כותרות TheMarker >
    ';

    משוררות עבריות נוגעות בארוס

    ארכיון : 6/2011

    64 תגובות   יום רביעי, 22/6/11, 23:54

     

    אהבה ומוות - ארוס ותנאטוס

     

     

    ''

     


    שני מושגי יסוד בחייו של אדם : חיים ומוות או אהבה ומוות, מתחברים בשירה, בספרות ובתחומים נוספים לקשר נצחי וידוע : ארוס - תשוקה   ותנאטוס - מוות.

    "עזה כמוות אהבה" (שיר השירים) "אני מתה עליך", "את/ה כזה מתוק - למות ממך", לראות אותו/ה- ולמות (על משקל: לראות את רומא ולמות) משפטים כאלה ועוד כבר התקבלו כמטבעות לשון.

    בספרות ולעיתים בחיים אנחנו מוצאים את שני הקצוות האלה כרוכים זה בזה, עד כדי כך שפעמים רבות ה'אהבה' כל כך 'עזה' עד כדי חנק, עד כדי איבוד הגבולות וסיום טראגי באלימות, רצח, והרי אנחנו עדים לכך יותר ויותר בתקופה האחרונה.

     

    פרויד מדבר על: "דמיותו של המצב שלאחר סיפוק מיני המלא למיתה..." (פרויד 1988).

    גם הרברט מרקוזה בספרו "ארוס וציוויליזציה" (1975) אומר כי: "הציויליזציה מעריצה את התלכדות יצר המוות בארוס ונותנת להם ביטוי ביצירות המעודנות לעילא של 'המוות מאהבה' (רומאו ויוליה ועוד).

    ראובן שוהם כותב בספרו "אהבה כפתיון" : "הספרדים קוראים לאורגאזם:  la poca muerta (מוות מועט) , ובכך הם מתכוונים לאופי המאפס האיחודי של האורגאזם, המבטא את הכמיהה להיטמע בבן הזוג ולהגיע למעין מצב של 'אין'.

     

    בשירים רבים, ואדגים כאן משירתה של דליה רביקוביץ, מודגשת חווית ההתאהבות והתשוקה כחוויה שהיום היו מכנים אותה החבר'ה "סוף הדרך". והרי מהי סוף הדרך אם לא המוות, הריק, האין?

     

    בשיר "אהבת תפוח הזהב" מתואר התפוח העגלגל והנשי (מתקשר גם לחטא הפיתוי) כמאושר עם היאכלותו ע"י האהוב :

     

    תפוח זהב

    אהב את אוכלהו

    טובו  מראיו

    למאכלהו..

     

    תפוח זהב

    נבלע באוכלהו,

    בא העורהו,

    אף בבשריו"

     

    השיר מדבר על השגת האהבה השלימה ע"י התמזגות טוטאלית באמצעות היאכלות עד כדי היעלמות ממש, עד כדי מוות.

    על כך כותב אריך פרום: "האהבה הארוטית זוהי כמיהה להתמזגות גמורה, להתאחדות עם נפש אחת, אחרת..." 

    למרות שחבריו של תפוח הזהב בשיר מזהירים אותו בפני 'מעשה התאבדות' זה, איו הוא שומע להם:

     

    אתרוג בו סרהב:

    היבונה הפתי,

    אילן התקצף:

    סרה היא וחטא היא,

    חזור בך היטב

    כי כסל שנאתי...

     

     

    בשיר "מתנות מלכים"  כותבת רביקוביץ:

     

     

    "תאוותי תהי לי בעוכריי

    ויום מותי אשור ולא רחוק

    ....

    אני נטלתי כל תאוותי

    ככל אשר רבתה תאוותי

    הייתה תאוותי לאין שובעה"

     

     

    האישה- המשוררת - הדוברת  מתוארת כאקטיבית ואסרטיבית בתאוותה ובכמיהותיה, תוך ידיעה מוחלטת שזו תהא בעוכריה. זו אהבה/תשוקה טוטאלית, שאין לחוות אותה אלא עד תום, עד מוות.

     

    בשירים אחרים משלבת רביקוביץ את נושא הטביעה במים- מי האוקיינוס כדרך להגשמת מאווייה הארוטיים.

     

    בשיר "אהבה" כותבת רביקוביץ :

     

     

    שני דגים נחפזו,

    וירדו למצולות הים

    לספר איש לרעותו

    מה גדלה אהבתם.

