כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 8/2010

    2 תגובות   יום שני, 30/8/10, 23:19

    איך חוזרים לישון 5 שעות בלילה אחרי שמתרגלים לישון 10 שעות ?

     

    כמעט בלי אינטרנט, עם מקרר שמתמלא מעצמו, וזוג מתנדבים שמציע את עצמו בכל פעם שהנכדים משמיעים קול; ארבעה ימים אצל ההורים וחזרתי לישון כמו נער מתבגר.

     

    פעם לא האמנתי שזה אפשרי לחיות עם פחות משמונה שעות שינה ביממה, ופעם לא היה כל כך מזמן. במעט הפעמים שיצא לי לישון פחות מזה, היום שלמחרת היה כמעט מיותר – הסתובבתי כמו זומבי והתוצרת ירדה לאפס.

     

    אחרי זה אתם יודעים, התחלתי לעבוד, התחתנתי, נולדו לי ילדים, וגם, לא נעים לומר, הצרכים הפיזיים השתנו טיפה. תוך כמה שנים בודדות השתנו הרגלי השינה וירדתי מממוצע של עשר שעות שינה בלילה לחמש שעות.

     

    וזה בסדר, זה עובד רוב הזמן. הגוף התרגל וכמעט שאינו מתלונן. הבעיה היא תמיד כשחוזרים מחופשה, אחרי שנותנים לגוף לחוש כיצד חיים נורמאליים  נראים. אז במשך יומיים הקימה בבוקר היא על סף הבלתי אפשרי. זה מה שמצפה לי מחר.

     

    כל מה שרציתם לדעת על שעות שינה:

     

    -         אנשים שישנים בין 6.5 ל-7.5 שעות ביממה חיים יותר

     

    -         לישון 8 שעות גרוע מבחינת תוחלת החיים כמו לישון 5

     

    -         כמה שעות שינה אנחנו צריכים באופן טבעי ? משתנה מאדם לאדם אך ניתן למדידה: לכו לישון

     

    -         בלי לכוון שעון מעורר

     

    -         הוצאת הטלוויזיה מחדר השינה מרוויחה לנו שעת שינה אחת לפחות

     

    -         תינוק עד גיל חודשיים צריך לישון 20 שעות ביממה. תינוק עד גיל שנה צריך לישון 13 שעות, וילד בן שלוש צריך לישון 11 שעות

     

    -         הטיפול הטוב ביותר נגד נדודי שינה הוא לקום מהמיטה. מרבית האנשים שסובלים מנדודי שינה מנסים לישון יותר ממה שהגוף שלהם צריך – התוצאה היא שינה קלה, זמני ערות ארוכים במהלך הלילה ועייפות במשך היום.

     

    מתוך האתר סטיפס

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום ראשון, 29/8/10, 22:58

      מגמות, טובות או רעות, יתהפכו ברגע הכי פחות צפוי

       

      התפרסם היום בדה-מרקר

       

      אחרי כל התהפוכות שחווינו בשנתיים האחרונות, לא נשאר אחד שלא שמע על נסים טאלב ועל תיאוריית הברבור השחור. נפילת מגדלי התאומים ב-2001 היא דוגמה לברבור שחור, ופשיטת הרגל של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס ב-2008 היתה דוגמה נוספת. למרות כל הידע והניסיון, החיים ממשיכים להפתיע אותנו עם אירועים שאף אחד לא צפה.

       

      הבעיה שלי עם הפופולריות של ברבורים שחורים היא שברגע ששמים אליהם לב מתחילים לראות אותם בכל מקום - כאילו שאנחנו נעים מאסון לאסון, והדבר היחיד שניתן לצפות לו הוא עוד אסון - מה שעומד בניגוד לרעיון המקורי, שבמוקדם או במאוחר יקרה משהו שאיש אינו מצפה לו ויהפוך את התחזיות על פיהן. במלים אחרות, סופה של כל מגמה להשתנות, ואם האופנה עכשיו היא אסונות, אז זה הזמן להתחיל לצפות למשהו טוב.

       

      כך באמת נראה עולם ההשקעות: לעתים הוא עולה, לעתים יורד ולעתים דורך במקום. אין לנו שום כלי שיכול לנבא מתי תתהפך המגמה, אבל אנחנו יכולים להיות בטוחים שהיא תשתנה ברגע הכי פחות צפוי. מי שלא יכול לחיות עם זה - מסיבות אובייקטיביות כמו התקרבות לגיל הפרישה או מסיבות סובייקטיביות כמו אופי לחיץ - שלא ישתתף.

       

      מי שבכל זאת מחליט לשים את כספו בשוק המניות צריך להיות ער לעובדה שלא בכל שנה נראה תשואות דו-ספרתיות, ובחלק מהשנים נראה גם תשואות שליליות, לא פעם דו-ספרתיות - ולהיערך בהתאם.

       

      כיצד נערכים?

       

      1. סוגרים חובות. כי מי שחייב כסף צריך להמשיך לשלם ריבית גם כשהנסיבות משתנות. כשקורה משהו בלתי צפוי וההכנסה מצטמצמת, נשאר בידינו מרחב תמרון מצומצם. הסכנה היא שנצטרך לממש נכסים במחירים נמוכים, ולאבד את מה שחסכנו במשך שנים.

       

      2. מפזרים השקעות. כדי להתגונן מברבורים קטנים ובינוניים - כשמניה אחת נופלת, אין לה השפעה גדולה על כל התיק.

       

      3. מצמצמים עלויות. הביטוי אומר שאת הרווחים אנחנו ממלאים בכפיות ושופכים בדליים. בשגרה, כשכל הברבורים לבנים, עדיף שנרוויח בכפיות גדולות מאשר בכפיות קטנות.

       

      4. מתמקצעים. ועדיף בתחומים שבהם קיים סיכוי גבוה לתפוס ברבור שחור - והפעם מהכיוון הנכון. כדי להרוויח בדליים אנחנו צריכים להפוך למובן מאליו את מה שנראה מפתיע עבור אחרים.

       

      מה קורה כשמופיע ברבור שחור גדול? כדי להיות מוכנים לאירועים בסדר גודל של התפוצצות בועת האינטרנט או בועת האשראי, אנחנו חייבים חלופות מחוץ לשוק ההון: לעשות ביטוח לאירועים חריגים, לשמור על מיומנות מקצועית גבוהה ולטפח את הרשת החברתית.

       

      כאמור, ההיסטוריה לא בנויה מאסונות, היא בנויה משינוי, וזהו הלקח האמיתי מתיאוריית הברבור השחור: בשלב כלשהו המגמה תתהפך, ומי שלא יתכונן ייעלם - ויפנה את הבמה למי שידע להיערך.

       

      ***

       

      כתבתי את הפוסט לפני שבוע ובמבט לאחור אני מוצא בו רעיון אחד חשוב לציון: כדי להרוויח בגדול צריך להתמקצע במשהו מסוים. ההתמקצעות צריכה להפוך את מה שנראה מובן מאליו עבור כולם לשטות גמורה - מה שיהפוך ברבור שחור להזדמנות גדולה.

       

      קל להגיד קשה לעשות.

       

      הרעיון לא אומר שיש דרך לעשות את זה – לגלות ברבורים שחורים. כנראה שאין דרך כזו. אבל מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה לחפש תחום בו הסיכויים טיפה יותר גדולים; אם היינו חיים במאה ה-17 למשל אז היינו צריכים להתמחות בגילוי ארצות.

      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום שבת, 28/8/10, 23:21

        איך אומרים לא לספר שלא קראתם, שנראה לכם  שתקראו אותו מתישהו בעתיד, ושנותנים לכם אותו בחינם, ואם לא תקחו אותו אז הוא ילך לפח ?

         

        לא בהשפעת הפוסטים שלי זה בטוח, את אמא שלי הם לא מעניינים, היא החליטה להיפטר מכל הספרים שעוד נותרו בספרייה: "אף אחד לא קורא אותם ואני צריכה את המקום," היא אמרה, "אם אתה רוצה משהו תיקח, אם לא אני זורקת לפח."

         

        עניתי מייד, לא תודה אני לא צריך כלום. אני בעצמי מנסה להיפטר מהספרים שלי.

         

        אבל הספרים נשארו בערימה על השולחן, שעה עברה, ובסוף התפתיתי לסרוק את הערימה. מצחיק. למרות שהכרתי את רוב הספרים איכשהו נתקעתי עם כמה שנראו לי מעולים והבטן התהפכה לי עד שהגעתי להחלטה.

         

        ספרים מהבחינה הזו לא שונים מנעליים חולצות או ארנקים. אולי הם זוכים ליותר כבוד מבחינה אינטלקטואלית אבל זו אשליה. ספרים שנמצאים על המדף רק כי הם מתאימים לתדמית שהייתי רוצה ליצור לעצמי או כי קיים סיכוי שיום אחד אקרא בהם – סיכוי שמשום מה אף פעם לא משתמש, לא נותן להם שום ערך אינטלקטואלי.

         

        זו התקשרות רגשית לכל דבר בין אדם לחפצים, שעולה כסף, שתופסת מקום, שמבזבזת זמן.

         

        את הערך האמיתי לעצמנו אנחנו צריכים לחפש בפנים. סליחה, אנחנו צריכים ליצור מבפנים. כל תלות שאנחנו מפתחים בחפצים עוזרת לנו לברוח מלהתרכז במה שאנחנו אוהבים. במקרה שלי, עד כמה שזה נשמע מצחיק, איסוף ספרים הוא מפלט קל מלשבת ולקרוא אותם.

         

        את הספרים אתם יכולים לנחש החלטתי לא לקחת. הם לא עונים לאחד מהקריטריונים הבאים:

         

        - פתחתי אותם וממש התחלתי לקרוא

         

        - קראתי אותם ואני מרבה לחשוב עליהם גם היום

         

        - אלה לא מילונים או משהו שיכול לעזור לי בשעת צורך לבירור שאלה בעברית

         

        בסופו של דבר אני מצפה להגיע לעשרים עד שלושים ספרים.

         

        כל הקריטריונים מתמקדים בשימושיות. עניינים סנטימנטליים לא צריכים להיות קשורים בחפצים.

        דרג את התוכן:
          1 תגובות   יום רביעי, 25/8/10, 23:50

          וידוי: מעולם לא הייתי במינוס ואף פעם לא לקחתי הלוואה.

           

          אין ספק שהיה לי מזל בחיים. הגעתי מבית עם הרגלים כלכליים בריאים, עם הורים שיכולים לתמוך כשצריך, וכשהגעתי לגיל שבו הייתי צריך להתפרנס בכוחות עצמי תעשיית ההייטק הייתה רעבה לבוגרים שהרגע יצאו מהאוניברסיטה.

           

          אם כך, איך אני יכול לכתוב על חסכנות וצמיחה אישית ?

           

          ברור שאני לא יכול לכתוב על איך יוצאים מאורח חיים שבו לא ברור אם הצ'ק שנתנו יחזור, לא מזווית אישית בכל אופן. מהבחינה הזו ברור שאני מעניין קהלים בעלי פרופיל שונה, דומה יותר לשלי, או במילים אחרות – לאנשים מהמעמד הבינוני; אנשים שבעזרת הטמעה של מספר הרגלים פשוטים יכולים לצבור הון משמעותי, או לחילופין להמשיך לעבוד עד גיל שבעים בלי שיהיה להם שקל בכיס.

           

          ופה אני חושב שנמצאות הנקודות החזקות שלי – מבלי לעשות שינויים מרחיקי לכת באורח החיים הגיע שיעור החיסכון של משפחתי לרמה גבוהה בהרבה מזו של אנשים במצב דומה לשלי.

           

          אנחנו מוכנים להוציא הרבה כסף על בריאות וחינוך לילדים ומצד שני אנחנו משתדלים לבזבז כמה שפחות על מגורים מכוניות או בגדים. אנחנו מוכנים להוציא הרבה כסף על חוויות ומצד שני אנחנו משתדלים לקנות כמה שפחות חפצים.

           

          בנוסף עשינו כמה בחירות שגורמות לאנשים להרים גבה כמו למשל ההחלטה לחיות בלי טלוויזיה או להסתפק בסלון יד שנייה, ולמרות זאת, בסופו של דבר אורח החיים שלנו הוא מאוד בורגני. מהסיבה הזו אני חושב שהסיפור שלי מעניין לא מעט אנשים.

           

          רמיט סתי כותב מה הוא למד בעשר שנים של כתיבת בלוג על פרסונל פייננס:

           

          -         אנשים רוצים למצוא דרך לטפל בעניינים כספיים מבלי להיות מודאגים

           

          -         אנשים רוצים להיות בשליטה

           

          -         אנשים רוצים לבזבז בלי חשבון מדי פעם

           

          -         אנשים רוצים השראה וכוח לעמוד זקוף מול החברים שלהם

           

          -         אנשים רוצים מידע כלכלי שמתאים למצב האישי שלהם

          דרג את התוכן:
            3 תגובות   יום ראשון, 22/8/10, 00:21

            לא כולם אוהבים לתכנן מראש. האינסטינקט של רוב האנשים – כולל אותי – הוא לקפוץ ישר לביצוע המשימה. אנחנו אומרים לעצמנו משהו כמו, תעזבו אותי מבולשיט ויאללה לעבודה.

             

            אנחנו אפילו עושים לזה רומנטיזציה: "תכנון פוגע בספונטאניות ...", או "תכנון מוציא את כל הכיף מהחיים ...", ולפעמים אנחנו אומרים את האמת: למי יש כוח לתכנן?  קנייה של מאה שקל בסך הכל . . .

             

            אז נכון, בקנייה של 100 שקל אין טעם לנבור שבוע בפורומים כדי לחפש המלצות, אבל בהחלט כדאי להשקיע חמש דקות; מעבר לכך שבמאמץ קטן אפשר להשיג סחורה טובה או מחיר זול, לפעמים תכנון קצר יכול לחסוך הרבה זמן.

             

            לא מזמן הייתי צריך לקנות מזרן לתינוק. ידעתי איזה דגם אני צריך וניחשתי שהמחיר לא אמור לעלות על 300 שקלים. בדרך לעבודה עצרתי בחנות תינוקות, נכנסתי, שאלתי את המוכר, והוא ענה שאין כרגע במלאי, הם מצפים לסחורה לקראת הצהריים. מה המחיר? הוא לא רצה להגיד.

             

            קצת כעסתי, וכשהגעתי לעבודה חיפשתי בגוגל: חנות תינוקות הוד השרון (כי זה קרוב לעבודה). הוצאתי שני מספרי טלפונים, התקשרתי, שאלתי אם יש ואם הם עושים משלוחים. מייד קיבלתי הצעות מחיר, ומכיוון שהן היו כמעט זהות בחרתי בחנות שאני מכיר. המזרן הגיע למחרת.

             

            כל החיפוש נמשך פחות מעשר דקות. יותר מהיר מלמצוא חנייה.

             

            מצד שני חיפוש ממושך יכול לסבך קנייה שהייתה אמורה להיות פשוטה. משום מה זה קורה בעיקר לאנשים שמתלבטים בענייני טלוויזיות, כמו למשל הסאגה שמתנהלת עכשיו אצלי במשרד.

             

            חלקכם מודע לעובדה שישנן קהילות אינטרנטיות שדנות לנצח בשאלה: פלזמה או אל.סי.די? וככל שאנשים נכנסים לדיונים האלה הם מתחילים להוציא מהפה כל מיני קיצורים מפחידים באנגלית. פתאום מי שהסתפק בטלוויזיה שמנה ב-800 שקלים לא יכול לחיות בשלום עם טלוויזיה שהבק-פלן שלה סיני ולא יפני.

             

            מי שנהנה מזה שיהיה לו לבריאות, אבל אחרי כמה שנים בהייטק אני יכול להעיד שבסוף, כמעט תמיד זה נגמר ב-"די נשבר לי, אני קופץ לחנות למוצרי חשמל ולוקח מה שיש להם במלאי"

             

            אז מה עושים ?

             

            אני חושב שיש לי שיטה שעובדת לא רע, בתנאי שדבקים בה.

             

            מוצרים עד 1000 שקל: לא פחות מחמש דקות, לא יותר מחצי שעה.

             

            מוצרים עד 10,000 שקל: בהנחה שכבר החלטנו לקנות אז לא פחות מיום, ולא יותר משבוע. במקרה כזה לא נסתפק בחקירה באינטרנט, ונשאל חברים ומכרים מה הניסיון שלהם ומה הם ממליצים.

             

            מוצרים מעל 10,000 שקל: אלה קניות שקורות לעתים מאוד רחוקות: מכונית, בית, שיפוצים ... פה אין תחליף ללימוד ומחקר, ותמיד-תמיד נחפש המלצה מבעלי ניסיון.

             

            ***

             

            סקר בווינט – כך הישראלים קונים באינטרנט

             

            לשאלות בענייני ילדים ותינוקות אני מוסיף על החיפוש בגוגל חיפוש ממוקד בתפוז, לדוגמא: חנות תינוקות  site:tapuz.co.il. כמעט תמיד אני מוצא שם תשובות מוצלחות.

            דרג את התוכן:
              9 תגובות   יום חמישי, 19/8/10, 23:05

              "אבא, למה אין לנו טלוויזיה ?"

               

              לא ציפיתי שזה יגיע בשלב כל כך מוקדם.

               

              גם לא הכנתי שום תשובה. איך מסבירים לילד בן שלוש שטלוויזיה לא מתאימה לדרך שבה אנחנו רוצים לחיות ?

               

              "כי אנחנו לא צריכים טלוויזיה חמוד," אמרתי בפשטות.

               

              ואז התחילה סדרת שאלות שכולן מתחילות ב-'למה':

               

              "למה אנחנו לא צריכים טלוויזיה ?"

               

              "למה מספיק לנו להיות אחד עם השני ?"

               

              "למה זה יותר כיף ?"

               

              אין לי מושג איך ומתי זה נגמר . . .

               

               

              בחירה באורח חיים

               

              אני לא מעביר ביקורת על מי שמחזיק טלוויזיה, בסופו של דבר זו בחירה באורח חיים ואני לא יכול להתחייב שהבחירה שלי היא הטובה ביותר. אבל אני כן יודע שבלי טלוויזיה אני מקדיש יותר זמן לילדים, ושבלי טלוויזיה אני מצליח להשקיע בתחביב שלי – הבלוג איזהו עשיר?

               

              עוד אני יודע, שאנשים שרואים טלוויזיה חשופים להרבה יותר פרסומות, ושהם מושפעים באופן בלתי מודע ממסרים שלא תמיד מתיישבים עם הערכים שבהם הם מחזיקים.

               

              וכמובן, אנשים שמחזיקים טלוויזיה או טלוויזיות בבית מוציאים כסף שאני לא מוציא על:

              1. קניית מכשירי טלוויזיה

              2. אגרה לרשות השידור

              3. דמי מנוי ללווין או לכבלים – רוב האנשים

              4. ועוד כסף למוצרים נלווים – מיעוט שמבזבז הרבה

               

              אנחנו החלטנו לחיות ללא טלוויזיה.

               

               

              באשר לילדים שלנו, החלטנו בינתיים לא להחליט. אם הם ירצו כשהם יגדלו וזה יהפוך להיות נושא מהותי מבחינתם יכול להיות שנתפשר. וכשאמרתי גדולים, מה שעבר לי בראש זה גיל ההתבגרות. בטח שלא גיל שלוש.

               

              עכשיו ברור לי שהייתי תמים. ילדים הם הרבה יותר חכמים ממה שחשבתי, ובנוסף, הם מושפעים מלחץ חברתי הרבה-הרבה לפני גיל ההתבגרות. אולי כבר מגיל שישה חודשים.

               

              כרגע, אנחנו מקווים שזו הייתה שאלה חד-פעמית ושהיא קשורה לחופש הגדול ולטלוויזיה של סבא וסבתא. אנחנו עוד לא מתלבטים אם להכניס טלוויזיה הביתה.

               

              אבל זה בהחלט היה צלצול השכמה. מכיוון שזה לא נורמטיבי לחיות בלי טלוויזיה ברור לנו שהנושא יעלה בשלב מוקדם בהרבה מגיל ההתבגרות, ובקרוב יגיע הזמן להחליט כיצד מתמודדים.

               

              כשאורח החיים שונה מעט מהמקובל

               

              טלוויזיה במקרה הזה היא רק דוגמה. לכל משפחה יש את הסטייה שלה – בחירות קטנות או גדולות באורח החיים שונות ממה שמקובל. כל עוד המשפחה חיה בבועה שלה אין עם זה שום בעיה.

               

              ילדים, ובפרט ילד ראשון, מחוררים את הבועה, ולא משנה כמה זה היה צפוי – היא מתפוצצת בהפתעה. כשזה קורה אנחנו צריכים להחליט כיצד לנהוג עם הבחירות שלנו: האם לבטל אותם – במקרה הזה לקנות טלוויזיה; האם להתפשר – לקנות טלוויזיה אבל לא לחבר לכבלים; או האם להתעקש ולקבוע שזו ההחלטה שלנו וכך אנחנו חיים – כשתגדל תהיה רשאי לבצע את הבחירה שלך.

               

              הבחירה שלי, וזה בגלל שזה האופי שלי, היא לוותר כמעט תמיד. את העימותים אני מעדיף להשאיר לדברים המשמעותיים. מה שנותר להכריע הוא האם טלוויזיה היא דבר משמעותי.

              דרג את התוכן:
                5 תגובות   יום חמישי, 19/8/10, 00:59

                הרבה פעמים אני שומע או קורא על כך שבן אדם חייב לקחת סיכון כדי להתעשר, שלפעמים צריך ללכת עם כל  מה שיש לך – החסכונות שלך – וללכת עד הסוף עם התחושה שלך.

                 

                שטויות.

                 

                נניח לסיכון בצד. נגיד שאנחנו הולכים על משהו רציני, מחושב ומגובה במספרים. עדיין, הבעיה הכי גדולה היא שכעת נלחץ בקלות. כל תקלה שתקרה, כל אירוע לא צפוי יכניס אותנו לחרדות שימנעו מאיתנו לפעול בהגיון, ואז להפסיד גם אם מה שהמרנו עליו בטוח במאה אחוזים.

                 

                דוגמא:

                 

                החלטתם לקנות מניה באחוז גבוה מהתיק. ונניח שעל פי כל הנתונים המנייה תעלה בקרוב ב-100%. מה הסיכוי שלא תלחצו אם פתאום המנייה ירדה ב-20%? ולמחרת בעוד אחוז ועוד אחוז . . .

                 

                האם עדיין תצליחו לדבוק בתכנית המקורית? לא פשוט.

                 

                עוד דוגמא:

                 

                החלטתם לפתוח עסק. השקעתם את החסכונות ולקחת הלוואות. המודל העסקי שלכם נראה מצוין אבל משום מה הוא לא עובד. האם לבדוק אילו שיפורים ניתן להכניס במודל הנוכחי או לעבור מהר למודל אחר ?

                 

                כשאין לנו רשת ביטחון אנחנו לחיצים, מפסיקים לחשוב בהגיון ומתחילים לנהוג באימפולסיביות. זה טבעם של כל האנשים.

                 

                אז אולי זה לא סקסי אבל הדרך הנכונה היא: לחסוך, לבנות רשת ביטחון ורק אז להמר. לא על הכל כמובן – רק במה שאנחנו מוכנים לאבד.

                דרג את התוכן:
                  6 תגובות   יום שלישי, 17/8/10, 00:34

                  שלוש הוצאות שניתן לקצץ בהן מייד:

                   

                  מכונית ליסינג – בלי להיכנס לפרטים, אפילו עם מכונית בת שלוש זה יוצא חיסכון של כמה מאות שקלים. אם אתם עושים פחות מאלף קילומטרים בחודש (אני עושה) אז אין בעיה להסתדר עם מכונית בת 15 שנים.

                   

                  חיסכון מוערך: לפחות 500 שקלים.

                   

                  מיזוג – חם מאוד אבל אפשר להסתדר בקלות בלי מזגן. מאוורר תקרה, מים קרים, ונכונות להתקלח פעמיים או שלוש ביום. אני מסתדר בלי מזגן אם כי רוב היום אני בעבודה.

                   

                  חיסכון מוערך: 500 שקלים בחודש.

                   

                  כבלים – מי בימינו צריך כבלים?! הכל קיים באינטרנט למי שממש צריך. אחד התירוצים ששמעתי הוא בשביל הילדים, אז אני לא יודע איך זה עם ילדים גדולים שמרגישים בחוץ לחץ חברתי אבל עם ילד בן שלוש אני יכול להעיד שזה ממש לא הכרחי.

                   

                  חיסכון מוערך: 200 שקלים בחודש.

                   

                   

                  סך הכל 1200 שקלים בחודש וזה עוד לפני שהגענו לדברים הגדולים: תנאי המשכנתא ודמי הניהול של קרנות  הפנסיה וההשתלמות.

                   

                  מה עושים עם החסכונות? הם יכולים להעשיר את חשבון הבנק ולעזור בפרישה, והם יכולים להתבזבז עכשיו על דברים שנמצאים במקום גבוה בסדר העדיפויות שלכם, כמו אולי חינוך הילדים או חופשות ארוכות.

                   

                  חיסכון בעיניי הוא העברת משאבים מדברים שוליים לדברים חשובים מאוד.

                  דרג את התוכן:
                    10 תגובות   יום ראשון, 15/8/10, 23:50

                    האם האבטלה עדיין נחשבת ככשל שוק?

                     

                    "את לא בתדלוק עצמי", אמרתי לאשה במכונית שלידי. "את במסלול עם שירות מלא, התחנה הזאת מאוד מבלבלת".

                     

                    "כן? שטויות, זה רק כמה שקלים. אם נחשוב רק על הכיס שלנו, לא תישאר לאנשים פרנסה".

                     

                    חישבתי: שישה שקלים לתדלוק, ארבעה תדלוקים בחודש - בסך הכל 24 שקל. באמת לא נורא. בקושי שעת עבודה של מתדלק. אבל אם הסכום כל כך קטן, אני שואל, אז מה יש במתדלקים שגורם לנו לרחם עליהם?

                     

                    משרות באות והולכות. החקלאים עזבו את השדות ועברו אל פסי הייצור, כשפסי הייצור נסגרו הפכנו לנותני שירותים, ועכשיו במקום מתדלקים אנחנו זקוקים למתכנתים. הטכנולוגיה מבטלת סוג עבודה אחד וממציאה חדש במקומו. זוהי החוקיות - או ככה לפחות התרגלנו לחשוב.

                     

                    מרטין פורד, יזם טכנולוגי ואחד הקולות המעניינים שנשמעים כיום בסוגיית מבנה שוק העבודה העתידי, טוען אחרת. הטכנולוגיה מתפתחת בקצב אקספוננציאלי, הוא אומר, היא מחסלת משרות במהירות, ושוק העבודה לא עומד בקצב.

                     

                    כבר עכשיו, הוא מסביר, אנחנו מעלימים את האבטלה בתוך הנתונים: אנחנו לא מחשיבים סטודנטים, פנסיונרים ואנשים שהתייאשו אחרי שלא מצאו עבודה במשך כמה שנים. ולמרות זאת שיעור האבטלה נותר 10%.

                     

                    בקרוב נגיע לשלב שבו לא ניתן יהיה להתכחש לאבטלה. כשזה יקרה תתרחש מהפכה בתפישה: אנחנו נפסיק לחשוב שרק למי שעובד מגיע לקבל שכר, ובמקום זאת נצטרך להמציא אמות מידה חדשות שלפיהן אנשים יקבלו כסף.

                     

                    הסיבה שזה יקרה, מסביר פורד, היא שלא תהיה לנו ברירה. אם אנחנו רוצים שהאנושות תמשיך להתפתח, שהאנשים המוכשרים ביותר ימשיכו לעבוד וליצור דברים חדשים, צריך שיהיה להם שוק. נהיה חייבים לחלק כסף לצרכנים כדי שהם יוכלו לקנות את המוצרים שמעט האנשים שעדיין עובדים מייצרים.

                     

                    אם תחשבו על זה, האוטופיה שמציג פורד אינה שונה לחלוטין מהמציאות שבה אנחנו חיים כבר כיום. מלגות לימודים וקצבאות ילדים הן דרכים מקובלות לחלק שכר שלא על פי עבודה אלא על פי ערכים. בתמורה אנחנו משאירים את אותם הקהלים במעגל הצרכנים.

                     

                    אם נגרד עוד קצת, נשים לב שכבר עכשיו התרומה של כל אחד מאתנו לכלכלה נעשית הן על ידי עבודה והן על ידי צריכה - כשמשקלה של העבודה דועך והולך.

                     

                    גם לא תהיו מופתעים אם נאמר שצריכה מגדירה את האדם לא פחות מעבודה. המתדלק שניגש לעזור לאשה מהמכונית שלידי היה בן 20 וקצת. הוא לא מגדיר את עצמו כמתדלק, זו רק העבודה שלו, וכרגע מזה הוא מתפרנס. הוא מתכוון לחסוך קצת כסף ולנסוע לטייל.

                     

                    אם כך, אם מה שפורד טוען הוא נכון, אז הסיבה שאנחנו כואבים את אובדן משרת המתדלק היא שמדובר בדוגמה מוחשית לכיוון שבו העולם משתנה. עולם שבו העובד נהיה מיותר ובמקומו עולה הצרכן. וכמו בכל שינוי, הדרך הגרועה ביותר להתאים את עצמנו למצב החדש היא לטמון את הראש בחול.

                     

                    מי שיקדים להכיר בהשפעת הצריכה יוכל לקחת חלק פעיל בהגדרת הזהות האישית שלו, ולא להשאיר אותה לגורמים זרים.

                     

                     

                    ***

                     

                    הפוסט התפרסם היום בדה-מרקר ועורר כמה תגובות.

                     

                    התגובות התמקדו  בטיעון שלגבי ירידת קרנה של העבודה – לטענתם הטיעון שגוי, אבל לי היה חשוב להדגיש דווקא את הכיוון השני, את הכיוון הצרכני: הדרך המשמעותיות ביותר שבעזרתה אנחנו יכולים להשפיע על התפתחות החברה היא על ידי קביעת דפוסי הצריכה.

                     

                    אם הייתי כותב את הפוסט מחדש, הייתי מרחיב יותר בכיוון הזה.

                     

                    ***

                     

                    מרטין פורד בהאפינגטון פוסט: יש שם מספר כתבות שאומרות פחות או יותר אותו הדבר. כדאי ומספיק לקרוא כתבה אחת.

                     

                     

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום שבת, 14/8/10, 23:03

                      הצעה. כך תנהלו את השבוע הקרוב:

                       

                      היום, יום ראשון, בערב אחרי שגמרתם את כל העיסוקים ולפני שהדלקתם את הטלוויזיה, תפתחו מסמך הוצאות הכי פשוט שאפשר. עמודה אחת שבסופה כתוב סה"כ. ולעמודה הזו תכניסו את כל מה שהוצאתם היום.

                       

                      הכי פשוט שאפשר: לחצו להורדה

                       

                      מחר, ביום שני בערב, ובכל הערבים בשבוע הקרוב תשבו ותמלאו את מסמך ההוצאות.

                       

                      בלי פשרות. כאילו שאתם במלחמה.

                       

                      אם הצלחתם למלא הוצאות שבוע שלם ברציפות הגעתם לחלק הקל – המשימה עכשיו היא להתמיד חודש ואחר כך שנה.

                       

                      שבוע-חודש-שנה

                       

                      מכיוון שהחלק הכי קשה להטמיע הרגל זו ההתחלה, צריך להתייחס לשבוע הראשון כמו אל מלחמה, אסור לוותר בשום צורה.

                       

                      אחרי זה צריך להמשיך להתעקש חודש ואז ההרגל הוטמע. גם במהלך החודש אסור לוותר בשום שלב כי פספוס אחד והכל נגמר. אם פספסתם רוב הסיכויים שלא תמשיכו למלא מחר. החדשות הטובות הן שבסוף החודש יש לכם הרגל חדש.

                       

                      אבל זה לא נגמר כאן. כדי שההרגל יתבסס, וכדי להגיע למצב שבו יותר קל לכם לציית להרגל מאשר לא לציית צריך להקפיד במשך שנה. בנקודה הזו אתם יכולים להתחיל להטיף לאנשים לעקוב אחרי ההוצאות שלהם.

                       

                      הכי פשוט שווה סיכוי הכי גדול להצלחה

                       

                      אל תבזבזו זמן על איך צריך למלא את המסמך. בתור התחלה, מה שחשוב לדעת הוא כמה כסף אנחנו באמת מוציאים כל חודש. אחרי זה, כשההרגל יתבסס ותרצו לקבל עוד מידע תוסיפו קטגוריות בהתאם לצרכים האישיים שלכם. עד אז תתחילו עם הכי פשוט שיש.

                      דרג את התוכן:
                        10 תגובות   יום חמישי, 12/8/10, 23:44

                        שבוע דרמטי אצלנו: היום חגגנו יום הולדת לבן, מחר היום האחרון שלו בגן, וביום ראשון הודעתי לו שהוא בא איתי לעבודה. התרגשות גדולה.

                         

                        עכשיו כשנולד בני השני אני מרשה לעצמי ללגלג על הורים לילד ראשון. אני יודע לזהות אותם מרחוק: הולכים גאים, בטוחים שכל העולם מתמוגג מהם ומהפעוט. אבל הדבר הכי בולט בהורים טריים זה שהם מנסים לשחק אותה רגועים. אתם יכולים לראות אותם עומדים במרחק מטר מהילד מביטים כל הזמן לצדדים, כאילו נותנים לו מרחב – שיעשה מה שהוא רוצה . . .

                         

                        ואז מזנקים למראה המכשול הכי קטן.

                         

                        אני יודע כי אני בדיוק כזה.

                         

                        ***

                         

                        אחד ההבדלים בין חינוך של בני עשירים לחינוך של בני עניים הוא בהתייחסות לסמכות. תסלחו לי שאני לא מביא מראה מקום, אני כותב עכשיו מהזיכרון.

                         

                        הורים ממעמד גבוה מחנכים את הילד להישיר מבט אל בעלי סמכות ולדבר אליהם כאל שווים. ממש מילדות. הדוגמא שחקוקה לי בראש היא של ילד שהולך לרופא והוריו מכינים אותו מראש שידע להסביר לרופא מה כואב לו ומה הוא מרגיש.

                         

                        הורים ממעמד נמוך, לעומת זאת, מחנכים את הילד להיכנע בפני סמכות. בדוגמא הנגדית ההורים מכינים את הילד לשבת בשקט ולהתנהג "יפה".

                         

                        באנגלית קוראים לזה חינוך ל-Entitlement.

                         

                        האינסטינקט החינוכי שלי הוא לחלוטין של בני המעמד הנמוך, אבל אני משתדל. במיוחד כשאנחנו הולכים לרופא ;)

                         

                        ***

                         

                        מסיבת יום הולדת עושה להורים מבחן יפה: האם אתם כמוני – מופתעים שאנשים באים; או אם אתם להיפך – מרגישים שלילד שלכם מגיע בתורו לעמוד במרכז העניינים.

                         

                        כמובן שישנם הרבה אנשים שמשתייכים לקטגוריה השנייה והם פשוט בלתי נסבלים אבל זה לא חייב להיות ככה. כל אחד מאיתנו מכיר אנשים שמחנכים ל-Entitlement והם עדיין אנשים מאוד נעימים.

                         

                        דרג את התוכן:
                          5 תגובות   יום שני, 9/8/10, 23:10

                          בועה או לא בועה ?

                           

                          כל ארוחת צהריים שנייה נפתחת באותה שאלה: האם מחירי הנדל"ן משקפים בועה ?

                           

                          וככה בדיוק נפתחה ארוחת הצהריים שלי היום.

                           

                          התיישבנו כמה חברים מהעבודה לאכול, כל אחד ממחלקה אחרת, כך שלא היה לנו הרבה במשותף. מהר מאוד הגענו לשאלת מחירי הנדל"ן.

                           

                          פאניקת מחירי הנדל"ן נוגעת לכולם.

                           

                          אז ראשית, זוהי דעתי לשאלת הבועה:

                           

                          אני לא חושב שיש בועה.

                           

                          אני לא רואה דירות ריקות, להיפך, בשכונה שבה אני גר, ראש העין ותיקה, כל בית מצמיח עוד יחידות דיור. בבתים שהייתה בהם מקסימום יחידה אחת לפני ארבע שנים יש פתאום שתיים ושלוש, ואני לא שמעתי על אף אחד שלא הצליח להשכיר. יכול להיות שהרושם שלי מוטעה ולא מייצג אבל זה מה שאני מכיר גם מהשכונה של הוריי בכרמיאל.

                           

                          * בארוחת הצהריים הזכיר אחד החברים את תופעת הרוכשים הזרים, שקונים דירות ומשאירים אותם ריקות. אין לי מושג לגבי גודל התופעה וגם לא ברור לי מה המניע שלהם לקנות את אותם דירות – האם הם מעוניינים להשכיר אותם? האם התופעה רחבת מימדים? אם כן אז אני טועה.

                           

                          והסיבה השנייה שבגללה אני לא חושב שיש בועה היא מחירי השכירות.

                           

                          התשואה ההיסטורית בישראל על שכירות עומדת על 4%. כל הדירות שאני מכיר, שוב לא מדגם מייצג, מניבות תשואה דומה. אם באמת הייתה בועה מחירי הדירות היו צריכים להתנתק ממחירי השכירות ואת זה אני לא רואה.

                           

                          שנית, אני לא חושב שזה חשוב:

                           

                          זה לא חשוב כי כל מה שאמרתי לא אומר כלום לגבי הבאות. יכול להיות שמחירי הדירות ימשיכו לעלות, ויכול להיות שלא.

                           

                          יכול להיות שתיווצר בועה ויכול להיות שעליות המחירים יהיו מוצדקות – שהביקוש ימשיך להיות גדול מההיצע. וגם ההיפך יכול להיות: הממשלה תחליט להפשיר קרקעות, תחייב את הגדלת הצפיפות בערים שהיא נמוכה מאוד, הממשלה אפילו יכולה להתערב ולבנות דיור ציבורי (אני חושב שזו חובתה).

                           

                          כלומר, כל שטף המילים שכתבתי בתשובה לשאלת הבועה חסר משמעות. אסור בשום פנים ואופן לתת לזה להשפיע על ההחלטה האם לקנות או לא לקנות דירה.

                           

                          הדבר היחיד שצריך להשפיע הוא האם אנחנו מעוניינים לקנות דירה והאם יש לנו את היכולת לעשות את זה.

                           

                          מי שהחליט שהוא בכל מקרה יקנה דירה כי הוא לא מתכוון לגור בשכירות כל חייו (לאו דווקא החלטה לא טובה – ברוב המקרים זו ההחלטה הנכונה) צריך לחסוך לקראת הרכישה, וברגע שיש לו מספיק כסף: נאמר מעל 50% מההון הנדרש, ועלויות הדיור (משכנתא + ארנונה + ועד + חשמל, מים ...) לא עולות על שליש מההכנסה הפנויה (אחרי מס) שיקנה דירה.

                           

                          מי שאין לו, שיחכה או שיקנה דירה יותר זולה.

                           

                          זו כל התורה.

                          דרג את התוכן:

                            ארכיון

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה