כותרות TheMarker >
    ';

    משוררות עבריות נוגעות בארוס

    ארכיון : 7/2008

    29 תגובות   יום שני, 28/7/08, 12:00

    בין השאלות הרבות בהן נתקלתי בזמן הקצר שאני ב'קפה', עלו שוב ושוב שאלות מן הסוג: "איך זוג שאהב כל כך מוצא עצמו לאחר זמן רב שונא ומפרק משפחה?" "איך אישה/גבר  שכל כך אהבתי, והבאתי איתה/ו  ילדים לעולם יכול/ה להפוך לאדם השנוא עלי ביותר?"

    ובכן, אחת הסיבות העיקריות לכך היא העובדה שרוב בני האדם כורכים יחד תשוקה מינית עם המושג 'אהבה'.

    זו הסיבה שהם מגיעים למסקנה מוטעית שהם אוהבים זה את זה בשעה שהם משתוקקים זה לזה תשוקה גופנית.

    אריך פרום, בספרו 'אומנות האהבה' מציין כי במקרים מסויימים הכמיהה להתמזגות גמורה מעורבת בחוויה נסערת של התאהבות, אך הוא עושה הפרדה גמורה בין הארוטיקה לבין האהבה.

    הוא טוען כי אם התשוקה להתאחדות גופנית אינה מתעוררת על ידי האהבה, היא תביא לידי התאחדות במובן האורגיאסטי, הרגעי, שיש בה אשליה של התאחדות, ושלאחריה השניים נשארים זרים זה לזה כפי שהיו קודם, ואולי הם אפילו יחושו בזרותם זה לזה ביתר חריפות. (כמה מאיתנו מתעוררים יום אחד ליד 'אדם' שחי איתנו זמן רב ושואלים עצמנו מי זה הזר הזה לידינו...)

    מכאן שאין לערבב בין ארוטיקה/משיכה מיניית לאהבה. כשחולפת המשיכה המינית, כשעובר העניין היצרי - לעיתים מגיעים להכרה ש"אין כאן כלל אהבה".


    בשיר "ערב אחד" כותבת ראב

     

    הלכו הלוך ורחקו מאד

    הימים בהם אהבתיך

    לא אשמע עוד פעמי-ענבליהם -

    אורחה אבודה...

    כציון דרך אתה לי,

    ------------

    נשבר הקסם

    ורסיסיו רק שברי זכוכית דלה.

     

     

     

    ובכל זאת כולנו מחפשים אהבה, ורוצים אותה כרוכה בתשוקה...

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום ראשון, 27/7/08, 08:35

      האם לאישה עברית מותר לכתוב ארוטיקה?

      גם אם היה נסיון לכתיבה ארוטית של המשוררת בת-מרים, המציגה עצמה כמרדנית, חטאה ונותנת ביטוי לתשוקותיה, לתאוותיה ולחושניותה (כבר ב-1922 במחזור השירים 'מרחוק'), הרי שמאוחר יותר בת-מרים נסוגה בה מכתיבתה זאת, והביעה עליה חרטה המלווה ברגשי אשם, והיא מתכחשת לשיריה המביעים תשוקות ותאוות.

      הרי "בת ישראל, כבודה פנימה"...

      ראב, לעומת זאת, מורדת (בלא חרטה) בתפקידיה ה'מסורתיים' של האישה, והופכת את הארוס (כמו גם את הטבע שגם בו הארוס תופס מקום נכבד) למוקד שירתה. הנגיעה בארוס איננה סמלית, כי אם גלויה ואף בוטה.

       

      ככה תאהבני

       

      ככה תאהבני

      ולבי עלי יום יום תקרע -

      יען רעיה לעולם

      לך לא אהי;

      יען רק על מרומי-הצער

      ננוחה

      ולשפל ספות בחדרים

      לא נרדה

      יען עוד אורבה אני

      תחת אקליפטים חמים-

      טרופת אהבה.

       

      ראב מבטאת פה מרד כנגד התמסרות למי שמאוהב בה, אך היא איננה מאוהבת בו. היא אינה מוותרת על 'אהבה מטורפת', ולו אף בגרימת כאב לגבר האוהב אותה...

       

      וכבר ב-1926 כותבת ראב: "לא אח ואש כיריים לך אטפח..." . אם נתן את הדעת על השנה, נבין עד כמה מרדנות ונועזות יש בהכרזה שכזאת. 

       

       

       

       

       

       

      דרג את התוכן:
        15 תגובות   יום חמישי, 24/7/08, 11:47

         


         



        כוחו של ארוס הינו כוח אוניברסאלי, ואלת האהבה אפרודיטה (שהייתה ידועה גם כאמו) וארוס שולטים הן באלים, הן בבעלי החיים, אך בעיקר באדם.



        בעוד היחס אל התשוקה המינית ביוון הקדומה היה חופשי ובלתי מתוסבך (כולל, כמובן, קשר בין גברים לגברים ובין נשים לנשים), הרי שביהדות, בכל התקופות, מיניות קיבלה 'אישור' רק במסגרת קשרי נישואין כדת משה וישראל, והייתה קשורה בהולדה והמשך הדורות.



        אמנם, הצניעות נתבעה בכל תוקף הן מן הגברים, והן ( בעיקר) מן הנשים, אך מיניות גברית שלא בהקשר הולדה 'נסלחה' לגברים, ולא נתפסה כחטא, בעוד אצל הנשים מיניות מחוץ לרבייה נתפסה כפריצות וכחטא- כדברי קוהלת:



         "ומוצא אני מר ממוות את האישה, אשר מצודים וחרמים ליבה - אסורים ידיה. טוב לפני האלוהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה" (קוהלתז' כו).


         



        ואחד השירים היותר יפים של אסתר ראב -" שירת אישה " - מורד בברכת השחר המצווה על בני ישראל הגברים:  "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שלא עשני אישה".



        בשיר, לא רק מורדת ראב כנגד התפילה  אלא  אף מציינת את עליונות האישה על הגבר בהיותה "אדם ואדמה" כצמח השדה-/ נושא פרי" --


         



        שירת אישה


         



        ברוך שעשני אישה-



        שאני אדמה ואדם,



        וצלע רכה:



        ברוך שעשיתני



        עיגולים עיגולים -



        כגלגלי המזלות



        וכעיגולי הפירות -



        שנתת לי בשר חי



        פורח,



        ועשיתני כצמח השדה -



        נושא פרי,



        שקרעי ענניך,



        מחליקים כמשי



        על פני וירכיי:..



        ------------            נכתב בהיות ראב בת 75 שנים!!! (1969).


         


         


         


         


        דרג את התוכן:
          10 תגובות   יום רביעי, 23/7/08, 09:50

          תשוקותיו ויצריו של האדם, הן של הגבר והן של האישה, מהווים חלק בלתי נפרד מאישיותו וממהותו, ועל כן ניתן ביטוי לארוטיקה בתחומי חיים רבים וביניהם תחום היצירה בכלל ותחום הכתיבה בפרט.

          בבלוג זה אדון בביטוי הארוטי שניתן בשירתן של משוררות, בעיקר משוררות עבריות.

          וכל כך למה?

          אם כי כתיבה ארוטית נשית ניתן למצוא כבר מימי ספפו (מאה 6 לפנה"ס) , בשירה העברית (משוררות ילידות הארץ) לא ניתן ביטוי לנושא הארוטי בכתיבת שירה במשך שנים רבות.

          המשוררת העברית הראשונה (צברית), אסתר ראב, נגעה לראשונה בשנות העשרים של המאה שעברה בנושא הארוטי, תקופה בה החלה, למעשה, לתפוס מקום כתיבה נשית בספרות העברית.

          כתיבה נשית ארוטית הייתה בבחינת חידוש, ואף נדחתה על ידי הביקורת (שהייתה תחת הגמוניה גברית).

          בהמשך  (או אף במעורב) אביא משירתן של משוררות עבריות נוספות, כמו יוכבד בת מרים, דליה רביקוביץ, יונה וולך ועוד..

          לעיתים הבעת הארוטיקה נעשית בגלוי, אך ברוב המקרים היא נרמזת, עטופה בסמלים וב'ניירות צלופן' צבעוניים.

          ול'ספתח' : 

           

          ממנגינות אמה (1926)

           

          ולילה לילה תגדל תשוקתי

          אלי שוקיך הדקות הקשות

          ואתה גא וזר

          עלי גווי תהלך

          כבשדה קצור,

          הברכה הזהובה -

          ברגליך מבוסס              (אסתר ראב, כל השירים, עמ' 251)

           

          והתחושות... מעורבות...

           

          המשך יבוא

           

           

           

          דרג את התוכן:

            פרופיל

            אניגמה 313
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            ארכיון

            תגובות אחרונות

            הפעילות שלי

            אין רשומות לתצוגה