כותרות TheMarker >
    ';

    משוררות עבריות נוגעות בארוס

    ארכיון : 8/2008

    34 תגובות   יום חמישי, 21/8/08, 11:27


    שני מושגי יסוד בחייו של אדם : חיים ומוות או אהבה ומוות, מתחברים בשירה, בספרות ובתחומים נוספים לקשר נצחי וידוע : ארוס - תשוקה   ותנאטוס - מוות.

    "עזה כמוות אהבה" (שיר השירים) "אני מתה עליך", "את/ה כזה מתוק - למות ממך", לראות אותו/ה- ולמות (על משקל: לראות את רומא ולמות) משפטים כאלה ועוד כבר התקבלו כמטבעות לשון.

    בספרות ולעיתים בחיים אנחנו מוצאים את שני הקצוות האלה כרוכים זה בזה, עד כדי כך שפעמים רבות ה'אהבה' כל כך 'עזה' עד כדי חנק, עד כדי איבוד הגבולות וסיום טראגי באלימות, רצח, והרי אנחנו עדים לכך יותר ויותר בתקופה האחרונה.

    פרויד מדבר על: "דמיותו של המצב שלאחר סיפוק מיני המלא למיתה..." (פרויד 1988).

    גם הרברט מרקוזה בספרו "ארוס וציוויליזציה" (1975) אומר כי: "הציויליזציה מעריצה את התלכדות יצר המוות בארוס ונותנת להם ביטוי ביצירות המעודנות לעילא של 'המוות מאהבה' (רומאו ויוליה ועוד).

    ראובן שוהם כותב בספרו "אהבה כפתיון" : "הספרדים קוראים לאורגאזם:  la poca muerta (מוות מועט) , ובכך הם מתכוונים לאופי המאפס האיחודי של האורגאזם, המבטא את הכמיהה להיטמע בבן הזוג ולהגיע למעין מצב של 'אין'.

     

    בשירים רבים, ואדגים כאן משירתה של דליה רביקוביץ, מודגשת חווית ההתאהבות והתשוקה כחוויה שהיום היו מכנים אותה החבר'ה "סוף הדרך". והרי מהי סוף הדרך אם לא המוות, הריק, האין?

     

    בשיר "אהבת תפוח הזהב" מתואר התפוח העגלגל והנשי (מתקשר גם לחטא הפיתוי) כמאושר עם היאכלותו ע"י האהוב :

     

    תפוח זהב

    אהב את אוכלהו

    טובו  מראיו

    למאכלהו..

     

    תפוח זהב

    נבלע באוכלהו,

    בא העורהו,

    אף בבשריו"

     

    השיר מדבר על השגת האהבה השלימה ע"י התמזגות טוטאלית באמצעות היאכלות עד כדי היעלמות ממש, עד כדי מוות.

    על כך כותב אריך פרום: "האהבה הארוטית זוהי כמיהה להתמזגות גמורה, להתאחדות עם נפש אחת, אחרת..." 

    למרות שחבריו של תפוח הזהב בשיר מזהירים אותו בפני 'מעשה התאבדות' זה, איו הוא שומע להם:

     

    אתרוג בו סרהב:

    היבונה הפתי,

    אילן התקצף:

    סרה היא וחטא היא,

    חזור בך היטב

    כי כסל שנאתי...

    בשיר "מתנות מלכים"  כותבת רביקוביץ:

    "תאוותי תהי לי בעוכריי

    ויום מותי אשור ולא רחוק

    ....

    אני נטלתי כל תאוותי

    ככל אשר רבתה תאוותי

    הייתה תאוותי לאין שובעה"

    האישה- המשוררת - הדוברת  מתוארת כאקטיבית ואסרטיבית בתאוותה ובכמיהותיה, תוך ידיעה מוחלטת שזו תהא בעוכריה. זו אהבה/תשוקה טוטאלית, שאין לחוות אותה אלא עד תום, עד מוות.

    בשירים אחרים משלבת רביקוביץ את נושא הטביעה במים- מי האוקיינוס כדרך להגשמת מאווייה הארוטיים.

    בשיר "אהבה" כותבת רביקוביץ :

    שני דגים נחפזו,

    וירדו למצולות הים

    לספר איש לרעותו

    מה גדלה אהבתם.

    ובשיר "שאון המים":

    "לא כי אל האוקיינוס טובעתי

    שם אהב אותי איש

    לא הותיר בי ציפורן"

    המים בשירים, מי האוקיינות האינסופיים, מבטאים בשירת משוררות רבות את העונג החושני  משום יכולת האוקיינוס-המים להמחיש את התמוססות הגבולות בכל המובנים, את שיא החוויה הארוטית.

    וכפי שהמוות הכרחי, כך לגבי בני האדם - האהבה.

    בכל גיל, בכל מצב, בכל אשר נפנה - נחפש את האהבה, גם אם אנחנו יודעים את ה'סכנות' הטמונות בה.

    כל הזכויות שמורות  

     

     

      

    דרג את התוכן:
      29 תגובות   יום שישי , 15/8/08, 09:53


      אין בלאי - לרגשות

      כמו יהלומים -

      הם נשלפים

      מקרבך

      ואתה אינך

      מודע להם

      הם נוצצים

      ומאירים

      וממלאים עיניך

      דמעות - שמחה

      ואפילו גאווה    (אסתר ראב)

      תוחלת חיינו עולה מדי שנה.

      אם בעבר גיל חמישים נחשב לגיל הבלות בעבור נשים, ובעבור גברים סימן ל'ירידת תפוקה' מכל הבחינות, הרי שכיום יותר ויותר בני חמישים ומעלה, חשים עצמם בפתחה של תקופה חדשה של הנאות, אהבות וכמיהה מחודשת לאינטימיות.

      אל אתר 'קפה' המוצף בבני 40-30 , המחפשים 'בין השאר' גם אהבה וזוגיות הסתננו בגאון לא מעט 'חיטיארים' בני חמישים ומעלה, המתבשמים מן הרוח הצעירה, רוכשים חברים חדשים ביניהם אף צעירים, ו..אולי אפילו 'רחמנא ליצלן' ימצאו אהבה חדשה ומרעננת : )

      'גיל ההתבגרות' מתחיל בימינו בגיל צעיר יותר ויותר (כבר בני שתים עשרה מתנהלים כיום כפי שאנחנו, הוותיקים, הרשנו לעצמנו להתנהל בגיל עשרים), ואילו 'גיל הזקנה', נדחה ליותר ויותר מאוחר.

      בתי אבות הפכו, בין השאר, ל 'אתרי הכירויות' , ריקודים, חיזורים ואף חתונות.

      בשיר " זוג" כותבת אסתר ראב בשנות השמונים שלה:

      ...תחת העץ -

      שני אנשים

      ארבע ידיים -

      זקנות מגוידות -

      זו לזו

      מחבקות

      כתמים חומים בעור

      לאצבעות

      ציפורניים דלות

      עלים כמושים

      בגזע נבוב

      שני פיות

      מחייכים

      מלאי שיניים תותבות -

      ובזכרון מאז

      לובן-חרסינה

      בוהק

      ארבע עיניים

      כבות

      תחת משקפיים עבות...

      ובזיכרון מאז

      תכלת-עין עמוקה

      שקופה

      וירק-יער

      מאווש - -

       

       

      ולכל הצעירים ו'הצעירים ברוחם' אני מאחלת חג אהבה שמח, ודבקות במשפט: אין בלאי לרגשות.

       

       

      דרג את התוכן:
        14 תגובות   יום ראשון, 10/8/08, 12:15

         

        "ויאמר אל האיש, אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן, ותאמר האישה אל הנחש, מפרי הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון. ויאמר הנחש אל האישה, לא תמותון, כי יודע אלוהים כי ביום אוכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע...ותיתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית ג' א-ו).

        בבראשית ב' בפסוק האחרון נאמר: ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו"

        בראשית ג' פותח בפסוק: "והנחש היה ערום מכל חית השדה..."

        החל מפסוקים אלה מתחיל המשולש: נחש-אישה-אדם, ומעל מרחף צילם של הפיתוי, התאווה והחטא.

        מילים רבות נכתבו במהלך ההסטוריה על נושא זה, אך כאן אגע בנקודות מעטות בלבד.

        במדרש נושאת עמה דמות הנחש תכונות של חלקלקות, פתוי, ערמומיות, רוע ומיניות.

        הוא זה שהשיא את האישה לאכול מהפרי האסור, והאישה לאחר התלבטות, ולאחר שראתה כי הפרי הינו טוב למאכל, תאווה לעיניים ונחמד להשכיל, אכן התפתתה ואף הגישה לאדם (אשר אינו מתלבט כלל ומיד אוכל ממנו - ועל כך יש רבות מה לומר).

        האל שואל את חווה: מה זאת עשית?

        והאישה עונה: הנחש השיאני ואוכל.

        חז"ל אמרו:

        השיאני מלשון נישואין, כלומר הוא זה שידע (מבחינה מינית) את חווה בראשונה, והוא זה ש"הטיל בה זוהמא" (ולכן מכל שני בנים שנולדו הראשון נושא את הרוע: קין, עשו, ישמעאל).

        ברגע שהתאחדו נחש עם חווה הפכה חווה לנחש בעצמה.

        מדרש "רבה" מצביע על הדמיון בשמות חוה / חויא (ח' בחיריק). חוויא בארמית פירושו=נחש, וזה החיבור המוחלט ביניהם.

        כלומר: הנחש פיתה את האישה, וזו, מאחר שפתתה את אדם, הייתה בעבורו הנחש.

        הפיתוי הביא לחטא שבעקבותיו גורש האדם מגן עדן, ולמעשה מופנית אצבע מאשימה כלפי האשה-נחש על כי הביאה את כל הרוע, הסבל והכאב, וכמובן, המוות. (גם סיפור תיבת פנדורה מטיל את האשמה באישה על כי לא עמדה בפני הפיתו והסקרנות, פתחה את התיבה, וממנה פרצו כל המחלות והרוע אל העולם).

        מכאן ואילך ישנה מחד השתוקקות תמידית אל חווה, האישה, ומאידך גם פחד ורתיעה  ממנה.

        כשם שהנחש משיל עורו ולובש צורה בכל פעם מחדש, כך האישה נתפסת בעיניי אדם.

        בספרות, בפסיכולוגיה ובתחומים נוספים, תופסת דמות הנחש כסמל למין מקום נכבד. (ושוב, יש כל כך הרבה לומר על זה, אך אתמקד במטרתי - השירה).

        בצעירותה ,בשיר "על גחונך תזחל"  (1923) כותבת ראב על תחושת האמביוולנטיות של התשוקה לגבר לגביה. מחד משיכה, מאידך רתיעה ומלבישה את הדמות הגברית בדמות נחש.

         

        על גחונך תזחל

        עפר תלחך!

        שתי זרועותיך אליי פרושות

        כקריאות נמשכות

        תוך מדבר אין סוף

        לרגליי! כנחש

        עפ יצירי גוך

        הדקים החטובים...

        בשולי שמלתי

        בל תגע!

        יציר תופת

        גבר שחור וחטא!

         

         

        בשירה   "רעי הנחש" (1960), כשראב מבוגרת יותר,  מציגה ראב את הנחש המפתה כרע (חבר) , ואותה כמוקסמת ומעולפת נוכח עיניו המפתות:

         

         

        רעי הנחש -

        גלוית עינים אני!

        קסומה מעולפת,

        אחוזה להטוטי -

        טבעותיך המאירות,

        פתן עלי מאורה!

        נותן בי

        עיני-זהב קמות,

        ילהלה, יבריק,

        יפעפע, יסנוור -

        והחי לעפר ייטחן,

        נצנוץ-טבעת,

        חרב ללב נתקעת,

        גלגול-עין -

        ישקע תקוות ירוקות,

        זוהר מחולל -

        ימיש אמש!

        ונשר אפר-עולמות,

        מטר - מוות -

        ימגר לארץ -

        ונשר אפר-עולמות,

        כל חייתו, כל צימחו

        ותוהו ובוהו - וחושך

        על פני מים רבים.                     

         

         

        בשיר "ספיח חייך" (1965) , בהיותה בת 71 (!!!) כותבת ראב:

        ספיח- חייך

        חרד, רוטט -

        ואל דופני-צלעותיי

        מדפק

        כמה לפרוץ,

        ואני -

        אבנים בו יודה:

        בל ירים ראש -

        הצפע!

        והוא אינו צפע -

        הוא שושן...

         

         

        התשוקה המתעררת בה מפחידה אותה, ואז היא מכונה - צפע - אך מיד היא משנה , חוזרת בה ואומרת: אין זה צפע, אלא שושן.

        בשירת משוררות רבות אחרות ניתן למצוא את האמביוולנטיות הזו של משיכה/רתיעה מפני ההשתוקקות והתאווה מחד, ואת הרתיעה והחשש מאידך.

         

         

         

        כל הזכוות שמורות

        דרג את התוכן:
          32 תגובות   יום שישי , 1/8/08, 08:51

           

          האם מותר לה לאישה להביע תאווה?

          גם היום, במאה העשרים ואחת, ניתן למצוא מגזרים שונים, חברות מסויימות ואפילו אצל השכנה הפולניה שממול, פחד, רתיעה, בושה והמנעות מהבעת תאוות ותשוקות מיניות.

          על אחת כמה וכמה  - עד המאה העשרים.

          הנצרות מציעה כאידאל לאישה 'קשר ישיר לאל' הן בדמותה של הבתולה והן בדמותה של הקדושה.

          הבתולה מתוארת כאישה עם גוף, אישה של הריון ולידה, אבל ללא אקט מיני, ללא עונג, מנוטרלת מתשוקה.

          הנזירות הנוצריות, למשל, ויתרו על תשוקותיהן, והן נשואות למילה (התפילה), לרוח ולהתמסרות לאל, כל זה תוך כדי מאבק מתמיד בגופן האורגזמי, ותוך כדי התמסרות לרגשות אשם.

          גם ביהדות ובאיסלאם (עד היום בקרב רבים) התקיימו קודים סקסואליים מחמירים שדגלו בפרישות או במיניות הכרוכה במסגרת ההולדה בלבד.

          הרמב"ם כותב : "כל שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה שנאמר: "לבלתי עשות מחוקות התועבות" (ויקרא יח' ל') (כשהנאמר כולל גם גברים ובוודאי גם נשים).

          נשים שלא היו מסוגלות או שלא יכלו בשל איסורים וקודים חברתיים חמורים לכתוב ישירות על תשוקה, עשו זאת דרך סמלים, אלגוריות או רמיזות.

          האישה הוצגה בתשוקתה ובמיניותה דרך עיניים גבריות, ומן הסתם, רק אישה מסוגלת לתאר חוויותיה ממקור ראשון, ולכן יש חשיבות רבה להעמדת האישה במרכז בכל הנוגע למיניותה.

          מעניין, כי עוד לפני כתיבה אירוטית/ נשית/עברית, מופיעה כתיבה כזאת אצל נשים הכותבות ביידיש, כמו ציליה דרפקין (שדן מירון מכנה אותה "נטולת מעצורים") שפרסמה שירים עמוסי סקסואליות שקופה.

          בשיר "אם תבוא לעירי" (בתרגום ה' בנימין) כותבת ציליה:

          אם הוא יבוא לעירי,

          אהיה שלווה

          אם אראה אותו,

          אהיה שלווה,

          אם יביט אל תוך עיניי,

          אלבישן בשלוות אפלה

          אם יושיט לי יד,

          בקלות וחופשית אשיב לו בלחיצה

          אבל אם במקרה הוא ילון

          בבית אחד איתי,

          בשקט בשקט אתגנב אל מיטתו

          וכאשר הוא, בלא יודעין, ברטט החלום,

          ישכב לפני,

          אנשק לו בחזה.

          אסיר את הכיסוי ואנשק לו בחזה.

          ונשיקתי תהיה רוצחת

          את דמו, את ליבו אשתה

          בנשיקתי

          והדם ירווה לרוויה

          תשוקה חולה, גלמודה,

          תשוקה שרוך לא ידעה,

          שלא נישקה מיום הלידה

          עד יום קמילה

          (הציטוט לקוח ממירון)

          ובמאמר מוסגר: אחרי שיר כזה שלא יפחדו מנשים??? : )

          שתהיה לכולם שבת מחוייכת ונעימה

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

          דרג את התוכן:

            פרופיל

            אניגמה 313
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            ארכיון

            תגובות אחרונות

            הפעילות שלי

            אין רשומות לתצוגה