שלום חברותיי וחבריי ל'קפה'

מביאה שנית קטע שהבאתי כבר בעבר, אך מתאים ויתאים תמיד.

מקווה שהשנה שתבוא עלינו לטובה, תהיה עוד יותר טובה מהקודמות לה

מאחלת לכולם שנה נפלאה, שלום, ביטחון, בריאות ושפע יצירה.

בברכה חמה

אילת

לקראת ראש השנה הקרב, ימי הסליחות והתפילות, בחרתי לצטט מדברי קארל רוג'רס.

אנחנו, הרגילים כל כך ב 'לתת עצות' ולהיות יודעי כל, צריכים לקחת לתשומת הלב את דבריו הנפלאים.

אולי אם נקשיב יותר, נתמוך ונגלה אמפתיה - העולם שלנו ייראה אחרת.

תקשורת / קארל רוג'רס

כשאני מבקש להקשיב לי

ואתה מתחיל לייעץ לי,

לא את שביקשתיך עשית.

כשאני מבקש ממך להקשיב

ואתה מנסה להשיב,

איך אני צריך להרגיש?

ומדוע אתה פוגע ברגשותיי?

כשאני מבקשך להקשיב לי

ואתה חושב שעליך לפתור את בעייתי,

אתה מאכזב אותי.

הקשב: כל שביקשתיך הוא להקשיב,

לא לשאול, לא לדבר,

רק לשמוע בלי להגיב.

אני יכול לדאוג לעצמי,

אינני חסר ישע,

אולי חסר נסיון והססני,

אך לא חסר אונים.

כשאתה עושה משהו למעני

שיכולתי לעשות בעצמי,

אתה מגביר את חששותי,

מצית את מבוכתי,

אולם כשאתה מקבל כעובדה פשוטה

שאני מרגיש את שאני מרגיש,

ואני אינני צריך לשכנע אותך,

ומתפנה להבין את המתרחש בתוכי,

אז צצות מאליהן התשובות

ברורות ונהירות,

ואינני זקוק כלל לעצות

כי אני - אני,

גם רגשות לא הגיוניים

הופכים למשמעותיים,

כשמבינים את שהם טומנים,

המקור ממנו הם נובעים.

ייתכן שלכן תפילות עוזרות לאנשים,

משום שאלוהים מחריש, אינו מייעץ,

אינו מארגן, הוא רק מקשיב - נותן

לך לחשוב לבד את הדברים,

לכן, אנא רק הקשב,

עת תרצה לדבר - בקש,

חכה לתורך, ואזי אני גם

אקשיב לך.

קארל רוג'רסקארל רוג'רס (8 בינואר 1902 - 4 בפברואר 1987) - פסיכולוג אמריקאי. מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת טיפול הנקראת: טיפול ממוקד בלקוח (Client Centered Therapy ).רוג'רס סבר כי המניע האנושי העיקרי הוא השאיפה להגיע למימוש עצמי. לדעתו שורשן של בעיות נפשיות הוא באי הלימה בין "העצמי האידאלי", "העצמי" וה"עצמי בפועל". חוסר התאמה זה בין הרצוי למצוי יכול להימנע באמצעות חינוך השם דגש על קבלה בלתי מותנית, נכונות לקבל את תחושות האדם ורגשותיו כלגיטימיים.לדעת רוג'רס, הפער בין מה שמותר לבין מה תחושת העצמי עלול להוביל להדחקה. כזיגמונד פרויד הדגיש רוג'רס את חסרונות ההדחקה. שלא כמוהו הוא סבר שהיא אינה בלתי נמנעת.
מה שבולט עוד יותר בניגוד בין רוג'רס לפרויד היא ראייתו האופטימית של רוג'רס את הטבע האנושי.המטפל הקליני לפי רוג'רס אינו אמור להוות דמות סמכותית או מייעצת אלא כזה שיספק תמיכה, חום ואמפתיה לכיוונים אליהם יחליט המטופל לפנות.

(מהויקיפדיה)

שתבוא על כולנו שנה טובה, שקטה, ברוכה ופוריה

אילת

 

גם למכשפות קורות תאונות  

 

 

 

 

 

 

 

אז מה אם נתקעתי בעמוד? 

 

 

 

 

 

ועוד פעם העמוד הזה תקוע באמצע הדרך ???

  

 

 

 

 

אם לא תזיזו את העמוד הזה  אהפוך אתכם לרמזורים...

 

 

 

 

 

אולי הפעם אצליח ... 

 

 

 

 

    בלילה בלילה התעוררו המכשפות שלי ואמרו לי :

-      אנחנו הולכות לנשוך את סבתא.

-    אתן לא יכולות לעשות דבר כזה אמרתי, כי אני אוהבת את סבתא שלי.

-     לא איכפת לנו, ענו רולי, קולי, פולי ומולי.

     זה בגלל שאין לנו מקל מכשפות.

 קטע זה מצוטט מספרה של נורית זרחי "מקל מכשפות" (בהוצאת כתר).

ספרים וסיפורים רבים אודות מכשפות פורסמו כבר לפני כחמש מאות שנה בתרבויות רבות :

עמי ותמי, היפהפיה הנמה, , המכשפות מאיסטווק, ג'יני, סמנטה, הבבה יאגה הרוסייה ועוד .