    ובשיר "שאון המים":

    "לא כי אל האוקיינוס טובעתי

    שם אהב אותי איש

    לא הותיר בי ציפורן"

     

     

    המים בשירים, מי האוקיינוס האינסופיים, מבטאים בשירת משוררות רבות את העונג החושני  משום יכולת האוקיינוס-המים להמחיש את התמוססות הגבולות בכל המובנים, את שיא החוויה הארוטית.

    וכפי שהמוות הכרחי, כך לגבי בני האדם - האהבה.

     

     

    בכל גיל, בכל מצב, בכל אשר נפנה - נחפש את האהבה, גם אם אנחנו יודעים את ה'סכנות' הטמונות בה.

     

     

    כל הזכויות שמורות  

    דרג את התוכן:
      86 תגובות   יום שישי , 17/6/11, 10:53

        

      שלום לכל חבריי ומוקירי בלוגי :-)

        

      הצטרפתי ל'קפה' בדיוק לפני 3 שנים...

      מאחר שאני באה גם מתחום הספרות העברית אותה אני מאד אוהבת , ואת עבודת המסטר שלי עשיתי בתחום "ארוטיקה בשירת משוררות עבריות" , בחרתי בזמנו לקרוא לבלוג שלי בשם: משוררות עבריות נוגעות בארוס.

      בתחילת דרכי ב'קפה' היכרתי מעט מאד אנשים, ומעטים הכירו אותי. זאת הסיבה שכל שכתבתי בנושא כמעט שלא נקרא וחבל לי על כך.

      במהלך 3 השנים עברתי לנושאים רבים אחרים, ובסופו של דבר את הכתיבה תפס כמרכז הצילום, וזאת בעיקר משום קוצר הזמן מחד, ומאידך אהבתי לצילום ולטיולים.

      כך הפכתי מכותבת ל...מדווחת.

        

      החלטתי להוציא לאור מנבכי העבר כמה פוסטים שכתבתי אז, ואני מזמינה אתכם, חבריי, להפגש עם הצד ה'כותב'  שלי.

      מקווה שתהנו ותצאו נשכרים במידע ובהנאה :-)

        

      בברכת שבת נעימה

      אילת

       

       

       

       

      בין השאלות הרבות בהן נתקלתי בזמן הקצר שאני ב'קפה', עלו שוב ושוב שאלות מן הסוג:

       "איך זוג שאהב כל כך מוצא עצמו לאחר זמן רב שונא ומפרק משפחה?"

       "איך אישה/גבר  שכל כך אהבתי, והבאתי איתה/ו  ילדים לעולם יכול/ה להפוך לאדם    השנוא עלי ביותר?"

       

        ובכן, אחת הסיבות העיקריות לכך היא העובדה שרוב בני האדם כורכים יחד תשוקה מינית עם המושג 'אהבה'.

      זו הסיבה שהם מגיעים למסקנה מוטעית שהם אוהבים זה את זה בשעה שהם משתוקקים זה לזה תשוקה גופנית.

      אריך פרום, בספרו 'אומנות האהבה' מציין כי במקרים מסויימים הכמיהה להתמזגות גמורה מעורבת בחוויה נסערת של התאהבות, אך הוא עושה הפרדה גמורה בין הארוטיקה לבין האהבה.

      הוא טוען, כי אם התשוקה להתאחדות גופנית אינה מתעוררת על ידי האהבה, היא תביא לידי התאחדות במובן האורגיאסטי, הרגעי, שיש בה אשליה של התאחדות, ושלאחריה השניים נשארים זרים זה לזה כפי שהיו קודם, ואולי הם אפילו יחושו בזרותם זה לזה ביתר חריפות. (כמה מאיתנו מתעוררים יום אחד ליד 'אדם' שחי איתנו זמן רב ושואלים עצמנו מי זה הזר הזה לידינו? ...)

      מכאן שאין לערבב בין ארוטיקה/משיכה מינית לאהבה. כשחולפת המשיכה המינית, כשעובר העניין היצרי - לעיתים מגיעים להכרה ש"אין כאן כלל אהבה".


      בשיר "ערב אחד" כותבת אסתר ראב

       

      הלכו הלוך ורחקו מאד

      הימים בהם אהבתיך

      לא אשמע עוד פעמי-ענבליהם -

      אורחה אבודה...

      כציון דרך אתה לי,

      ------------

      נשבר הקסם

      ורסיסיו רק שברי זכוכית דלה.

       

       

       

      ובכל זאת כולנו מחפשים אהבה, ורוצים אותה כרוכה בתשוקה...

      שבת נעימה

      אילת

      דרג את התוכן:
        63 תגובות   יום שבת, 11/6/11, 00:08

        ראשון  אחה"צ:  סנדוויצ'ים, שתייה, מניפה (מה לעשות, החום והגיל), 

         

        משקפת - והיי דרומה למצדה...

         

        "אאידה" של ורדי במצדה היא חוויה בלתי רגילה, אפילו  בקנה מידה עולמי.

         

        את פני המבקרים הרבים הנוהרים (שלא כרגיל באופרה)  עם תרמילי גב וסנדלים,

         

         ולא בבגדי פאר ותכשיטים, מקדמת תפאורה מצרית כרקע להתרחשות

         

         העלילה האופראית במצרים.

         

         

        ''

        .

        אאידה: אהבה ומלחמה למרגלות המצדה

         

         

        האופרה "אאידה" מביאה את המלחמה בין מצרים לאתיופיה לאתר המסמל את ההקרבה העברית האולטימטיבית. בעזרת שואו בימתי הכולל אש, אורחת גמלים וגלקסיה וירטואלית המוקרנת על רצפת הבמה, הקהל מועבר למקום ולזמן אחרים...

          

        את הליברית כתב : אנטוניו גיזלאנצוני.


        הצגת הבכורה התקיימה  בבית האופרה של קהיר, 24ב -  בדצמבר, 1871

         
        הצגת בכורה באופרה הישראלית: התיאטרון הרומי, קיסריה, 20 ביוני, 1993

         

        הצגת בכורה במצדה להפקה זו: 2 ביוני, 2011

         

        על האופרה מנצח   דניאל אורן ,  הבמאי הוא שארל רובו,  מעצב התפאורה המדהימה עמנואל פאבר, מעצבת התלבושות היא  דניס (קטיה) דופלו, מעצב התאורה שבלעדיה הייתה נראית האופרה אחרת לחלוטין הוא אבי-יונה בואנו (במבי), מעצב הסאונד - בריאן גרנט, הכוריאוגרף הוא ז'אן-שארל ז'יל   ומעצב הוידאו  הוא  ניקולס טופור

         

        הסולנים :          

           

        אאידההוי ההקירסטין לואיסרדמסמרקו ברטיפיירו ג'וליאצ'יאמנריסאילדיקו קומלושימריאנה קורנטיאמונסרורוברטו פרונטלי אלברטו גזאלהרמפיספאטה בורצ'ולדזההמלךקרלו סטריוליהשליחיוסף ארידןכוהנתאפרת אשכנזי

        מקהלת האופרה הישראליתמנצח המקהלה: ישי שטקלרתזמורת האופרה - התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציוןזמרים מהמקהלה הפילהרמונית תל אביבהשירה באיטלקיתתרגום מוקרן באנגלית ובעברית

        תרגום: ישראל אובל.

        משך המופע: כשלוש וחצי שעות !!!

        .

        .

        ''

        .

        .

        האופרה הגרנדיוזית של ורדי בהפקה מיוחדת למרגלות המצדה מספרת

         

        על הקצין המצרי רדמס המאוהב בנסיכה האתיופית אאידה על אפה וחמתה

         

        של נסיכת הפרעונים, אמנריס המאוהבת בו.

         

        ההפקה המתרחשת כשהר המצדה משמש כרקע מרהיב היא מורכבת ומאתגרת.

        .

        .

         

        ''

        .

         

         

        ממרומי השורה ה - 30 בה ישבתי ניתן היה לצלם במצלמת הפוקט שלי  לא הרבה

         

        (ולמעשה - אסור, אם כי כל המצלמות תקתקו במרחב).

        .

         

         

         

        ''

        .

        .

         

         

         

        כשחבורת נערים בדווים הצטרפה לשחקני האופרה בריקוד דבקה מרהיב,

         

        ניתן היה גם להבין את התרומה שנתנה ההפקה לשילוב אזרחי הדרום הרחוק 

         

        במופע.

        .

        .

          

        ''

        .

        .

        אכן הייתה חוויה מדהימה, עריבה לאוזן ומופלאה לעיניים.

         

        חזרתי בחמש בבוקר, וכשהגעתי ללמד טרוטת עיניים, אמרתי לסטודנטים

         

        שלי שיאשימו את אאידה אם במקום ללמד לשון תצא מגרוני איזו

         

        ארייה הזוייה :-)

        דרג את התוכן:

          פרופיל

          אניגמה 313
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          ארכיון

          תגובות אחרונות

          הפעילות שלי

          אין רשומות לתצוגה