כותרות TheMarker >
    ';

    משוררות עבריות נוגעות בארוס

    ארכיון : 10/2015

    5 תגובות   יום שישי , 30/10/15, 09:43

    ''

    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום רביעי, 21/10/15, 09:30

      ''

      הרהורים שלי כמרצה לסטודנטים בדואים במכללת "אחווה"

      הרהורים בעקבות המצב

      תמונת מצב:

      שנת הלימודים באוניברסיטאות ובמכללות החלה.
      אני אמורה להכנס ללמד בכתות בהן 50 סטודנטים בדואים לפחות.
      מרבית הלומדים הנן לומדות, סטודנטיות בהכשרת מורים וגננות.
      לבושות במיטב המחלצות, בהן כמובן שמלה ארוכה עד כפות הרגליים, נעליים תואמות, תכשיטים, איפור נפלא על הפנים וכמובן כסות הראש הצבעונית התואמת להפליא את הביגוד.
      בכל שיעור המלבושים מתחלפים ואני נהנית לראות את הצבעוניות הזאת מול עיניי.
      הסטודנטיות מקסימות. באות עם מוטיבציה רבה ללימודים, כשחלקן מותירות אחריהן ילדים קטנים ותינוקות בבית.
      רבות מהן יושבות וכריסן בין שיניהן.
      כבר קרה לי שאחת הסטודנטיות קיבלה צירים בשיעור ולמחרת התבשרתי על תינוק או תינוקת חדשים.
      באחד הצדדים של החדר יושבת חבורת סטודנטים - הבנים. גם הם באים ללמוד ובעיקר מדעים.
      לחלק מהם מצפים בבית אשה וילדים, אבל המוטיבציה ללמוד ולהשכיל חזקה.
      במכללת "אחווה" כמו במוסדות אחרים להשכלה גבוהה, רבים הם הסטודנטים מהמגזר הבדואי.
      לצבא רובם ובעיקר הבנות אינם הולכים, וכך רבים מהם יוצאים ללימודים, והופכים אח"כ לגננות, מורות, מורים ומנהלים של מוסדות חינוך בדואים, ואפילו שאינם בדואים.
      הדוגמה הבולטת ביותר היא נשיא "אחווה" , פרופ' עליאן אלקרינאווי, בדואי במוצאו, שנבחר להיות נשיא המכללה לראשונה מהפזורה, לאחר פרופ'ים לגמרי יהודים.
      שילוב, אחווה, חינוך, תרבות, חברות, מיזוג - אלה מהמאפיינים את הלימודים במכללה.
      לפני מס' שנים הייתה לי כיתה שרובה ככולה הייתה מורכבת מתושבות חורה.
      ניתן להן הכינוי "בנות חורה" ורובן כיום, מן הסתם, עוסקות בחינוך בחורה ובדרום בכלל.
      נשאלתי לא פעם ולא פעמיים ע"י חברים, איך זה ללמד בכיתות הבדואים.
      כמו בכל קבוצה אחרת, השבתי, מלבד העובדה שלעיתים הם מדברים בינם לבין עצמם בערבית.
      אני מלמדת אותם כל שקשור בעברית, שיעורי חובה שכל סטודנט להוראה חייב בהם.
      יסודות הלשון, הבעה והבנה, הבעה בע"פ, תחביר ועוד.
      המוטיבציה מובילה לציונים טובים מאד ברוב המקרים. לעיתים אף טובים יותר משל סטודנטים ישראלים/יהודים.
      והנה, בהתנקשות בבאר שבע, מסתבר שהרוצח תושב חורה.
      מיד עולה בלבי המחשבה, שמא היה מהסטודנטים שלי או ממשפחות הסטודנטיות שלי לשעבר.
      וההרגשה קשה...
      השנה אינני עובדת עוד, והמחשבות על כניסה לכיתות בהן הלומדים בדואים אינה מרפה ממני.
      איזו תחושה הייתי מרגישה במפגשי איתם?
      הרי הרוצח הוא רק אחד, כנראה אחד שסרח, אחד שהייתי רוצה לדעת שלא למד אצלי או אצל אחד מחבריי המרצים ב"אחווה".
      כך גם חשים בירושלים, בגליל ובכל מקום אחר.
      התמונה שהעליתי כאן, של עלי השלכת הנפלאים, צולמה בסכנין, בעת ביקור במכללה שם, בה קיבלו את פני המבקרים (לומדי מכון "מופ"ת, מרצים ומרצות ממכללות שונות בארץ), בסבר פנים כל כך יפות.
      ושוב, התחושה קשה.
      הרי כולנו חיים בערבוב וביחד.
      במי לחשוד? ממי לפחד? ממה לחשוש?
      ביום חמישי הקרוב ייערך במכללה, בין השאר, טקס פרידה מהפורשים, ביניהם אני.
      נשיא המכללה בוודאי ידבר על הצורך בגישור, בכל הקשור ביחד שלנו,סובלנות, קבלת האחר, שילוב תרבויות, בחשיבות החינוך וההשכלה ועוד.
      כמה הייתי רוצה שהמצב יהיה שונה...
      כמה הייתי רוצה שלא יתעורר חשש אצל מרצים ומחנכים שמא אחד הסטודנטים עלול להיות חשוד או מחבל....
      כמה הייתי רוצה לחיות בשלווה ולבקר בישובים הבדואים, שם מלמדים ומחנכים סטודנטים שלי לשעבר...
      מי יתן שהתקופה האיומה הזאת תחלוף..
      אבל גם אם תחלוף, תשאיר אותנו שוב מצולקים וכאובים, אנחנו מבכים את מתינו והם את מתיהם...

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        אניגמה 313
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        תגובות אחרונות

        הפעילות שלי

        אין רשומות לתצוגה