בספרות הילדים הישראלית  העכשוית מסתמנת מגמה להוציא מהמכשפה את הרוע (אם כי  לא לגמרי) ולהכניס בה שובבות וקונדסות (כפי שקראתם בציטוט).

ספרים כמו, "המכשפה של ליאור" (שולה מודן), "המכשפה האחרונה" (עמי גדליה),  "תנינה מציצה בצלחות של אחרים" (נורית זרחי), "חמש מכשפות יצאו לטייל" (רונית חכם)  - נמצאים בבתים רבים בהם גדלים ילדים צעירים, המביעים בקול את הפחד הקמאי מהמכשפה , ובינינו לבין עצמנו, מי מאיתנו לא חווה פחד מפני  מכשפות?

 המכשפה מתוארת במלוא כיעורה: בעלת גיבנת, פנים מחוטטים, על האף הארוך והעקום מתנוססת לתפארה שומה שעירה, סנטר מזדקר, מפיה בולטת שן בודדת חדה והיא לבושה בגלימה שחורה ומתנפנפת.נעליה מחודדות חרטום, שיער ראשה פרוע ומדובלל, על ראשה מצנפת מחודדת, ציפורניה ארוכות ומעוקלות וקולה צווחני ומאיים.

 לצד המכשפה נמצאים חתולים שחורים, עורבים צורחים, לטאות, קרפדות, חזירים ודרקונים.המכשפות בוחשות בקדירה ענקית מרק העשוי חלקי חיות מוזרות, עיניים, אזניים, רעלים ירוקים, והן בעלות יכולת תעופה מאגית כשכלי התעבורה שלהן הוא המטאטא.

 הפעם בחרתי להביא את הצד המשעשע של המכשפה – תאונות נהיגה...

כל הזכויות שמורות  (משוחזר)

תודה לכל חבריי וחברותיי המבקרים בבלוגי.

לאחרונה נטלתי לעצמי חופשה מסויימת מהאתר, ולכן מבקרת פחות ומככבת פחות.

עימכם הסליחה.

מבטיחה לחזור בכוחות מחודשים לכשאתפנה יותר.

חופשת קיץ נעימה לכולם

בברכה

אילת

אין בלאי לרגשות... (אסתר ראב) 

אין בלאי - לרגשות

כמו יהלומים -

הם נשלפים

מקרבך

ואתה אינך

מודע להם

הם נוצצים

ומאירים

וממלאים עיניך

דמעות - שמחה

ואפילו גאווה    (אסתר ראב)

תוחלת חיינו עולה מדי שנה.

אם בעבר גיל חמישים נחשב לגיל הבלות בעבור נשים, ובעבור גברים סימן ל'ירידת תפוקה' מכל הבחינות, הרי שכיום יותר ויותר בני חמישים ומעלה, חשים עצמם בפתחה של תקופה חדשה של הנאות, אהבות וכמיהה מחודשת לאינטימיות.

אל אתר 'קפה' המוצף בבני 40-30 , המחפשים 'בין השאר' גם אהבה וזוגיות הסתננו בגאון לא מעט 'חיטיארים' בני חמישים ומעלה, המתבשמים מן הרוח הצעירה, רוכשים חברים חדשים ביניהם אף צעירים, ו..אולי אפילו 'רחמנא ליצלן' ימצאו אהבה חדשה ומרעננת : )

'גיל ההתבגרות' מתחיל בימינו בגיל צעיר יותר ויותר (כבר בני שתים עשרה מתנהלים כיום כפי שאנחנו, הוותיקים, הרשנו לעצמנו להתנהל בגיל עשרים), ואילו 'גיל הזקנה', נדחה ליותר ויותר מאוחר.

בתי אבות הפכו, בין השאר, ל 'אתרי הכירויות' , ריקודים, חיזורים ואף חתונות.

בשיר " זוג" כותבת אסתר ראב בשנות השמונים שלה:

...תחת העץ -

שני אנשים

ארבע ידיים -

זקנות מגוידות -

זו לזו

מחבקות

כתמים חומים בעור

לאצבעות

ציפורניים דלות

עלים כמושים

בגזע נבוב

שני פיות

מחייכים

מלאי שיניים תותבות -

ובזכרון מאז

לובן-חרסינה

בוהק

ארבע עיניים

כבות

תחת משקפיים עבות...

ובזיכרון מאז

תכלת-עין עמוקה

שקופה

וירק-יער

מאווש - -

60 שנות נישואין...

כן ירבו...

והלוואי על כולנו :-)

"ויאמר אל האיש, אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן, ותאמר האישה אל הנחש, מפרי הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון. ויאמר הנחש אל האישה, לא תמותון, כי יודע אלוהים כי ביום אוכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע...ותיתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית ג' א-ו).

בבראשית ב' בפסוק האחרון נאמר: ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו"

(כשהכוונה ב'עירומים' - ללא בגדים). 

בראשית ג' פותח בפסוק: "והנחש היה ערום מכל חית השדה..."

(כשהכוונה ב'ערום' - ערמומי). 

החל מפסוקים אלה מתחיל המשולש: נחש-אישה-אדם, ומעליו מרחף צילם של הפיתוי, התאווה והחטא.

מילים רבות נכתבו במהלך ההסטוריה על נושא זה, אך כאן אגע בנקודות מעטות בלבד.

במדרש נושאת עמה דמות הנחש תכונות של חלקלקות, פתוי, ערמומיות, רוע ומיניות.

הוא זה שהשיא את האישה לאכול מהפרי האסור (אגב, על פי מדרשים שונים פרי זה הוא הענבים או התאנה, ולא התפוח), והאישה לאחר התלבטות, ולאחר שראתה כי הפרי הינו טוב למאכל, תאווה לעיניים ונחמד להשכיל, אכן התפתתה ואף הגישה אותו לאדם (אשר אינו מתלבט כלל ומיד אוכל ממנו - ועל כך יש רבות מה לומר).

האל שואל את חווה: מה זאת עשית?

והאישה עונה: הנחש השיאני ואוכל.

חז"ל אמרו:

השיאני מלשון נישואין, כלומר הנחש הוא זה שידע (מבחינה מינית) את חווה בראשונה, והוא זה ש"הטיל בה זוהמא" (ולכן מכל שני בנים שנולדו הראשון נושא את הרוע: קין, עשו, ישמעאל).

ברגע שהתאחדו נחש עם חווה הפכה חווה לנחש בעצמה.

מדרש "רבה" מצביע על הדמיון בשמות חוה / חוויא (ח' בחיריק). חוויא בארמית פירושו=נחש, וזה החיבור המוחלט ביניהם.

כלומר: הנחש פיתה את האישה, וזו, מאחר שפתתה את אדם, הייתה בעבורו הנחש.

הפיתוי הביא לחטא שבעקבותיו גורש האדם מגן עדן, ולמעשה מופנית אצבע מאשימה כלפי האשה-נחש על כי הביאה את כל הרוע, הסבל והכאב, וכמובן את המוות. (גם סיפור תיבת פנדורה מטיל את האשמה באישה על כי לא עמדה בפני הפיתוי והסקרנות, פתחה את התיבה, וממנה פרצו כל המחלות והרוע אל העולם).

(כאן גם מובלטת חכמת האשה אשר מביאה לסקרנותה ולרצון ולאומץ שבהתנסות במסוכן).

מכאן ואילך ישנה מחד השתוקקות תמידית של הגבר אל חווה, האישה, ומאידך גם פחד ורתיעה  ממנה.

כשם שהנחש משיל עורו ולובש צורה בכל פעם מחדש, כך האישה נתפסת בעיניי הגבר, כערמומית, מניפולטיבית, סכסכנית ועוד....

בספרות, בפסיכולוגיה ובתחומים נוספים, תופסת דמות הנחש מקום נכבד כסמל למין. (ושוב, יש כל כך הרבה לומר על זה, אך אתמקד במטרתי - השירה).

בצעירותה, בשיר "על גחונך תזחל"  (1923) כותבת אסתר ראב על תחושת האמביוולנטיות שבתשוקתה לנחש-הגבר.  מחד משיכה, מאידך רתיעה:

על גחונך תזחל

עפר תלחך!

שתי זרועותיך אליי פרושות

כקריאות נמשכות

תוך מדבר אין סוף

לרגליי! כנחש

עם יצירי גווך

הדקים החטובים...

בשולי שמלתי

בל תגע!

יציר תופת

גבר שחור וחטא!

בשירה   "רעי הנחש" (1960), כשראב מבוגרת יותר,  מציגה ראב את הנחש המפתה כרע (חבר) , ואותה כמוקסמת ומעולפת נוכח עיניו המפתות:

רעי הנחש -

גלוית עינים אני!

קסומה מעולפת,

אחוזה להטוטי -

טבעותיך המאירות,

פתן עלי מאורה!

נותן בי

עיני-זהב קמות,

ילהלה, יבריק,

יפעפע, יסנוור -

והחי לעפר ייטחן,

נצנוץ-טבעת,

חרב ללב נתקעת,

גלגול-עין -

ישקע תקוות ירוקות,

זוהר מחולל -

ימיש אמש!

ונשר אפר-עולמות,

מטר - מוות -

ימגר לארץ -

ונשר אפר-עולמות,

כל חייתו, כל צימחו

ותוהו ובוהו - וחושך

על פני מים רבים.   

בשיר "ספיח חייך" (1965) , בהיותה בת 71 (!!!) כותבת ראב:

ספיח- חייך

חרד, רוטט -

ואל דופני-צלעותיי

מדפק

כמה לפרוץ,

ואני -

אבנים בו יודה:

בל ירים ראש -

הצפע!

והוא אינו צפע -

הוא שושן...

התשוקה המתעררת בה  בזקנתה מפחידה אותה, ואז היא מכונה - צפע , אך מיד היא משנה , חוזרת בה ואומרת: אין זה צפע, אלא שושן.

בשירת משוררות רבות אחרות ניתן למצוא את האמביוולנטיות הזו של משיכה/רתיעה מפני ההשתוקקות והתאווה מחד, ואת הרתיעה והחשש מאידך.

הביטו בוואריאציות השונות של ציורי החטא הקדמון.

הנחש מצוייר בכל אחד מהציורים על פי האינטרפרטציה האישית של הצייר את הארוע.

מאחר שהנחש מובא במקור כחכם יותר מאדם וחווה, וככזה שמסוגל לראות את האמת עוד טרם אכלו אדם וחווה מפרי עץ הדעת, מצוייר כשהוא בעל פני אדם.

גם להיותו בעל רגליים בא ביטוי בציורים, אותן רגליים שנלקחו ממנו לאחר מעשה הפתוי, כאשר נדון לזחול על גחונו וללחך עפר.

מאז אותה סיטואציה מלחמה תמידית לו לאדם בנחש: "אתה תשופנו ראש, והוא ישופך עקב".

הטראומה הבראשיתית הזאת הינה טראומה קמאית, ומכאן תחושת הגועל והסלידה, הפחד והשנאה של האדם אל הנחש.

כל הזכוות שמורות

אהבה ומוות - ארוס ותנאטוס

שני מושגי יסוד בחייו של אדם : חיים ומוות או אהבה ומוות, מתחברים בשירה, בספרות ובתחומים נוספים לקשר נצחי וידוע : ארוס - תשוקה   ותנאטוס - מוות.

"עזה כמוות אהבה" (שיר השירים) "אני מתה עליך", "את/ה כזה מתוק - למות ממך", לראות אותו/ה- ולמות (על משקל: לראות את רומא ולמות) משפטים כאלה ועוד כבר התקבלו כמטבעות לשון.

בספרות ולעיתים בחיים אנחנו מוצאים את שני הקצוות האלה כרוכים זה בזה, עד כדי כך שפעמים רבות ה'אהבה' כל כך 'עזה' עד כדי חנק, עד כדי איבוד הגבולות וסיום טראגי באלימות, רצח, והרי אנחנו עדים לכך יותר ויותר בתקופה האחרונה.

פרויד מדבר על: "דמיותו של המצב שלאחר סיפוק מיני המלא למיתה..." (פרויד 1988).

גם הרברט מרקוזה בספרו "ארוס וציוויליזציה" (1975) אומר כי: "הציויליזציה מעריצה את התלכדות יצר המוות בארוס ונותנת להם ביטוי ביצירות המעודנות לעילא של 'המוות מאהבה' (רומאו ויוליה ועוד).

ראובן שוהם כותב בספרו "אהבה כפתיון" : "הספרדים קוראים לאורגאזם:  la poca muerta (מוות מועט) , ובכך הם מתכוונים לאופי המאפס האיחודי של האורגאזם, המבטא את הכמיהה להיטמע בבן הזוג ולהגיע למעין מצב של 'אין'.

בשירים רבים, ואדגים כאן משירתה של דליה רביקוביץ, מודגשת חווית ההתאהבות והתשוקה כחוויה שהיום היו מכנים אותה החבר'ה "סוף הדרך". והרי מהי סוף הדרך אם לא המוות, הריק, האין?

בשיר "אהבת תפוח הזהב" מתואר התפוח העגלגל והנשי (מתקשר גם לחטא הפיתוי) כמאושר עם היאכלותו ע"י האהוב :

תפוח זהב

אהב את אוכלהו

טובו  מראיו

למאכלהו..

תפוח זהב

נבלע באוכלהו,

בא העורהו,

אף בבשריו"

השיר מדבר על השגת האהבה השלימה ע"י התמזגות טוטאלית באמצעות היאכלות עד כדי היעלמות ממש, עד כדי מוות.

על כך כותב אריך פרום: "האהבה הארוטית זוהי כמיהה להתמזגות גמורה, להתאחדות עם נפש אחת, אחרת..." 

למרות שחבריו של תפוח הזהב בשיר מזהירים אותו בפני 'מעשה התאבדות' זה, איו הוא שומע להם:

אתרוג בו סרהב:

היבונה הפתי,

אילן התקצף:

סרה היא וחטא היא,

חזור בך היטב

כי כסל שנאתי...

בשיר "מתנות מלכים"  כותבת רביקוביץ:

"תאוותי תהי לי בעוכריי

ויום מותי אשור ולא רחוק

....

אני נטלתי כל תאוותי

ככל אשר רבתה תאוותי

הייתה תאוותי לאין שובעה"

האישה- המשוררת - הדוברת  מתוארת כאקטיבית ואסרטיבית בתאוותה ובכמיהותיה, תוך ידיעה מוחלטת שזו תהא בעוכריה. זו אהבה/תשוקה טוטאלית, שאין לחוות אותה אלא עד תום, עד מוות.

בשירים אחרים משלבת רביקוביץ את נושא הטביעה במים- מי האוקיינוס כדרך להגשמת מאווייה הארוטיים.

בשיר "אהבה" כותבת רביקוביץ :

שני דגים נחפזו,

וירדו למצולות הים

לספר איש לרעותו

מה גדלה אהבתם.

ובשיר "שאון המים":

"לא כי אל האוקיינוס טובעתי

שם אהב אותי איש

לא הותיר בי ציפורן"

המים בשירים, מי האוקיינוס האינסופיים, מבטאים בשירת משוררות רבות את העונג החושני  משום יכולת האוקיינוס-המים להמחיש את התמוססות הגבולות בכל המובנים, את שיא החוויה הארוטית.

וכפי שהמוות הכרחי, כך לגבי בני האדם - האהבה.

בכל גיל, בכל מצב, בכל אשר נפנה - נחפש את האהבה, גם אם אנחנו יודעים את ה'סכנות' הטמונות בה.

כל הזכויות שמורות  

שלום לכל חבריי ומוקירי בלוגי :-)

הצטרפתי ל'קפה' בדיוק לפני 3 שנים...

מאחר שאני באה גם מתחום הספרות העברית אותה אני מאד אוהבת , ואת עבודת המסטר שלי עשיתי בתחום "ארוטיקה בשירת משוררות עבריות" , בחרתי בזמנו לקרוא לבלוג שלי בשם: משוררות עבריות נוגעות בארוס.

בתחילת דרכי ב'קפה' היכרתי מעט מאד אנשים, ומעטים הכירו אותי. זאת הסיבה שכל שכתבתי בנושא כמעט שלא נקרא וחבל לי על כך.

במהלך 3 השנים עברתי לנושאים רבים אחרים, ובסופו של דבר את הכתיבה תפס כמרכז הצילום, וזאת בעיקר משום קוצר הזמן מחד, ומאידך אהבתי לצילום ולטיולים.

כך הפכתי מכותבת ל...מדווחת.

החלטתי להוציא לאור מנבכי העבר כמה פוסטים שכתבתי אז, ואני מזמינה אתכם, חבריי, להפגש עם הצד ה'כותב'  שלי.

מקווה שתהנו ותצאו נשכרים במידע ובהנאה :-)

בברכת שבת נעימה

אילת

בין השאלות הרבות בהן נתקלתי בזמן הקצר שאני ב'קפה', עלו שוב ושוב שאלות מן הסוג:

 "איך זוג שאהב כל כך מוצא עצמו לאחר זמן רב שונא ומפרק משפחה?"

 "איך אישה/גבר  שכל כך אהבתי, והבאתי איתה/ו  ילדים לעולם יכול/ה להפוך לאדם    השנוא עלי ביותר?"

  ובכן, אחת הסיבות העיקריות לכך היא העובדה שרוב בני האדם כורכים יחד תשוקה מינית עם המושג 'אהבה'.

זו הסיבה שהם מגיעים למסקנה מוטעית שהם אוהבים זה את זה בשעה שהם משתוקקים זה לזה תשוקה גופנית.

אריך פרום, בספרו 'אומנות האהבה' מציין כי במקרים מסויימים הכמיהה להתמזגות גמורה מעורבת בחוויה נסערת של התאהבות, אך הוא עושה הפרדה גמורה בין הארוטיקה לבין האהבה.

הוא טוען, כי אם התשוקה להתאחדות גופנית אינה מתעוררת על ידי האהבה, היא תביא לידי התאחדות במובן האורגיאסטי, הרגעי, שיש בה אשליה של התאחדות, ושלאחריה השניים נשארים זרים זה לזה כפי שהיו קודם, ואולי הם אפילו יחושו בזרותם זה לזה ביתר חריפות. (כמה מאיתנו מתעוררים יום אחד ליד 'אדם' שחי איתנו זמן רב ושואלים עצמנו מי זה הזר הזה לידינו? ...)

מכאן שאין לערבב בין ארוטיקה/משיכה מינית לאהבה. כשחולפת המשיכה המינית, כשעובר העניין היצרי - לעיתים מגיעים להכרה ש"אין כאן כלל אהבה".

בשיר "ערב אחד" כותבת אסתר ראב

הלכו הלוך ורחקו מאד

הימים בהם אהבתיך

לא אשמע עוד פעמי-ענבליהם -

אורחה אבודה...

כציון דרך אתה לי,

------------

נשבר הקסם

ורסיסיו רק שברי זכוכית דלה.

ובכל זאת כולנו מחפשים אהבה, ורוצים אותה כרוכה בתשוקה...

שבת נעימה

אילת

ראשון  אחה"צ:  סנדוויצ'ים, שתייה, מניפה (מה לעשות, החום והגיל), 

משקפת - והיי דרומה למצדה...

"אאידה" של ורדי במצדה היא חוויה בלתי רגילה, אפילו  בקנה מידה עולמי.

את פני המבקרים הרבים הנוהרים (שלא כרגיל באופרה)  עם תרמילי גב וסנדלים,

 ולא בבגדי פאר ותכשיטים, מקדמת תפאורה מצרית כרקע להתרחשות

 העלילה האופראית במצרים.

.

אאידה: אהבה ומלחמה למרגלות המצדה

האופרה "אאידה" מביאה את המלחמה בין מצרים לאתיופיה לאתר המסמל את ההקרבה העברית האולטימטיבית. בעזרת שואו בימתי הכולל אש, אורחת גמלים וגלקסיה וירטואלית המוקרנת על רצפת הבמה, הקהל מועבר למקום ולזמן אחרים...

את הליברית כתב : אנטוניו גיזלאנצוני.

הצגת הבכורה התקיימה  בבית האופרה של קהיר, 24ב -  בדצמבר, 1871

 
הצגת בכורה באופרה הישראלית: התיאטרון הרומי, קיסריה, 20 ביוני, 1993

הצגת בכורה במצדה להפקה זו: 2 ביוני, 2011

על האופרה מנצח   דניאל אורן ,  הבמאי הוא שארל רובו,  מעצב התפאורה המדהימה עמנואל פאבר, מעצבת התלבושות היא  דניס (קטיה) דופלו, מעצב התאורה שבלעדיה הייתה נראית האופרה אחרת לחלוטין הוא אבי-יונה בואנו (במבי), מעצב הסאונד - בריאן גרנט, הכוריאוגרף הוא ז'אן-שארל ז'יל   ומעצב הוידאו  הוא  ניקולס טופור

הסולנים :          

אאידההוי ההקירסטין לואיסרדמסמרקו ברטיפיירו ג'וליאצ'יאמנריסאילדיקו קומלושימריאנה קורנטיאמונסרורוברטו פרונטלי אלברטו גזאלהרמפיספאטה בורצ'ולדזההמלךקרלו סטריוליהשליחיוסף ארידןכוהנתאפרת אשכנזי

מקהלת האופרה הישראליתמנצח המקהלה: ישי שטקלרתזמורת האופרה - התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציוןזמרים מהמקהלה הפילהרמונית תל אביבהשירה באיטלקיתתרגום מוקרן באנגלית ובעברית

תרגום: ישראל אובל.

משך המופע: כשלוש וחצי שעות !!!

.

.

.

.

האופרה הגרנדיוזית של ורדי בהפקה מיוחדת למרגלות המצדה מספרת

על הקצין המצרי רדמס המאוהב בנסיכה האתיופית אאידה על אפה וחמתה

של נסיכת הפרעונים, אמנריס המאוהבת בו.

ההפקה המתרחשת כשהר המצדה משמש כרקע מרהיב היא מורכבת ומאתגרת.

.

.

.

ממרומי השורה ה - 30 בה ישבתי ניתן היה לצלם במצלמת הפוקט שלי  לא הרבה

(ולמעשה - אסור, אם כי כל המצלמות תקתקו במרחב).

.

.

.

כשחבורת נערים בדווים הצטרפה לשחקני האופרה בריקוד דבקה מרהיב,

ניתן היה גם להבין את התרומה שנתנה ההפקה לשילוב אזרחי הדרום הרחוק 

במופע.

.

.

.

.

אכן הייתה חוויה מדהימה, עריבה לאוזן ומופלאה לעיניים.

חזרתי בחמש בבוקר, וכשהגעתי ללמד טרוטת עיניים, אמרתי לסטודנטים

שלי שיאשימו את אאידה אם במקום ללמד לשון תצא מגרוני איזו

ארייה הזוייה :-)

תל אביב עם רוני פטיק

רוני הוא חברנו לאתר

http://cafe.themarker.com/user/336221/

הוראות לטיול:

מים - חובה

כובעים - חובה

מצב רוח טוב - חובה

מבטים: לכל הכיוונים...

מפגש אצל אילנ'ס ליד כל בו שלום  ב - 07:30

יציאה לדרך ב -  08:00

רוני כהרגלו דייקן, מאורגן, מתוכנן ושופע ידע

ואנחנו - שמחים ללכת אחריו לכל מקום אליו יוליכנו.

מעט רשמים בתמונות ובמלל  להטעימכם ולעורר בכם את הרצון גם כן :-)

ישן וחדש התערבבו

המענטשעלעך של התריסים :  ברבים מהבתים הישנים ניתן למצוא עד היום מענטשעלעך – תפסני תריסים מברזל, המעוצבים כפני גבר או אשה, ומכאן שמם בגרמנית - "אנשים קטנים". המענטשעלעך הובאו מאירופה לארץ ישראל במחצית המאה ה-19 על ידי הטמפלרים יושבי המושבות הגרמניות, והשימוש בהם התפשט ברבות ממושבות היהודים בארץ. 

ועוד אחד

אני מסתכלת לא רק למעלה ולצדדים, אלא גם למטה - על מה דורכות הרגליים

העצים הם פסלים סביבתיים לכשעצמם

ועוד הסברים מפורטים ומעשירים

וגם בשוק לוינסקי היינו. את העיניים שטפנו ואת החיך הנעמנו מטעמים..

תודה לרוני על הטיול המעניין ולחבריה על החברותה :-)

שבת נעימה לכולכם

אילת

אכן , כמו  באגדות  ...

כל כך יפה  - כל כך רעיל...  (צילום שלי)

דטורה (שם מדעי: Datura) הוא סוג צמח חד-שנתי ממשפחת הסולניים, בעל פרחים לבנים גדולים מאוד, דמויי משפך.

בסוג עשרה מינים, ביניהם ידועים בארץ דטורה נטוית פרי ודטורה זקופת פרי.

לצמח הדטורה פירות עגולים וקוצניים.

.

(שני הצילומים הבאים אינם שלי)

.

.

צמח הדטורה מכיל את האלקלואידים אטרופין וסקופולאמין, שני רעלים מסוכנים.

לעתים משתמשים בדטורה בתור סם הזייתי, על אף הסכנות הרבות שטמונות בשימושו.

את הדטורה ניתן לצרוך על ידי אכילת הזרעים והעלים או עישונם.

הדטורה לא מוכרת כסם בפקודת הסמים המסוכנים.

הדטורה משמשת כסם טקסי בקרב השמאנים האינדיאנים באמריקה. על שימוש זה נכתב בהרחבה בספריו של קרלוס קסטנדה, ובעיקר בספרו "משנתו של דון חואן", שם מתאר הסופר התנסויות שונות שעבר עם סם זה.

הדטורה עלולה לגרום להזיות קשות, עצירת שתן, חום יתר, יובש בפה, עוויתות, אישונים מורחבים, ראייה מטושטשת ובכמויות גדולות עלולות להופיע בעיות בתפקוד הלב והנשימה שיכולות לגרום למוות. 

דווח כי לעתים ההשפעות על מערכת הראייה נמשכות זמן רב לאחר השימוש.

.

.

.

.

הצמח במקורות

מיני הדטורה משמשים כצמחי רעל ורפואה עתיקים.
שבטי ההינדו היו משתמשים בהם בעיקר לפולחן דתי ובטקסים מאגיים, ולא רק ברפואה. הרעלת דטורה כרוכה בהפרעות אופייניות: סחרחורת, התרגשות מופרזת, הזיות, וידועים גם מקרי מוות.

כנראה בגלל התופעות הפסיכיות הללו קראו לצמח לפנים "עשב המכשפות" או "עשב השטן".

ידוע גם ששבטים אינדיאניים השתמשו בו לרפואה ולטקסים מאגיים. בהודו ובסין מכינים ממנו סם לתדהמה ולתרדמה, שקוראים לו קא-דואוק.

הצמח רעיל מאוד ומסוכן!

.

.

הדטורה הוא צמח חד שנתי זקוף דמוי שיח שיכול להגיע לגובה של עד 150 ס"מ.

הוא מאופיין בכסות שערות קצרות ורכות בעיקר בעלים, בצבע ירוק אפור וריח חריף. העלים גדולים ופשוטים, שפתם תמימה, מסורגים על הגבעול. הפרחים דו-מיניים, יוצאים בודדים מחיקי העלים. הם גדולים, אורך הפרח 19-12 ס"מ, ובולטים בצבעם הלבן- בוהק. הכותרת בנויה מ5 עלים מאוחים דמויי משפך. הגביע צינורי בן 5 עלים ירוקים מכוסה שערות רכות. מספר האבקנים 5 הם שווים באורכם וחבויים בכותרת. עמוד העלי בעל שתי אונות.

.

.

.

.

השחלה עילית בת שתי מגורות. עם תחילת התפתחות הפרי, נוטה הפרח כלפי מטה. הגביע נושר ומתפתח פרי שהוא הלקט מעוגל בעל קוצים הנטוי כלפי מטה. אורכו 8-10 ס"מ. בתחילה צבעו ירוק ועם הבשלתו הוא הופך בהדרגה לחום.

לאחר ההבשלה נפתח הפרי לארבע קשוות ומפזר זרעים רבים. צמח בעל רעיל ביותר ובעל שימושים ברפואה.

ידוע כי השתמשו בו בעבר לטיפול במחלות שונות. הזרעים מכילים חומרים נרקוטיים וכל חלקי הצמח מכילים חומרי מרפא שונים. במינון גבוה הם רעילים ביותר. הצמח כולו רעיל ביותר.בשנים האחרונות קרו מספר מקרי הרעלות קשות כתוצאה משימוש לא זהיר בזרעיו של צמח זה.

בישראל הצמח הוא גר. מוצא הדטורה מאמריקה הדרומית הטרופית. גדל במעזבות על גלי אשפה בבתי גידול מופרעים ובשדות שלחין. מצוי ברוב אזורי הארץ מהצפון ועד מדבר יהודה ובקעת ים המלח. חודשי פריחה יוני עד נובמבר.

מינים תרבותיים של הדטורה משמשים כצמחי-נוי

.

.

.

.

ויש גם בסגול מדהים (צילומים שלא אני צילמתי)

.

.

*   נלקח מכתבה של ערגה אלוני 

.

.

שבת מהנה לכולם

אילת

הויסטריה פורחת בהיסטריה

והאביב שולט  לו כאימפריה

ואנחנו נחוג הפסח בהרמוניה

סביב שולחן ערוך לו כסימפוניה

שיכורים מהאביב ולא מיין

נרים כולנו כוס לחיים

ולכם חבריי רוב איחולים

להורים, לילדים וגם לנכדים

מי יתן שכולנו נזכה

בעוד שנה לפסח כזה...

בברכה חמה

אילת

קמפוס סובב כינרת 

ובכן, ביום חמישי ירד מבול, אבל לטייל - יוצאים

את היום הראשון ביליתי רטובה עד לשד עצמותיי בהר האושר, בטבחה ובכנסיות אחרות.

הר נחום, הידוע גם כהר האושר, או הר הביאטיטודים ("הר המבורכים") הוא כתף דרומית של רמת כורזים הממוקם מצפון לימת כנרת שבגליל התחתון, כקילומטר וחצי מצפון מזרחית לצומת כפר נחום. ההר מתנשא לגובה של 150 מטר מעל הכנרת (כ-60 מטר מתחת לגובה פני הים). ההר הוא אתר קדוש לדת הנוצרית.

לפי המסורת הנוצרית והברית החדשה הר נחום הוא המקום בו נשא ישו את "דרשת ההר", שבה נכללו עיקרי תורתו. כמו כן הר נחום הוא הרקע בו נבחרו שנים עשר השליחים על ידי ישו בברית החדשה. ישנם מאמינים נוצריים העורכים מסע צליינות מהכנסייה שעל ראש ההר ועד לעין שבע שלמרגלותיו.

.

על ראש ההר שוכנים מנזר, כנסייה פרנציסקנית, אכסניה של נזירות פרנציסקניות, גן ומשק חקלאי ששייך למיסיון האיטלקי בארץ ישראל. עוד נמצא במקום המרכז הבינלאומי דומוס גלילאה.

.

.

.

. 

דומוס גלילאה הוא בית ספר לכמרים, מרכז מפגש ולמידה ומרכז התבודדות של ארגון הדרך הנאוקאטקומנאלית (ספרדית Camino Neocatecumenal) הקתולי. ומשקיף אל חופה הצפוני של הכנרת.

.

. 

.

.

היוזמה להקמת המרכז הייתה של האפיפיור פאולוס השישי במחצית שנות ה-70 של המאה ה-20. ב-15 בינואר 1999 הונחה אבן הפינה, והוא נחנך רשמית, לאחר השלמת בנייתו של אגף אחד, בעת ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל ב-24 במרץ 2000. המרכז החל לפעול בשנת 2003.

מטרת המרכז היא לימוד מסורת ישראל כמקור לנצרות וטקסיה, במטרה להעמיק את הקשר בין הנצרות לבין היהדות.

שטח המבנה הוא 12,000 מ"ר והוא ניצב באחוזה המשתרעת על-פני שטח של 33 דונם. המבנה מחולק לשלושה מפלסים. במפלס העליון נמצאים אודיטוריום (מרכז התכנסויות) כנסייה, בית כנסת, ספריה המוגדרת כספרייה תאולוגית בחסות הוותיקן המשלבת ספרי דת נוצריים ויהודיים ובה 12 כיסאות כמספר שבטי ישראל הניצבים מסביב לספר תורה. בשני המפלסים בתחתונים שוכנים מאה חדרי מגורים, ובהם מאתיים מקומות לינה בסך הכל.

הכנסייה הפרנציסקנית הנמצאת על ההר נבנתה בין השנים 1936 עד 1938 על ידי האדריכל אנטוניו ברלוצי. את המבנה עשוי מאבני בזלת מקיפה קולונדה והוא נושא כיפת נחושת. הכנסייה מעוצבת בצורת מתומן המסמל את שמונת הפסוקים מ"דרשת ההר" של ישו הפותחים במילה "אשרי", והחלונות בשמונת קירותיה מעוטרים בפסוקי הדרשה. על רצפת הכנסייה, מסביב למזבח, טבלאות פסיפס ובהן כתובות המידות הטובות על פי "דרשת ההר": טוהר, חסד, ענווה, אמונה, אומץ, צדק, תקווה ותבונה. הקירות מחופים בשיש צבעוני בחלקם התחתון, ובחלקם העליון הם לבנים ומוצגות בהם סצינות מדרך הייסורים. האפיפיורים פאולוס השישי ויוחנן פאולוס השני ביקרו בכנסייה וערכו בה מיסה בשנים 1964 ו-2000 בהתאמה.

הנוף באיזור כולו  מדהים אם כי היה הפעם...רטוב. הגשם לא פסק מרדת, אבל כמה אושר התמלאו לבבותינו בעומדנו למרגלות הר האושר למראה הכנרת הגועשת והמתמלאת מים.

ביום השני יצאתי  למסלול של ישן וחדש בטבריה עם המדריך המצויין חגי (בחיריק), שהידע הרב שלו נשאב אל האוזניים הקשובות.

ראינו את התיאטרון, את שער העיר (חפירות חדשות למדיי - מומלץ מאד), בית המרחץ, הר ברניקי, וסיימנו את היום בסיור עם שירי נעמי שמר, שהדריכה בחן רב צילה בן נבט, בת קבוצת כנרת.

ביום השלישי - שבת - מזג האוויר היה חלומי. ראות צלולה, אוויר צח ומשטחים ירוקים מוכתמים בצהוב החרדל, באדום הפרגים, בורוד כליל החורש ובריחות הפרדסים הפורחים בעוצמה.

חלום, אמרתי? אכן, היופי אין סופי...

ביום זה ביקרנו בחצר כנרת, ביתניה, פוריה, מושבת כינרת המשתפצת להפליא, ובבית הקברות ביקרנו את הקברים של רחל ושל נעמי שמר ועוד רבים וטובים.

גם בערבים לא ישבנו בחיבוק ידיים.

בערב הראשון ראינו בקבוצת כינרת הצגת יחיד מקסימה : "סיפור אהבה ארץ ישראלי" - המבוססת על סיפור אמיתי של פנינה גרי (שכבדה אותנו בנוכחותה ובדבריה) והציגה עדי בילסקי שהייתה נפלאה.

ההצגה מספרת על אהבתם של מרגלית ועמי בין השנים 1948 - 1942, כשברקע האירועים הסוערים של טרום מלחמת השחרור, והסיום הטרגי בו נהרג עמי ביום חתונתם של השניים בהגנה על קיבוץ בית קשת.

בערב שבת רקדנו במסיבה עליזה בבית המלון בו שכנו (שלמה המלך).

עוד קמפוס מהנה ומלא חוויות עבר עלינו בברכת ממטרים ממעל ופריחה אביבית מתחת.

.

חומר עזר : ויקיפדיה.  

עוד תמונות בדרך. האתר אינו מאפשר העלאה נוספת (גבולות מיכסה).

להנאתכם.

אילת