יום שישי , 27/1/12, 12:51
| 8 אוגוסט 1999 כשהגעתי הביתה, השמש כבר שקעה. גילי העיפה בי מבט חטוף מהמרבץ שלה מול הטלוויזיה, ומייד החזירה אותו אל המסך. ככל שהשתדלתי, לא הצלחתי להבקיע את בועת הכעס בה התעטפה מפני העולם, ובמיוחד מפניי, ולעת עתה, דחיתי את... |
יום רביעי, 18/1/12, 20:54
| יולי 1999 עמדתי בגבי אליו, כשהופיע בפתח, גמלוני מעט, ונקש על המשקוף בהיסוס. אם היינו בסרט הוליוודי, זה הרגע שבו הייתי נופלת מהסולם היישר לזרועותיו, ואף שהיה מרפה ממני מיד ונסוג לאחור, הייתה אותה נגיעה ראשונה מסמנת את כל ... |
יום רביעי, 11/1/12, 23:38
| הוא חושב שהפתיחות שלי לא בועטות בבטן. שאני לא פורצת את הבריקדות כמו גדוד פרשים. אני יכולה לראות את זה, אני אומרת. כזו אני- מתניעה לאט,יוצרת איזה ערפל רומנטי, "איזה סומק על הלחי", כמו ששר מאיר אריאל , ואז נמוגה, כאילו לא ... |
יום שני, 9/1/12, 23:21
| אני מדווחת לאמא שלי שנפגשתי עם אחי הקטן. "הוא נראה טוב", אני מספרת , נינוח ולא מוטרד ועייף כמו שהיה בפעם האחרונה. היא אומרת שאני נשמעת כמו האמא שלו, ואני מתעקשת שגם לי מותר לדאוג לו. האמת היא שאני הייתי כל כך עייפה עד של... |
יום שלישי, 3/1/12, 00:52
| השתררה דממה, והכל התבוננו בדריכות כאשר הנפתי את השלט ולחצתי- אחד! שלושה גברברים שרק אזור חלציים לגופם המסוקס השפריצו הורמונים מהמסך, והשוורמאי מיהר לכסות את הסלטים. הם נראו מותשים, (גם הסלטים), לאחר שתמוטטו בזה אחר זה ע... |
זכות התשוקה
בתגובה על אבידות ומציאות