כותרות TheMarker >
    ';

    משוררות עבריות נוגעות בארוס

    תכנים אחרונים

    5 תגובות   יום שישי , 30/10/15, 09:43

    ''

    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום רביעי, 21/10/15, 09:30

      ''

      הרהורים שלי כמרצה לסטודנטים בדואים במכללת "אחווה"

      הרהורים בעקבות המצב

      תמונת מצב:

      שנת הלימודים באוניברסיטאות ובמכללות החלה.
      אני אמורה להכנס ללמד בכתות בהן 50 סטודנטים בדואים לפחות.
      מרבית הלומדים הנן לומדות, סטודנטיות בהכשרת מורים וגננות.
      לבושות במיטב המחלצות, בהן כמובן שמלה ארוכה עד כפות הרגליים, נעליים תואמות, תכשיטים, איפור נפלא על הפנים וכמובן כסות הראש הצבעונית התואמת להפליא את הביגוד.
      בכל שיעור המלבושים מתחלפים ואני נהנית לראות את הצבעוניות הזאת מול עיניי.
      הסטודנטיות מקסימות. באות עם מוטיבציה רבה ללימודים, כשחלקן מותירות אחריהן ילדים קטנים ותינוקות בבית.
      רבות מהן יושבות וכריסן בין שיניהן.
      כבר קרה לי שאחת הסטודנטיות קיבלה צירים בשיעור ולמחרת התבשרתי על תינוק או תינוקת חדשים.
      באחד הצדדים של החדר יושבת חבורת סטודנטים - הבנים. גם הם באים ללמוד ובעיקר מדעים.
      לחלק מהם מצפים בבית אשה וילדים, אבל המוטיבציה ללמוד ולהשכיל חזקה.
      במכללת "אחווה" כמו במוסדות אחרים להשכלה גבוהה, רבים הם הסטודנטים מהמגזר הבדואי.
      לצבא רובם ובעיקר הבנות אינם הולכים, וכך רבים מהם יוצאים ללימודים, והופכים אח"כ לגננות, מורות, מורים ומנהלים של מוסדות חינוך בדואים, ואפילו שאינם בדואים.
      הדוגמה הבולטת ביותר היא נשיא "אחווה" , פרופ' עליאן אלקרינאווי, בדואי במוצאו, שנבחר להיות נשיא המכללה לראשונה מהפזורה, לאחר פרופ'ים לגמרי יהודים.
      שילוב, אחווה, חינוך, תרבות, חברות, מיזוג - אלה מהמאפיינים את הלימודים במכללה.
      לפני מס' שנים הייתה לי כיתה שרובה ככולה הייתה מורכבת מתושבות חורה.
      ניתן להן הכינוי "בנות חורה" ורובן כיום, מן הסתם, עוסקות בחינוך בחורה ובדרום בכלל.
      נשאלתי לא פעם ולא פעמיים ע"י חברים, איך זה ללמד בכיתות הבדואים.
      כמו בכל קבוצה אחרת, השבתי, מלבד העובדה שלעיתים הם מדברים בינם לבין עצמם בערבית.
      אני מלמדת אותם כל שקשור בעברית, שיעורי חובה שכל סטודנט להוראה חייב בהם.
      יסודות הלשון, הבעה והבנה, הבעה בע"פ, תחביר ועוד.
      המוטיבציה מובילה לציונים טובים מאד ברוב המקרים. לעיתים אף טובים יותר משל סטודנטים ישראלים/יהודים.
      והנה, בהתנקשות בבאר שבע, מסתבר שהרוצח תושב חורה.
      מיד עולה בלבי המחשבה, שמא היה מהסטודנטים שלי או ממשפחות הסטודנטיות שלי לשעבר.
      וההרגשה קשה...
      השנה אינני עובדת עוד, והמחשבות על כניסה לכיתות בהן הלומדים בדואים אינה מרפה ממני.
      איזו תחושה הייתי מרגישה במפגשי איתם?
      הרי הרוצח הוא רק אחד, כנראה אחד שסרח, אחד שהייתי רוצה לדעת שלא למד אצלי או אצל אחד מחבריי המרצים ב"אחווה".
      כך גם חשים בירושלים, בגליל ובכל מקום אחר.
      התמונה שהעליתי כאן, של עלי השלכת הנפלאים, צולמה בסכנין, בעת ביקור במכללה שם, בה קיבלו את פני המבקרים (לומדי מכון "מופ"ת, מרצים ומרצות ממכללות שונות בארץ), בסבר פנים כל כך יפות.
      ושוב, התחושה קשה.
      הרי כולנו חיים בערבוב וביחד.
      במי לחשוד? ממי לפחד? ממה לחשוש?
      ביום חמישי הקרוב ייערך במכללה, בין השאר, טקס פרידה מהפורשים, ביניהם אני.
      נשיא המכללה בוודאי ידבר על הצורך בגישור, בכל הקשור ביחד שלנו,סובלנות, קבלת האחר, שילוב תרבויות, בחשיבות החינוך וההשכלה ועוד.
      כמה הייתי רוצה שהמצב יהיה שונה...
      כמה הייתי רוצה שלא יתעורר חשש אצל מרצים ומחנכים שמא אחד הסטודנטים עלול להיות חשוד או מחבל....
      כמה הייתי רוצה לחיות בשלווה ולבקר בישובים הבדואים, שם מלמדים ומחנכים סטודנטים שלי לשעבר...
      מי יתן שהתקופה האיומה הזאת תחלוף..
      אבל גם אם תחלוף, תשאיר אותנו שוב מצולקים וכאובים, אנחנו מבכים את מתינו והם את מתיהם...

      דרג את התוכן:
        4 תגובות   יום ראשון, 27/9/15, 17:56

        ''

        דרג את התוכן:
          5 תגובות   יום חמישי, 24/9/15, 01:05

          צטט: אניגמה 313 2008-10-15 20:48:07

           
           42 שנים למלחמה הארורה ההיא... 

           

           מלחמת יום הכיפורים שלי...

          המושב היה אז, במלחמה הנוראה ההיא מושב של זקנים, נשים וטף. הגברים רובם ככולם גויסו למלחמה. אישי דאז גויס לחיל האויר, ואני  - עירונית-צפונבונית  במוצאי - גויסתי לחקלאות.... והאמינו לי, זה היה סיפור לגמרי לא פשוט.עשרים שנה גדלתי ברמת אביב, ומימי לא ידעתי חקלאות מהי. האמת? בקושי ראיתי פרה בעיניי.מושגים של זריעה, שתילה, קטיף, מיון, שיווק – היו לגביי חלק מלקסיקון הלקוח מעולם אחר.

          ובכן, המלחמה הארורה, כזכור לכם, פרצה במפתיע, ואני, בת 23 כשעל זרועותיי תינוק שמנמן בן שנה וחצי, התגייסתי למלחמה משלי.

          במשק היו אז 10 דונם עגבניות לקטיף, 6 דונם אדמה מוכנים לזריעת בצלי סייפנים, שטח של כרובית מוכנה לקטיף ולול של 1500 תרנגולי הודו לשיווק.הכל באוקטובר ההוא, והכל עליי.

          ואני, עירונית צפונית, בת 23, עם תינוק שמנמן בזרועותיי, הפשלתי שרוולים ופניתי למלחמת הקיום שלי...

          יום אחד הבאתי פועלות כורדיות , הזכורות לטוב, כדי לשתול את פקעות הסייפנים, יום יום היה צריך להאכיל את תרנגולי ההודו, צריך היה להשקות את הכרובית ולרסס את העגבניות.והגיע היום בו היה צריך לשווק את תרנגולי ההודו.

          אלוהים, איך עושים זאת? בלי גברים בשטח, והימים ימי מלחמה?

          ובכן, את תהליך תפיסת העופות עושים בלילה, אז העופות ישנוניים. שמים אותם בכלובים, יש להעמיס הכלובים על משאית ולהסיעם ל"מעוף"."מעוף" אמנם איננה כל כך רחוקה, אבל משאית – אין. וכל כך למה??? היו משאיות? היו! ואיפה הן? במלחמה! כל המשאיות גוייסו כידוע למלחמה, ומ'תנובה' הודיעו לי: תשברי לבד את הראש!!! אז מה עושים?????

          גייסתי את הנוער במושב לתפוס את העופות, וזה לא קל. הם כבדים ומתנגדים. גייסתי גם עגלה שנרתמה לטרקטור, ועליו הועמסו הכלובים כשבתוכם מפרפרים התרנגולים.

          ומי ינהג את הטרקטור???  ובכן, עלם צעיר בן 13 גוייס למשימה, וחשבתי שהנה באה הישועה.

          החודש, חודש אוקטובר, והשמים אינם מרחמים. גשם זלעפות יורד, הרי חקלאים מים צריכים... והנער עלם החמודות, בפנים זורחות (הרי לנהוג טרקטור זה לא שטויות) יוצא לדרך ואני כבר רגועה. רגועה אמרתי?

          דפיקות על הדלת (ולא של הרוח) החרידו אותי ממרבץ מנוחתי. הנער החביב עומד בפתח, עיניו דומעות ובפיו בשורה: העגלה התפנצ'רה... שני הגלגלים הימניים והעייפים החליטו לקחת מנוחה, העגלה נטתה על צידה, הכלובים החליקו ובחלקם נפתחו, והעופות  לחופש בקרקורי חדווה פרצו. והגשם – אינו מרחם, ואמבט חורפי את הנוצות שוטף.

          ואני, עירונית צפונבונית לשעבר, בת 23 בלבד, נכנסתי לתוך מגפיים מספר 47 (כי זה מה שהיה), צועדת בפנים חפויות בגשם סוחף ובדמעות  לכוון "מעוף" הנמצאת מרחק של ק"מ אחדים.

          המגפיים מתמלאים במים והופכים כבדים מרגע לרגע, המעיל ספוג והדמעות זולגות.

          לא אספר כיצד נגמר סיפור זה, אך סופו שהעופות המסכנים הובלו לשחיטה, ומי יודע, אולי גם לצלחתכם...

          האם בזאת תמה המלחמה?

          לא קוראיי הנאמנים! הקטע הקשה עוד עמד לפני.

          טרם פרוץ המלחמה מכרנו  10 דונם עגבניות לסוחר ערבי בשם, לא פחות ולא יותר, נאצר, מחן-יונס. תהליך המכירה היה כרוך בהסכם: הוא יקטוף את הפרי תמורת סכום כסף מסויים, ומי שיפר את ההסכם, ישלם לצד הנפגע 10,000 לירות.

          והנה פרצה המלחמה כשכל העגבניות בשלות בשטח. הפרי האדום נקטף על ידי פועלות ערביות  רבות שהיו אמורות לקטוף את כל העגבניות בבת אחת.נו, אז מה? העגבניות נקטפו כולן והושמו בארגזים ענקיים.אבל, השטח, רבותיי, קרוב קירבה מסוכנת לבסיס חיל האויר- חצור, והימים ימי מלחמה...

          בעודני ישובה בביתי, דפיקות רמות על הדלת, ובפתח עומד חפוי ראש נאצר, ומאחוריו שלושה מחיילי חיל האויר האמיצים, עם נשק בידיהם, ועל הכביש חונה קומנדקר עם תת מקלע ועוד חיילים שהבעת רצינות תהומית על פניהם.

          ונאצר בטון בוכה: "גברת, הו, גברת, הם לא נותנים לי לקחת בנדורה, שמו כל הבועלות על המשאית, והבועלות צורחות ובוכות, ואותי רוצים לקחת למעצר"

          וכל כך למה???"

          מהשדה ניתן לספור את ההמראות והנחיתות של המטוסים" אומר הקצין חמור הסבר, וזה מ ס ו כן! ואני, כולי עירונית צפונבונית , בת 23, עם תינוק  שמנמן על ידיי , נתקפת בעוז רוח, ואומרת לקצין:  "אוקיי, אז אתה תתחייב לשלם לנאצר לפי ההסכם את סכום הכסף עליו הוחלט".

           כן מלחמה, לא מלחמה – יש חוזה ויש למלאו!!!

          הקצין נסוג ואמר: רגע, זה עניין אזרחי, אז נביא משטרה אזרחית. ואז, הגיעו ניידת, ועוד רכב ביטחון צבאי, ועוד ניידת...ואני, עירונית-צפונבונית...( כבר אין צורך, אתם יודעים כבר בוודאי לדקלם), נוסעת עם התינוק בזרועותיי בראש שיירה של מכוניות ביטחון ומשטרה אל שטח ה'בנדורה' הקטופה... ומחזה מסוג זה, איש מכם לא ראה...ובשטח, יללות, יבבות, הערביות מבועתות, על המשאית כלאחר כבוד מועלות ומן השטח מסולקות. ובשטח – כל הבנדורות מבויישות מונחות.

          ומה עושים??? האם לטמיון הכל ירד??? הרי את העגבניות אסור לאבד!!!

          ובכן, שוב כל נערי הכפר ונשותיו גוייסו למיון העגבניות, שכן את העגבניות ל"תנובה" הוחלט לשלוח, ו"תנובה" דורשת עגבניות ממויינות...וזה לקח  ש ע ו ת!!!

          העגבניות מויינו, הנוער החל במלחמה משלו ועגבניות נזרקו לכל עבר במטרה לפגוע ולסמן נפגעים באדום, הכביש האדים מדמן של העגבניות ולעת ערב כלאחר כבוד 5 טון פרי הוסעו ל'תנובה'.

          רק אז יכולתי לצנוח למיטה מנצחת אם כי מותשת.

          ובבוקר, בשעה חמש בדיוק, דפיקות חזקות על הדלת מחרידות אותי משנתי ומקפיצות אותי ממיטתי.

           ומי בפתח אם לא נאצר? ובפיו הטרוניה: "איפה בנדורה? מי לקח את הבנדורה? קיבלתי אישור מהממשל הצבאי לקחת את הבנדורה..."ואני ביאוש לוחשת: ב'תנובה'...

          הגענו לפשרה וכשהכסף הגיע מתנובה ניתן בחציו לנאצר. מהמחצית הנותרת זכינו לקנות את מכוניתנו הראשונה, גם אם זו הייתה יד שנייה.

          ובזאת התמה עבורי המלחמה???

          טרם, יקיריי, את הכרוביות עוד צריך לקטוף ולשווק.

          ושוב מוסעות הפועלות אל חלקת הכרוביות, ובסוף יום מפרך היפהפיות על העגלה עמוסות.

          וממרומי העגלה, כרובית סרבנית אל הארגז לא נכנסה, ואני משנסת מותניים ועולה על העגלה להחזירה למקומה.

          וכאן, קוראיי הנאמנים, עומדת להסתיים לגביי המלחמה.

          ברידתי מן העגלה,כשגבי מופנה אל הטרקטור אליו היא רתומה, נתקלתי באחת מזרועות ההרמה, אל הכביש נפלתי ואת עצם הזנב שברתי (כן, גם לכם יש אחת כזאת למעצבה).

          בזחילה כואבת, כשאני מודה לאל שאף לא אחד חוזה במחזה, הביתה הגעתי , ולבית החולים הוסעתי.

          פצועת מלחמה??? לאו דווקא, אבל זו הייתה המלחמה הפרטית שלי, מלחמה של עירונית-צפונבונית- מושבניקית, בת 23, אם לתינוק שמנמן ומתוק, שרצתה בסך הכל לעבור את המלחמה, מלחמת הקיום בשלום.  

           שלא נדע עוד מלחמה, שבנינו ובנותינו יגדלו בחממה, ולכם, קוראיי,

          חתימה טובה!

          דרג את התוכן:
            4 תגובות   יום שבת, 12/9/15, 13:27

            ''
            ''

            דרג את התוכן:
              1 תגובות   יום שבת, 12/9/15, 13:23
              שנה טובה לכולם בריאות, שמחת חיים ואהבה
              דרג את התוכן:
                2 תגובות   יום ראשון, 22/6/14, 02:01

                ''

                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום שבת, 26/4/14, 09:53

                  ''
                  ''
                  ''
                  ''
                  ''
                  ''
                  ''
                  ''

                  דרג את התוכן:
                    2 תגובות   יום ראשון, 13/4/14, 21:31

                    ''

                    דרג את התוכן:
                      11 תגובות   יום שבת, 15/12/12, 01:52

                      ''

                      דרג את התוכן:
                        21 תגובות   יום שני, 5/11/12, 00:18
                        יורם קניוק :אני בן 81

                        אני בן 81, מפני שהרופאים לא החליטו שאני צריך לחיות, אלא החליטו שהזקנה
                        שלי תהיה יותר ארוכה.

                        הם משכו לי את הזקנה ב-20 שנה.

                        אז אני הולך לרופא עיניים, לרופא אוזניים, לרופא לדרכי השתן, ולרופא אף
                        אוזן גרון, ולפה ולסת. בודקים אותי,

                        ואומרים שהכול טוב ואני כמו חדש, נותנים לי מרשמים לתרופות.

                        אני צולע לבית מרקחת ועומד בתור, ובאה אישה
                        ונותנת לי כדורים נגד לחץ דם,


                        נגד קרישה, נגד דפיקות לב לא סדירות, משחה לפצעים, כדורים נגד דיכאון,

                        כדורים לקום בבקר, כדורים להירדם, כדורים נגד אשתי, נגד הילדים שלי, נגד
                        הנכדים שלי,

                        כי הם רואים איך אני מזדקן בדירה שיכלו למכור ולקנות כמה מכוניות חדשות.

                        הם משלמים מסים ומגיע להם.

                        אני אוכל את הפנסיה שנקבעה לפי גיל 60 וגומר את קופת הגמל של המדינה
                        ובקושי אני הולך,

                        אבל יש הליכון, בא פיליפיני לטפל בי.

                        הילדים שלי נחנקים ממיסים, כי אני עולה להם עוד מיסים.

                        הם צריכים לעבוד קשה יותר
                        וכל זה כדי שבבוקר לפני הארוחה אקח את הכדורים האלה,


                        חצי שעה אחרי הארוחה אני לוקח אותם, אחר כך אני בולע כ-7 כדורים, ושומר על דיאטה.

                        אני עייף מכדורים ורוצה לישון, והשלפוחית לוחצת ואני מדדה לבית שימוש,

                        יושב חצי שעה עד שזה בא, חוזר למטה מרוגז, לוקח מיליגרם ואליום ופתאום כואב התחת,

                        יש משחה, איפה שמתי אותה? מחפש. עובר הלילה, לוקח כדורים נגד כולסטרול,

                        נגד נזילת שתן, מה לא? ומה יוצא לעולם מזה? שאני נדבק כמו עלוקה לחיים
                        שלי שנגמרו בגיל 65 כשיצאתי לפנסיה.

                        מאז אני חי מכדור לכדור, מבדיקה לבדיקה, מניתוח
                        לניתוח, הייתה לך יציאה

                        היום? הייתה אבל דלילה,

                        קח את הכדורים האלה. מדוע? מה אני כבר יכול לעשות בגילי? לשבת בשדרה
                        ולראות אמהות וילדים? לחכות לסדר,

                        לראש השנה? אז הילדים דואגים לי, אני רץ כל 5 דקות לבית שימוש, הנכדים צוחקים,

                        מספר להם על הבריגאדה והם לא יודעים אם זה אוכל חדש או משחק מחשב,

                        בשביל מה? שיאריכו את החיים עד גיל 65 ואחר כך שיעזבו אותי במנוחה. מי
                        שיוכל וירצה, יחיה,

                        מי שלא יכול ילך לאן שהולכים כשלא חיים עוד.

                        הכסף שעולות התרופות שלי היה יכול לפרנס משפחה במצוקה,
                        או


                        להגדיל את המשטרה פי 4 . מה אני צריך זקנה כזאת ארוכה? אז נגיד שאני בבית
                        אבות, אני מחייך לזקנה והיא אלי,

                        רוקדים טנגו. קופצים כמו אידיוטים, למעלה למטה, בטלוויזיה מוכרים שמלות לנכדות שלי,

                        והזקנה שלי לא רואה טוב. גם אני לא, בקושי שומע,

                        בשביל מה אני צריך את זה? בשביל שהרפואה תתקדם? שלא תתקדם.

                        שתרפא סרטן בכספי מחקר נוספים. אנחנו הזקנים לא בקשנו להיות עול כזה, אבל
                        אם נותנים לך,

                        וזה בחינם מהביטוח הלאומי,ונותנים ,אז אתה לוקח.
                         
                         
                        קריאה נעימה ורצוי עם חיוך קריצה
                        דרג את התוכן:
                          17 תגובות   יום שבת, 24/9/11, 11:36
                          ''

                          שלום חברותיי וחבריי ל'קפה'

                          מביאה שנית קטע שהבאתי כבר בעבר, אך מתאים ויתאים תמיד.

                          מקווה שהשנה שתבוא עלינו לטובה, תהיה עוד יותר טובה מהקודמות לה

                          מאחלת לכולם שנה נפלאה, שלום, ביטחון, בריאות ושפע יצירה.

                          בברכה חמה

                          אילת

                          לקראת ראש השנה הקרב, ימי הסליחות והתפילות, בחרתי לצטט מדברי קארל רוג'רס.

                          אנחנו, הרגילים כל כך ב 'לתת עצות' ולהיות יודעי כל, צריכים לקחת לתשומת הלב את דבריו הנפלאים.

                          אולי אם נקשיב יותר, נתמוך ונגלה אמפתיה - העולם שלנו ייראה אחרת.

                           

                           

                          תקשורת / קארל רוג'רס

                          כשאני מבקש להקשיב לי

                          ואתה מתחיל לייעץ לי,

                          לא את שביקשתיך עשית.

                          כשאני מבקש ממך להקשיב

                          ואתה מנסה להשיב,

                          איך אני צריך להרגיש?

                          ומדוע אתה פוגע ברגשותיי?

                          כשאני מבקשך להקשיב לי

                          ואתה חושב שעליך לפתור את בעייתי,

                          אתה מאכזב אותי.

                          הקשב: כל שביקשתיך הוא להקשיב,

                          לא לשאול, לא לדבר,

                          רק לשמוע בלי להגיב.

                          אני יכול לדאוג לעצמי,

                          אינני חסר ישע,

                          אולי חסר נסיון והססני,

                          אך לא חסר אונים.

                          כשאתה עושה משהו למעני

                          שיכולתי לעשות בעצמי,

                          אתה מגביר את חששותי,

                          מצית את מבוכתי,

                          אולם כשאתה מקבל כעובדה פשוטה

                          שאני מרגיש את שאני מרגיש,

                          ואני אינני צריך לשכנע אותך,

                          ומתפנה להבין את המתרחש בתוכי,

                          אז צצות מאליהן התשובות

                          ברורות ונהירות,

                          ואינני זקוק כלל לעצות

                          כי אני - אני,

                          גם רגשות לא הגיוניים

                          הופכים למשמעותיים,

                          כשמבינים את שהם טומנים,

                          המקור ממנו הם נובעים.

                          ייתכן שלכן תפילות עוזרות לאנשים,

                          משום שאלוהים מחריש, אינו מייעץ,

                          אינו מארגן, הוא רק מקשיב - נותן

                          לך לחשוב לבד את הדברים,

                          לכן, אנא רק הקשב,

                          עת תרצה לדבר - בקש,

                          חכה לתורך, ואזי אני גם

                          אקשיב לך.

                           

                           

                          קארל רוג'רסקארל רוג'רס (8 בינואר 1902 - 4 בפברואר 1987) - פסיכולוג אמריקאי. מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת טיפול הנקראת: טיפול ממוקד בלקוח (Client Centered Therapy ).רוג'רס סבר כי המניע האנושי העיקרי הוא השאיפה להגיע למימוש עצמי. לדעתו שורשן של בעיות נפשיות הוא באי הלימה בין "העצמי האידאלי", "העצמי" וה"עצמי בפועל". חוסר התאמה זה בין הרצוי למצוי יכול להימנע באמצעות חינוך השם דגש על קבלה בלתי מותנית, נכונות לקבל את תחושות האדם ורגשותיו כלגיטימיים.לדעת רוג'רס, הפער בין מה שמותר לבין מה תחושת העצמי עלול להוביל להדחקה. כזיגמונד פרויד הדגיש רוג'רס את חסרונות ההדחקה. שלא כמוהו הוא סבר שהיא אינה בלתי נמנעת.
                          מה שבולט עוד יותר בניגוד בין רוג'רס לפרויד היא ראייתו האופטימית של רוג'רס את הטבע האנושי.
                          המטפל הקליני לפי רוג'רס אינו אמור להוות דמות סמכותית או מייעצת אלא כזה שיספק תמיכה, חום ואמפתיה לכיוונים אליהם יחליט המטופל לפנות.

                          (מהויקיפדיה)

                          שתבוא על כולנו שנה טובה, שקטה, ברוכה ופוריה

                          אילת

                           

                           

                           

                           

                           

                           

                           

                           

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            אניגמה 313
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            תגובות אחרונות

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה