       

      וכמובן, תיק השקעות מסובך. לא תודה. תיק ההשקעות שלי מורכב משלוש תעודות בלבד. כל דבר מורכב מזה יזלול לי את כל שעות הפנאי.

       

      הפחתת סטרס

       

      אמרו מרבה נכסים מרבה ...

       

      אז בדיוק ככה - אני לא מעוניין בדאגות. אני לא רוצה לדאוג מה יקרה אם יפרצו לי לבית (פרצו ולא מצאו כלום), לא רוצה לדאוג שמשהו יתקלקל או יאבד, לא רוצה לדאוג אם בחרתי מנייה נכונה.

       

      ואני גם לא אוהב להתלבט. את האנרגיות לקבלת החלטות אני מעדיף לשמור לדברים החשובים ביותר.

       

      חיסכון בכסף

       

      נראה לי שהטיעון הזה מובן מאליו: מוציאים פחות כסף על רכישה, על אחזקה ועל אחסון.

       

      ולמרות זאת, החיסכון בכסף מייצר הכי פחות מוטיבציה. לא בגלל שאני לא אוהב כסף (מתאר לעצמי שאני אוהב לא פחות ולא יותר מהממוצע), אלא בגלל שזה כמעט ולא מורגש.

       

      במיוחד כשזורקים חפצים:

       

      לרגל הולדת הבן קבלנו הרבה מתנות צעצועים לבן הגדול. משחקים שעולים מאות שקלים. קשה לוותר על כאלה דברים: הם יקרים, והם עדיין באריזה, ואתה חושב לעצמך שאולי זה יהיה שימושי, ואולי ניתן לזה צ'אנס ...

       

      הדבר העיקרי שרואים באותו רגע זה את מאות השקלים שלכאורה הולכים לפח, ולא את החיסכון ארוך הטווח.

       

       

      לסיכום, החיים שלי עדיין רחוקים מלהיות פשוטים, והם הרבה יותר קרובים למורכבות הרגילה של עובד הייטק ממוצע. אבל אני שיניתי מגמה. אני מנסה להחזיר לעצמי את השליטה.

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום ראשון, 27/6/10, 23:44

        פחד הוא מקדם מכירות שעובד תמיד. במיוחד כשמדובר בזהב, המתכת שאמורה לשמש לנו חוף מבטחים בימים של אינפלציה וחוסר וודאות. זו הסיבה שבכל פעם שרוחות כלכליות קרות נושבות מדפי העיתונים, יש מי שינסה לשכנע אותנו שזהב זה מה שתיק ההשקעות שלנו צריך.

         

        נדמה לי שהמילה הרווחת בהקשר הזה היא: גידור. יוקרתי כמו קרן גידור, ומפחיד כמו גדר ההפרדה. "אתה לא משקיע בזהב בשביל הגידור ?!" שאלו אותי יותר מפעם אחת. ובכן, לא. אני לא "מגדר" את התיק שלי בשום צורה כי אם הייתי עושה את זה היה קורה דבר אחד: כל הכסף שלי היה נשאר בעובר ושב.

         

        למה? אלף, כי דברים מסובכים מפריעים לי לחשוב. השרירים שלי, מהמוח ועד פרק היד, מתקשים ומאבדים את היכולת לזוז רק מלשמוע את המילה גידור. ובית, אני לא יודע כלום על זהב. איפה קונים, איך קונים, מה העלויות, כיצד מתמחרים, מה מכתיב את הביקוש, ומה מכתיב את ההיצע.

         

        אני לא אוהב לשים את החסכונות שלי בדברים שאני לא מבין.

         

        ובכל זאת, מאיפה בא הרעיון שזהב הוא חוף מבטחים, אי בודד, בים סוער. המקום שאליו נמלטים כשכל השווקים מתמוטטים.

         

        זה התחיל פחות או יותר כך: ממלכות קדם טבעו מטבעות וקבעו להם יחס המרה. נגיד דינר אחד שווה 4.25 גרם זהב.

         

        כשהשווקים היו פחות מפותחים, הזהב שימש עוגן, הוא זה שיצר את הערך מאחורי הכסף.

         

        כל זה היה טוב ויפה עד שהקיסר או הכליף החליטו להגדיל את העושר שלהם באופן מלאכותי. אז הם הגבירו את קצב יצור המטבעות מבלי שעמד לרשותם מספיק זהב לגיבוי. הסוחרים שהרגישו בתרמית, איבדו את האמון במטבע ותבעו לממש את יחס ההמרה.

         

        ובמילים אחרות: כדי להגן על עצמם מפני אינפלציה, אנשים נטשו את המטבע וחזרו לזהב.

         

        עד כמה שזה נשמע פרימיטיבי, כך בדיוק עבדו שווקי המטבע העולמיים עד לשנות ה-70.

         

        אבל האם זה יכול לקרות שוב? אם תנאי היפר אינפלציה ישררו בשוק, האם האנושות תחזור להשתמש בזהב כמטבע העיקרי?

         

        טרנט האם מהבלוגרים המצליחים בעולם בתחום ה-PF מציע שנבדוק מה קרה בעבר. הוא שולח אותנו לרפובליקת ווימאר בשנים 1922-1923. המטבע הגרמני, המארק, התרסק ואיבד מערכו לחלוטין. מחירה של כיכר לחם באותה תקופה עלה מ-163 מארק ל-2 מיליארד!

         

        ומה עשו הגרמנים? האם הם התחילו לסחור בזהב? ברור שלא. הם עברו לסחר חליפין. במקום לקבל משכורת בכסף הם קיבלו משכורת במצרכים.

