כותרות TheMarker >
    ';

    משוררות עבריות נוגעות בארוס

    תכנים אחרונים

    74 תגובות   יום שישי , 1/7/11, 22:35
    ''

     

    "ויאמר אל האיש, אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן, ותאמר האישה אל הנחש, מפרי הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון. ויאמר הנחש אל האישה, לא תמותון, כי יודע אלוהים כי ביום אוכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע...ותיתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית ג' א-ו).

     

     

    בבראשית ב' בפסוק האחרון נאמר: ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו"

    (כשהכוונה ב'עירומים' - ללא בגדים). 

    בראשית ג' פותח בפסוק: "והנחש היה ערום מכל חית השדה..."

    (כשהכוונה ב'ערום' - ערמומי). 

     

    החל מפסוקים אלה מתחיל המשולש: נחש-אישה-אדם, ומעליו מרחף צילם של הפיתוי, התאווה והחטא.

     

     

     

    מילים רבות נכתבו במהלך ההסטוריה על נושא זה, אך כאן אגע בנקודות מעטות בלבד.

     

     

    במדרש נושאת עמה דמות הנחש תכונות של חלקלקות, פתוי, ערמומיות, רוע ומיניות.

    הוא זה שהשיא את האישה לאכול מהפרי האסור (אגב, על פי מדרשים שונים פרי זה הוא הענבים או התאנה, ולא התפוח), והאישה לאחר התלבטות, ולאחר שראתה כי הפרי הינו טוב למאכל, תאווה לעיניים ונחמד להשכיל, אכן התפתתה ואף הגישה אותו לאדם (אשר אינו מתלבט כלל ומיד אוכל ממנו - ועל כך יש רבות מה לומר).

     

    האל שואל את חווה: מה זאת עשית?

    והאישה עונה: הנחש השיאני ואוכל.

     

    חז"ל אמרו:

     

    השיאני מלשון נישואין, כלומר הנחש הוא זה שידע (מבחינה מינית) את חווה בראשונה, והוא זה ש"הטיל בה זוהמא" (ולכן מכל שני בנים שנולדו הראשון נושא את הרוע: קין, עשו, ישמעאל).

     

    ברגע שהתאחדו נחש עם חווה הפכה חווה לנחש בעצמה.

     

    מדרש "רבה" מצביע על הדמיון בשמות חוה / חוויא (ח' בחיריק). חוויא בארמית פירושו=נחש, וזה החיבור המוחלט ביניהם.

    כלומר: הנחש פיתה את האישה, וזו, מאחר שפתתה את אדם, הייתה בעבורו הנחש.

     

    הפיתוי הביא לחטא שבעקבותיו גורש האדם מגן עדן, ולמעשה מופנית אצבע מאשימה כלפי האשה-נחש על כי הביאה את כל הרוע, הסבל והכאב, וכמובן את המוות. (גם סיפור תיבת פנדורה מטיל את האשמה באישה על כי לא עמדה בפני הפיתוי והסקרנות, פתחה את התיבה, וממנה פרצו כל המחלות והרוע אל העולם).

    (כאן גם מובלטת חכמת האשה אשר מביאה לסקרנותה ולרצון ולאומץ שבהתנסות במסוכן).

     

     

    מכאן ואילך ישנה מחד השתוקקות תמידית של הגבר אל חווה, האישה, ומאידך גם פחד ורתיעה  ממנה.

     

    כשם שהנחש משיל עורו ולובש צורה בכל פעם מחדש, כך האישה נתפסת בעיניי הגבר, כערמומית, מניפולטיבית, סכסכנית ועוד....

     

     

    בספרות, בפסיכולוגיה ובתחומים נוספים, תופסת דמות הנחש מקום נכבד כסמל למין. (ושוב, יש כל כך הרבה לומר על זה, אך אתמקד במטרתי - השירה).

     

     

     

    בצעירותה, בשיר "על גחונך תזחל"  (1923) כותבת אסתר ראב על תחושת האמביוולנטיות שבתשוקתה לנחש-הגבר.  מחד משיכה, מאידך רתיעה:

     

      

     

    על גחונך תזחל

    עפר תלחך!

    שתי זרועותיך אליי פרושות

    כקריאות נמשכות

    תוך מדבר אין סוף

    לרגליי! כנחש

    עם יצירי גווך

    הדקים החטובים...

    בשולי שמלתי

    בל תגע!

    יציר תופת

    גבר שחור וחטא!

     

     

     

    ''

     

     

     

     

    בשירה   "רעי הנחש" (1960), כשראב מבוגרת יותר,  מציגה ראב את הנחש המפתה כרע (חבר) , ואותה כמוקסמת ומעולפת נוכח עיניו המפתות:

     

     

    רעי הנחש -

    גלוית עינים אני!

    קסומה מעולפת,

    אחוזה להטוטי -

    טבעותיך המאירות,

    פתן עלי מאורה!

    נותן בי

    עיני-זהב קמות,

    ילהלה, יבריק,

    יפעפע, יסנוור -

    והחי לעפר ייטחן,

    נצנוץ-טבעת,

    חרב ללב נתקעת,

    גלגול-עין -

    ישקע תקוות ירוקות,

    זוהר מחולל -

    ימיש אמש!

    ונשר אפר-עולמות,

    מטר - מוות -

    ימגר לארץ -

    ונשר אפר-עולמות,

    כל חייתו, כל צימחו

    ותוהו ובוהו - וחושך

    על פני מים רבים.   

     

     

    ''
                      

     

     

    בשיר "ספיח חייך" (1965) , בהיותה בת 71 (!!!) כותבת ראב:

     

     

     

    ספיח- חייך

    חרד, רוטט -

    ואל דופני-צלעותיי

    מדפק

    כמה לפרוץ,

    ואני -

    אבנים בו יודה:

    בל ירים ראש -

    הצפע!

    והוא אינו צפע -

    הוא שושן...

     

     

     

    התשוקה המתעררת בה  בזקנתה מפחידה אותה, ואז היא מכונה - צפע , אך מיד היא משנה , חוזרת בה ואומרת: אין זה צפע, אלא שושן.

     

     

     

    בשירת משוררות רבות אחרות ניתן למצוא את האמביוולנטיות הזו של משיכה/רתיעה מפני ההשתוקקות והתאווה מחד, ואת הרתיעה והחשש מאידך.

     

     

     

    ''

     

     

     

    הביטו בוואריאציות השונות של ציורי החטא הקדמון.

     

    הנחש מצוייר בכל אחד מהציורים על פי האינטרפרטציה האישית של הצייר את הארוע.

     

    מאחר שהנחש מובא במקור כחכם יותר מאדם וחווה, וככזה שמסוגל לראות את האמת עוד טרם אכלו אדם וחווה מפרי עץ הדעת, מצוייר כשהוא בעל פני אדם.

     

    גם להיותו בעל רגליים בא ביטוי בציורים, אותן רגליים שנלקחו ממנו לאחר מעשה הפתוי, כאשר נדון לזחול על גחונו וללחך עפר.

     

    מאז אותה סיטואציה מלחמה תמידית לו לאדם בנחש: "אתה תשופנו ראש, והוא ישופך עקב".

    הטראומה הבראשיתית הזאת הינה טראומה קמאית, ומכאן תחושת הגועל והסלידה, הפחד והשנאה של האדם אל הנחש.

     

     

     

    כל הזכוות שמורות

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      אניגמה 313
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      תגובות אחרונות

      הפעילות שלי

      אין רשומות לתצוגה