כותרות TheMarker >
    ';

    משוררות עבריות נוגעות בארוס

    תכנים אחרונים

    64 תגובות   יום רביעי, 22/6/11, 23:54

     

    אהבה ומוות - ארוס ותנאטוס

     

     

    ''

     


    שני מושגי יסוד בחייו של אדם : חיים ומוות או אהבה ומוות, מתחברים בשירה, בספרות ובתחומים נוספים לקשר נצחי וידוע : ארוס - תשוקה   ותנאטוס - מוות.

    "עזה כמוות אהבה" (שיר השירים) "אני מתה עליך", "את/ה כזה מתוק - למות ממך", לראות אותו/ה- ולמות (על משקל: לראות את רומא ולמות) משפטים כאלה ועוד כבר התקבלו כמטבעות לשון.

    בספרות ולעיתים בחיים אנחנו מוצאים את שני הקצוות האלה כרוכים זה בזה, עד כדי כך שפעמים רבות ה'אהבה' כל כך 'עזה' עד כדי חנק, עד כדי איבוד הגבולות וסיום טראגי באלימות, רצח, והרי אנחנו עדים לכך יותר ויותר בתקופה האחרונה.

     

    פרויד מדבר על: "דמיותו של המצב שלאחר סיפוק מיני המלא למיתה..." (פרויד 1988).

    גם הרברט מרקוזה בספרו "ארוס וציוויליזציה" (1975) אומר כי: "הציויליזציה מעריצה את התלכדות יצר המוות בארוס ונותנת להם ביטוי ביצירות המעודנות לעילא של 'המוות מאהבה' (רומאו ויוליה ועוד).

    ראובן שוהם כותב בספרו "אהבה כפתיון" : "הספרדים קוראים לאורגאזם:  la poca muerta (מוות מועט) , ובכך הם מתכוונים לאופי המאפס האיחודי של האורגאזם, המבטא את הכמיהה להיטמע בבן הזוג ולהגיע למעין מצב של 'אין'.

     

    בשירים רבים, ואדגים כאן משירתה של דליה רביקוביץ, מודגשת חווית ההתאהבות והתשוקה כחוויה שהיום היו מכנים אותה החבר'ה "סוף הדרך". והרי מהי סוף הדרך אם לא המוות, הריק, האין?

     

    בשיר "אהבת תפוח הזהב" מתואר התפוח העגלגל והנשי (מתקשר גם לחטא הפיתוי) כמאושר עם היאכלותו ע"י האהוב :

     

    תפוח זהב

    אהב את אוכלהו

    טובו  מראיו

    למאכלהו..

     

    תפוח זהב

    נבלע באוכלהו,

    בא העורהו,

    אף בבשריו"

     

    השיר מדבר על השגת האהבה השלימה ע"י התמזגות טוטאלית באמצעות היאכלות עד כדי היעלמות ממש, עד כדי מוות.

    על כך כותב אריך פרום: "האהבה הארוטית זוהי כמיהה להתמזגות גמורה, להתאחדות עם נפש אחת, אחרת..." 

    למרות שחבריו של תפוח הזהב בשיר מזהירים אותו בפני 'מעשה התאבדות' זה, איו הוא שומע להם:

     

    אתרוג בו סרהב:

    היבונה הפתי,

    אילן התקצף:

    סרה היא וחטא היא,

    חזור בך היטב

    כי כסל שנאתי...

     

     

    בשיר "מתנות מלכים"  כותבת רביקוביץ:

     

     

    "תאוותי תהי לי בעוכריי

    ויום מותי אשור ולא רחוק

    ....

    אני נטלתי כל תאוותי

    ככל אשר רבתה תאוותי

    הייתה תאוותי לאין שובעה"

     

     

    האישה- המשוררת - הדוברת  מתוארת כאקטיבית ואסרטיבית בתאוותה ובכמיהותיה, תוך ידיעה מוחלטת שזו תהא בעוכריה. זו אהבה/תשוקה טוטאלית, שאין לחוות אותה אלא עד תום, עד מוות.

     

    בשירים אחרים משלבת רביקוביץ את נושא הטביעה במים- מי האוקיינוס כדרך להגשמת מאווייה הארוטיים.

     

    בשיר "אהבה" כותבת רביקוביץ :

     

     

    שני דגים נחפזו,

    וירדו למצולות הים

    לספר איש לרעותו

    מה גדלה אהבתם.

    ובשיר "שאון המים":

    "לא כי אל האוקיינוס טובעתי

    שם אהב אותי איש

    לא הותיר בי ציפורן"

     

     

    המים בשירים, מי האוקיינוס האינסופיים, מבטאים בשירת משוררות רבות את העונג החושני  משום יכולת האוקיינוס-המים להמחיש את התמוססות הגבולות בכל המובנים, את שיא החוויה הארוטית.

    וכפי שהמוות הכרחי, כך לגבי בני האדם - האהבה.

     

     

    בכל גיל, בכל מצב, בכל אשר נפנה - נחפש את האהבה, גם אם אנחנו יודעים את ה'סכנות' הטמונות בה.

     

     

    כל הזכויות שמורות  

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      אניגמה 313
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      תגובות אחרונות

      הפעילות שלי

      אין רשומות לתצוגה