         

        סיפור דומה מספרת אמא שלי שהגיעה לכאן מעיראק ב-1971. ב-13 השנים שקדמו לבואה, התרחשו בעיראק ארבע הפיכות צבאיות. האם אנשים החביאו במקלטים זהב? שוב, ברור שלא. הם צברו אורז וקפסולות לחיטוי מי השתייה.

         

        הקוסם מארץ עוץ

         

        בספר הקוסם מארץ עוץ, שיש המתעקשים לראות בו משל פוליטי,  צועדים דורותי וחבורתה בשביל האבנים הזהובות אל עבר עיר הברקת. עיר שכל תושביה לובשים משקפיים ירוקים. מי שיוריד את המשקפיים יגלה שעיר הברקת עשויה מאבן ולא מאזמרגד.

         

        שביל האבנים הזהובות הוא רמז ליחס ההמרה שנקבע לדולר באותה תקופה, ועיר הברקת היא רמז לנייר הירוק שמקור ערכו באשליה.

         

        בין אם ל. פרנק באום, מחבר הספר, התכוון לכך ובין אם לאו, ההשוואה הפוליטית ממחישה היטב את הפחד שלנו שבעצם מדובר באשליה. שיום אחד המערכת הכלכלית תתמוטט.

         

        בשל ההתפתחות ההיסטורית הזהב מתפקד כחומר שמאחורי הנייר. אולם ברור שגם הזהב הוא אשליה.

         

        שלושת אלפים שנים נדרשו לשוק המטבעות להשתחרר מהביטחון המדומה שמקנה הזהב, ומי יודע כמה זמן ייקח עד שיתר האנושות תשתחרר מהמנהג המיותר. כל זה לא אומר שאי אפשר לעשות כסף מזהב, יש כאלה שעושים מכך מיליונים. אני באופן אישי סומך יותר על השווקים ועל כושר ההמצאה האנושי.

         

        ומכיוון שאין לי שום כוונה להקדיש את זמני הפנוי להבנת המנגנונים שמניעים את הסחר בזהב, סורי, אני מהנדס תכנה וכשיש לי זמן מיותר אני מעדיף לרוץ יחף על חוף הים, אני מוותר על ההצעות לגידור, ומשקיע את כספי בכלכלה.

         

         

        ***

         

        הפוסט התפרסם היום בדה-מרקר (הגרסה שהבאתי כאן היא לפני עריכה)

         

        התגובות באתר שאלו מה האלטרנטיבה לזהב. כנראה שלא העברתי את זה בצורה מספיק ברורה: האלטרנטיבה היא הכלכלה. מכלול החברות שנסחרות בבורסות העולם, עדיף במקומות בהם יש שקיפות ושאנשים נענשים על מעשי רמאות - במדינות חוק.

         

        הערך האמיתי מאחורי הכסף הוא לא המתכת אלא הפעילות הכלכלית של האנושות. אם זו תדעך לא תעזור לנו שום מתכת ועדיף שנתמקד בשקי אורז. זו דעתי.

         

        ובכל זאת אני מדגיש: יש אנשים שעושים הון מזהב. חלק במזל שזה לא מעניין, וחלק מתוך הבנה ומיומנות שאין למשקיע הממוצע. זה שיש לו משרה קבועה ותחביבים שונים מסחר בזהב. 

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום ראשון, 27/6/10, 01:39

          הכנר ג'ושוע בל, מהנגנים הקלאסיים המפורסמים בעולם, התחפש לנגן רחוב ונתן קונצרט בן 45 דקות.

           

          מתוך 1097 האנשים שחלפו על פניו רק שבעה נעצרו להקשיב. הוא הרוויח 32 דולר מההופעה, 20 מתוכם מאישה שזיהתה אותו.

           

          כשבל מופיע באולמות קונצרטים הוא מרוויח אלף דולר לדקה.

           

          ההופעה היתה חלק מניסוי שנערך על ידי הוושינגטון פוסט והתפרסם בכתבה Pearls Before Breakfast. הכתבה זכתה בפרס פוליצר. הסרטון בתחתית הכתבה מציג את ההופעה בהילוך מהיר.

           

          ובנוסף - האודיו המלא של ההופעה

           

          ***

           

          אם מוזיקאי גדול מנגן מוזיקה אדירה אבל אף אחד לא מקשיב, האם הוא באמת טוב ?

           

          הניסוי נועד לבדוק האם המוזיקה תחדור את המולת היום-יום. האם יצירה יפה בכינור הכי יקר של הכנר הכי מוכשר, תנצח את הריצה הבלתי נפסקת שכל כך מאפיינת תחנת רכבת תחתית. התשובה כאמור היא לא.

           

          המוזיקה של בל לא חדרה. אבל כמו שאומר אוצר האמנות החשוב מרק לייתהאוזר בכתבה: גם אם תיקח תמונה של אלסוורת קלי ששווה חמישה מיליון דולר ותתלה אותה במסעדת פועלים אף אחד לא ישים אליה לב. אפילו מומחה לאמנות יגיד מקסימום: זה דומה לעבודות של קלי... תעביר לי את המלח בבקשה.

           

          ומה עם עובדי המסעדה, האם הם ישימו לב? האם האנשים שלא מיהרו לשום מקום באותו בוקר בתחנת המטרו כי הם כבר היו בעבודה, האם הם שמו לב לג'ושוע בל? כן ולא. כן כי כל העובדים במתחם שתושאלו על ידי התחקירנים שמעו את הכנר, חלק אפילו שמו לב שהוא טוב מהרגיל. ולא כי אף אחד מהם לא ייחס לו חשיבות ובטח שלא התרגש.

           

           

          ההקשר חשוב

           

          קאנט טוען שכדי להעריך יופי, צריך להסתכל עליו בתנאי צפייה אופטימאליים; כשאתה לא מצפה לשמוע יצירת מופת כנראה שלא תשמע אותה.

           

          אם נרחיב את הטיעון: חווית היופי מתרחשת במוחו של המתבונן:

           

          המוזיקה של בל תנעם לאוזנינו כשנשב באולם קונצרטים אחרי שקנינו כרטיס באלף שקלים, וכשנעבור בתחנת רכבת היא עלולה להיות לא פחות מרעש צורם.

           

          רונית צין-קרסנטי בכתבה מעולה בכלכליסט מתארת מחקרים של פול בלום ודן גילברט. הכתבה הזו שבזכותה כתבתי את הפוסט מתקדמת עוד צעד וטוענת שחווית העונג כולה מתרחשת במוחנו ללא קשר למה שקורה באמת:

           

          צפייה בסרט פורנו יכולה לגרום לעונג יותר מאשר אקט מיני אמיתי

           

          הכתבה מבצעת גם את ההקשר הצרכני ומכאן אני רוצה להמשיך

           

           

          ההתנהגות הצרכנית תלויה גם היא בהקשר

           

          אני חושב שעכשיו קוראים לזה באז. כולם רוצים ליצור סביב המוצר שלהם באז. שאנשים ידברו עליו, יכתבו עליו, יתלהבו ממנו ...

           

          אייפון זו הדוגמה הכי טובה.

           

          המטרה שלנו בתור צרכנים היא לפרק את הבאז - לשנות את ההקשר. לבנות אותו מחדש בצורה שהולמת את תפיסת העולם שלנו.

           

          אם פתאום מתחשק לנו טלפון חכם אנחנו צריכים לשאול מה קרה שפתאום מדגדג לנו לקבל ממכשיר הטלפון יותר מסתם שיחות ומסרונים. האם זה בגלל שלאנשים מסביבנו שאנחנו מעריכים יש? ואם כן, האם בכל זאת אנחנו ממשיכים להתרגש?

           

          כשאנחנו מודעים לכך שתחושת העונג שלנו נבנית על ידי גורמים זרים, אנחנו יכולים להתנגד, ולחילופין אנחנו יכולים לבחור בגורמים הזרים שאנחנו נותנים להם את האפשרות להשפיע על תחושת העונג שלנו.

           

          אגב, לי זה מסתדר בול עם המחקרים שמראים שמי שאין לו טלוויזיה מבזבז פחות כסף יחסית לאנשים בעלי אותה הכנסה.

           

          ***

           

          היצירה אותה ניגן בל נקראת "the Chaconne". באך כתב אותה ב1723, ולפי בל, זו לא רק אחת היצירות המוזיקליות היפות ביותר אלא גם אחד מהישגיה הכבירים של האנושות.

           

          בל ניגן ניגן בכינור Gibson ex Huberman ששוויו 3.5 מיליון דולר. הכינור הוא עבודת יד של בונה הכינורות הנודע אנוטוניו סטרדיווארי.

           

          הרצאה של דן גילברט ב TED, מדוע אנחנו מאושרים ? 21 דקות.

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום חמישי, 24/6/10, 01:25

            האם לחכות להערכות עובדים או שאולי זה בכלל לא קשור בנו אלא למצב החברה?

             

            ב- CNN money עשו טריק מעניין והפנו את השאלה הזו מצד אחד לקוראים, ומצד שני למומחים.

             

            הקוראים אמרו שהדבר הנכון הוא לחכות להערכות התקופתיות ושם להציג את התרומה שלך ומדוע מגיעה לך העלאה.

             

            המומחים אמרו שאם החברה מגייסת עובדים זהו סימן טוב שניתן לקבל תוספת שכר. קבע פגישה, הצג את יכולותיך ואת תרומתך, ובקש העלאה. הם אומרים.

             

            ההבדל בין שתי הגישות תפס אותי: מהתשובות אנחנו רואים כיצד הקוראים חושבים על הצד של העובדים ואילו המומחים חושבים על הצד של המנהלים.

             

            הקוראים חושבים מתי זה לגיטימי לבוא בבקשות - בהערכות עובדים. ואילו המומחים חושבים מתי סביר שהמנהלים ייעתרו לבקשות - כשהארנק פתוח וכשמחפשים עובדים.

             

             

            כמובן שמאוד הזדהיתי עם הקוראים. זה הדבר שאני הייתי עושה אם לא הייתי מנסה להתגבר על ההתנגדות הפנימית שבתוכי: "לא נעים לי, עכשיו זה לא הזמן המתאים, אולי כדאי שאעבוד קשה על עוד פרויקט לפני שאבוא בדרישות ..."

             

            אלה פחות או יותר החששות שהיו מרעידים לי את הב---ם, שהיו גורמים לי לדחות את בקשת ההעלאה לפגישה שהבוסית קבעה. וגם אז הייתי מהסס, מחכה לראות שהפידבק חיובי.

             

            אבל אני מסכים לחלוטין עם עמדת המומחים. ראשית אין פה עניין של לא נעים. גם ההנהלה לא תחכה להערכות העובדים כדי להודיע למישהו על פיטורים. וחוץ מזה אף אחד לא משלם לך בגלל שאתה נחמד. העבודה היא סחורה ומחירה נקבע במשא ומתן. תמיד עדיף לערוך את המשא ומתן בזמן שנוח לך.

             

            ועוד נקודה ששמה את ההמתנה באור מגוחך: למנהל הישיר שלך אין מושג כמה אתה מרוויח, לא הוא הכתובת לבקש העלאה, וכל מה שתקבל ממנו בהערכת עובדים זה: "אני יעביר את הלאה את בקשתך ..."

             

             

            ***

             

            'להרוויח יותר' הוא צד אחד חשוב במשוואה של 'לבזבז פחות ממה שאנחנו מרוויחים'. זו הסיבה שאני רואה בפוסטים על קריירה כחלק בלתי נפרד מתחום ה- Personal Finance. במיוחד כשכמעט אין גבול לאפשרות להרוויח יותר, ומנגד יש גבול ברור לאפשרות להוציא פחות.

             

            הצרה היא שבדרך כלל, כשחושבים על להרוויח יותר, חושבים על עבודה נוספת או על השקעות מתוחכמות. שני דברים שדורשים השקעה לאורך זמן ובדרך כלל לא מעשיים.

             

            הכנה למשא ומתן בעניין השכר לעומת זאת, היא השקעה חד פעמית. מה שהופך אותה למאוד מעשית, והעניין הוא שכמעט אין שם אפשרות להפסיד: קובע פגישה, עושה חזרות בבית, מציב דרישות, ובמקרה הגרוע ממשיך לקבל את אותה המשכורת בדיוק.

            דרג את התוכן:
              9 תגובות   יום שלישי, 22/6/10, 03:12

              חברה קרובה שלי, דוקטורית פלוס תואר שני במנהל עסקים, עם ניסיון עבודה במקומות הנחשבים ביותר בתחומה, מרוויחה שמונת אלפים שקלים ברוטו. יחסית לאנשי המקצוע בתחומה היא מרוויחה מעולה. אבל היא מתוסכלת:

               

              "האפשרות היחידה שלי להרוויח יותר היא לחזור לאקדמיה, להיות חברת סגל, אבל זה לא בשבילי, אני לא יכולה לדמיין את עצמי חוזרת לשם. מצד שני אני עובדת כל כך קשה ובקושי סוגרת את החודש. אם לא המשכורת של בעלי, הייתי חייבת לגור אצל ההורים. אני מרגישה תקועה, אני לא יודעת מה לעשות."

               

              אין ספק שהמצב שהיא נמצאת בו מתסכל. התשוקה המקצועית שלה הובילה אותו למסלול מוגבל מבחינת יכולת ההשתכרות, כל כך מוגבל שלא ברור שהתשוקה שלה תעמוד לה עוד הרבה זמן. היא בעצמה אומרת שאם הייתה יכולה להתחיל מהתחלה היא הייתה לומדת מדעי המחשב וסוגרת עניין. "אולי פחות מעניין אבל בטח יותר מתגמל," היא אומרת.

               

              מצד שני, מה עוצר אותה להתחיל מהתחלה. היא צעירה - בת שלושים. מצבה הכלכלי סביר הודות למשכורת של בעלה, ובעיקר - היא מרוויחה מעט. מספיק מעט כדי שהנזק משינוי כיוון יהיה קטן.

               

              ואפילו יותר טוב, היא לא באמת חייבת להתחיל מהתחלה. היא יכולה לנסות להמציא דרך חדשה להרוויח כסף, כזו שמתעלמת מהחוקים שמכתיבים את המסלול שהיא צועדת בו. אני בטוח שהידע הרב שהיא צברה יכול להניב כסף, רק צריך למצוא איך.

               

              ועוד דבר שעומד לטובתה: בגלל שכל כך קשה להשתכר מהמקצוע הזה, יש מעט מאוד אנשים שהגיעו לרמת הידע שלה. רובם נשרו בדרך או לא ניסו בכלל. דווקא במקרה הזה, הקושי יכול להיות יתרון. הוא מסנן את מרבית המתחרים ומשאיר אותה לבד בזירה.

               

              ברור שזה לא יהיה קל - אחרת מישהו כבר היה עושה את זה. וברור שרוב הסיכויים שהיא לא תצליח - אז מה? מה היא כבר מפסידה?

               

              במקרה הכי גרוע, עוד שנתיים היא תתחיל מהתחלה.

               

              פסיכומטרי נמוך - כמו משכורת נמוכה

               

              הסיפור שלה הזכיר לי סיפור דומה מכיוון אחר: בימים שבהם הפסיכומטרי היה הדבר הכי חשוב בעולם (בגיל 21), פגשתי בחורה שהוציאה "רק" 600 בפסיכומטרי. שליש מהנבחנים בלבד מצליח להוציא ציון גבוה מזה, ובכל זאת, זהו ציון נמוך מדי מכדי להתקבל לפקולטות שמבטיחות משכורת גבוהה: רפואה, מדעי המחשב, משפטים, ראיית חשבון.

               

              בהתחלה היא הייתה מבואסת, בכל זאת בגיל ההוא הפסיכומטרי יותר חשוב מאיך שאתה נראה. אבל אחרי כמה זמן היא שינתה את דעתה: "אם הייתי מוציאה ציון גבוה יותר הייתי צריכה להתלבט בין ארבע אפשרויות שאף אחת מהן לא מעניינת אותי במיוחד. עכשיו אני מתלבטת בין עשר אפשרויות שכל אחת מהן נראית לי מלהיבה."

               

              דרכנו נפרדו מאז, אין לי מושג איפה היא עכשיו, אני רק זוכר שהיא למדה B.A כללי ומדע המדינה. אולי היא מתוסכלת ממה שהיא מרוויחה עכשיו ואולי לא, אבל לא זה העיקר. מוסר ההשכל מהסיפור שלה הוא שדווקא הקושי (או הכישלון, כפי שהיא ראתה את זה) הוא זה שהרחיב את האפשרויות העומדות לרשותה.

               

              ומה שצריך ללמוד משני הסיפורים האלה הוא שברגעים שאנחנו מצליחים והכל נראה טוב לכאורה, אלה הרגעים שבהם אנחנו נשאבים למסלול מוכתב על ידי הסביבה. אם זה מסלול לימודים מסוים לבעלי פסיכומטרי גבוה, ואם זה מסלול מקצועי קבוע מראש לבעלי משכורת גבוהה.

               

              יצירתיות, יזמות והרחבת אופקים נגישים הרבה יותר כשהקושי נמצא בסביבה.

              דרג את התוכן:
                12 תגובות   יום ראשון, 20/6/10, 00:24

                קודם כל דברים טובים: ביום שישי בארבע בבוקר נולד לנו בן, הכל הלך חלק חוץ מזה שהגעתי לכניסה הלא נכונה (והסגורה) של בית חולים תל השומר. אבל כמו שאומרים: לאמא ולתינוק שלום.

                 

                שלוש שנים עברו מאז לידת הבן הראשון ונדמה ששכחתי הכל. שכחתי מה זה להחליף חיתול כל שעה, שכחתי מה זה לקום באמצע הלילה כל שעתיים, ואני מקווה שלא אזכר מה זה לקפוץ על כדור פיזיו עם תינוק מתפתל מגזים במשך שעה.

                 

                תגידו לי, למה הם לא נולדים ישר בני שנה ?!

                 

                 

                ***

                 

                וחוץ מזה יש פוסט:

                 

                 

                הסיבה העיקרית שבגללה אנשים לא מצליחים לחסוך כראוי, לפחות בארה"ב, היא תשלומי ריבית. מלבד תשלומי המשכנתא, הצרכן האמריקאי משלם מדי חודש סכומי כסף משמעותיים להחזר הלוואות נושאות ריבית.

                 

                אם הוא היה חוסך את הריבית ואך רק את הריבית, כלומר קונה את אותם המוצרים טיפה מאוחר יותר, כשכל הכסף בידו, שיעור החיסכון באמריקה היה נכנס למה שהמומחים קוראים - התחום הסביר.

                 

                בישראל לא נתקלתי בתופעה הזו, לפחות לא בסביבתי המיידית. כמובן שיצא לי לראות פרסומות של בנקים שמנסים לשכנע אותנו לממן צריכה על ידי הלוואות אבל אף פעם לא הכרתי מישהו שאשכרה לקח הלוואה כדי לצאת עם המשפחה לטורקיה לקלאב. לא ראיתי עד לפני כמה ימים.

                 

                קרובת משפחה שלא מכירה את הבלוג, סיפרה לי בתמימות איך היא לוקחת הלוואה כדי לטוס הקיץ לחו"ל עם הילדים. "למה לטוס לחו"ל אם אין לך כסף ?" שאלתי, והיא ענתה, "מה פתאום אין לי כסף, פשוט לא רוצה לשבור חסכונות."

                 

                היא מצידה לא רצתה, ואני מצידי לא התעקשתי להטיף את משנתי. איחלתי לה שתעשה חיים.

                 

                אבל זה גרם לי לחשוב, אם היא שיש לה כסף, ומספיק שכל, והשכלה להתנהג בצורה כלכלית נבונה מעדיפה ללוות כסף בריבית גבוהה, גבוהה מזו שהיא מקבלת בתכנית החיסכון, אולי זו תופעה שמתרחשת במימדים שלא הייתי מודע ...

                 

                סביר להניח שיש לה סיבות מקלות, שהחיסכון נמצא בתכנית שלא משתלם לצאת ממנה. אם הטיול עולה עשרת אלפים ובחיסכון יש מאתיים אלפים כנראה שעדיף לה לשלם ריבית מאשר קנס יציאה.

                 

                אבל זה עדיין לא מספיק טוב. הטעות הראשונה שלה היא שהיא סגרה לטווח ארוך כסף שהיא צריכה עכשיו. במקרה הזה הסגירה רשמית בתכנית עם תנאים חתומים. אבל באותו האופן אפשר לחזור על הטעות במסגרת פחות רשמית - למשל באפיק מנייתי.

                 

                כששמים כסף שעלולים להיזקק לו בטווח הקצר באפיק מנייתי, הקנס שנשלם יכול להיות הרבה יותר גדול. ייתכן שבדיוק ברגע שנרצה לממש, המנייה תהיה בנסיגה גדולה. נהיה חייבים למכור ולהפסיד את העליות שציפינו להם כשקנינו את המנייה.

                 

                הטעות השנייה שלה היא שאין לה קרן חירום. אם היא הייתה צריכה לקחת הלוואה בשביל טיול סימן שגם במקרה חירום לא הייתה לה תשובה. אם נניח יפטרו אותה היא תעמוד מול אותה דילמה: לשבור חסכון או להלוות. אלא שבמקרה הזה הפיתוי לשבור יהיה גדול - כשאין לך עבודה הרבה יותר מפחיד להלוות.

                 

                ואז אם היא תמצא עבודה תוך חודש - כל שבירת החיסכון תהייה לשווא.

                 

                אין ספק שהתנהלות אחרת הייתה חוסכת לה תשלומי ריבית מיותרים. במקרה הזה הם לא נוראיים, אבל כשההתנהגות הזו הופכת לדפוס, מדובר בהפסדים משמעותיים. הפסדים שיורדים ישירות מהחיסכון לפרישה.

