כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 7/2010

    3 תגובות   יום שבת, 31/7/10, 23:06

    באנגלית יש הבחנה בין Broke ל- Poor. מרושש ועני.

     

    עני הוא אחד שהחברה בה הוא חי מונעת ממנו את האפשרות לחיות ברווחה, מה שנקרא בן אדם מוחלש. למרבה הצער החברה שלנו מלאה באנשים מוחלשים.

     

    מרושש לעומת זאת, כמו שאומר לארי וינגט, הוא בן אדם שמרוויח מעט מדי, או מבזבז יותר מדי. בן אדם שיש לו המשאבים לבצע שינוי ומסיבות שכן תלויות בו – לא מבצע אותו.

     

    האבחנה הזו בין עני למרושש יפה על הנייר אבל בפועל היא לא נותנת לנו את הכלים לחלק את העולם לשניים, לומר זה עני וזה מרושש. במידה משתנה כל אחד מאיתנו הוא גם וגם. אף אחד מאיתנו לא חי בעולם שכל האפשרויות פרושות בפניו, אף אחד גם לא פטור מאחריות למצב שבו הוא נמצא.

     

    הפתיחה הזו היא בעצם הקדמה לתשובה שאני רוצה לתת לגברת שהגיבה ולאדון שפנה במייל בעקבות הפוסט: אפשר לחסוך 50% מההכנסות.

     

    הבלוג איזהו עשיר? מתייחס בעיקר לחלק של האחריות האישית, והוא נועד לעזור לכולנו להפסיק להיות מרוששים, אולי אפילו לשנות כיוון ולהפוך לאנשים עשירים. מטבע הדברים לאנשים שמרוויחים משכורות נמוכות יש פחות הזדמנויות ואני יכול להבין שהבלוג מדבר אליהם פחות, אם כי לא בהכרח.

     

    אני מקווה שהצלחתי להתמודד עם האשמות.

     

    ועכשיו נמשיך עם לארי וינגט:

     

    הדבר הקשה ביותר שתעשו בכל חייכם, מהיום שנולדתם עד ליום שבו תמותו, יהיה לעמוד מול המראה ולומר: זה הכל באשמתי. וזו אכן אשמתכם.

     

    לפעמים אנשים פונים אלי שואלים אם יש לי הרצאה שתעזור לאנשים לעשות שינוי. כן יש לי. הרצאה מצוינת שתשמחו לתת אותה לחברים שלכם. היא הולכת כך: תסתמו את הפה. מספיק לבכות. תמצאו לעצמכם חיים!

     

     

     

    מישהי קרובה אלי אמרה לי: סיימתי תואר שההורים יהיו מרוצים, ועכשיו אני יכולה להמשיך עם החיים. חבל שלא שמעתי את לארי לפני שהיא אמרה לי את זה, פשוט אי אפשר לנסח זאת טוב יותר: תסתמי את הפה, מספיק לבכות, ותמצאי לעצמך חיים. כי החיים עוברים מהר (כל חודש עשירית אחוז)

     

    אם היא באמת נכנעה להורים שלה, לא ברור לי מה הולך להשתנות, אחרי התואר יהיו להם דרישות חדשות. ואם היא סתם בכיינית, גם אז לא ברור לי מה הולך להשתנות כי החיים לא נהיים קלים יותר אחר כך.

     

    וכן, אני קצת קשה איתה, זו לא חכמה להיות גיבור בדיעבד. כולנו עשינו וממשיכים לעשות דברים כדי לרצות אחרים. הבעיה שזה לא משנה כלום במבחן התוצאה: אלה החיים שלנו שמתבזבזים, אז קדימה, מספיק להתבכיין ו. . .

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום רביעי, 28/7/10, 23:42

      סת' גודין בונה היררכיה של כישלונות לפי התדירות בה אנחנו צריכים להיכשל:

       

       

       

      להיכשל כמה שיותר: רעיונות שמאתגרים את הסטטוס-קוו. תשב לסיעור מוחות, תעלה רעיונות. ככל שתכשל יותר ככה עדיף.

       

       

      להיכשל בתכיפות גבוהה: תגדיר אב-טיפוס, תצייר גרפים, תבנה דוגמיות ...

       

       

      להיכשל מדי פעם: תבנה אב-טיפוס, תשחק משחקי מלחמה (בקבוצה) ...

       

       

      להיכשל לעתים רחוקות: צור אינטראקציה עם מספר מצומצם של לקוחות (לקוחות אלפא וביטא)

       

       

      לא להיכשל אף פעם: אף פעם אל תפר הבטחות.

       

       

       

       

      הרעיון הוא כזה: ככל שניכשל מספר רב יותר של פעמים בשלבים המוקדמים – בשלבי התכנון, כך ניכשל פחות בשלבים המאוחרים – שלבי הביצוע.

       

      ואת השאיפה לשלמות צריך לדחות או לצמצם לדבר אחד בלבד. לשמירה על המוניטין. אנחנו צריכים לשכוח משלמות כשאנחנו מתכננים או מבצעים, להיפך, אנחנו צריכים לנסות כמה שיותר מבלי לחשוב על הטעויות, כדי שבסופו של דבר נגיע לתוצאות מושלמות.

       

      מעבר לפוסט המקורי של סת' גודין

       

      ***

       

      סת' גודין הוא מהבלוגרים המצליחים בעולם והוא כותב בעיקר על שיווק, עסקים, ומוטיבציה.

       

      הוא כתב מספר ספרים, המפורסם שבהם הוא פרה סגולה. ואני ממליץ עליו ועל הספר Tribes.

       

      והנה הרצאה שלו ב- TED.

      (17 דקות)

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שני, 26/7/10, 23:16

        אדון שוק הוא ברנש הפכפך שמדי יום מתדפק על דלתות משקיעים ומציע להם לקנות או למכור את המניות שלו במחיר אחר. אותו אדון שוק, כותב באפט, הוא השותף הסמוי של כל משקיע.

         

        את המשל על מר שוק כתב גרהאם ב-1949 בספר The Intelligent Investor ומאז הפך הביטוי Mr. Market למטבע לשון בשיח הכלכלי שפירושו – דעת הקהל שהקשר בינה לבין המצב האמיתי הוא לחלוטין מקרי.

         

        וורן באפט, שמגדיר את גרהאם כאיש שהשפיע עליו יותר מכל פרט לאביו, אוהב גם הוא את המשל הזה, ומביא אותו בקטע הבא שתרגם גביזי:

         

        1. בן גראהם חברי ומורי , תיאר לפני זמן רב את הגישה המנטאלית הרווחת לתנודתיות בשוק המניות , אני מאמין שהתנודתיות הזו מאוד מועילה להצלחת ההשקעה.

        2. בן תיאר את השוק – את ציטוטי המחירים של המניות בבורסה – כאיש מאוד אדיב שנקרא "מר שוק".

        3. האיש הזה הוא  השותף  הפרטי  של כול משקיע בשוק ההון. כול יום ללא יוצא מן הכלל מר שוק מופיע ומציע לך מחיר שבו אתה יכול לקנות את החלק שלו , למכור את שלך או לא לעשות כלום.

        4. למרות שהעסק שבו אתם מחזיקים מאוד יציב מבחינה כלכלית ההצעות של מר שוק הם כול דבר אחר מלבד יציבות.

        5. הסיבה המרכזית לכך היא שלמר שוק יש בעיות אמוציונאליות מאוד קשות...

        6. יש זמנים שבהם הוא רואה רק דברים טובים , הכול מואר אצלו באור חיובי בלבד והדברים השליליים נעלמים. פתאום הכל טוב...

        7. כשמר שוק  במצב רוח הזה הוא מציע לך מחירים אסטרונומיים על החלק שלך (אם תרצה למכור) או שלו (אם תרצה לקנות) כי הוא מפחד שאתה תגרוף לכיסך את הרווחים העצומים שלטענתו עומדים להגיע.

        8. בזמנים אחרים מר שוק רואה רק את הבעיות והחסרונות של העסקים ושל העולם כולו. הטוב נעלם ובמקומו יש רק רע.

        9.  בזמנים האלו הוא מציע מחירים מאוד נמוכים לחלקים של העסק כי הוא פשוט מפחד ממה שהולך לקרות ומכך שאתה תזרוק הכול ותלך.

         

        מעבר לפוסט המלא של גביזי

         

        * גביזי לקח על עצמו משימה לתרגם את כל מכתבי באפט לעברית

         

        ** טרנט האם מהסימפל דולר כתב סדרה של 21 פוסטים (פוסט לכל פרק בספר) שמסכמים את הספר The Intelligent Investor.

         

         

        אם אתם משקיעים את כספכם, במניות או בנדל"ן, חשוב שתבהירו את יחסכם עם אדון שוק. למשל, נניח שאתם מחפשים דירה. הכותרות מרבות להתלבט בשאלה האם ישנה בועת נדל"ן או אין. כאמור, אתכם זה לא אמור לעניין. אתם צריכים להעריך את המחיר הסביר על פי השיקולים שלכם, ואם המחיר של אדון שוק אטרקטיבי – תלכו על זה. אם לא אז לא.

         

        העיקרון הוא לבדוק כל מקרה לגופו ולהתעלם מהרעש שיוצר ההמון.

        דרג את התוכן:
          2 תגובות   יום שני, 26/7/10, 00:14

          אנחנו מוציאים הרבה כסף כדי להרגיש טוב, מחקר חדש מסביר כיצד לעשות את זה נכון.

           

          הסוד הוא לרכוש חוויות: חופשה, יציאה, הרצאה, חוג ובאופן כללי כל פעילות חברתית מגבירה את תחושת האושר האישי. לכן, אם אתם רוצים להיות מאושרים אל תבזבזו כסף על חפצים. במקום, תשקיעו בלעשות פעילות ביחד עם אנשים.

           

          כדי להשיג את המיטב מכספכם, מגלים המחקרים, רצוי שתעשו זאת במנות קטנות. כלומר, במקום טיול יקר אחד, תצאו לכמה טיולים זולים; הסיבה לכך היא שלכמות הכסף שאנחנו מקדישים לחוויה כמעט ואין השפעה על מפלס האושר.

           

          מתוך הבלוג PsychologyToday

           

          ***

           

          הפוסט שהתפרסם היום בדה-מרקר הוא עיבוד של פוסט שפרסמתי כאן בבלוג שבוע שעבר, ולכן לא הבאתי אותו כאן במלואו כפי שאני משתדל לעשות בימי שני. במקום זאת אסתפק בלינק:

           

          ללכת לאיבוד בפרטים הקטנים

           

          ***

           

          www.WhoIsRich.co.il

           

          שום דבר דרמטי. מי שילחץ על הלינק יקבל הפנייה אוטומטית לבלוג בקפה.

           

          הסיבה שבגללה החלטתי להשמיש את הדומיין היא כדי להקל על אנשים להגיע לבלוג, גם אם יחולו שינויים בפלטפורמה של הקפה.

          דרג את התוכן:
            4 תגובות   יום ראשון, 25/7/10, 01:12

            עד 2050 יתגוררו בארה"ב למעלה מ-400 מיליון אנשים. ההערכות המקסימאליות מגיעות עד 460, גידול של 33% תוך 40 שנים.

             

            רוב הגידול מקורו בהגירה. למעשה אחד מכל שני מהגרים בעולם מהגר לארצות הברית, המקום המועדף על מהגרים משכילים ומיומנים.

             

            ועוד יתרון לארה"ב. בניגוד למתחרות שלה, מספר האנשים בגילאים 15-64 יעלה ב-42%. לעומת זאת, בסין מספר האנשים בתחום גיל העבודה יירד ב-10%, באירופה ב-25%, בדרום קוריאה ב-30%, וביפן בלמעלה מ-40%.

             

            לפחות על פי הדמוגרפיה, לסוסים של ארה"ב יש עוד מה להראות.

             

            אבל כידוע לכם תחזיות מאקרו אינם מעניינו של הבלוג. על אף האמונה האישית שלי בכלכלה האמריקאית, האסטרטגיה המועדפת עלי היא קניית מדד על הכלכלה העולמית. הרבה דברים יכולים לקרות ב-40 שנים, וכשזה מגיע לחסכונות שלי אני מעדיף לא להיות נביא.

             

            ועוד נושא אחד. חלקכם בוודאי שם לב לדמיון למציאות הישראלית: גם כאן כמות התושבים ממשיכה לגדול. הנתונים שמצאתי מדברים על תוספת של שני מיליון תושבים בתחומי הקו הירוק עד 2030. גידול של 26%.

             

            מכיוון ששני המיליון הנוספים לא מתכוונים לגור בנגב, המשמעות היא הכפלת צפיפות האוכלוסין בגוש-דן תוך עשרים שנים. דבר אחד ברור: שוק הנדל"ן בארץ צפוי לטלטלה רצינית.

             

            אם אתם שואלים אותי, תל אביב תעלה כמו מנהטן, הפרברים הסמוכים יהפכו בעצמם למרכזים עירוניים תוססים, ומי שיש לו בית פרטי הולך להפוך את היורשים שלו לאנשים עשירים.

             

            אבל האם זו סיבה מספיק טובה, למכור את כל ההשקעות, לקחת מקסימום הלוואות, ולהתחיל לקנות אדמות? בעבור רוב האנשים התשובה היא חד משמעית – לא.

             

            עשרים שנה זה הרבה זמן ויכולות להיות הרבה הפתעות: מלחמה, מגיפה, טכנולוגיה חדשה. יותר מדי דברים יכולים לקרות ולא כדאי שאף אחד ישים את כל מה שיש לו, פלוס מה שאין לו, במקום אחד למשך כל כך הרבה זמן.

             

            כמו השקעה במניות, גם נדל"ן זו השקעה, ועל אף שאין לי סטטיסטיקות אני משוכנע שרוב המשקיעים בתחום לא עוקפים את התשואה הממוצעת. זהו טבעו של הממוצע. וגם כאן זה לא אומר שזה קשה או שאי אפשר להכות את המדד אלא שזה דורש לימוד וזה דורש זמן.

             

            ***

             

            מה אני עושה? קודם כל אני לא נלחץ. אני לא מפחד לא לעלות על העגלה. גם אם מחירי הדירות יעלו פי שניים בעשרים שנה יהיה לי ולכולם מקום לגור בו, אני לא מודאג כי אני יודע שזה קודם כל אינטרס של המדינה והכלכלה שנוכל לגור במקום ראוי בקרבת אזורי התעסוקה.

             

            הדבר השני שאני לא נותן לו להלחיץ אותי הוא הפחד לא להרוויח מיליונים מעסקת נדל"ן. ישנן כל כך הרבה מניות שיעלו בהרבה יותר ממאה אחוזים וכנראה שאף אחת מהן לא תהיה בבעלותי. אני לא רואה סיבה להתאכזב באופן מיוחד מפספוס של עסקת נדל"ן.

             

            מה שאני כן עושה הוא להיצמד לעקרונות: להוציא פחות ממה שאני מכניס, מקפיד לא לגעת בקרן החירום, להשקיע במדד את שאר החסכונות, ולקנות ביטוח מפני אסונות שאני לא יכול לכסות.

             

            עקרונות לא צריכים להיות מושפעים מעוד תחזית.

            דרג את התוכן:
              14 תגובות   יום רביעי, 21/7/10, 00:37

              כמה אחוזים מההכנסות שלכם אתם חוסכים? כמה אחוזים מהכסף שנכנס לחשבון הבנק אתם מצליחים לחסוך?

               

              על סף המשבר הכלכלי של 2008 התקרב החיסכון הפרטי בישראל ל-0%, בארה"ב באותו הזמן שיעור החיסכון היה שלילי. וגם כיום, עם הצמצום החד בצריכה, החיסכון הפרטי עומד על מספר אחוזים בודדים.

               

              לעומת זאת, ישנם אנשים שחוסכים עשרות אחוזים מההכנסה שלהם. לפעמים אפילו 50.

               

              CNN money, מביא את סיפוריהם של שמונה משפחות אשר חוסכות הרבה מעל הממוצע. כולן גם מרוויחות מעל הממוצע, אבל כולן דוגלות בחסכנות. כל משפחה מסכמת את הגישה שלה בעיקרון אחד:

               

              1. להימנע מחוב בכל מחיר. בית, אוטו ... את הכל קונים רק במזומן.

               

              2. לדחות סיפוקים. כל דבר שעולה מעל 100$, משפחת אלוביץ' ממתינה שלושה חודשים לפחות לפני שהיא מחליטה לקנות.

               

              3. למצוא מקורות הכנסה נוספים. טיפאני מוריי מרוויחה מעל 100  אלף דולר בשנה, ובכל זאת מנסה להרוויח עוד. בזמנה הפנוי היא פרילנסרית שכותב מאמרים בענייני קריירה.

               

              4. לחיות בפחות ממה שהאמצעים מאפשרים. משפחת סיץ מרוויחה 250 אלף דולר בשנה אבל הם מסתפקים בבית צנוע ובחופשות קמפינג בארה"ב.

               

              5. לחסוך בהוצאות השוטפות. משפחת ארנהיים מבשלת לעצמה, מזמינה חברים במקום לצאת למסעדות, מגדלת לעצמה ביצים וירקות, ומשתדלת להחליף חפצים במקום לקנות.

               

              6. לעקוב אחר ההוצאות. מהרגע שמיטש החלה למלא מסמך הוצאות, היא העלתה את שיעור החיסכון מ-20 ל-30.

               

              7. להרוויח שתי משכורות ולחיות מאחת. משפחת פרנק מתקיימת ממשכורת אחת וחוסכת את השנייה במלואה כאילו היא אינה קיימת. מה שנתן להם את הביטחון לוותר על משכורת אחת כדי לנסות להגשים קריירת כתיבה.

               

              8. לחסוך בצורה אוטומטית. העברתי את הכל לטייס אוטומטי, אומר וויליאם. הפרשות לחסכונות ביטוחים והשקעות נעשים בצורה אוטומטית בלי שאעשה דבר.

               

               

              גם אני ומשפחתי חוסכים קרוב ל-50% מההכנסות. הסיבה העיקרית, בדומה לשמונה הדוגמאות מלמעלה, היא שהמשכורות שלנו מאפשרות את זה. הסיבה השנייה היא שאני ובת זוגי מבינים שמשכורת גבוהה היא רק חלק מהתמונה. השווי נטו, הוא זה שמספר את הסיפור האמיתי.

               

              כאמור, כרגע שנינו מרוויחים משכורות יפות, אך כל זה יכול להשתנות ברגע, או תוך חודש כפי שכתוב בחוזה, ואז מה שיש לנו זה מה ששמנו בבנק. מה שלצערי רחוק מאוד מלהפוך אותנו לאנשים אמידים.

               

              סוד החיסכון שלנו הוא שאנחנו חיים לפי השווי נטו ולא לפי המשכורת. מהסיבה הזו אנחנו לא מוכנים לקחת משכנתא או לנסוע באוטו חדש. אנחנו לא עשירים מספיקים לשם כך.

              דרג את התוכן:
                6 תגובות   יום שני, 19/7/10, 22:46

                04?

                 

                כבר שנים שלא הייתה לי שיחה מאפס ארבע. כל מי שהכרתי משם עזב, ומי שנשאר, ההורים שלי, הם בשיחה מזוהה.

                 

                "שלום עזרא, מדברת ענת, אני לא יודעת אם אתה זוכר, למדתי בכיתה יב' 8, אני מתקשרת לוודא שאתה מגיע לכנס מחזור"

                 

                "כנס מחזור, איזה יופי, לא ידעתי אבל בטח שאני אבוא!"

                 

                הסכמתי כי אני תמיד מסכים, אבל ההתלבטויות הגיעו מייד: איך אני אחזור אחורה עכשיו? 17 שנים אני מנסה להשתחרר מגיל ההתבגרות. אני לא יכול לחזור להיות הילד עם החצ'קונים שמשחק אותה עם סיגריה, וחוץ מזה, עוד לא הספקתי כלום בחיים, תנו לי עוד עשר שנים!

                 

                ***

                 

                מיום ראשון, מאז שענת התקשרה, אני הופך בשאלה למה בעצם אני בא. בשביל מה אני הולך לנסוע שעתיים כל כיוון על חשבון מעט הזמן הפנוי שיש לי.

                 

                התשובה הראשונה: לראות מי הצליח ומי נכשל, לא באמת תפסה. רכילות זה נחמד, אבל אפילו בפייסבוק אין לי סבלנות להתעדכן, אז בטח שלא לנסוע שעתיים בשביל זה.

                 

                התשובה השנייה שעלתה לי: סקרנות. לראות מה קורה עם כל אותם האנשים. לא ממקום של קנאה או שמחה לאיד אלא מתוך סקרנות: מי בארץ, מי נשאר בכרמיאל, מי עשה משהו מעניין ...

                 

                ואחרי שחשבתי על כל הדברים האלה הבנתי שזה מעניין אבל לא באמת. לא בשביל זה אני נוסע.

                 

                לתשובה האמיתית הגעתי היום, כשהתחלתי להיזכר בכל האנשים שאהבתי והיו חשובים לי פעם בחיים. בצפניה, בציפרוט, במאיר, בשחר פרץ, והרשימה נמשכת. ככל שחשבתי עליהם, הבנתי עד כמה אני מתגעגע לילדות. לא זוכר איפה שמעתי מישהו שאמר: בחיים אתה קודם ילד ואחרי זה אתה כל הזמן מנסה לחזור לשם.

                 

                אז ביום חמישי בערב אני נוסע לכרמיאל להיזכר לכמה רגעים באותם ימים.

                 

                ***

                 

                כשאני מרפרף בזיכרון על כל המקומות שהייתי בהם ב-17 השנים האחרונות: צבא, אוניברסיטה, עוד אוניברסיטה, מקומות עבודה. אני חושב מה עשה לי טוב בכל המקומות האלה, והתשובה היא ללא ספק: אנשים.

                 

                כשיצרתי קשרים משמעותיים, אפילו אם הם לא החזיקו מעמד לאחר מכן, היה לי טוב. בזכותם למדתי, התפתחתי והרחבתי אופקים. למרות זאת, באופן לא מובן, הפכתי עם השנים לבן אדם יותר מופנם. הפוסט הזה נועד להזכיר לי ולכם שהסביבה החברתית שלנו עכשיו, היא האפשרויות והזיכרונות שלנו מחר.

                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום ראשון, 18/7/10, 22:11

                  את תחום ה- Personal Finance -  הניהול הפיננסי האישי - ניתן לסכם כך: למד לחיות ברמת חיים שהולמת את האמצעים שלך מצד אחד, ושקוד על דרכים להגדיל את האמצעים שלך מצד שני.

                   

                  הזרם המרכזי של הבלוגרים שעוסקים בכך, ואני בתוכו, טוען שאת מרבית הפוקוס צריך להקדיש לשינוי בסגנון החיים - שכולנו יכולים להיות מאושרים עם הרבה פחות כסף ממה שאנחנו מוציאים בדרך כלל.

                   

                  רמיט סתי, אחד הבלוגרים המצליחים בתחום נמנה עם קבוצה קטנה של בלוגרים שמבטלת את הגישה הזאת לחלוטין. מבחינתו, חיפוש דרכים לצמצום ההוצאות הוא בזבוז זמן. במקום זאת, הוא אומר, אנחנו צריכים להקדיש את כל המאמצים להגדלת ההכנסות.

                   

                  כדי להצדיק את הגישה שלו הוא משתמש בשלושה טיעונים:

                   

                  1. "לחסוך זה כמו דיאטה: מתמידים חודש או חודשיים ואחר כך נשברים".

                   

                  2. "מרבית ההוצאות שלנו הן תוצאה של אורח חיים. קיצוץ בהוצאות משמעותו התנתקות מהמעגל החברתי".

                   

                  3. "יש גבול לכמה שאנחנו יכולים לחסוך, אבל אין שום גבול לכמה שאנחנו יכולים להרוויח".

                   

                  אל תמהרו לשמוח. סתי אולי פוטר אותנו מהצורך לחסוך, אבל מיד אחר כך הוא תובע מאתנו להתחיל לעבוד. לעבוד קשה כדי להרוויח יותר: "מרבית האנשים יבלו את הקיץ במנוחה, יסתכלו על ההרים וישתו כדי לטשטש את החושים. תשכחו מהם. אתם הולכים לדרוס אותם עם משאית".

                   

                  העצה הראשונה של סתי היא להקדיש את ארבעת השבועות הקרובים לחיפוש רעיון. המטרה היא לא להרוויח עוד 20 שקל לשעה בחלוקת עיתונים אלא עוד 5,000 שקל בחודש ממשהו שאנחנו אוהבים.

                   

                  כדי לעשות את זה אנחנו צריכים לדבר עם אנשים. הרבה אנשים. להציע רעיונות, לזהות צרכים ולגלות אם יש משהו שאנחנו אוהבים לעשות, ושיש מישהו שמוכן לשלם עליו כסף. כל הרעיונות צריכים להיות מבוססים על כישורים קיימים. הדבר האחרון שאנחנו צריכים, הוא אומר, זה לנסות לרכוש כישורים חדשים.

                   

                  כשנתקבע על משהו לא צריך לפחד להיכשל. אנחנו כנראה ניכשל כמה פעמים, אבל אם נתמיד, לפי רמיט, בסוף נהיה עשירים.

                   

                  מי הווינר ומי הלוזר ?

                   

                  אין ספק שיש משהו מושך בגישה של סתי. החסכנים אצלו הם הלוזרים, ואילו הווינרים הם יזמים. אני מוכן לקבל את זה, בתנאי שמבינים כמה עבודה הוא דורש.

                   

                  וזה מעלה את השאלה: מה מניע אנשים? מה גורם לאנשים להתאמץ כדי לשפר את מצבם הכלכלי? מה יכול לגרום לנו לעבוד יותר ממה שצריך, לחזור הביתה מיום עבודה ולהתחיל אחד חדש מיד לאחר מכן? מניסיוני, התשובה הנפוצה ביותר היא: "חופש כלכלי". אבל מהו החופש הכלכלי הזה? לטוס במחלקה ראשונה? להזמין בלי חשבון דרינקים בפאב? אלה דברים שאולי כיף לפנטז עליהם, אבל רק מעטים יהיו מוכנים לעבוד קשה בשביל להשיג אותם.

                   

                  לא. חופש כלכלי עבור רוב האנשים זה משהו אחר. זהו החופש לעבוד בעבודה שהם אוהבים בלי קשר לתלוש המשכורת: לעסוק בהוראה ולשמור על רמת חיים גבוהה, לפתוח עסק מבלי לחשוש שלא ייכנסו לקוחות, או לחלופין לשבת בבית ולסחור במניות. במלים אחרות, כשאנשים מוכנים להקריב ולהתאמץ כדי להשיג חופש כלכלי, מה שהם בדרך כלל רוצים זה שינוי בקריירה, ופה אני נפרד מרמיט - זה לא מה שמטריד את רוב האנשים.

                   

                  מרבית האנשים מרוצים מאורח החיים שלהם. מה שיעשה אותם עוד יותר מרוצים זו הידיעה שהם ממשיכים להתקדם כלכלית, ושיום אחד, בעוד כמה עשרות שנים, הם יוכלו לפרוש ולשמור על רמת החיים שאליה הם התרגלו.

                   

                  מי שרוצה שינוי מיידי, אולי כדאי לו להקשיב לסתי. אבל למי שרוצה שינוי בטוח והדרגתי, עדיף להמשיך אתי.

                   

                  ***

                   

                  הפוסט התפרסם היום בדה-מרקר ומובא כאן עם שינויי עריכה קלים משלי

                   

                  הבלוג של רמיט נקרא I will teach you to be rich

                   

                  ובפוסט הזה הוא מביא 5 תובנות על להרוויח כסף

                  דרג את התוכן:
                    8 תגובות   יום ראשון, 18/7/10, 00:28

                    כמו רומל בצפון אפריקה: הפקודות מגרמניה ציוו לא לתקוף עד שכל כוחות העזר יגיעו לזירה. רומל שלח סיור לקווי ההגנה הבריטים והחליט לתקוף מייד, הרבה לפני שהוא היה מוכן.

                     

                    סטיבן פרספילד, סופר מצליח שכמה מספריו תורגמו לעברית, נאבק במשך שלושים שנה להתפרנס מכתיבה. היום כשהספרים שלו נמצאים ברשימת החובה של האקדמיה הצבאית האמריקאית (ווסט פוינט), ובמיוחד בעקבות ספרו The War of Art, תפס פרספילד מעמד של גורו מוטיבציה לעוסקים בכתיבה.

                     

                    אחד מספריו של פרספילד עובד לסרט בבימוי רוברט רדפורד ומככבים בו וויל סמית' ומאט דיימון. לא ראיתי אותו, אבל הוא נקרא The Legend of Bagger Vance.

                     

                    אסור לחכות

                     

                    לאויב שלנו קוראים התנגדות אומר פרספילד, לא התנגדות מהמילון, אלא ייצור חי וקיים שעונה לשם התנגדות. ואין הרבה דברים שמשמחים את התנגדות יותר מאשר משפטים כמו: אני עובד על תכנית או אני מחכה שהתנאים יהיו מתאימים. ככל שאנחנו מתמהמהים כך אנחנו נותנים להתנגדות יותר זמן לחבל לנו בתכנית.

                     

                    וכשאנחנו סוף סוף מוכנים, זה כבר מאוחר מדי. התנגדות ראתה אותנו באים והיא עומדת מוכנה להוריד אותנו לרצפה בכל האמצעים.

                     

                    לעומת זאת, כשאנחנו תוקפים את היעד לפני שאנחנו מוכנים, אנחנו פותחים את עצמנו לגילויים אקראיים. רומל גילה שהבריטים לא מוגנים, הסופר מגלה דמויות שהוא לא חשב עליהם קודם, ואנחנו יכולים לגלות (ואנחנו בדרך כלל מגלים) שהפתרון פשוט בהרבה ממה שאנו חושבים.

                     

                    להתכונן? לא בכל מחיר

                     

                    אני מאמין גדול בלהתכונן. מי שבא מוכן מצליח. את הפוסטים הכי טובים שלי כתבתי כשעבדתי לפי תכנית. הבעיה היא שבפעמיים מתוך שלוש כשאני מנסה לעבוד לפי תכנית אני מסיים בלי תוצאות.

                     

                    עם הסתברות כזו, זו בכלל לא שאלה, אני יושב ומכריח את עצמי להתחיל לכתוב. בלי כותרת בלי נושא. אם יש לי רעיון אני מתחיל מהסוף, כותב את הפאנץ ומשם מתקדם. מה שיפה שבדרך מתפתחים רעיונות חדשים שלא הייתי מגיע אליהם אם הייתי ממשיך לחשוב על תכנית.

                     

                    גם בעבודה זה ככה: מגיעה משימה חדשה, אני מתחיל לחקור, לחפש דרכים לפתרון, ואז התנגדות נכנסת בפתח ושולחת אותי למקומות לא קשורים. רק כשהדד-ליין מתחיל ללחוץ אני מצליח להעיף את התנגדות לכל הרוחות. לכן, הפתרון הנכון הוא להגיב מייד. צריך להתחיל במשימה ברגע שמתחילה התברברות,  אפילו שאנחנו לא מוכנים.

                     

                    וכמובן שאת אותו רעיון ניתן להפעיל על כל משימה בחיים: לסדר את הבית, את החשבונות, השקעות ... פרספילד מעיר יפה: ככל שהמשימה גדולה יותר כוחה של התנגדות מתגבר. לכן, ככל שהמשימה גדולה יותר כך צריך לפעול יותר מהר.

                    דרג את התוכן:
                      4 תגובות   יום חמישי, 15/7/10, 01:52

                      מה גורם לאנשים להתאמץ על מנת לשפר את מצבם הכלכלי?

                       

                      מניסיוני התשובה הנפוצה ביותר היא חופש כלכלי. אבל מה זה חופש כלכלי? לטוס במחלקה ראשונה? להזמין בלי חשבון דרינקים בפאב? אלה דברים שאולי כיף לפנטז עליהם אבל מעטים יהיו מוכנים לעבוד קשה בשביל להשיג אותם.

                       

                      לא. חופש כלכלי בשביל רוב האנשים זה משהו אחר. זהו החופש לעבוד בעבודה שהם אוהבים בלי קשר לתלוש המשכורת: לעסוק בהוראה ולשמור על רמת חיים גבוהה, לפתוח עסק מבלי לחשוש שלא יכנסו לקוחות, או לחילופין, לשבת בבית ולסחור במניות.

                       

                      התשובה השנייה שאני מצפה לשמוע היא רווחה כלכלית. להיות נקי מחובות, שיהיה קצת כסף לשעת חירום ... בקיצור, להפסיק להיות לחוצים. מההיכרויות שלי, נדרשות שנים רבות של לחץ כלכלי ונזק מצטבר כדי לעורר מוטיבציה לשינוי. חבל.

                       

                      למרבה הצער אני כמעט ולא שומע את הטיעון הזה, אולי בגלל שזה לא נעים להודות שאתה נמצא במצוקה כלכלית. אבל אם תשאלו אותי, כמעט כולנו חיים ברמת חיים גבוהה בהרבה מיכולתנו האמיתית, ולכן זה לא עניין של בושה אלא עניין של תודעה.

                       

                       

                       

                      מוטיבציה היא דבר נדיר, במיוחד כזו שמתקיימת לאורך זמן, למרות הקשיים והמכשולים. אשמח אם תכתבו כאן בתגובות מה מניע אתכם להתאמץ לעשות שינוי כלכלי.

                       

                       

                       

                       

                      * כמובן שהרבה אנשים נמצאים במצוקה כלכלית בגלל שאינם מצליחים להרוויח מספיק כדי לקיים חיים מכובדים בישראל. בעבור אלה אין לי הרבה מה להגיד, זה נמצא מחוץ לתחום ההשפעה של התנהלות כלכלית אישית, כדי להתמודד עם הבעיות האלה צריך לכתוב בלוג פוליטי.

                       

                      דרג את התוכן:
                        2 תגובות   יום שלישי, 13/7/10, 01:25

                        אותו מצב, אותם תנאים. האחד רואה בעיה והשני רואה הזדמנות:

                         

                        "שני אנשי עסקים יצאו ממנצ'סטר לאפריקה לפני 100 שנה לחפש שוק חדש לייצוא נעליים. הראשון שלח מברק: עצרו הכל, המצב אבוד. אנשים כאן לא נועלים נעליים. השני כתב: האפשרויות פה מדהימות. אנשים כאן עדיין לא נועלים נעליים."

                         

                        דברי הפתיחה להרצאה של בנג'מין זנדר, מנצח מפורסם ומרצה מפורסם עוד יותר בענייני יצירתיות ויזמות.

                         

                        מה שמרגיז בסיפור של זנדר הוא שהוא כל כך פשוט, כל כך נכון, ובכל זאת אנחנו מתנהגים כמו השליח הראשון פעם אחר פעם. אני עושה את זה בוודאות – כשהדברים נהיים קשים האינסטינקט הוא לשלוח למוח מברק: תעצור הכל, המצב אבוד.

                         

                        והאמת תמיד הפוכה. השליח השני צודק: ככל שהתנאים קשים כך גדלים הסיכויים. בתנאי שאנחנו מאמינים.

                         

                        הדוגמא שאני אוהב להציג בפני עצמי בכל פעם שאני מתייאש (וזה קורה לא מעט) היא הבלוג הזה: כל אחד יכול לכתוב בלוג, יש מיליוני בלוגים, מה הסיכוי שמישהו ישים לב?

                         

                        בהתחלה אני חייב להודות שלא האמנתי, אפילו לא ציפיתי שמישהו יקרא, אבל אחרי שצברתי קילומטראז' נפל לי האסימון: דווקא בגלל שכל אחד יכול, ורק בגלל שזה כל כך קשה, יש לי סיכוי. אם זה היה קל אז כותבים טובים ומנוסים ממני כבר היו תופסים את הבמה.

                         

                        הלקח הזה נכון בכל תחום: בקריירה, בהשקעות, במערכות יחסים, בהורות ...

                         

                        איפה שטמון הקושי שם נמצאים הסיכויים.

                         

                        בנג'מין זנדר מסיים את ההרצאה באנקדוטה הבאה:

                         

                        רבים בעולם המוזיקלי חושבים כך: שלושה אחוזים מהאוכלוסייה אוהבים מוזיקה קלאסית, אילו יכולנו להעלות את זה לארבעה אחוזים כל בעיותינו היו נפתרות. זנדר אומר: "תחשבו איך נראה בן אדם שחושב בואו נעלה את הרף משלושה אחוזים לארבעה, מה זה אומר לעזאזל?"

                         

                        "לעומת זאת, תחשבו איך נראה בן שחושב: כל העולם אוהב מוזיקה קלאסית, הוא פשוט לא יודע את זה עדיין, בואו נלמד אותו!"

                         

                        למי משניהם יש סיכוי טוב יותר להגדיל את קהל המאזינים משלושה לארבעה אחוזים?

                         

                        ומוסר ההשכל הוא: איפה שטמון הקושי שם נמצאים הסיכויים, ומי שמאמין יותר ימצא אותם.

                         

                        ***

                         

                        הרצאה של בנג'מין זנדר ב- TED

                         

                        כתבה טובה על בנג'מין זנדר ותפישת העולם שלו ב- Wharton שממנה הכרתי אותו

                         

                        עוד מסתבר שהוא ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית במשך שלוש שנים (כתוב בכתבה)

                        דרג את התוכן:
                          1 תגובות   יום שני, 12/7/10, 01:27

                          לא נעים לומר, אבל עבור מי שיש לו עבודה, ומחכות לו עוד עשרות שנים עד הפרישה, משבר בשוק המניות הוא מבצע - בתנאי שישתמש בכסף בחוכמה. זה לא אומר חלילה שצריך לפעול בהתאם לעקרונות השקעה מסובכים - תמהיל פשוט של כמה תעודות סל אמור לעשות את העבודה.

                           

                          יועץ ההשקעות ביל שולטהייס, לדוגמה, שכתב את הספר המצליח ביותר בז'אנר עקרונות ההשקעה למשקיע העצלן - "The Coffee House Investor"ממליץ על תיק שמורכב משלוש תעודות סל:

                           

                          1. תעודה על שוק האג"ח בארה"ב (כמו BND של ונגארד)

                           

                          2. תעודה על שוק המניות האמריקאי (VTI של ונגארד לדוגמא)

                           

                          3. תעודה על שוק המניות העולמי פרט לארה"ב (VEU של ונגארד לדוגמא)

                           

                          היתרון בתנודתיות כשאתם צעירים

                           

                          אם אתם מתכוונים להמשיך לקנות תעודות סל עד גיל הפרישה, ואם אין לכם תוכניות למכור את התעודות האלה עד אז, הרי שעדיין לא קניתם את מרבית התיק. האינטרס שלכם הוא שהמחיר יירד.

                           

                          לעומת זאת, הדבר הכי גרוע שאתם יכולים לעשות הוא להיבהל. בזמן משבר, ערך התיק שלכם יירד. במצב כזה הפחד מדבק, והכי מפתה זה להשהות את המשך קניית תיק ההשקעות עד שהמצב יתבהר.

                           

                          זכרו - המשברים של היום הם התשואה שלכם בעוד 30 שנה.

                           

                          החיסרון בתנודתיות כשאתם מבוגרים

                           

                          מצד שני, משברים ימשיכו להתרחש גם כשנפסיק להיות צעירים. אלא שאז לפסיכולוגיה לא תהיה השפעה. אם תיק ההשקעות הוא מקור ההכנסות שלנו, לא תהיה לנו ברירה אלא למכור אפילו כשהמחיר יורד.

                           

                          הדרך הסטנדרטית להתגונן מפני ההכרח לממש כשהעיתוי גרוע מבחינת המחיר היא לעבור בהדרגה לתיק סולידי - תיק עם תנודתיות נמוכה - ככל שמתקרבים לפרישה.  אם למשל בחרנו בתיק שלוש התעודות של שולטהייס, ככל שנתקרב לפרישה נגדיל את משקל תעודת איגרות החוב על חשבון התעודות המנייתיות.

                           

                          הבעיה בפתרון הזה היא ששנות הפרישה הן רבות. בן אדם שפורש בגיל 60 וחי עד גיל 90 יפסיד בשיטה הזאת 30 שנות תשואה.

                           

                          כלל אצבע אחר אומר שאם תמשוך עד 4% מהתיק בכל שנה, תסתדר - בסופו של דבר התיק יתאזן והקרן לא תקטן. במלים אחרות - לא תתרושש.

                           

                          הבעיה עם כלל ארבעת האחוזים היא שהוא מסתמך על נתוני העבר. ואם יש משהו שלמדנו בעשור האחרון, זה ששוק המניות הופך להיות יותר ויותר תנודתי – רשת הביטחון שמספק הכלל הזה חלשה מתמיד.

                           

                          אפשרות שלישית ששמעתי באחרונה מיותר מדי אנשים היא להיות יותר אגרסיביים כיום, ולהשתמש במינוף - לקחת הלוואה בריבית נמוכה ולקנות בכסף מנות נוספות לתיק ההשקעות.

                           

                          בהנחה שהתשואה לטווח ארוך תעקוף את הריבית, זוהי השקעה הגיונית. אולם הסיכון בה גדול, והיא מתאימה לבעלי הכנסה גבוהה שיכולים להחזיר את ההלוואות ממשכורתם ללא קשר לביצועי התיק.

                           

                          חיסרון נוסף, מהותי מבחינתי, בשיטה הזאת הוא שהיא מסבכת את החיים. לא כל כך פשוט להשיג הלוואה בריבית נמוכה מ-5%, וגם כשעושים זאת, קשה לחשב את התשואה בניכוי הריבית.

                           

                          לסיכום, התנודתיות היא יתרון כשאנחנו צעירים, וסיכון אמיתי כשאנחנו מתבגרים. לכן ההגנה הטובה ביותר היא להתחיל בהשקעות מוקדם ככל האפשר. אם יש לכם כסף, כדאי שתשקלו אפילו לקנות משהו עבור ילדיכם. ככל שנתחיל מוקדם יותר, נהיה בצד המרוויח של התנודתיות במשך שנים רבות יותר.

                           

                          ***

                           

                          הפוסט התפרסם בדה-מרקר והוא מופיע כאן עם עריכה שלי ועם כותרת חדשה (מתאימה יותר לדעתי)

                           

                          המגיב עילן ששלח את התגובה שלו בטעות כמה פעמים (או שאולי זה באג של מרקר) מעיר שהתיק שהצגתי אינו של שולטהייס אלא של סקוט ברנס. בספר של שולטהייס מוצג תיק שבע התעודות כפי שעילן, ועוד כמה תיקים.

                           

                          למען הסר ספק הנה  לינק לתיק של שולטהייס

                           

                          ובכל מקרה תודה לעילן.

                          דרג את התוכן:

                            ארכיון

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה