אוּלַי אֲסַפֵּר כֵּיצַד נִקִּיתִי אֲרֻבּוֹת מִזֶּפֶת

שִׁפְשַׁפְתִּי קוֹרוֹת בְּכַף יָד מְלַטֶּפֶת -

טינאייג'ר מִתְנַשֵּׂא, מחוטט לְמַרְאֶה.

דֹּב סיבירי, מְקֻעְקָע בֶּחָזֶה

הִרְבִּיץ בִּי תּוֹרָה בְּתִסְכּוּלוֹ הַמַּר.

אַכִּיר לֵךְ מִישֶׁהִי, הוּא פַּעַם לִי אָמַר.

מִי זוֹ מִישֶׁהִי? אֶצְלִי הֻפְעַל מַעֲצוֹר.

אַחַת שֶׁתּוֹצִיא מִמֵּךְ אֶת כָּל הַשָּׁחֹר

אֲשֶׁר פצעיך מַסְתִּירִים, שֵׁד רָזֶה..

שָׁאַלְתִּי נָבוֹךְ: מָה מִדַּת הֶחָזֶה?

הוּא צָחַק וְקִלֵּף עוֹר מִשֹּׁרֶשׁ

כַּף הַיָּד. עַד הַיּוֹם רֵיחַ עֹבֶשׁ

כְּשֶׁרוֹאֶה כָּפוּת יָדַיִם גְּדוֹלוֹת.

שְׁפַּכְטֶל ריקד. יְדֵי הַגַּמָּד שֶׁלִּי יַבָּלוֹת.

בָּעֶרֶב קָבַעְתִּי עִם הדיאנה הָזוּ

לְיַד חֲנוּת הַוִּידֵאוֹ, מוֹכֵרֵת בָּאֵזוֹר.

הִסְתּוֹבַבְנוּ סְבִיב עַצְמֵנוּ. רָאִינוּ חָרָא מַצָּב:

הַכֹּל הָיָה סָגוּר. הָיָה תִּשְׁעָה בָּאָב.

אֵצֶל שְׁנֵינוּ בְּבֵית הַהוֹרִים, חַיִּים לְלֹא מוֹצָא.

זְכֹר מִזְמוּז חָפוּז. בֵּין חֲלוֹם לַיְּקִיצָה.

לֶחָשׁוּב שֶׁנִּקִּיתִי אֲרֻבּוֹת בְּאוֹגוּסְט...

הַחֲלוֹמוֹת נִהְיִים כְּבֵדִים בְּעִיר-נָמֵל

שׁוֹקְעִים עִם הַגָּעָה שֶׁל אֳנִיָּה

נְמְזַּג אֲלֵיהֶם פִּיחַ מְאֲכֵל,

הֲזַיָתָם, בְּכָל מִקְרֶה, שְׁגִיאָה

הַַגִיָתָם בְּנִיב קְלוֹקֵל.

הֵם מִתְנַפְּצִים אֶל מכולות פְּרִיקָה

נֶאֱרָזִים בְּלִי סֵדֶר מְחַדֵּשׁ

זְעַקְתֶּם - שְׁתִיקָה,

קליידסקופ נֶחְרַשׁ

שֶׁל רְסִיסַי תְּשׁוּקָה. 

נֶעֱרָמִים וְנִשְׁלָחִים לַיַּעַד לֹא נוֹדָע.

הייתי מאוהבת במורה לשל"ח

ולא הבנתי אף מילה

חלמתי שבקרוואן שבו למדתי רוסית לבגרות

ישא אותי המורה לשל"ח לאישה.

למורה לרוסית היתה מזוודה

ובה כרכים וכריכים

למורה לשל"ח היה תיק-גב,

מלא זעתר וזבל אסוף.

כל עטיפה של מסטיק אספתי למענו

והא נשא עשרות שמצאתי.

הייתי מגיעה עד אליו

ורמזתי בעיניי הכחולות שהגיעה העת,

לשאת אותי בתיקו.

את גורלי ביכיתי בקרוואן

ללימוד דוסטויבסקי.

ובאכסניה

בטיול השנתי....

אני זוכר באלפיים הייתי מגיע שלישי או רביעי,

בכל מקרה לא איזה שביעי-עשירי ביזיון

ולא חותך או מקצר...רץ את כל האלפיים.

ואז החלטתי לשאוף אל הראשון,

כאילו לעבוד על הסיבולתלבריאה.

לא יוצא מהחדר- רק מתאמן.

ועדיין שלישי-רביעי.

חבר אמר: הפרד ומשול.

וכך הם הופרדו: סיבולת מהלב והריאה

הלב מהסיבולת , הריאה מהלב.

ולכל אחד בנפרד הוקדש פרק מחיי.

סיבולת נהנתה מתשומת לב גדולה במיוחד.

היה דרוש סבל רב, אך השתלם, ראו: עדיין סובל

בשקט.

הריאה החלה להיפגע בתחילת טירונות,

בשעות הת"ש.

זניח. לא לקחתי לריאות.

וכל הזמן לא הצלחתי להבין כל כך מה עושים עם הלב.

ועם זה עוד תקוע עדיין.

כוסמו! אולי בגלל זה הידרדרתי. 

אנדריי רודיונוב- משורר רוסי בן זמננו. כותב שירת רחוב עכשיווית ובלתי מתפשרת. נוכחותו המרשימה ולשונו החריפה שבתה את הקוראים ואת הצופים במהלך שירי הההקראה והוא הפך לדמות בולטת בעולם השירה הרוסי בימינו. 

אני אעלה כאן כמה שירים שלו לשיפוטכם. בתרגום שלי כמובן.

****

בשלולית סמטה נגמרת 

כייף בכך וגם נירוונה 

אל אמבולנס גופה נגררת 

בחולצת דולצ'ה- גבאנה 

שורשי לילך, שלושה עצי תות 

וגם בזאת יש משום מעוף מזוכך 

אל תביט לשם, נער, הדולצ'ה אבוד 

ואילו הגבאנה תשיגנו כך או כך

***

תרבות רחוב בתור תמהיל 

עקבות על מדרכה 

נורה בלי אהיל 

ילדה בשמלה סרוגה 

תרבות רחוב, אני מכליל  

משיכת תשומת לב- האפשרות הנכונה 

במידה וניחנת בגוף מבחיל 

והשכלה תיכונה

 2007 

התחנחנתי למרסי!

בתוך דודג' שחוק-אני וליטונדה

שיחקנו במי ישיג את כלבו הנכה של הדוד

המסריח מפרקיות,

אני ולוסינדה דפקנו על דוושה-

סתומים ומסומטים

מסמורטטים-גם בלב מסומרטטים!

במרסי הכל היה יכול להיות 

הרבה יותר עם חמלה...

בבואי לכתוב שיר

אני מחפש משוואה 

ונאלם...

עלמות החן עלמות המוות בישרו לי עצב וכבדות

וערפל נשאו אלייך מתוך שפלי ההזדווגות.

עלמות החן עלמות המוות השיקו עצב לי בוסרי

אל מול הים אפול שפלה חשוך יהיה לי למצרי.

אני אנדוד חיפוש קבוע

אך לא אברח מהדכדוך

עלמות החן בישרו לי יושר אך שכחו מהריגוש.

של עץ דומם, כתימות עליו

של פרח נד על גבעוליו,

של דשא צח, רק ערפל

הן לי בישרו עם בוא הליל.

עלמות החן שחרור ביקשתי מעולמכן המעורפל,

ומלוא מפרש קלילות וטוהר השלתי מבין מחלציי.

דגדוג ואור, שיכרות ותום ונגיעה רכה של עצב,

אך זאת אנצור ליום סגריר.

כידון אספתי אל ידי

ומארב השכבתי חרש

אך מארב רק התחלה של הפרדה

בין קיר למלט ולשלמות הלבנה

בין קלין לתחת,

יצאו מולי אנשי העיר וזהרו בשגעון,

כידון כווץ כי אל מולם אני כתפן מתואקמה

שודד ים התוכי-הקשיבו אליי!

באלף ומשהו שנה הוא נולד

בסוואנת בננות גדל הוא לבד

אביו היה תוכי-תוקאן-קקאד,

 בשפת בני אדם לא דיבר ולו קצת!

במהרה אך עזב הוא את יער העד,

פרננדו קורטס את התוכי שדד

התחיל הוא לגעור בציפור יללות,

לפרננדו התוכי לא ידע לענות!

לא ידע, לא יכל לענות!

בחיפוש נקמה לא הפסיק לשנן,

מזריחה לשקיעה רק שלוש היו הן!

מילים בלשונו הוא ידע לנגן:

קרמבה! קרידה! ולך תזדיין!

השקיטו הכל- או-הו-הו! היי היי היי!

שודד ים התוכי-הקשיבו אליי!

בים הסוער, ובמים חופשים

השתלטו על ספינה פיראטים אנגלים

בסכין ואלות הם היו חמושים

ולתוכי נהיו אז חיים לא קלים.

התחיל הוא לשוט בימים ולילות

ומשבי לשבי דילג הוא קלות,

ומקו המשווה לקו מז'ינו

לא משנה למי שייכות הספינות

מאין באות ולאן הן עוגנות!

נתנו לו קפה ומזון ועל כן

ביקשו שיגיד באנגלית: יס וי קן,

אך מילם רק שלוש הוא ידע לשנן:

קרמבה! קרידה! ולך תזדיין!

השקיטו הכל- או-הו-הו! היי היי הי!

שודד ים התוכי-הקשיבו אליי!

רוי נולד בכפר ליד ברטיסלבה

רוי החליט להצטרף לכוחות נאט"ו,

בקטע של לראות עולם נטו.

אבל לראות עולם הסתבר כמרג' עיון

במקום בו היו פעם קשתיות שהיו שוות דיון.

אך במוחו הסלובקי של חייל החירות,

מרג' עיון זה אפילו לא שעתיים מביירות.

רוי הכיר מארג' אחת ולא אחרת.

דמות האם כפי שהיא מצטיירת

תרתי משמע, בסדרה שאינגה שלו כל כך אהבה.

ואיך שהגלגל מסתובב, כי מארג' היה גם בשם הלהקה.

שלו ושלה. חזרות בראשון במקום פטפוטי הכומר.

בערב הופעה. תבואו כולם: Marge Y Homer.

אימפולס פאנקיסטי עם נגיעות קברט.

מארג'-אינגה בכתה כשחבש את הברט.

הסביר בגיחוך: רוצה שלום להשליט!

ענתה בנשיפה: אני או נאט"ו. עשרים שניות להחליט!

וכל הדרך למארג' עיון רוי חשב על אינגה 

אשר מכל הקשתיות ביחד היתה שווה דיון.

אבל רוי לא הכיר את הקשתיות 

או המציאות בדרום לבנון עד שנת אלפיים.

הוא רק שמע על מיקוש ישראלי וילדים פגועי גפיים.

רוי נולד בכפר ליד ברטיסלבה 

במעוז של הגרעין הקשה של חיזבאאללה

כך הזה לילה אחד במוצב בשמירה

אחרי כמה טיפות של אסיד רע.

בשדות הרואין בא לך הופמן מערבי

ומה לעשות שבנאט"ו גם זה מספק ערבי.

כך ערבב כנראה הספק איזה חומר

שיהפוך לפנאט מוסלמי את רוי-הומר.

ובלילה ההוא לקול קריאות מואזין

מלווה באנרכיה ובסכין.

רוי פרץ את הגבול באיזור צוק מנרה

לנקום את מצוקתם של כל מי שרע לו.

נשמעה אזעקה...הם הגיעו מהר.

שלושה צהובים משריון וגשש לא חיוור.

אבל רוי לא ידע מה כוונה צהובים

כמו בסדרה עם האנשים הצהובים

הוא רק ראה האמר וצלליות עם רובים.

והוא חשב על שהם לא הספיקו להופיע בברטיסלבה

אז הניף את ידיו וזעק: ויוה נסראללה!

כי אם כבר להיות תלוי על איזה צלב

אז לא במדינה אותה פירק וצלאב.

צמח בראש אצל מילאה עציץ נפלא של פרוטופיאה,

כשאת הראש היא חפפה, ישר את הצמח השקתה.

כשעצובה היתה מילאה, נבלו פרחי הפרוטופיאה

גבעול נתן עדות כנה על מצב נפשה העדינה

היה גבעול טיפה נפוח- גועש היה מצב הרוח,

היה נפול ומכופף- דמעה מילאה על הדף,

מכתב לריקוס החייל אשר נלחם בשדה הקרב,

‘בשדה פרחו פעם סביונים, וגם עכשיו פורחים לבטח’,

חשבה מילאה וכתבה שלוש מילים: וגם אני אותך.

דמעות לאף היא אז משכה, ועוד הפעם: וגם אני אותך.

וגם אני וגם אני  וגם אותך וגם אותך,

שלוש מילים כל המכתב, והוא נלחם בשדה הקרב.

צמח בראש אצל מילאה עציץ נפלא של פרוטופיאה

עלים נישקו את צווארה עונגים לילות של תחרה,

עונגים נוגעים ומלטפים ומבריחים עטלפים,

בריח עז של פרוטופיאה, חריף יותר מריח דם.

וגם אני אותך וגם וגם...

כיסו פניהם עם הכנפיים צמח לו פיקוס מכתפיים

חייל טיפש קראו לו ריקוס ומכתפיו צמח לו פיקוס.

עם אהבתו בבית בלי גג היה פעם גר לבד נורא.

ובבדידות הצמיח פיקוס והיא עציץ של פרוטפיאה. 

ומחשבות עטלפים היו עפים ומחריפים

ומחריבים את עולמם אז למה ו אז למה גם?

מכתב חתום ומבוייל נשלח לריקוס החייל

שרק יחזור עייף חצוף, יעוטו פרפרים על צוף

אל תוך פרחי הפרוטופיאה- חשבה התחננה מילאה.