                דרג את התוכן:
                  5 תגובות   יום חמישי, 17/6/10, 00:24

                  לא תמיד זה ברור שהמצב הכלכלי שלנו מתחיל להיות בעייתי. לפעמים אלה ההוצאות שלנו שגדלו יותר מדי מבלי שנרגיש, לפעמים אלה ההכנסות שלנו שהצטמקו יותר משרצינו להאמין.

                   

                  כדי לא להיות הצפרדע שמתבשלת לאט בסיר מים חמים, בדקו את מצבכם הכלכלי:

                   

                  1. אין לכם שישה חודשי מחייה במזומן

                   

                  2. אתם חוסכים פחות מעשרה אחוזים מההכנסות

                   

                  3. אתם מוציאים יותר משליש מההכנסות על דיור

                   

                  4. אתם מוצאים יותר משליש על מזון

                   

                  5. אתם תלויים בשעות נוספות בשביל לכסות את ההוצאות

                   

                  משפחות מהעשירון השישי ומעלה (60 האחוזים העליונים בגובה המשכורות) לא צריכות להזדהות עם אף אחד מהסעיפים. אם בכל זאת יש סעיפים שסימנתם עליהם V, הגיע הזמן לבצע שינוי. עכשיו.

                  דרג את התוכן:
                    9 תגובות   יום רביעי, 16/6/10, 00:47

                     

                    כמעט שנתיים חלפו מהפוסט הראשון שפרסמתי באחד ביולי 2008. כשהתחלתי ידעתי שיש לי נושא טוב, ידעתי שהבלוג מעניין אותי מספיק כדי להתמיד, והייתי בטוח שהוא יכול להועיל להרבה אנשים.

                     

                    אני לא עושה סיכומים עכשיו, אולי בעוד שבועיים, אבל הבלוג איזהו עשיר? עשה כברת דרך משמעותית בתקופה הזו מבחינת התפוצה. מקוראת אחת (אשתי היקרה) הגענו לקרוב למאתיים קוראים קבועים (הערכה) ועוד כמספר הזה קוראים מזדמנים. לא כמו שחלמתי ובכל זאת לא מעט.

                     

                    בכל התקופה הזו אני גאה להגיד שלא שלחתי הודעת ספאם אחת, שמעולם לא ביקשתי ממישהו שיקרא, יככב או יגיב באתר. אפילו לא מחברים או בני משפחה. המקסימום שעשיתי היה לבקש מאדם או שניים שיחווה דעה וגם זה היה מיותר.

                     

                    מבחינתי כל מאמץ לפרסם את הבלוג הוא בזבוז זמן. פוסט איכותי אחד חשוב לי יותר מאלף קוראים חד פעמיים. חשוב להבין, כתיבת בלוג זו משימה מתמשכת שאין שום גמול כספי בעדה. כדי להתמיד בה צריך להתרכז בעיקר, במה שנותן סיפוק והנאה.

                     

                    מבחינתי כתיבת פוסט איכותי, כלומר פוסט מהנה ומועיל לקורא, זו המטרה העליונה בבלוג.

                       

                    הנקודה שלי היא שרעיון טוב מתפשט לבד.

                     

                    אם פעם מישהו שאל אתכם אם אתם מכירים עובד טוב שאפשר לזמן לראיון עבודה, בוודאי שמתם לב שהאדם הראשון שחשבתם עליו הוא לאו דווקא החבר הכי טוב אלא האיש שכשתביאו אותו, הוא יגרום לכם להתגאות. בגלל שהוא באמת עובד טוב.

                     

                    או אם פעם מישהו עזר לכם במשהו שכמעט אבדתם תקווה. אתם בטח לא מסוגלים לזכור כמה פעמים דברתם בשבחו. אפילו הרבה שנים אחר כך. אני זוכר מישהו שעזר לי בטירונות, הייתי חייל ממש נורא, הלמוט, מה שניסיתי לא הלך, והוא קם בוקר אחד ועזר לי לעבור מסדר. לא ביג דיל בשבילו אבל עד היום אני אסיר תודה. קוראים לו יורן.

                     

                    אז מה אני מבקש מכם:

                     

                    אם אתם נהנים מהבלוג ומרגישים שהוא מועיל לכם אנא תרשמו לר.ס.ס. (אם הלינק לא עובד לכם לחצו על 'רסיסי מידע' שבעמודה השמאלית)

                     

                    דרך אחרת לעקוב אחרי פוסטים חדשים בבלוג היא להציע לי חברות, ואז הקפה ישלח אליכם הודעה ברגע שיתעדכן פוסט חדש.

                     

                     

                     

                     

                    ***

                     

                    חובה להזכיר שהבלוג בעיתון תורם המון לחשיפה. הרבה אנשים מכירים אותי ואת הבלוג בזכות העיתון, אבל אני לא בטוח שהוא הביא קוראים כמו שהוא חיזק את המוניטין. ברור לי שזה גורם לאנשים להתייחס קצת יותר ברצינות.

                    דרג את התוכן:
                      3 תגובות   יום שלישי, 15/6/10, 00:18

                      ויכוח מעניין שהיה לי עם אשתי:

                       

                      היא: "אתה זורק דברים רק בגלל שאין לך כוח לסדר"

                       

                      אני אחרי רגע של מחשבה: "נכון"

                       

                      אני ואשתי החלטנו להקטין את כמות החפצים שברשותנו. הסיבות לכך ברורות:

                       

                      פחות חפצים

                       

                      1. גורמים לך לחשוב פעמיים לפני שאתה מכניס משהו הביתה: האם זה שימושי או בעיקר יתפוס מקום

                       

                      2. גורמים לך לחשוב האם החפצים הקיימים מועילים באיזשהו אופן או שהם רק דורשים תחזוקה

                       

                      3. מגדילים את המרחב. הבית נהיה גדול יותר

                       

                      4. הופכים אותך לבן אדם חופשי. גם רוחנית וגם מעשית - עם פחות חפצים אתה יכול לנוע בקלות ממקום למקום

                       

                       

                       

                      הוויכוח בינינו התחיל בגלל שלאחרונה הורדתי הילוך (אם ניוטרל נקרא הילוך) בעבודות הבית. היא כעסה בצדק על כך שהשארתי את המטבח מבולגן ואני עניתי שנמאס לי וצריך לזרוק את כל הסירים והמחבתות המיותרים לפח.

                       

                      מהרבה ציוד כבר נפטרנו אבל שישה סירים וארבע מחבתות זה עדיין יותר מדי. אם אין לכם ארונות מטבח גדולים במיוחד גם שישה סירים יכולים לעשות בלגאן. בפועל מה שקורה זה שמשתמשים בסיר אחד, זה שבולט החוצה, ואם חלילה המכסה שלו נמצא בחלק האחורי של המדף אז אין ברירה: מוציאים הכל החוצה ואחר כך לסדר מחדש. או - כמו שאני עשיתי - להשאיר את המטבח מבולגן.

                       

                      כשמתחילים לחשוב על מינימום חפצים מבינים שהסירים והמחבתות האלה, יפים מתוחכמים ויקרים ככל שיהיו, לא תורמים דבר. רק מפריעים. אנחנו מבשלים בסיר אחד. מטגנים תמיד באותה מחבת. ובשביל פעם בשנה (בטח פחות מזה) אתה שואל את עצמך אם זה שווה את הבלגאן.

                       

                      צודקת אשתי: אין לי כוח לסדר, ואם אפשר להימנע מכך על ידי ויתור על החפצים אז אני בעד.

                       

                      מניסיוני האישי קשה לוותר על הכל בבת אחת. גם במקרה שלנו אין סיכוי שנזרוק חמישה סירים ושלוש מחבתות. לא מייד. בדרך כלל נפטרים מהמובן מאליו, ומה שבסימן שאלה יהפוך למובן מאליו עוד חודש או עוד שנה.

                       

                      דבר אחד בטוח: אחרי שזרקת משהו באה תחושת הקלה.

                      דרג את התוכן:
                        9 תגובות   יום שני, 14/6/10, 00:32

                        גם אתה רוצה לכבוש את העולם? תתמקד בדבר אחד

                         

                        תארו לעצמכם שתצליחו ללמוד שפה חדשה בכל שנה, לנגן בפסנתר ולהשתתף בטריאתלון. אם רק נצליח להתייעל, אנחנו אומרים לעצמנו, אם רק נהייה רציניים, ולא נבזבז זמן על שטויות - זה אפשרי. כן, בטח.

                         

                        כשרשימת היעדים שלכם נראית כמו רשימת פנטזיות, כלומר אם אתם חיים בסרט כמוני, הסיכוי שלכם לכבוש את העולם הוא קלוש. ההיסטוריה, בניגוד לסרטים ההוליוודיים, אינה משופעת בגאונים רב תחומיים.

                         

                        המציאות היא שאפשר להיות מעולה רק בדבר אחד, וגם זה קשה מאוד. אין מה לעשות - כדי להצליח צריך להתמקד. לכן, הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען עצמנו הוא להעיף מרשימת המשימות שלנו את כל מה שלא הכרחי, את כל מה שלא חשוב באמת.

                         

                        לסמוך על ה-Inbox

                         

                        וורן באפט, האיש העשיר בעולם, אוהב לספר שהוא עשה את הונו בזכות היכולת שלו לומר "לא". "אנשים מנסים לעשות עם באפט עסקים, לעניין אותו בחברות, והוא מצליח להתעלם מהם", הסביר גיא ספיר בראיון ל- TheMarker

                         

                        ספיר הוא איש עסקים ששילם עם שותפו 650 אלף דולר בעבור הזכות לאכול ארוחת ערב עם באפט. במשך שלוש שעות הם ישבו ושוחחו עם באפט ודיברו על מבחר נושאים. ספיר התרשם במיוחד מיכולת ניהול הזמן של באפט: "הוא מצליח לנהל את הזמן שלו בחוכמה ולהספיק לעשות הרבה דברים משום שהוא אומר 'לא' לדברים - לכל הדברים שלא חשובים בעיניו".

                         

                        באפט הוא המשקיע המצליח בהיסטוריה. הוא בוודאי יודע דבר או שניים על ניהול זמן. ואולם הגורו האמיתי בתחום ניהול זמן והפרודוקטיביות הוא דיוויד אלן, מחבר הספר המשפיע ביותר בתחום: Getting Things Done אם לא קראתם אותו עדיין, כדאי לכם להיכנס לאמזון ולרכוש אותו מיד.

                         

                        הפילוסופיה של אלן פשוטה: המוח שלנו צריך להיות פנוי מכל מחשבה שאינה קשורה בביצוע המשימה. את כל האינפוטים בחיינו אנחנו צריכים להדוף לתוך תיבת Inbox ולשחרר את המוח מהצורך לאחסן מידע.

                         

                        פעם או פעמיים ביום אנחנו צריכים לעבור על התיבה ולרוקן אותה:

                        -         דברים שאין לנו צורך בהם לזרוק,

                        -         מידע שנצטרך בעתיד לתייק,

                        -         משימות שאפשר לבצע תוך פחות משתי דקות לבצע מייד,

                        -         ומשימות תלויות בזמן להכניס ליומן.

                         

                        ברגע שנתחיל לסמוך על תיבת ה-Inbox, כשנפסיק לפחד לחשוש לאבד מידע או לפספס משימה, המוח שלנו יוכל להתחיל להתרכז. היעילות שלנו תגבר. נתקדם בביצוע המשימות שלנו ואיכות הביצוע תשתפר.

                         

                        "עליכם להגיע למצב שבו התודעה שלכם היא כמו מים," הוא טוען - בהשראת אמן הלחימה הסיני האגדי ברוס לי.

                         

                        "נקו את המחשבות שלכם, היו חסרי צורה כמו מים. כשאתם שמים מים בתוך כוס הם מקבלים את צורתה, כשאתם שמים מים בתוך הבקבוק הם מקבלים את צורתו".

                         

                        כשהתודעה שלנו נהיית כמו מים, אנחנו מתרכזים במשימה - התודעה שלנו מתאימה את צורתה למשימה שאנו מבצעים.

                         

                         

                         

                        ***

                         

                        הפוסט הזה התפרסם היום בדה-מרקר

                         

                        אתם חייבים לראות את הראיון עם ברוס לי. אני צפיתי בו עשרים פעם לפחות.

                         

                        את הספר של אלן קראתי לראשונה לפני שלוש שנים, ומאז קראתי אותו עוד פעמיים. אין שום ספר שהשפיע עלי יותר מהספר הזה.

                        דרג את התוכן:
                          3 תגובות   יום ראשון, 13/6/10, 01:24

                          שש שעות שינה

                           

                          עשר שעות עבודה (כולל נסיעות)

                           

                          ונשארו בידינו שמונה שעות.

                           

                           

                          נשמע הרבה כשמציגים את זה ככה. אז איך זה שאין לנו זמן לכלום?

                           

                          תכלס, שמונה שעות זה די הרבה. גם אם נוריד מזה שעת התארגנות בבוקר, ושלוש שעות עם המשפחה בערב, עדיין נשארות ארבע שעות. וזה עוד לפני שהזכרנו את סוף השבוע. בארבע שעות ביום אפשר לעשות הרבה.

                           

                          בדרך כלל אין שום בעיה. מלבד תחושת הלחץ שרבים מתלוננים עליה, רוב האנשים מספיקים לעשות את כל מה שחשוב בעיניהם.

                           

                          הבעיה מתחילה כשאנחנו רוצים לעשות משהו מעבר לשגרתי. משימות כמו השבחת הידע המקצועי שלנו, התמקצעות בהשקעות, פתיחת עסק עצמאי, או לימוד לעומק של נושא מסוים, כל אלה דורשות יעילות ומיקוד לאורך כל שעות היממה. הן בשעות העבודה והן בשעות הפנאי.

                           

                          קשה, מלחיץ, אבל אם זה היה אחרת כולם היו עושים את זה.

                           

                           

                          טרנט האם מהסימפל דולר שאני נוהג להעתיק ממנו הרבה, כתב פוסט סקירה על ספר בשם The Other 8 Hours. הספר מציע דרכים כיצד להפיק את המירב משעות הפנאי שלנו, בתנאי כמובן שרוצים לעשות בהם דברים גדולים יותר ממה שאנחנו מצליחים.

                           

                          ממה שמביא טרנט בסקירה תפסו אותי כמה דברים:

                           

                          1. ישנה אמירה כזו: בן אדם צריך זמן לעצמו, מתי יש לך זמן להרים פרויקטים אחרים?

                           

                          אני באופן אישי חשבתי ככה בעצמי הרבה שנים. חשבתי שאני חייב לשבת כל ערב שעה או שעתיים מול האינטרנט כדי להירגע מאירועי היום. בפועל גיליתי שאני לא צריך את זה בכלל. להיפך, לא רק שלא נהניתי, זה גרם לי לשקוע ולאבד אנרגיות לעשות דברים אחרים.

                           

                          היום כשהערבים שלי לחוצים בהרבה אני גם עושה יותר וגם נהנה יותר. עובדה.

                           

                           

                          2. להפוך מצרכן ליצרן

                           

                          או במילים אחרות: להפוך מפסיבי לאקטיבי. שעות הפנאי צריכות להתמלא בפעילות יוצרת ולא בצריכה (של בידור בדרך כלל). בשבילי זה עובד. כשאני אקטיבי אני נהנה יותר.

                           

                          3. לנסות כמה שיותר רעיונות עד שתמצא את מה שעובד בשבילך

                           

                          בשבילי זה לכתוב. כל חיי אהבתי לכתוב אבל חוץ מכתיבה אהבתי עוד הרבה דברים אחרים. השקעתי הרבה זמן בלימוד שפות, בספורט (תריאטלון), ובינתיים נעצרתי בכתיבה. כרגע זה עובד ויש לי חלומות גדולים בתחום אבל אין ספק שיום אחד זה יכול להפסיק לעבוד ואז אחפש משהו אחר (ואז אשתי תהרוג אותי באמת).

                           

                           

                          שעות הפנאי שלנו הם מצרך יקר, שווה לחשוב אם אנחנו מרוצים מהם. אם אנחנו מעבירים אותם באופן שעושה לנו טוב.

                          דרג את התוכן:

                            ארכיון

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה