31.3

                      ועוד שנה עברה......

יוצאת ל 3 ימי סיורים בארצנו היפה.

אנא, המנעו  משליחת לינקים

תודה.

עם שובי אשתף בחוויותיי ובתמונותיי

סופ"ש נעים לכלם

אילת

 טבבויה אימפטיגינוסה 'סנטה ברברה'
'Tabebuia impetiginosa 'Santa Barbara

משפחה: בגנונייים Bignoniaceae
מוצא: פרגוואי וארגנטינה
שם קודם: Tabebuia ipe
שם נוסף: Tabebuia avellanedae

הסוג טבבויה נחשב לסוג חדש יחסית במשפחת הביגנוניים והוא כולל כ- 100 מינים של עצים או שיחים, ירוקי עד, נשירים ונשיר מותנה שמוצאם באמריקה הטרופית.
טבבויה אימפטיגינוסה הוא עץ נשיר מותנה הגדל לגובה עד 8 מטר, בעל עלים נגדיים מורכבים, העלה מאוצבע בעל 5 עלעליים ופריחה מרהיבה בצבע ורוד בסוף החורף.
העץ אוקלם בארץ באמצע שנות ה- 70 ע"י חוות הנוי, בשמו הקודם טבבויה איפה. בארצות הברית אוקלמה טבבויה אימפטיגינוסה בשנת 1964, ע"י הארבורטום שבלוס-אנג'לס, ארכדיה, שבקליפורניה. העץ השתול שם נחשב לגדול ביותר במערב ארה"ב והוא מושך מבקרים רבים כל שנה במיוחד לראות את הפריחה.
טבבויה 'סנטה ברברה' משירה את עליה בסוף החורף, לפני הפריחה ואז בחודש מרץ כל העץ מתכסה בפריחה מדהימה ובולטת כשהוא ללא עלים. הפרחים דמויי משפך ערוכים באשכולות, צבע הפרח ורוד כהה ובלוע המשפך כתם בצבע צהוב. הפריחה נמשכת כשישה שבועות ולאחריה מתפתח פרי מוארך סרגלי, אופייני למשפחת הביגנוניים, ואורכו כ-30 ס"מ. העץ בינוני בגודלו, גובהו כעת כ- 6 מטר אולם עדיין לא הגיע לגודלו הסופי. קליפת הגזע חלקה וצבעה חום. העץ מתאים לשתילה בכל אזורי הארץ, בכל סוגי הקרקע ובלבד שתהיה מנוקזת. עמיד לטמפרטורות נמוכות של עד מינוס 5 מעלות צלזיוס. בשנים הראשונות לשתילה יש להשקות באופן סדיר ועם התבגרותו יסתפק ב- 2-3 השקיות עומק במהלך הקיץ. העץ מתאים לשתילה בגינה קטנה, במרכז הדשא. בזכות העלווה הדלילה הוא מטיל צל אוורירי ובכך נמנעת התנוונות הדשא מחוסר אור. מתאים לשתילה כעץ רחוב או כעץ ראווה בגן.

נכתב ע"י  סימה קגן, מינהל המחקר החקלאי (צוטט חלק מהמאמר).

יום אחד הגיעו העובדים למשרד ונדהמו לגלות שלט גדול, שהיה תלוי על אחת הדלתות, ועליו נכתב: 

אתמול נפטר האדם שמנע את התקדמותכם בחברה. 

אנו מזמינים אתכם להשתתף בהלוויה שתתקיים בחדר ההתעמלות שהוסב זמנית לחדר הלוויות.

בהתחלה, כולם נעצבו מכך שחברם לעבודה נפטר, אבל לאחר מספר דקות כולם נהיו סקרנים ורצו לדעת מי הוא אותו אדם שמנע את התקדמותם בחברה.

ההתרגשות בחדר ההתעמלות היתה גדולה. אנשי בטחון הובאו לאירוע על מנת לשלוט בכמות האנשים ולהשליט סדר באולם. ככל שהגיעו יותר אנשים לאולם, כך גאתה ההתרגשות. כל אחד חשב לעצמו

"מיהו אותו אדם שמנע את ההתקדמות שלי?"

בזה אחר זה נגשו העובדים המתוחים אל ארון הקבורה, וכשהביטו פנימה הם נאלמו דום.

הם עמדו ליד ארון הקבורה, המומים, כאילו מישהו נגע בנקודה הכי רגישה בנשמתם.

בתוך ארון הקבורה היתה מראה: כל אחד שהסתכל פנימה ראה את עצמו.

ליד המראה הונח פתק בו היה כתוב: 

ישנו רק אדם אחד שמסוגל להגביל את ההתפתחות שלך -  וזה אתה!

אתה האדם היחיד שיכול לבצע מהפיכה בחיים שלך.

אתה האדם היחיד שיכול להשפיע על האושר, ההבנה וההצלחה שלך.

אתה האדם היחיד שיכול לעזור לך.

החיים שלך לא משתנים כשהחברים, ההורים והחברה שלך משתנים.

החיים שלך משתנים כשאתה משנה אותם, כשאתה חוצה קווים שמעולם לא חצית, כשאתה מבין שאתה הוא האדם היחיד שאחראי על החיים שלך.

הדרך בה אתה מתמודד עם החיים היא העושה את ההבדל.

טיול "הדרך אל העיר" – המאבק על הדרך לירושלים.

במסגרת לימודיי במכון אבשלום

מדריך: משה חרמץ

בצומת שורש, אספנו את  משה חרמץ, מדריכנו לטיול שהפליא בידענותו ובאהבתו את מורשת הקרב של פרק קום המדינה.

חלפנו על פני מושב שורש , נחל כסלון ויער הקדושים  בו ניטעו לזכר קורבנות השואה 6 מיליון עצי אורן, ומשה סיפר על אתר ההנצחה בו ניצבת אנדרטת גווילי האש של הפסל נתן רפפורט שביקרנו בו בעבר במסגרת הלימודים במכון אבשלום.   

הטיול הוקדש כולו לפריצת הדרך לירושלים בימי מלחמת השחרור  וביקרנו בשלושה אתרים:  שלוחת שיירות ומשלט 16, הקסטל ובית הקברות הצבאי בקיבוץ קריית ענבים. 

היום החל עם שמש נעימה והאזור ההררי מלא ברקפות, עיריות ועצי שקד פורחים לתפארה.

משה מכניס אותנו לאווירה ולרוח הימים ההם,  תוך שהוא מביא בפנינו  עובדות עלומות, סיפורים ואנקדוטות מעניינים החודרים עמוק ללבבות.  

שלוחת שיירות

"יש ירושלים ללא מדינה, אך אין מדינה ללא ירושלים" – היה המוטו שהנחה את דוד בן גוריון,  מנהיג הישוב היהודי בימי טרום הכרזת המדינה. בן גוריון האמין בכל לבו  כי נפילת ירושלים בידי הערבים, תביא לסוף ההתיישבות היהודית בעיר ולקריסת המפעל הציוני. 

משה חרמץ תיאר את  הקרבות העקובים מדם על משטרת לטרון ועל התעקשותו של בן-גוריון, שלא לוותר למרות מספר הנופלים הרב, משום שהאמין שרק כיבוש לטרון, יבטיח את הדרך לירושלים, ואין בריריה אלא לקבל את תכנית החלוקה, שהותירה אמנם את ירושלים מחוץ למדינה היהודית, אך  קבעה  כי העיר תהיה תחת חסות בינלאומית. כשסירבו הערבים לתכנית החלוקה והכריזו עלינו מלחמה, הבין בן גוריון כי חובה עלינו לשמור על ירושלים וחובה עלינו להבטיח אספקה לעיר. 

צעדנו בשביל  במעלה הגבעה מערבה, בשלוחת ההר הקרויה  'שלוחת השיירות'. הגענו לנקודת תצפית מדהימה, כשמתחתינו שער הגיא,  בו מתפתל  כביש מס' 1, הדרך הראשית לירושלים. 

מכאן, מלמעלה, ניתן להבין את הקושי של הסיטואציה דאז.  הערבים שלטו ברכסים והשיירות שעברו למטה היו בסכנה עצומה.

משה הכניס אותנו לאווירת שנת 1948, בימים לפני קום המדינה. בספרו על הרקע בו כתב חיים גורי איש פלמ"ח את השיר שמלווה אותנו מאז אותם ימים ביום העצמאות:" באב-אל-וואד".

-        מי הלחין את המנגינה? -  שאל משה את החברים.

שמות נזרקו מכל עבר, אך  אף לא אחד מביננו ידע את שם המלחין של השיר שהפך לסמל של מלחמת השחרור.

 משה חרמץ עצמו הודה, כי על אף שהיה כאן במקום התצפית המדהים הזה פעמים רבות,  גם הוא לא ידע מי הלחין את השיר. 

ובכן את השיר הלחין שמואל  פרשקו, מלחין ששמו אינו מוכר לרובנו.

ושם במקום משלט 16 , נשלף מתיקו של משה   Mp3, והשיר "באב אל וואד" נשמע חד, צלול וברור, אך הפעם בביצועו הנפלא של שלמה גרוניך בעודנו מצטרפים בקול חרישי למילים המרטיטות:

פה אני עובר, ניצב ליד האבן / כביש אספלט שחור, סלעים ורכסים / ערב אט יורד, רוח ים נושבת / אור כוכב ראשון מעבר בית מחסיר.
באב אל וואד / לנצח זכור נא את שמותינו / שיירות פרצו בדרך אל העיר / בצידי הדרך מוטלים מתינו /שלד הברזל שותק כמו רעי... 

משה המשיך לתאר את הקרבות המרים, את אסון שלוש השיירות בהם נפלו קורבנות רבים, ולבנו דאב.

נקודת התצפית הבאה הייתה כשמדרום לנו, המושב בית-מאיר, שהוקם על חורבות הישוב הערבי בית-מחסיר שהיה כפר גדול בו התגוררו  3000 ערבים. מעל המושב, הגבעה המיוערת הידועה בשם 'המסרק'. 

משה חרמץ המשיך לתאר את  סיפור הקרבות על הדרך לירושלים, ואת הסיפור על מטוס הקרב , הנורסמן, שיצא להפציץ את בית-מחסיר ונעלם כשעליו 6 אנשי צוות.

נסיבות נפילתו של המטוס עלומות עד עצם היום הזה. שברי המטוס נמצאו רק לאחר כיבוש האיזור ופריצת הדרך לירושלים בספטמבר 1948. עצמותיהם של הנופלים שנטמנו ע"י הערבים בבאר בכפר סמוך, לוקטו והובאו לקבורה בקבר אחים בקריית ענבים.

למרות שהיו לחיל האוויר,  סמלים  אחרים  הוא בחר במנוע מטוס הנורסמן שנמצא מאוחר יותר, כדי להיות הסמל באתר ההנצחה המרכזי של  חיל האוויר ב - "הר הטייסים" .

http://www.amutaiaf.org.il/_Articles/Article.asp?CategoryID=44&ArticleID=46

הקסטל

יעדנו הבא, הקסטל, הכפר הערבי שחלש על הדרך לירושלים ובו התנהלו קרבות עקובים מדם. על החשיבות האסטרטגית של המקום בדרך לירושלים אין עוררין עד היום. 

כיבוש הקסטל היה נקודת מפנה במערכה על ירושלים והוא היה היישוב  הערבי הראשון שנכבש על-ידי כוחות צה"ל במלחמת העצמאות. משה סיפר את סיפור הקרב שנמשך ימים ארוכים שבמהלכם נהרגו לוחמים רבים, כשמשה מדגיש את אחת האמרות של המפקד, המ"מ שמעון אלפסי,  שטבע את האתוס הצה"לי, כשקרא בקול במהלך הקרב, עת הסיכוי לשרוד מול הכוחות הרבים של הערבים הלך וקטן : " הטוראים ייסוגו, המפקדים יישארו לחפות". 

מרתקת היתה גם הדרך בה תיאר משה את  הריגתו  של עבד אל-קאדר אל-חוסייני – מפקד הכוחות הערביים באזור ירושלים. נפילתו הייתה מכה מוראלית קשה לערבים, שהלכו בהמוניהם ללוייתו ואז נכבש המקום ע"י כוחותינו.

משלא קיבלו הערבים את תכנית החלוקה, ופתחו במלחמה, החליט בן-גוריון, להפסיק להיות הילד הטוב, המוסרי, והחליט לנהוג כמו במלחמה.  שטחים שנתפשו על-ידי היהודים בכוח, גם אם אינם בתחום המדינה שהוקצתה ליהודים בתכנית החלוקה,  יישארו בתחומי המדינה היהודית. ישובים ערבים, שנלחמו נגד היהודים - תושביהם פונו, גורשו או הוברחו או שעזבו מרצונם, מפחד היהודים כשהם מאמינים לדברי מנהיגיהם שבקרוב ישובו כמנצחים. 

משה חרמץ סיפר על הדרך בה אישר בן-גוריון במשיכת כתף, את פינוי הערבים וכי יגאל אלון ויד ימינו, יצחק רבין,  ביצעו את ההוראה להפחית את מספר הערבים בתחומי המדינה היהודית.

בית הקברות הצבאי  - קריית ענבים

נסיעה קצרה במורד הקסטל ואנו  בבית הקברות הצבאי שבקרית ענבים.

זהו בית הקברות הצבאי היחיד, שבו קבורים חללי חטיבה אחת. 

 לאף חטיבה אחרת בצה"ל אין בית קברות ייחודי משלה.

 מתוך 1200 חיילי החטיבה נהרגו 418  לוחמים וכ  - 500 נפצעו.  לא כל לוחמי חטיבת הראל נטמנו כאן וחלק מהלוחמים שנקברו בבית קברות  בקריית ענבים  הועברו לבקשת המשפחות למקומות אחרים. כיום קבורים במקום  138 לוחמים, רובם צעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם.

הטיול הסתיים כשתחושה של עצבות מחד, אך גאווה מאידך אופפים אותנו, והשמים שהאפירו בינתיים והרוח הקרה שנשבה לפתע רק הוסיפו לתחושה הכבדה ולעובדה שבלעדי אלה לא הייתה לנו מדינה.

ולמשה חרמץ, מדריך מופלא, ידען, חקיין (את בן גוריון) ומלא הקסם – התודה וההערכה.