מאז המבצע אתמול דף הפייסבוק שלי ורשימת הבלוגים שאני פוקד מלאים בהתייחסויות למבצע הצבאי נגד המשט. התגובות די מגוונות; ישנן הודעות שמתייחסות אך ורק לשלום הפצועים מבין כוחותינו, ישנן הודעות שמצדיקות את המבצע הצבאי ואת תוצאותיו, וישנן הודעות שמבקרות את המבצע הצבאי ו/או את תוצאותיו.

את הפוסט הזה אני כותב כביקורת בונה לכל החברים שלי. אנא, אל תכעסו - אבל הגזמתם.

כיהודים, אנחנו יודעים הכי טוב. זה בא לידי ביטוי בכל אחד מתחומי החיים. אנחנו יודעים יותר טוב מכולם מה טוב לנו (מן הסתם), ובד"כ אנחנו גם יודעים יותר טוב מכולם מה טוב להם. אנחנו יודעים יותר טוב מהמוסכניק שהבעיה באוטו היא סתם לחזק איזה בורג, ומבהירים לו שלא ינסה לגנוב אותנו. אנחנו יודעים יותר טוב מארכיטקט התוכנה באיזה תבנית צריכים להשתמש. אנחנו יודעים יותר טוב מהרופא מה סוג האנטיביוטיקה שמתאים לנו במצב הנוכחי. ואנחנו יודעים יותר טוב מהמטכ"ל איך לעצור משט מחאה לעזה.

אכן, זה לא סוד. המבצע הצבאי לא הלך כפי שתוכנן. עפ"י כתבתו של רון בן-ישי, נוצר הרושם שחיידק הנאיביות דבק במארגני המבצע. מי היה מאמין שפעילי שלום יפוצצו את החיילים שלנו ממכות? ועם זאת, אני סבור שלא הייתה שום דרך לנהל את המשבר הנוכחי, ולצאת ממנו עם ידנו על העליונה. אני מנסה לייצר עץ חלופות. מה ניתן היה לעשות, ובאיזה שלב... ובשום מצב אני לא מצליח לראות סצנריו שבו מדינת ישראל משיגה את מטרותיה מחד, ומצטלמת טוב בתקשורת העולמית מאידך.

במקרה כזה, אני נותן לאנשי המקצוע את הקרדיט. אני יוצא מנקודת הנחה שנבדקו חלופות; אני יוצא מנקודת הנחה שמידע מודיעיני אודות העדר נשק חם על הספינה השפיע על שיקולי "רובי הצבע". אני באמת סבור שההחלטה לפתוח באש חיה באה מתוך השטח במצב של אין ברירה. ואני באמת נותן לשר הבטחון, לרמטכ"ל, למח"י ולמפקד ש13 את הקרדיט שהמבצע והחלופות נבחנו.
כנראה צריכים להשלים עם העובדה שלפעמים... הדברים לא מסתדרים כמו שאנחנו מצפים. במידה והיו נעצרים 670 הפעילים ולא היה נורה אפילו כדור צבע, כולנו היינו גאים במבצע. כנראה הוא היה זוכה לכותרת צבע באחד מעיתוני הבוקר, ואולי ל3 כותרות במהלך היום באתרי החדשות. למחרת, הוא היה נשכח. אף אחד לא היה חושב על האפשרות שהמבצע היה מסתבך, ועל ה"מחדל" בשליחת חיילי יחידה מובחרת להמון שעשוי לבצע בהם לינץ'.

כאלו הם החיים. הכשלון יתום. המבצע תוכנן על-ידיהם. הם קיבלו החלטות לא נכונות. הם עשו פאשלה. הם צריכים להתפטר. אבל אם המבצע היה מצליח... "אנחנו תותחים", "אנחנו הצבא החזק באיזור" וכו'...

חבריי, אמצו טיפת ענווה. הצניעו את דעותיכם. פרגנו גם בעתות משבר. והכי חשוב - קחו חלק בליקוק הפצעים הלאומי, ואל תזרו לנו מלח עליהם.

אני מצדיע לכל אחד ממשתתפי ומארגני המבצע. אני ישן טוב בלילה בידיעה שיש מי שמוכנים לקבל ההחלטות לא קלות. אני מקבל את העובדה שטעויות קורות, ואני כן קורא לתחקור האירוע (ע"י גוף מקצועי חיצוני למערכת קבלת ההחלטות) - אך רק לצורך הפקת לקחים לאירועים עתידיים (ולאו דווקא דומים. בואו ננסה ללמוד במובן הרחב יותר כיצד מתמודדים עם טרוריסטים "קרים", גם במובן ההסברתי בו אנחנו מתקשים מאז ומעולם).

כמובן שאני שולח איחולי החלמה לפצועים מכוחותינו. הייתי שולח איחולים דומים גם לפצועים בצד השני, אבל יש לי סלידה כללית ממי שמכה חיילים. בין אם הלה יהודי ובין אם לאו.

בעת האחרונה אני מתנדב כיזם מלווה במסגרת פעילויות של קבוצת Startupseeds. למי שלא מכיר, מדובר בחברה באחזקת הטכנודע ובעידוד של מספר פילנתרופים, שמטרתה לקחת בני נוער בעלי זיקה לטכנולוגיה, ולהפגיש אותם עם התעשיה.

כתבתי עליהם כבר לפני יותר משנה פוסט בבלוג הזה, ולשמחתי - מאז לא נותק הקשר שלי עם החבר'ה. הספקתי ללוות כבר קבוצת יזמים צעירים מדהימה אחת במיזם מדהים לא פחות (זה שווה פוסט שלם בפני עצמו), ולהיות מעורב... בקטנה.

אתמול נתקלתי בהודעה של אלי ר., אותו האמת אינני מכיר באופן אישי - אבל כבר מכותרת ההודעה שלו לא יכולתי להשאר אדיש - "עוזב את בית הספר".

 ההכותרת מיד החזירה אותי לתקופה הזאת. תקופת התיכון - סוף חטיבת הביניים. מעולם לא העלתי על הכתב את אשר עבר עלי בתקופה הזאת, אבל הגעתי למסקנה שייתכן והסיפור האישי שלי, היום - כ10 שנים אחרי שכבר סיימתי את התיכון, יוכל לסייע למי שהיום נמצאים בצומת הזה.

הסיפור שלי מתחיל בכיתה ז'. עד אז, לא הייתה לי בעיה מיוחדת בבית הספר. כילד שמנמן ביסודי, נהנתי מההגנה של מנהלת בית הספר באיצטלה של הבן של יו"ר ועד ההורים. אבי הוא הטיפוס המתנדב. מאז ומעולם הוא מצא את עצמו יו"ר ועדים. גם היום, כשהשיער כבר מאפיר (טוב... השיער שלי מאפיר... השיער שלו מלבין) והגיל נושק ל60, הוא ועד הבית בבניין שלהם... הוא ועד המהנדסים. כנראה הוא אחראי על הגן ההסתדרותי שפשה בי ברבות השנים.

כשעברתי מהקן המוגן של בית הספר "הבונים" שהיה מרוחק כ20-30 דקות הליכה מהבית שלי, לחטיבת הביניים בסמ"ת, ברחוב מסדה בחיפה - לא ידעתי מה יהיה גודל ואופי השינוי שיעבור עלי.

בכיתה ז' עוד נהנתי מהאינרציה. הייתי ילד של מאיות. כזה שכל המורות אהבו. ביום הפתוח, נבחרתי לשבת בכיתת המתמטיקה, ואפילו פתרתי את החידה שהוצגה - דבר שאח"כ המרכזת אמרה לי שלא קרה מעולם בימים הפתוחים של בית הספר. האגו שלי היה בשמים.

במקצועות העיוניים המצב היה פחות מזהיר. הייתי ילד של מאיות ומספיקים. לא היה באמצע... או שהתחברתי למקצוע, או ש... לא.

ובאופן טבעי, המקצוע הבעייתי ביותר עבורי, ילד שמן (הלוואי והייתי יכול להגיד שמנמן) - ספורט. כאן "נהנתי" ממטריית מגן בדמות פטור מכל פעילות שלא חפצתי בה, כן כבר אז ברור היה שתהיה לי קריירה צבאית מבטיחה.

אלא שלא הכל היה מתוק. כבר בתקופה הזאת - הייתי הילד השמן. זה שבמקרה הטוב רק סופג מבט מבנות השכבה שמעל, ובמקרה הפחות טוב - סופג גידוף מצד בני השכבות שמעל - או הכיתות המקבילות. בכיתה שלי המצב היה יותר טוב. נהנתי מהמטריה של "הכיתה המדעית", כיתת החננות של בית הספר.. גם בכיתה הזאת, יש שיאמרו, הייתי בעשירון העליון של החננות. סוג של חננת על... אתם מבינים על מה אני מדבר..

בכיתות ח'-ט' המצב כבר הדרדר. הפכתי למושא לעג. אני זוכר עת הייתי בכיתה ח' יום שבו הלכתי ברחוב מסדה לכיוון רחוב בלפור, כשבתחנת האוטובוס ישבו שתי בנות כיתה ט'. השתיים צחקקו בינהן, ואז אחת נגשה אלי ואמרה תוך שהיא לא מפסיקה לפלוט צחקוקים (כדי שמי שעובר ברחוב לא יחשוב חלילה שהיא רצינית) - "אתה רוצה להתנשק איתי?". הסיבה הייתה ברורה לי. התפקיד שלי בסיפור היה להגיד כן, והתפקיד שלה להקרע אח"כ מצחוק ולהעביר שעות רבות של הנאה עם חברה שלה, וכמובן - עם שאר חבריה לשכבה. לא נתתי לה את הסיפוק הזה. תשובתי לשאלתה הייתה (תוך מבט מלווה שסקר אותה מראש ועד כף רגל) - "אפילו לי יש מינימום.". המשכתי ללכת גא, וזוקף לזכותי את הסיפור הזה עד עצם היום הזה.

בכיתה ט' זה כבר התפשט גם לתוך הכוך המוגן שלי. הכיתה שלי. אלי ופנחס (שמות בדויים) לקחו על עצמם משימה - לחקות כל תנועה שאני מבצע. אם ליקקתי את השפה - הם ליקקו את השפה. אם משכתי בחולצה, הם משכו בחולצה. והו... מזלי שפר עלי - הצלליות שלי היו מהצלליות הנאמנות שידע בית הספר. הם היו מלווים אותי בהפסקה. מישירים איתי מבט בשיעורים, וממשיכים. אם הייתי מצביע ואומר דבר מה בכיתה - הם היו דואגים שגם קולם יושמע. אחחח.. איזה צחוקים.

ואז עברתי לתיכון. כבר פחות בטוח בעצמי. מגלה שגם כאן, יש לי הכבוד להיות איתם בכיתה. ברור לי שמה שחוויתי בשנה+ האחרונות, ימשיך... איזה כיף. זה התחיל לפגוע גם בלימודים עצמם. המעטתי להשתתף בשיעורים, כדי לא לבלוט. בימים מסויימים - הייתי מבריז מבית הספר.. לא אשכח את אמי צועקת מעל המיטה שלי, מנסה לשכנע את אבי שיצעק... שיוציא אותי משם. הם לא הבינו למה...

מחביב המורים, זה שברור שיעשה 5 יח"ל בכל מקצוע, הפכתי ל... סתם עוד תלמיד. בחלוקה למתמטיקה - סווגתי כ4 יח"ל. התעודה שלי התחלקה שוב ל2, אבל הפעם - המספיקים תפסו נתח גדול יותר. רק במקצועות המחשב הממוצע המשיך לנסוק. לפחות הייתי חביבם של כמה מורים, ולשמחתי - כתלמיד מגמת ענ"א, המחנכת הייתה גם המורה לעיצוב תוכנה.. איזה כיף.

המורים שלי וההורים שלי לא הצליחו להבין את ההדרדרות שלי בלימודים. לא החצנתי בבית שמשהו לא בסדר. רק כשהמצב היה ממש בלתי נסבל, אמרתי משהו... והוא היה מאוד מעודן. ההתמודדות שלי עם המצב החברתי העגום במציאות, הייתה יצירת מציאות וירטואלית בה אני שלטתי.

האינטרנט היה בחיתוליו. מכיתתי, הייתי היחיד עם חיבור. חווית ההתחברות עם מודם אנאלוגי תחת חלונות 3.11 עם Trumpet היא דבר שלעולם לא אשכח. גם בחלונות 95, עם כרטיס הקודן של הטכניון המצב לא השתפר.. אבל.. שם המצב היה שונה לגמרי.

בצ'אטים הייתי המלך הבלתי מעורער. שלטתי בEFNET - ויותר מזה, ברשתות פרטיות. הייתי מתכתב אל תוך הלילה. בהמשך, גם בתוכנות צ'אטים נוספות (The Palace למי שהכיר). פתאום דיברתי עם אנשים במדינות אחרות. והכי חשוב - דיברתי עם בנות המין היפה. אלו שבמציאות הרגילה, היו עושות עלי SHIFT+DEL.

בשלב מסויים, המציאות הוירטואלית אפילו התערבבה עם המציאות הרגילה. התחלתי לפגוש אנשים שהכרתי באינטרנט. הייתה לי חברה וירטואלית, שאחרי המפגש האקטואלי הראשון שלנו - כבר לא הייתה.. החוג החברתי שלי נפתח. פתאום, הכרתי אנשים מאיזור המרכז. נפגשתי איתם. הייתה לי סביבה חברתית עשירה מחוץ לבית הספר.

אם אצרף לזה את הכמיהה שלי לכתיבת תוכנה, מצבי היה טוב. פתאום, התחילו לזרום עבודות. עשיתי פרויקטים לחברות. קיבלתי מאות ולעתים אלף ש"ח. אבא שלי היה עוצר אותי לעתים - חושש שמא אסתבך עם רשויות המס. מדבר איתי על פתיחת תיק במע"מ.. במס הכנסה.. שווה לשקול את זה.

בגיל 16 זה הגיע לשיא עם הקמתה של דוטומי. זה היה מקרי... הצטרפתי לפלאפי (רונן) לסיור בחברת הסטארט-אפ החדשה אליה עבר. בסוף היום, מצאתי את עצמי עובד מן המניין בחברה. מתעלם מהעובדה שאני תלמיד תיכון במשרה מלאה. והיה לי טוב. בין בני ה30+, מצאתי את מקומי. העריכו את דעתי. לא ירדו עלי. להיפך... הייתי "הילד". זה שמייצר את ההווי... אולי אפילו, זה שההווי סובב סביבו.

אני לקחתי את העבודה ברצינות. לקחתי על עצמי את ניתוח המערכת. הובלתי את ישיבות הארכיטקטורה הראשוניות. רציתי להוכיח את עצמי. כשהייתה פגישה עם יאהו, עברתי על הדמו. היה לי עולם שלם חדש. ממש לא וירטואלי.

אבל היה לזה מחיר... בית הספר.

הביקורים שלי בבית הספר התמעטו. כמות החיסורים שלי עברה את המחסום הדו-ספרתי. גם כשכבר הייתי בחיפה, לא הלכתי. הייתי מעדיף להשאר בבית, לעבוד... לכתוב עוד כמה שורות קוד. לצ'וטט עם אסטבן בפורטוגל שבדיוק התעורר. או לאחל לילה טוב לכריס בברזיל, שנשארה ערה עד מאוחר... העיקר לא להגיע לבית הספר.

כשאתה בתוך תקופה, אתה לא יודע להעריך את מה שעבר עליך. בטח ובטח לא אם ההחלטה שקיבלת נכונה או לא. אתה מנסה לתמוך את ההחלטות בראיות (Evidence). לעשות טבלאות בעד ונגד בראש.. Pros & Cons.. האם להשאר בבית הספר, או לעזוב?

אולי בכלל לעבור למוסד אחר? אבל... כבר מאוחר מדי.. ומי יודע אם באמת יהיה לי יותר טוב? ובכלל - ההורים לא תומכים בזה.. כי האחים היו במוסדות אחרים, ו... גם שם היו בעיות. אין מקום מושלם...

זה המצב שבו אלי ר. נמצא כרגע. גם אם לא מהסיבות האלו, אלי נמצא באותה נקודה. הוא פנה לחברי הקהילה המדהימה של Startupseeds, שאגב - לא מעט מהם כבר עמדו בצומת הזה... וצעדו בכיוון שבו גם אני צעדתי. אם מסתכלים על הדיון שמתנהל באשכול של אלי, אפשר לחשוב שמדובר בחבורה של בני 30+ שמתדיינים האם לפרוש מלימודי הMBA בבית הספר למנהל עסקים בהרוורד. קשה להאימין שתובנות כאלו מגיעות מבני חצי מהגיל הזה.

בהסתכלות לאחור, כשעברו יותר שנים מאז שחוויתי את החוויה הזאת מאשר שנים שקדמו לחוויה.. אני יודע שלא טעיתי. הבחירה ביציאה מהמסגרת הצילה אותי. הפכה אותי למי שאני (וכאן קוראיי הנאמנים, זכותכם לקבוע אם זה לחיוב או לשלילה). אין לי ספק שאם הייתי נשאר במסגרת הזאת... שפשוט לא התאימה לי.. בין אם חברתית, ובין אם - מקצועית.. הייתי מתנוון. בגיל 16, כשההורמונים גם כך בשיאם וכל כשלון נראה כמו סוף עולם - ההתנוונות הזאת הייתה יכולה להיות קטלנית.

בניגוד לספרו של רוברט פרוסט, אני לא בוכה על הדרך בה בחרתי. אז נכון... תעודת הבגרות העלובה שהצלחתי להשיג במאמץ אפסי לא אפשרה לי להתקבל ללימודים אקדמאים במוסדות שרציתי... ובטח ובטח שלא למסלולים בהם חפצתי. ונכון, לא גדלתי עם בני גילי... אבל לא הייתי משנה את בחירתי היום.

עם זאת, אלי, יש לי כמה עצות בשבילך:

1. במידה ובאמת תחליט לפרוש מהמסגרת הבית-ספרית, דאג לעצמך למסגרת אחרת. תמציא לעצמך סיבה להתעורר בבוקר, וללכת לישון בשעה סבירה בערב. אחרת... תאבד את עצמך לדעת. מנסיון.

2. תלמד. תלמד. תלמד. לא חובה במסגרת. קרא ספרים. קרא בלוגים. ניסוי וטעיה. ניסוי ותהיה. היה סקרן, ואל תתעצל. תכריח את עצמך מדי יום ללמוד דבר חדש. אם יש תחום שמרתק אותך, הפוך בו למספר אחד. אל תפסיק ללמוד אפילו ליום אחד בחיים שלך.

3. בדוק האם אתה יכול בכל זאת, במסגרת אחרת, ליישר קו עם המערכת הדידקטית. בדוק אפשרות להוציא תעודת בגרות באופן אקסטרני. אומנם ממוצע תעודת הבגרות שלי שואף לטמפרטורה בחדר ממוזג (בפרנהייט לפחות..), אבל יש לי כזו. לראשונה אגב עברתי עליה, במקרה לגמרי כשסידרתי את המשרד, לפני כשבועיים. מאז שקיבלתי אותה היא ישבה בנאמנות במעטה חומה שנשארה סגורה.

4. צבור קורות חיים. בחר תחום בו תרצה להתעסק בעתיד הקרוב. בצבא. והתחל לצבור בו נסיון. בצע פרויקטים. התנדב. תשקיע בקריירה שלך. כך תגדיל את סיכויך להתקבל ליחידה טובה בצבא חרף הנשירה מבית הספר (גם הצבא, כמו מערכת החינוך - מתקשה להתאים את עצמו ליוצאי הדופן). ואחרי הצבא, תהנה מנסיון שהתחיל כמה שנים לפני הצבא - ונמשך כבר הרבה שנים. יהיה לך יתרון ברור על בני גילך.

5. תשתף. אל תשמור כלום בבטן. תשתף עם חברים. אמיתיים ווירטואלים. אם קשה לך... אל תתמודד לבד. קח בחשבון שכנראה כל דבר שתעבור - גם אחרים עברו. הם יוכלו לייעץ לך מהנסיון שלהם. בד"כ זה מעודד.

קראתי את הודעותיך באשכול באתר. אין לי ספק שגם בלי בית הספר אתה תצליח... ובענק.

בהצלחה לך. מכל הלב :).

יצא לי כבר להיות עד לתאונות דרכים. כולל תאונה קטלנית אחת באלבקרקי, ניו-מקסיקו. בד"כ סתם שתי מכוניות מתנשקות...

לשמחתי, אני יכול לספור על 2 אצבעות את כמות ה"תאונות" בהן הייתי מעורב. פעם אחת כנער בן 17/18, כשאוטובוס החליט לבקר באוטו שלי מאחורה ברחוב הרצל בחיפה, ופעם שניה לפני כשנתיים כשנהג מונית נסע נגד כיוון התנועה ברחוב של חבר ברמת-גן.

היום בבוקר החלטתי לפנק את עצמי בבוקר מאוחר. האמת שמהרגע שיצאתי מהבית, הבוקר לא היה ממש מוצלח.

זה התחיל בפקק לא צפוי בכביש 42. דווקא מצומת עין הקורא הכביש נפתח, וכבר חשבתי שאלת המזל מאירה לי פנים.

הגעתי לבית דגן, לא עמדתי באף רמזור כמעט. איזה כיף...

אלא שאז, אחרי בית דגן, על כביש 412, פתאום שרשרת של 5 רכבים לפניי בלמה בפתאומיות. גם אני בלמתי. לא הבנתי מה בדיוק קרה...

ראיתי שאחד הרכבים נעמד פתאום במפרץ השתלבות בצד ימין. ראיתי שרכב מאחוריו עקף אותו ונעמד לפניו במפרץ. וכן הלאה...

בהתחלה, חשבתי שמדובר בביקורת משטרתית אולי. אח"כ הבנתי שזו כנראה תאונה..

כשהתקרבתי, ראיתי כתם על הכביש. במח מיד השלמתי את זה והנחתי שזה כתם שמן/מים ושכנראה שני רכבים התנגשו.

התקדמתי עוד קצת וראיתי באמת שהפגוש הקדמי מצד שמאל של הרכב האפור מכופף במקצת, ואמרתי לעצמי "נו.. עוד תאונה לא רצינית.. לפחות הייתי מאחוריו, ולכן לא אצטרך לעמוד בעוד פקק".

אלא שאז... ראיתי שזו לא סתם תאונה של רכב ברכב.

ראיתי אדם שרוע על הכביש. כתם השמן שראיתי, נראה לפתע בוהק בצבע אדום עז. ראיתי כמה אנשים שהספיקו להתאסף סביבו.

ראיתי במראה ניידת משטרה שרק לפני שתי דקות יצאה ממשטרת בית דגן, מבינה שמשהו קרה, ועוקפת את הפקקון שנוצר.

האטתי. ניסיתי להבין אם אני יכול לתרום במשהו. ראיתי את ההמולה שנוצרה, והבנתי שאם אעצור סתם אוסיף למתקהלים... מישהי שהבינה כנראה קצת יותר ממני כבר ניסתה לבצע החייאה.

התקשרתי מהדיבורית לאבי. אמרתי לו שאני חושב שראיתי כרגע מישהו נהרג. הוא בדק באינטרנט ואמר שלא רואה כלום. כשהגעתי למשרד הוא אמר לי שמדווחים עכשיו בHNN על תאונה באיזור מחלף שפירים, ושמתבצעת החייאה.

כמה דקות אח"כ, דיווחו שמד"א קבעו את מותו בשטח.

אני לא יודע למה, אבל.. זה השפיע עלי. אומנם לא ראיתי את התאונה עצמה... ולא יצאתי מהאוטו... אבל... כנראה המחשבה על

הנזילות הבלתי נתפשת של החיים, על העובדה שדקה לפני שעברתי שם, הוא עוד חי... העובדה שראיתי אדם שרוע על הכביש בתנוחה שבד"כ מאפיינת חתולים או בעלי חיים אחרים... לא יודע מה.. אבל.. התמונה מלווה אותי גם עכשיו.

אין לפוסט הזה פואנטה. אני אפילו לא הולך לסיים במשפט בנאלי סטייל "שמרו על עצמכם בדרכים". לראשונה, אני ממש מרגיש צורך לפרוק... פשוט לפרוק...

בימים האחרונים אנחנו עדים לתופעה בבלוגוספירה (אגב אבי, אני שונא את הביטוי הזה) שהחלה בכתבה של רועי שלומי בynet, בה הוא מאשים את איגוד האינטרנט הישראלי, מספק מספר עצות ודורש לעשות בדק בית למנהל תקין.

לפני כ10 שנים רכשתי את הדומיין הראשון שלי (שם משפחתי באנגלית) מאיגוד האינטרנט. התבאסתי מאוד שרק כמה חודשים לפני שרכשתי את הדומיין, עוד ניתן היה לרכוש דומיינים ללא מגבלת תפוגה. מ1999 דומיינים אושרו לשנתיים, ועברו אישור מחדש כל תקופה. (באותה תקופה אגב גם הוחלט להגביל את שמות המתחם ל3 תווים. עד אז, ניתן היה לרשום כל צירוף מתו בודד).
באותה נקודה קריטית (עבורי, ילד בן 16), קראתי את שלל סיכומי המפגשים שפורסמו באינטרנט - והתוודעתי לאיגוד (שמו בלעז- ISOC-IL).

עם זאת, ברור שזו החלטה מתבקשת הן מבחינת הוגנות (קנה את הנכס רק אם אתה מתכוון להשתמש בו, במיוחד בתקופה בה אנשים חשבו שיתעשרו אם יקנו דומיינים כמו microsoft.co.il, cocacola.co.il וכו') והן מבחינת תפעול שוטף ותקין של עורק התעבורה הראשי של ישראל.

מאז ומעולם הפריע לי נושא אחד באיגוד - עלויות הרישום. ב99 אף ביקשתי להעלות במסגרת ישיבה שהייתה דרך חבר הכנסת מיכאל איתן את נושא התשלום, המוגזם לדעתי (גם היום) בעבור רישום.
התגובה שהתקבלה מאיגוד האינטרנט (אאל"ט, מדורון שקמוני, אך באמת שאינני זוכר, ולא הצלחתי להמציא את ההתכתבות שלי דאז) למעשה האשימה אותי.

תגובה חצופה, שעיקרה "מה אתה בכלל מתלונן? יש מדינות בהן זה יותר יקר...". הטענה שלי כי הוזלת המחירים (או הקצאת סיומת מיוחדת ל"דומיינים מוזלים") תגרום להנגשה של הרשת עבור מי שידם אינה משגת - אבל בכל זאת רוצים כתובת קליטה, שתוזהה עם ישראל (ולא סיומת בינלאומית שניתן היה להשיג ב7$ לשנה).

לדעתי, גם היום, דבר שכזה יכול לקדם את החתימה של מדינת ישראל ברשת - ועם כל זאת, אין לנו במה להתבייש.

גם אני ישראלי, וגם אני מלא בטענות כרימון (לוי), ועם זאת - אני חושב שצריכים לפעמים לפרגן.
ישראל היא בין המדינות הראשונות לזהות את הפוטנציאל העסקי של רשת האינטרנט. כך פוסט שכתבתי לפני כשנתיים מראה, שהיינו המדינה השלישית (עוד ב1985) שקיימה רישום של שמות מתחם תחת הccTLD שלה.

צריכים להבין שהכל התחיל באקדמיה. האונ' העברית, הטכניון, אונ' תל-אביב ואחריהן האוניברסיטאות האחרות - כל אלו בפארטאץ' המאפיין אותנו כ"כ ניהלו את העסק.
בעקבות יוזמות דומות בעולם (ICANN, ISOC וכו'), גם בישראל קם ב1997 איגוד אינטרנט - ע"י אותם אנשים שליוו את התהליך עוד משנות התשעים המוקדמות.

בכל מקרה, מאז - איגוד האינטרנט פועל ללא לאות לקידום האינטרנט בישראל. גם אם לא תמיד אני מסכים עם החלטותיו (ועל כן, גם אני נרשמתי כחבר באיגוד, ובתקווה - גם אני אוכל לשנות חלק מהדברים מבפנים יום אחד) - אלו לא גחמותיו של מאן דהוא.
כנסים מקצועיים, השתתפות בועדות הכנסת השונות, מענה לפניות גולשים - אלו רק חלק מהפעילויות שמארגן האיגוד.

בתגובה לכתבה של רועי שלומי, צרף רימון לוי מכתב במייל חוזר לכל נרשמי הארגון בימים האחרונים.
חובה מוסרית (עלאק), לכל מי שקרא את כתבתו של רועי שלומי, לשמוע את הצד השני.

אני לא חושב שכל הטענות שהעלה רועי אינן נכונות. כאמור, אני עצמי העלתי בפוסט זה מספר טענות. ועם זאת - אני כן ישן טוב בלילה בידיעה שISOC-IL מחזיקים את המושכות.

נרשמתי לאיגוד לא בגלל הכתבה, אלא בזכות הכתבה. הכתבה גרמה להמונים עם אנטיגוניזם כלפי האיגוד להרשם, מה שיגרור הטיה בהחלטות הארגון בעתיד. אני נרשמתי בשביל לאזן. כבר מספר פעמים בעבר הייתי קרוב מאוד למשלוח טופס הרישום, ואתמול, 10 שנים אחרי, השלמתי את התהליך.

אני קורא לכל אזרח ישראלי עם זיקה לרשת האינטרנט, שרוצה ורואה בקידום האינטרנט ובשמירה על האינטרנט צו מצפון, שיצטרף כחבר באיגוד. בלי קשר לטררם התורן.

קורה לעתים שאנחנו שומעים בטלוויזיה על מקרה מזעזע כלשהו, ואנחנו אומרים לעצמנו "לכל הרוחות... זה יכולתי להיות אני שם". בתקופה האחרונה, יצא לי להזכר בסיפור מתקופת התיכון שהחלטתי לחלוק עם קורא הבלוג שלי (היי אבי).

עת סיימנו את לימודי התיכון, התארגנו קבוצת חברים מצומצת לציון המאורע - היציאה ממערכת אחת, בית הספר שליווה אותנו (לעתים בנאמנות, לעתים מעט פחות) במשך 12 שנים, והכניסה למערכת אחרת (הצבא למי שבחרו לקחת פגרת לימודים, או העתודה למי שבחרו להמשיך).

זה יישמע לכם אולי מוזר, אבל בעבר, לא הייתי גזעי כשם שאני היום. קבוצת החברים שלי גם הם היו מה"חננות" של בית הספר. ילדים טובים מבית טוב כמו שמכנים אותנו באסונות בחדשות.

את המאורע החלטנו לחגוג בדרך גזעית לשם שינוי - מנגל בחוף הים. רכשנו ממיטב סלטי הסופר דאז, כמויות נאות של בשרים, מנגל, גחלים... שתיה קלה - וירדנו לחוף ימה של חיפה לשרוף את השלל.

הערב התחיל נפלא. צחקנו, דיברנו על סופה של תקופה. כל אחד חלק מתוכניותיו לעתיד. אלכוהול לא היה בנמצא.. זה היה השלב שעוד לא הבנתי למה אנשים אוהבים משקה מר. אפילו קפה שתיתי רק כמאורע חברתי, והתלהבתי לספר על זה לחבר'ה.

בשלב כלשהו בהמשך הערב, כשהלילה רק התחיל להתדפק על דלתותיהם של אנשים זקנים ותינוקות, חבורה עליזה ומדיפה ריח חריף של אלכוהול עברה לידנו. למעשה, הם עברו בתוכנו... אבל לא חשבנו להעיר להם.. החוף הוא של כולם. אז מה אם אנחנו 6 אנשים שמכונסים ברדיוס של 2.5 מטר?

אלא שאח"כ, אותה חבורה עברה בדרך חזרה באותו מקום. אלא שאז - הם בחרו להעיף את אחד הסלטים שלנו מהשולחן המתקפל שהבאנו בעמל רב. הגבנו כמו סופרמן - נתנו בהם את ה"מבט" וקיווינו שימסו. זה לא קרה.

החבורה בהמשך הלילה עשתה עוד כמה רונדלים, תוך שהם מפילים בכל פעם דבר אחר. אנחנו הבנו את הפואנטה, והחלטנו לא לסיים את חיינו בשלב זה. במקום זה, התחלנו לארוז את הפקע'לך ולהתקפל בעדינות, עם הזנב בין הרגליים.

כנראה שיש אלמנט מאוד מעליב (את הצד התוקף) בכניעה מוחלטת והתקפלות, שכן מרגע שהבחינה החבורה השתויה בכך שאנחנו בתהליכי התקפלות, הם החליטו להעמיק את הקשר שלנו ועזרו לנו לארוז. כך למשל, הם זרקו את המנגל שלנו עם הבשרים על החול. זרקו את כל מה שטרם נארז על החול.. גנבו בקבוקי שתיה קלה שהיו מונחים עדיין על השולחן.

ע"י החלפת מבטים, התלבטנו מה לעשות - והחלטנו להמשיך בתהליכי האריזה של האביזרים שאין להם תאריך פג תוקף (כסאות פלסטיק, שולחן וכו'), ולוותר על האוכל שנשאר.

התחלנו ללכת במהרה לרכבים (למעשה, שני רכבים ששרתו אותנו, שכן - לא לכולם היה רישיון).

החבורה העליזה, שלקחה את עצם בריחתנו כזלזול מוחלט בזכות שלהם לתגרה בריאה (כנראה יותר להם מאשר לנו), החלה לרדוף אחרינו לרכבים. כאן כבר הבנו שיהיה יותר קשה משחשבנו להפרד מהם. תוך שהמתורגמן הנאמן שלנו מנסה לקלוט את מה שנאמר ברוסית מכיוון החבורה, אני התחלתי להכניס את הציוד לתא המטען של הרכב.

הכנסתי את השולחן המתקפל, והסתובבתי לקחת דבר מה נוסף (בכנות, איננו זוכר מה).

מאותו רגע הכל עבר נורא מהר. הסתובבתי - אחד הבחורים הטובים נעמד מאחוריי. שלף מאיפשהו אולר, או כל דבר אחר (בכנות, אינני זוכר במדויק מה היה האביזר) והצמיד אותו לצוואר שלי. הסתכלתי ימינה שמאלה לראות מה קורה עם החברים שלי... לא ממש הבנתי מה קורה באותו רגע... הפעם האחרונה שאנשים שנכנעו נשחטו למרות הכל הייתה 60 שנה קודם לכן, חשבתי לעצמי.

ראיתי את החברים שלי ממשיכים להביא ציוד מהשטח, והיישרתי מבט לעיניים של אותו עלם חמודות שהצמיד את אותו אביזר לצווארי. הוא אמר משהו ברוסית מהולה בוודקה, ועניתי לו בעברית מהולה ברוסית - "נייט פנימיי פרוסקה", שקיוויתי שלא אומר "נראה אם יש לך אומץ".

בשלב הזה, למרות שאני בטוח שהסתכלתי לו בעיניים, לא באמת ראיתי אותו. ראיתי את אמא שלי מתעוררת עוד כמה שעות מדפיקות בדלת. ראיתי את כותרות העיתונים של מחר מדווחות על "קטטה בחוף הים", ו"בני נוער שיכורים", בלי האפשרות שלי לטקבק לכתבה ולכתוב "היי... זה לא מה שהיה!".

באותו רגע, הדבר החשוב ביותר שעבר לי בראש הוא שבעיתון יהיה כתוב "נער מבית טוב, סטארט-אפיסט ומתנדב במשמר האזרחי נרצח ע"י נער שיכור".

הדבר החשוב השני שעבר לי בראש היה האביזר שהוצמד לי לגרון. באופן די מפתיע, לא בכיתי.. הדופק שלי השתולל ברמה שלא זכרתי בעבר.. גם לא בסרטי מתח (כמו ימי הורים בבית הספר).

לא יודע אם זה בגלל העיניים היפות שלי, חוסר היכולת שלי להרכיב משפט הגיוני ברוסית או קריאות מצד החברים שלו/שלי - אבל הוא שחרר אותי.

רצתי לכס הנהג, צעקתי לחברים שלי שייכנסו לרכב - ונתתי גז. טסתי לכיוון הכביש המהיר תוך שאני עובר על שטח הפרדה בנוי - העיקר להתרחק משם. עדיין לא ממש קולט מה עברתי כרגע. תו"כ, התקשרתי למוקד המשטרה לדווח על האירוע. "מדבר דורון. אני מתנדב במשמר האזרחי סניף גאולה. אני חושב שהותקפתי כרגע בים ע"י חבורת שיכורים".

המוקד ביקש שנמתין שם לניידת. נדמה לי שזו אכן הגיעה, והאמת שמכאן אני כבר לא כ"כ זוכר את הסיפור. אני רק זוכר רגל רועדת על הגז. אני זוכר אותי מקפיץ את החברים שלי לבתיהם. אני זוכר את עצמי מגיע הבייתה, מעיר את אמא ואבא - משתף אותם במה שעברתי כרגע ומתחיל לבכות.

רק בשלב הזה הפנמתי באמת כמה קרוב הייתי להפוך לסתם עוד סטטיסטיקה.

החברים שלי ואני שמרנו על קשר שתיקה לא מתואם בנושא הזה... אני מניח שפשוט הביך אותי להעלות את הנושא בשיחות איתם אח"כ, ולמען האמת - כל אחד מאיתנו פנה לעיסוקיו, והקשר ביננו נותק במקצת.

מאז, יצא לי להזכיר את הנושא בשני מקרים שונים-

הראשון, ביום שבו נרצח אבינועם שושן בשנת 2003 בערך באותו איזור ע"י ברק צרפתי.
השני, לאחרונה, לאחר שנרצח אריק קרפ בחוף הים בצפון תל-אביב ע"י חבורת בני בליעל.

אני מניח שהפואנטה שלי מכל הסיפור הזה היא - זה יכול לקרות לכל אחד! אתה לא צריך "לחפש צרות". גם לא להגן על כבודה של הבת שלך. אתה רק צריך להיות שם, במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.

הדרן

אני זוכר מהילדות סיפורים של אבא שלי מהתקופה שעבד בארה"ב. אחד הסיפורים הוא על היום שבו הוא הלך לבקר חבר שלו בלוס אנג'לס. הם טיילו ביחד בעיר, וראו בחור אפרו-אמריקאי עומד בתחנת אוטובוס. חברו של אבי נעצר והכריז כי הם עוברים את הכביש. אבא שלי בתחילה לא הבין למה הם לא המשיכו פשוט ללכת. החבר אמר לאבא שלי ש"הבחור הזה ישדוד אותנו במקרה הטוב". אבא שלי לא ממש הבין מדוע, אבל - כיבד את מה שאמר לו החבר.
האם גם בארץ זה המצב?

היום לקחתי חלק באירוע השנתי של StartupSeeds. אני יכול לספור על כף יד אחת את כמות הפעמים בהם נחשפתי ליוזמה שגרמה לי להרגיש.

האירוע היום הצטרף למעט מאוד אירועים שכאלו.

איך הכל התחיל?

לפני מספר חודשים פנה אלי במערכת המסרים של אתר בו אני שותף נער חביב עם ההודעה הבאה:

"שלום רב,
הנני פונה אליכם דרך תחרות באתר startupseeds. מטרת התחרות, הינה פירסום המשפט "מי גאון של אמא" עם קישור לאתר

www.startupseeds.com לפחות ליום אחד (24 שעות).
אשמח אם תוכלו לשים משפט זה כקישור לstartupseeds ולשלוח לי הודעה אם כן.
מיקום המשפט הינו משמעותי, ועל כך אשמח אם יהיה במקום בולט.
בנוסף על הודעה זו, ישנו מכתב מחברת startupseeds המסביר על התחרות בפירוט, על היתרונות ולמי מיועדת.
http://startupseeds.com/Page.aspx?page=forwebmasters
במטותא מכם, שימו משפט זה באתרכם.
בתודה,
ר. מ. (ד.ב.ד- השם המלא שמור במערכת)"

נכנסתי וקראתי על היוזמה, התאהבתי. ראיתי את עצמי לפני 17 שנים, משוטט לי בחוגים של נוער שוחר מדע בטכנודע (בבניין של

ביה"ס בסמ"ת ז"ל), מתגאה בזה שאבא הצליח לרשום אותי לקורס למרות שלא עמדתי במגבלת הגיל בכמה שנים טובות. לא יכולתי

לסרב.

לשמחתי, אחרי מספר שבועות קיבלתי באתר את ההודעה הבאה:

"דורון שלום,
אני רוצה להודיע לך, שהגעתי מקום שלישי בתחרות של האתר startupseeds, וזכיתי מאייפוד טאצ'.
את הודעת הזכייה תוכל לראות כאן: http://www.startupseeds.com/Forums/...631&PageIndex=1
ברצוני להודות לכם על שיתוף הפעולה, והצגת המשפט בתחתית העמוד.
תודה רבה,
ר. מ. (ד.ב.ד- השם המלא שמור במערכת)"

לפני מספר שבועות, עת אני במיטה עם הלפטופ מוסיף עוד כמה שורות קוד למיזם שלי, קיבלתי טלפון מעמי בן-בסט. הלה סיפר לי

בצנעה על StartupSeeds. הוא המשיך והזכיר כמה הוא בורג קטן.. לא משמעותי. פרויקט שמקבל מימון מכמה אנשים טובים,

מהטכנודע בחיפה.. והוא.. סתם שם.. במקרה.
אחרי מה שידעתי ואחרי מה ששמעתי, הבנתי שאין סיכוי שאני נשאר אדיש לפרויקט הזה.
עמי עדכן אותי בפרטי המפגש השנתי שלהם, והזמין אותי להשתתף בו. תרמתי את אמצעי הפרסום שעומדים לרשותי.. טיפה קטנה בים של אנשים טובים, נטולי אגו ואינטרסים.

היום התקיים המפגש. נשארתי פעור פה. אינני יודע אם בגילם של הילדים האלו הגעתי לקרסוליים שלהם.

המפגש התחיל עבורי באיחור קל (נאלצתי לברוח מוקדם מסקר מוכנות גרסה אצל לקוח), והשתחלתי ישר להרצאה של ערן תור, מנכ"ל iDigital (יבואנית Apple לישראל).
ערן הגיע מצוייד במצגת שיווקית מעולה, שכנראה הייתה משאירה כל קהל אחר פעור פה - אלא שהנוער לא הקל איתו, ומהר מאוד מצא את עצמו ערן נאלץ להסביר למה הוא חושב שהוצאת מערכת הפעלה חדשה מדי שנה זה באמת דבר טוב, ומדוע הוא חושב שמיקרוסופט לא משנה את התשתיות שלה לחלוטין מדי מערכת הפעלה.
השואלים ידעו להכנס לתוך נבכי מערכת ההפעלה, להתעכב על שינויים במערכת הקבצים - ומהר מאוד הביאו את ערן לסיום מוקדם של המצגת שלו. בהמשך, הוא עמד בצד וענה על שאלות פרטניות במשך כשעה נוספת.
הצגת היכולת של Apple מרשימה. אין ספק שהחברה הרוויחה ביושר את מיקומה בתוך רשימת המותגים והחברות החדשניות, אלא שמסתבר שלמצגת לקהל יעד כ"כ עשיר, צריכים להתכונן יותר מהבחינה הטכנית. אני אזכור את זה ליום שבוא אני אעביר מצגת לקהל הזה.

אחריו עלה ניב עפרון מגוגל. לעבודה של ניב נחשפתי בלי לדעת לפני מספר שבועות, עת סטודנטית אשר עובדת איתי סיפרה לי על הפרויקטים שלהם באוניברסיטת תל-אביב במסגרת סדנת גוגל. ברגע שניב התחיל להציג, הבנתי שמדובר באותו אדם.

המצגת של ניב לא הייתה מרשימה מבחינה טכנית, אבל היה בה עניין. היא הצליחה לרתק אותי. ניב בחר להציג מצגת בסגנון הגוגלי, עמוד לבן עם טקסט "אריאל" שחור. קווים מפרידים שמורכבים ממופעים חוזרים של '='. ניב הציג רק את קו המוצרים הקיים של החברה.

באופן כללי, המדיניות של גוגל היא לא לדבר על העתיד אלא להכתיב אותו. מחד גיסא, המדיניות הזאת מקרבת המון אנשים שמוקסמים מהלא נודע, ומקרקרים נוכח כל נקודה-פסיק חדשה בג'ימייל. מאידך, לאנשים שכן מעוניינים לדעת מעבר - גוגל לא ידידותית.
גם כאן נדהמתי מעומק השאלות שנשאלו. החל מכניסה לעומק של Google Gear תוך שימת דגש על תחרות מבית Adobe וMicrosoft, ועד לפניות ספציפיות בתוך הAPI של הVisualizations.

לבסוף, עלה ליאור צורף ממיקרוסופט. ליאור כבר מזמן הודה שחרט על דגלו "שיווק חוויתי". היום יצא לי להבין למה הוא

מתכוון. מסתבר שהמתכון המנצח למצגת שיווקית הוא גאדג'טים, הומור עצמי, פרגון למתחרים וכמובן - מבט חטוף למחר. המוטיבים

האלו חוזרים בכל ההרצאות של ליאור, ולמרות שיצא לי לראות את הסרטונים הסודיים בהחלט שלו כבר כמה עשרות פעמים, עדיין אני

מוצא את עצמי מרותק בהרצאות שלו.
אם בהרצאות הקודמות הסתכלתי על השעון כדי לבדוק כמה זמן עבר, הרי שבהרצאה הזאת הסתכלתי על השעון רק אחרי שעמי הפסיק את ליאור. לא האמנתי שהזמן יכול לטוס כך.
ישבתי ליד עמית כהן-ברזין, חבר טוב ובלוגר שרוף עליו כבר כתבתי בעבר, וליד יוסי תאגורי - עליו עוד אכתוב בעתיד במסגרת

פוסט חוויתי אחר.
עמית השאיל לליאור את מחשב הMacBook Air הסקסי שלו שמריץ חלונות 7 בגרסת הבטא האחרונה. אין ספק שזה גימיק מנצח. ליאור העביר את כל המצגת שלו דרך המחשב של עמית, ואין דרך טובה מזו לפרגן למתחרה. בזמן שערן תור לגלג על מיקרוסופט, ויסטה וכו', ליאור החמיא לApple ואף ציין שהMacBook Air זו אחלה פלטפורמה להרצת חלונות.

ליאור סיפר בהרצאה על הילדות שלו. על הzx80 של סינקלייר.. בסוף, הוא אמר שהעולם היום הוא גן עדן טכנולוגי, והנוער של

היום זוכה לחוויות מוגברות.
זה הציף לי המון חוויות. על חלקן כבר כתבתי כאן בבלוג, ועל חלקן.. טרם. אני חושב שאנחנו, הדור שנחשף לPC בתחילת שנות ה80 עדיין שונה מהותית מהילדים של היום. אנחנו רדפנו אחרי המידע. דרך הלימוד העיקרית הייתה ניסוי וטעיה. היום, המידע זמין בשפע. מזכיר את המעבר של האדם הקדמון מצייד חלבונים למלקט פחמימות. האוכל הזה, הטעים הזה, זמין גם היום.. הבעיה - מערכת העיכול שלנו, המח, צריך גם את המזון השני..
כאמור, זה נושא שכבר תקופה בוער באצבעותיי לכתוב לגביו, ולכן - אפסיק בנקודה זו.

כאן לצערי אינני יכול להחמיא לשאלות שנשאלו. ליאור ניצל את הזמן שלו עד תום, והקהל כמעט ולא זכה לשאול שאלות. קצת חבל.

נקודה אחת אחרונה - בכנס יצא לי לפגוש שני חברים צעירים. הראשון, יובל שושן בן ה18 שמתגייס מחר לצה"ל (וזו ההזדמנות

לברך אותו באופן פומבי, היות והtwitter שלי לא מספיק פומבי עדיין). בין היתר, יובל מכר בימים האחרונים את אתר האינטרנט

שלו לרשת showme, וכך יוכל להיות עוד חייל שעשה אקזיטון (גם בתקופות קשות כאלו). אגב, גם הפרויקט הזה לווה בנאמנות ע"י

StartupSeeds. אני מאחל ליובל המון המון הצלחה במסלול אליו הוא הולך, וממתין להזמנות לבה"ד 1 לכשיסיים.

השני שפגשתי שוב תוך פרק זמן מצומצם הוא שחר גבירץ. עוד אישיות מדהימה שעוד תגיע רחוק. מעבר להיותו אחד המרצים הצעירים ביותר של מיקרוסופט אי-פעם (והיחיד שהצליח למלא מליאות מרכזיות בכנסים), שחר הוא בלוגר עמית באתר הבלוגרים של מיקרוסופט ישראל. אני ממליץ בחום לבקר בבלוג שלו ולהרשם על העדכונים. בניגוד אלי, הוא באמת מעדכן לעתים.

(אגב, גם יובל בלוגר באתר של מיקרוסופט ישראל.. לא ברור איך, אבל הם הצליחו לרכז קהילה מדהימה של כותבים. טוב נו.. חוץ ממני.. אבל גם להם מותר לפול).

אסכם ואגיד שהיוזמה המדהימה הזאת של החברים מStartupSeeds זרעה בי תחושות עזות של גאווה. מדהים לראות שיש עוד אנשים טובים חסרי אינטרסים.
אני מצדיע לפרויקט המדהים הזה, ומזמין את כל הצעירים בגילם אך מבוגרים במוחם ונפשם להצטרף לקהילה המדהימה שלהם.
אני מצר על כך שפספסתי את הרכבת הזאת בכמה שנים, ומודה לעמי שאימץ אותי למרות גילי המופלג .

ועמי - חלאס להצטנע. יש לך מפעל מדהים. כה לחי.

רובנו משתמשים בשירותי דפוס כהכרח כלשהו- הזמנות לחתונות/אירועים, שנות טובות. חלקנו משתמשים בהם גם לצרכים עסקיים (כרטיסי ביקור, ניירת משרדית, פנקסי חשבוניות/קבלות, מעטפות וכמובן חותמות) - אבל הקונצנזיוס לרוב הוא שלא ממש מעניינת אותנו התוצאה, העיקר שיהיה מהיר ויאלץ אותי לבזבז על זה כמה שפחות זמן.

לאחרונה פתחתי חברה. בין המטלות הבירוקרטיות שכרוכות בתהליך כזה, גם הפקת דברי דפוס כפי שהזכרתי בפסקה הקודמת.

ברור היה לי שלא אצא מהמשרד בשביל להדפיס את הדברים, ולכן בצעתי חיפוש באינטרנט אחר בית דפוס שייתן לי את כל מה שאני צריך בחבילה אחת.

אחרי שראיתי שאתר וואלה! ואתרים גדולים נוספים מספקים שירותי דפוס דרך חברת DCP, החלטתי שאתן להם צ'אנס.

בהזמנה הראשונה (והדחופה יותר מבחינתי), הזמנתי פנקסי חשבוניות ופנקסי קבלות. קיבלתי אותם אפילו מוקדם משהובטח באתר, והייתי מבסוט. התוצאה בפנים לא באמת עניינה אותי, והדפוס סיפק אותי.

בהזמנה השניה, הזמנתי שתי חותמות ו250 כרטיסי ביקור (כמות מינימלית). בהזמנה הזאת איכות הדפוס כבר הייתה חשובה לי, ולכן דאגתי להעלות את התמונות בצפיפות (DPI) מקסימלית (לפחות המקסימום שDCP אפשרן), וכמובן - לשמור אותם באיכות מקסימלית (JPG באיכות 100%). לפני השליחה גם בצעתי הדפסה אחת לדוגמא במדפסת הדיו המשרדית שלי (HP כלשהי) וראיתי שהתוצאה נראית טוב.

שמח וטוב לבב, השלמתי את ההזמנה.

המשלוח הפעם גם הגיע מוקדם מן הצפוי, אלא שהפעם - האיכות כבר כן עניינה אותי.

איכות ההדפסה על כרטיסי הביקור הייתה נוראית. הכתב היה עטוף בהילה מפוקסלת (נראה כאילו מישהו בדרך הוריד את איכות הJPG אל מתחת ל40%), הצבע הירוק נראה מלאכותי, הכתב היה מטושטש לגמרי (בירוק בגלל איכות הצבע הירודה, בשחור בגלל הפיקסלים מסביב).

דוגמא לחתך מתוך כרטיס הביקור (האיכות הירודה נשמרה לכל אורך הכרטיס):

החותמות, דבר שלא האמנתי שניתן לקלקל - הגיעו מגורענות. הכתב לא היה חלק (היו זיזים בצדדים של האותיות), והאותיות עצמן היו כאמור מגורענות (המשטח לא ישר, ולכן - כל איזור באות זוכה לכמות דיו אחרת). התוצאה היא החתמות לא אחידות, חורים לבנים באותיות (אלא אם לוחצים על החותמת ממש חזק), וכמובן - הזיזים מהאותיות מורגשים אף הם.

 דוגמא לחתך מתוך החותמת (האיכות כמובן זהה בכל החותמת):

אציין רק שבעבר הזמנתי כרטיסי ביקור בדיוק באותה דרך (עם קבצי JPG אחרים), דרך אתר myprint.co.il והתוצאה הייתה מעולה!

וחותמות אחרות הזמנתי לאחרונה דרך אתר משרדיה ששב לפעולה לאחרונה, וגם התוצאה הייתה מצויינת!

כנראה שאת כרטיסי הביקור אדפיס מחדש בהזדמנות (כרגע זה לא באמת קריטי..), אבל על החותמת אוכל להתפשר. מאידך - זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאני מזמין מDCP.

לא יודע אם יצא לי לכתוב על זה בעבר, אבל כעיסוק משני אני מנהל אתר אינטרנט צנוע של כמה מאות אלפי גישות ייחודיות בחודש.. אתר פרש.

האתר הזה קם כשרחבעם זאבי (גנדי) נפל, אבל בלי שום קשר.. זו סתם דרך סמלית מבחינתי לזכור את התקופה.. עובדה זו לחלוטין לא קשורה להמשך הפוסט הזה, אבל היא כן עוזרת לי בהעברת התקופה, וגילו של האתר (7.5.. מי היה מאמין).

את אתר פרש הקמתי ביחד עם עוד מספר חברים. כבר כתבתי בעבר פוסטים בנושא (כולל זה שנכתב ביום הולדתו ה6 של האתר, לפני כשנה וקצת).

היינו אז ילדים (כאילו שהיום אנחנו לא), והקמנו את האתר כתחביב. ככזה, כסף לא עניין אותנו. אספנו כמה אלפי שקלים מדמי הכיס, תרמנו חומרה עודפת.. ומיקמנו שרת בחוות השרתים של חברת אקטקום זצ"ל.

פתחנו את האתר כדי שיהיה במה.. סלון.. או כל מושג פלצני אחר שבא לבטא בית. מקום שבו אנחנו, החברים, נדבר ביננו. נארח את מי שנרצה. קהילה.

מה רבה הייתה הפתעתנו כשהקהילה הזו הלכה וגדלה. מכמה מאות חברים בסגנון "כולם מכירים את כולם", הפכנו לכמה אלפי חברים.. שכבר לא כ"כ מכירים האחד את השני.

פתאום, התחלתי להגיע למפגשי הפורום (בד"כ בקומת הגג של עזריאלי, הקניון) ולא לזהות את כולם. ויותר גרוע.. כולם לא זיהו אותי.

וכך... ממפגש אחד של "קהילת פרש", התחילו מפגשים של "קהילת פורום מה שבראש", "קהילת צילום", "קהילת צבא ובטחון" וכו'.. הכל נהיה מסובך יותר. זה כבר לא סלון קטן ואינטימי.

רצתה הגורל (נו מה.. אין הסבר אחר לעובדה שתמיד זה נגמר ברע) ושרת אחד כבר לא הספיק. נאלצנו לקנות לו אח תאום.. שעלה יותר כסף. וגם האירוח שלו עלה יותר כסף.

הימים חלפו, אקטקום נסגרה. שני השרתים שלנו מתארחים בבזק בינלאומי ומפרנסים את איציק בנבנישתי וחבריו (אגב.. אין תלונות. השירות מצויין ושווה את הכסף).

מהר מאוד גילינו שהדרך היחידה שבה חיילים וסטודנטים בחובה יוכלו להמשיך לממן את ה"עסק", היא למכור את המשאב היחיד שיש לנו.. פרסומות.

בהתחלה, זה היה קשה. פנינו עצמאית לגורמים. ניסינו להשיג מפרסמים. בהמשך, חברות התחילו לפנות אלינו. קיבלנו הצעות לשותפויות פעולה. כסף התחיל לזרום בתדירות. כיסה את פעילות האתר, ואפילו אפשר לנו שדרוג השרתים.

אלא שהתיאבון של הגולשים שלנו גדל. כשנכנסו הפרסומות, צצו להן הודעות עם המלצות לחוסמי פרסומות. ומכשצצו פרסומות חדשות - צצו הודעות חדשות עם טיפים בנושא. אנחנו, בתור בעלי האתר, הרגשנו כל הזמן מוזר לגבי זה.. הגולשים שלנו... בשר מבשרנו (או משהו בסגנון).. אז נכון שהפרסומות לא תמיד נחמדות. ונכון שהיו מפרסמים אגרסיביים יותר ופחות. ונכון שהיו את אלו שדחפו תמונות של דוגמניות בלבוש מינימלי בפורום של דתיים, ופרסומות של טמפונים ותחבושות היגייניות בפורומי צבא ובטחון. אבל עדיין.. הפרסומות האלו היו הלחם והמים של האתר. בזכותו האתר חי.

אז ככל שגדלה כמות חוסמי הפרסומות באתר, כך נאלצנו להגדיל את כמות הפרסומות. המיעוט השקט נדפק בשביל שכל האחרים יוכלו לגלוש בשקט. מפרסומת אחת בראש כל עמוד, עברנו לשתי פרסומות בכל עמוד.. ואפילו 3 ו4 בעמוד הראשי. הפרסומות הפכו להיות גדולות יותר. צבעוניות יותר. לעתים, אפילו צעקניות יותר. אבל אין לנו ברירה. צריכים לשרוד.. לא?

זו שאלה קשה.. מצד אחד, הגולשים והמנהלים אצלנו באתר מספרים כמה הם נהנים מהתכנים, מהגלישה. מחמיאים לנו על הבית השני שבנינו עבורם. מאידך - באותה נשימה, הם חוסמים את הושט שמזינה את המכונה הזאת. ככל שיש פחות חשיפות - יש פחות הקלקות - יש פחות כסף - יש פחות שרתים - יש פחות שירותים. הנוסחה די פשוטה. האם כ"כ נורא לסבול בעיניים את הכמה פלאשים המעצבנים האלו?

למי שלא מכיר, ישנם שלושה מודלים של מכירת שטחי פרסום באתרים:

1. תשלום לפי חשיפה (בשיטה זו, מקבל האתר תשלום בעבור כל פעם שהבנאר מוצג למשתמש. בד"כ מדובר על תשלום סמלי מאוד לכל חשיפה. כשיש מליוני חשיפות לבאנר, זה מתחיל להפוך לכסף).
2. תשלום לפי הקלקה (בשיטה זו הסכום להקלקה גדול יחסית, אבל מספר ההקלקות בד"כ נמוך מאוד. מדובר על שברי פרומילים לעתים.. כך שגם אם משלמים דולר לכל הקלקה.. כאשר מדובר על מאות בודדות של הקלקות בחודש מתוך מליוני החשיפות - זה לא ממש עוזר..).
3. תשלום לפי שטח (בשיטה זו קיים סכום גלובאלי אותו משלם המפרסם לבעל האתר בעבור באנר/שטח באתר.).

ובכן, כשאתם חוסמים פרסומות באתר, אתם לא יכולים לדעת לפי איזה מודל בעל האתר עובד - וייתכן והוא היה מרוויח עליכם כסף גם אם סתם הייתם צופים באתר. בנוסף, ישנם אותם חוסמי הסקריפטים שחוסמים גם סקריפטים של אתרי סטטיסטיקה חיצוניים, שהם היום המדד לאתרים (היות ומפרסמים כבר לא סומכים על הלוגים של שרת הWEB). כשסקריפט כזה נחסם, הכניסה לאתר לא נספרת כלל. וכך לדוגמא ניתן לראות שלאתר שיש 50,000 מבקרים ייחודיים ביום לפי קבצי הLOG, יש רק 30,000 מבקרים ייחודיים לפי מערכות כמו Google-Analytics או Nuconomy.

בנוסף - נשאלת השאלה התיאורטית כמובן - מדוע לא להקליק על פרסומת, כשזו מציגה משהו שרלוונטי אליך? קל לי לענות על השאלה הזאת, היות ועד לפני 3 שנים - לא הייתי מקליק על פרסומות באתרים כמחאה. כן כן חברים.. אני בעצמי הייתי זה שעליו אני היום מלין. אירוניה?

כשהייתי נכנס לאתרים (כמו וואלה! בהם הפרסומות בד"כ צועקות בקולי קולות ב2 לפנות בוקר בדיוק כששכחת את הרמקולים של המחשב על עוצמה מירבית) והייתי רואה פרסומת שמדברת אלי - הייתי עושה כל שביכולתי לברר את הקישור לאתר שמציג את הפרסומת - והייתי נכנס אליו בדפדפן דרך שורת הURL. חלילה שלא יגידו אח"כ שאני, ירום הודי, לוחץ על פרסומות (רחמנא לצלאן.. בסוף עוד יגידו שפרסום עובד.. אה.. אופס).

מאז כאמור השתניתי. כשאני רואה פרסומת שמעניינת אותי - אני מבקר בה. כך לדוגמא, בשנים האחרונות - יצא לי לכתוב מספר פוסטים על פרסומות שביקרתי בהן ואותן. לדוגמא, הפרסומת של מקקיין דיגיטל לעט החדש של פיילוט. אני מבין שבהקלקה על פרסומת עזרתי לשלושה גופים. ראשית, עזרתי לאתר שבו אני גולש. בנוסף, עזרתי למפרסם שהצליח להגיע לעוד לקוח פוטנציאלי, וכמובן, עזרתי לעצמי כי נחשפתי למידע חדש.. גם אם שיווקי. נו..

לפני שאהפוך בעצמי לאיש שיווק, נשאר לי רק לסיים בבקשה מכללללל הגולש בבלוג שלי - אנא.. לפני שאתה מפעיל חוסם פרסומות באתר.. לפני שאתה מנסה למצוא כל דרך לא להקליק על באנר.. לפני שאתה מתלונן על העובדה שבאתרים ישראלים יש פי 10 יותר פרסומות מאתרים בחו"ל.. תחשוב על זה. תחשוב על האתר. תחשוב על הפעם האחרונה ששילמת כסף אמיתי בגלישה באינטרנט.. תחשוב על השרתים.. על האופרציה.. על אותם דורונים קטנים שיושבים להם מאחורי המקלדת ב23:30 אחרי שהתחילו יום עבודה ב8 ושופכים את אשר על ליבם. בקיצור.. תחשוב על זה.

הפוסט של טלי (http://cafe.themarker.com/view.php?t=821159) על גיל ההתבגרות, ספרת הMSD (http://acronyms.thefreedictionary.com/Most+significant+digit) הסוררת וחשבון הנפש גרר ממני לא רק את אחת התגובות הארוכות יותר שלי לפוסטים בקפה, אלא גם את הזֶן המתאים לפוסט עצמי (כי אם אין אני לי..).

אני בן 25 (עם קריצה ל26, אבל מי סופר?). ינוקא.. אפילו במושגים שלי. התחלתי לעבוד בפיתוח תוכנה עבור חברות כפרילנסר-שחור

מגיל 13, עת התחיל האינטרנט לפרוץ לחיי. זה התחיל עם אתרים שעשיתי בחינם לחברות/אנשים תמורה קרדיט, המשיך באתרים תמורת דמי כיס והגיע למיצוי בגיל 16.5 עת התחלתי לעבוד בחברת הסטארט-אפ דוטומי בתקופת הסטארט-אפים העליזה. אח"כ, הגיע הצבא והסוף כבר היסטריה (אין כאן Typo).

הסיפור די מוכר - ילד שמנמן (טוב נו.. שמן..), קצת חרשן אבל לא יותר מדי.. אוהב את בית ספר, אבל בעיקר מרחוק. יושב כל יום עד

4 לפנות בוקר על המחשב בחדר, עם דלת סגורה. ההורים צועקים מדי פעם מחדר השינה כשאני שוכח לכתוב ATL0 בקונסול מול המודם (http://www.usr.com/support/3cxm756/3cxm756-ug/atcoms.htm) של USRobotics.

הייתי חנון (כי היום אני מ'זה מגניב שחבל"ז). מודה. התחביב שלי אחר בית ספר היה לרדת ברחוב בלפור בחיפה, לפנות ימינה בהרצל

ולהמשיך עד גאולה למגדל חיפה, שם ישבה חברת אקטקום שאימצה אותי כבר בגיל צעיר (וכאן הזמן להודות לאמיר פליבצקי, אילן יניב

וכמובן - רונן "פלאפי" אריאלי). כבר אז, הייתי הילד. כשפלאפי חגג יום הולדת 30 - קראו לילד שייקח חתיכת עוגה (דבר שכבר אז קשה

היה לילד לסרב לו). הילד קיבל חשבון מייל מוגדל בחינם. הילד קנה בשלב כלשהו דומיין, וזכה לאירוח חינם. הילד קיבל עבודות

חלוטרה מהצד מלקוחות של החברה. וטוב היה לילד.

חלפו כמה שנים, תקופת הסטארט-אפים העליזה הגיעה. כולנו חלמנו להיות מיראביליס. והנה, רונן מזמין אותי לבקר אותו בתל-אביב

בחברת הסטארט-אפ החדשה אליה הוא מצטרף ביחד עם חבר. הגעתי. גוייסתי. חתמתי על 101. ומצאתי את עצמי עובד.. מן המניין.. עם אופציות וכל החרטבונה.. שכר של 5 ספרות בנטו. מה לי ולזה? והילד.. המשיך להיות ילד. החברה גדלה. אנשים נוספו.. ואני? הרגשתי צורך להוכיח שאני לא רק הילד. אז התחלתי ליישם את מה שניצה לימדה בשיעור "ניתוח מערכות" במגמת ענ"א בבית הספר. התחלתי לעשות את מה שלא עשיתי מעולם - שיעורי בית. ישיבות סביב השולחן העגול הדמיוני של כולנו, בוחרים שם לחברה. ואח"כ.. מתחילות ישיבות על הקונספט. פגישות עם יונתן טופר/ריינולד כהן או השד יודע מי לגבי הפטנט. מתחילים להכין דיאגרמות. ממציאים ATLים. אני מנסה להוכיח שאני לא סתם הילד שמנפץ מיכל 19 ליטר של מי-עדן על הריצפה (בסוף תמיר לא קנס אותי). כך לאט לאט נוצרה לה חוברת של יותר ממאה עמודים. לא מסודרים במיוחד, אבל מציגים קונספט וTLD. החברה כבר מונה קרוב ל20 אנשים. צריכים לייצר Demo מהיר לקראת פגישה עם מנכ"ל Yahoo. אני יושב במשרד.. מתממשק לActiveX לראשונה בחיי, ובונה אתר דוגמא בASP ב36 שעות עבודה רצופות. תמיר ואייל מספקים לנו פיצות.. היש חיים טובים מאלו? אבל עדיין.. בהפסקות הסיגריה ליד המקרר אני הילד. אני זה שאחראי על ההווי.. לשבור את האווירה. לעתים, תמיר/אייל זורקים לי הערות.. מנערים אותי קצת.. ילד ילד.. אבל.. תתבגר. אני שותה את הבירה הראשונה שלי. אלכסנדרה נותנת לי לנסות את הסיגריה הראשונה והאחרונה בחיי ליד המעלית בקומה. אלכס מסביר לי מה ההבדל בין DBA ORACLE רמה 3 לרמה 2. ואני מ'זה מתלהב מגיל, הגרפיקאי המגניב הזה עם הפאות.

עברה עוד תקופה, צה"ל הגיע. הפעם, אני עם בני גילי (ואני אפילו מבוגר מרובם בשנה). אני לא מסמר הערב. שוב אני מתחבר לחבורת החננות בטירונות. אני נשלח לקריה. אין לי מושג מהחיים שלי. מתייצב ביחידה שלי, ונרגע.. הגיל הממוצע - 30+. אני שייך. יש שוב נושאי שיחה משותפים. אני שוב הילד.. שוב הגיל מצדיק את ההתנהגות הילדותית. אני שוב יכול להרשות לעצמי להחליף ליוסי את המקלדת והעכבר ולצפות בו מכה בייאוש מוחלט במקלדת ומתחנן שתעבוד. בודק את החיבורים למחשב וכמעט בוכה. אני שוב יכול לחבר את העכבר שלי למחשב של ניר, ולהזיז לו את הסמן מהתא השכן, ולצפות בו יוצא מדעתו. אני שוב בבית.

ארבע שנים עברו. עברתי דבר או שניים. מההוא שמגרז את המאוורר של המעבד בסוף יום עבודה, הפכתי לארכיטקט הפרויקט שלי (ההוא שמגרזים לו את המאוורר). יצאתי לקורס קצינות של חצי שנה. צה"ל החליט שאני ראוי לפקד על אנשים. הפכתי לארכיטקט של עוד פרויקט. ראש צוות זוטר. קבע. ראש צוות פחות זוטר. ארכיטקט בכיר. השתחררתי.

התחלתי לעבוד כיועץ. פתאום.. דעתי נחשבת. אני הצעיר שבחבורה.. אבל כבר לא הילד. מעשי קונדס שאני ממשיך לעשות מדי פעם גוררים הלצה. אבל זה כבר לא "הילד עשה"... או "הילד אמר"... דעתי פתאום נחשבת. הארגון לו ייעצתי מינה אותי לתפקיד הCTO. ניתנה לי אחריות. אני מטייל בין עשרות פרויקטים... מייעץ למערכות של 500 מליון דולר. סופר בשנות אדם וחוגג יומולדת לאלירז כל 3 חודשים. אבל.. אני עדיין הילד. בכל הדיונים, אני עדיין הצעיר ביותר. אני עדיין זה שאומר את דעתו בלי לסנן יותר מדי. לפעמים אפילו

מצטער על זה. אני עדיין זה שפונים אליו כשצריכים מישהו שירים מערכת בתוך 36 שעות, ויישאר אל תוך הלילה. אני עדיין מרגיש ילד.

זה לא עוד פוסט של חשבון נפש. זה לא עוד פוסט ברומו של עולם על מקומי ביקום (http://cafe.themarker.com/view.php?t=642282).

זה קצת פוסט עלי. על הילד שבי. זה שעוזר לי לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר. זה שעוזר לי להסתגל למצבים חדשים. הילד הזה שהוא לא כ"כ שלילי.. הילד הזה שהפך לאחרונה להיות מנכ"ל. הילד הזה שקנה דירה. הילד שעדיין לא איבד את האמונה בבלתי אפשרי מצד אחד.. אבל קצת התבגר והבין מתי כדאי להמשיך הלאה. הילד הזה שעדיין מאמין באהבת אמת. ובאמת באמת מאמין שאם יהיה טוב, דברים טובים יקרו לו. הילד שסופג וסופג.. ונפגע מבפנים כשצועקים עליו, אבל לא יראה דבר כלפי חוץ. הילד של אמא.. שאוהב את הבישול שלה, ואוהב סתם להתפנק במיטה שלה ושל אבא. ואוהב שאמא צועקת עליו.. ואוהב שאבא לוקח אותו לעבודה שלו. ומשוויץ. ונלחם על שטויות, שהם הדבר הכי חשוב שבעולם. הילד שמאמין שטוב למות בעד ארצנו, אבל גם די נחמד לחיות בעדה.

והילד הזה.. הוא אני. בן 25.. עוד 3 חודשים 26. מייעץ בתחום של פיתוח מערכות תוכנה מורכבות, מספק פתרונות ארכיטקטורה, Rapid Prototyping. שותה הרבה קפה. מנסה לפתח כמה מוצרים בבית התוכנה הקטן שלי. וילד.

1. 
   עדי תייג אותי בגרסה שלו ל"7 דברים שלא ידעתם עלי". השד (עדי) יודע במה פשעתי, אבל.. זו תהיה זריקת עידוד טובה לאגו שלי.. אז למה לא?

בחודש אוקטובר האחרון הייתי בארה"ב. עובדה זו לא מעניינת לכשעצמה, אלא שמי שמכיר אותי יודע שאני אורז במזוודות כל דבר שאני חושב שאני עשוי להזדקק לו (כבלי USB לגיבוי, ספקי כח, מתאמי חשמל, ספרי מפות, מחשב כף יד עם מפות ושאר מרעין בישין).
בשלב כלשהו אחרי שסיימתי עם שלב הPleasure, הבנתי שלחצי מהדברים אני לא אזדקק עוד, והחלטתי לשלוח אותם בחבילה לארץ. בחבילה שמתי את כל אותם ספקי כח, ספרים שכבר קראתי וכו'.. שידעתי שלא אזדקק להם עוד בשלב הBusiness. צרפתי לחבילה שלוחות נוספות לטלפון אלחוטי של Panasonic שיש לי בארץ, בשביל לאבזר חדרים נוספים. ניצלתי את העובדה שבCostco מחירן של 4 שלוחות עמד על בערך 15$ ומסטיקי Big Red שאמא שלי כ"כ אוהבת. על החבילה רשמתי את העלות של השלוחות, בידיעה שצריכה להגיע הודעה לתשלום מע"מ על הסכום הנקוב.

ולמה אני כותב את הפוסט הזה?

קודם כל (ובעיקר), צומי. הספר "התאבדות" על שמעון פרס ומפלגת העבודה בימים שאחרי רצח רבין, שהיה בתוך החבילה, מעניין אותי כקליפת השום. אבל העובדה שאזרח שומר חוק (או לפחות, משתדל..) הופך למבריח - די מרתיחה אותי. התכולה של החבילה לא הייתה שווה מספיק בשביל שאני אלחם על ההכנסה שלה לארץ. הרגשתי, שגופים ממשלתיים מאבדים את המטרה שלהם, וחולבים את האזרח הקטן (או במקרה שלי, הלא כ"כ קטן) - בזמן שמי שבאמת רוצה להבריח, יעשה זאת בנפחים גדולים בהרבה, וכנראה - לא יעבור כלל בדיקה במכס. אם היו מבקשים ממני לשלם את המע"מ לפי שווי החבילה, הייתי עושה זאת בשמחה (טוב נו.. אולי לא בשמחה, אבל הייתי עושה זאת).

אבל הסיבה העיקרית שבגללה אני כותב את הפוסט הזה, היא הנזק האינטלקטואלי.
רק לאחרונה התבשרנו כי מוסדות אקדמאים נתבקשו לשלם מע"מ על "יבוא" ידע ממאגרי מידע בחו"ל. זה מצטרף למדיניות המכס בשנים האחרונות להצמיד קנס נאה לכל חבילה שמגיעה מאתרים ידועים בחו"ל (דוגמת Amazon). אינני יודע לגבי אחרים, אבל הקנסות האלו בהחלט צמצמו את כמות הרכישות שלי. במיוחד לאחר שקנס כזה הוטל עלי גם כשהזמנתי ספר בודד ב20$, וברוב טפשותי - ביקשתי שישלחו לי אותו Within the next business day. אנחנו עדים לפחות ידע שנכנס לארץ, פחות טכנולוגיה חדשה.
אז נכון.. מדינת ישראל לא תדרדר 10 שנים אחורה בגלל השלוחות שלי לטלפון הביתי.. אבל כשסוכמים את הכל ביחד.. כאן בדיוק הנזק. בגלל אותו מחנה חנונים (אליו אני משתייך) שלא יודעים להלחם. שלא יודעים להעלים. שלא יודעים להבריח. אותו מחנה של אלו שינסו להכניס ספרות מקצועית, חומרה מתקדמת וידע אינטלקטואלי אחר. אותו מחנה שבסופו של דבר, נושא בין כה וכה בנטל של 80 אחוז ממסי ההכנסה שהציבור משלם. מספיק סטארט-טפ אחד שקם כתוצאה מספר שהוזמן מAmazon בשביל לפתוח את הערוץ הזה לכל מאן דבעי.

עוד מראשית עידן האינטרנט, אתרי אינטרנט היו צריכים את היכולת להבחין בין אדם למכונה.

הכל התחיל מהאינטרקציה הכי בסיסית עם אתרי אינטרנט - הטפסים. בעלי אתרים שרצו לתת לגולשים שלהם אפשרויות מעט יותר דינמיות, יצרו טפסים אינטרקטיביים שיצרו תגובה כלשהי מצד השרת. התגובה הזו יכלה להיות מייל שנשלח לבעל האתר (ע"ע טופס ליצירת קשר), חשבון מייל חדש שנפתח עבור המשתמש (ע"י HOTMAIL) ואף רשימה של אתרים שקיימים בתוך מסד הנתונים של האתר ועונים לשאילתת החיפוש (ע"ע GOOGLE).

משתמשים זדוניים מאז ומעולם ידעו לנצל את האתרים האלו. בין אם לשלוח ספאם למייל של בעלם האתר, לפתוח חשבונות דואר לצורך שליחת ספאם או סתם לצורך הכבדה על השרת וכו'.. נגד התופעה הזאת לא היה יותר מדי מה לעשות, מלבד לנתר חשבונות ושאילתות, לפרסם EULA (רשיון שימוש למשתמש הקצה) מאיים או סתם להתעלם מהתופעה.

ברור היה לכולם (ולא רק לבעלי האתרים) שיש לעצור את התופעה. נסיונות כמו אפליקציות שבודקות את תדירות השאילתות מכתובת בודדת, ששותלות עוגיה או מנסות באופן עקיף להתמודד עם הבעיה קיימות, אבל כמובן שככל שהן היו חכמות יותר, כך גם אותם משתמשים.

מתישהו בשנת 97 הומצא קונספט חדש (מבוסס על מבחן טיורינג, רק הפוך) - מבחן שידע לקבוע האם מבצע השאילתא הוא אדם או מכונה. המבחן זכה לשם CAPTCHA (Completely Automated Public Turing test to tell Computers and Humans Apart).

המבחן הידוע ביותר שאנחנו מכירים מכל אתרי האינטרנט בהם אנחנו גולשים הוא אותו בליל תווים לא מובן שמגיע בתמונה, ואנחנו צריכים להקליד אותו. אלא שככל שהטכנולוגיה הזאת מתקדמת, כך גם מערכות OCR שיודעות לקרוא את התמונה הזאת ולענות על המבחן, ובעצם - מבטלות את היעילות שלו.

השבוע ניסיתי לפתוח חשבון בlive.com לחבר. ישבנו ביחד ליד המחשב שלו ומילאנו את כל הפרטים, ואז הגענו לתמונה האימתנית.
בהתחלה, ראינו שהתמונה מסובכת מדי ולכן לחצנו על הכפתור שמייצר תמונה חדשה. התמונה השניה הייתה מסובכת לא פחות, ולחצנו שוב. בפעם השלישית - החלטנו לנסות להבין מה כתוב בתמונה. הקלדנו את מה שראינו, אבל.. האתר התעקש שאנחנו לא בני-אדם (ואני טוען - הוא לא בן-אדם אם הוא יכול להגיד דבר כזה!).

אין לי ספק שייקח הרבה שנים לכתוב תוכנה שתפצח את התמונה הזאת. אין ספק שמבחן טיורינג הפוך שכזה הכי יעיל כשגם בני אדם לא מצליחים לעבור אותו.

מסקנה? יש עוד מקום להמצאות נוספות באינטרנט. היזם שיפתח מערכת יעילה שתבחין בין אדם למכונה וירשום עליה פטנט, יהיה אדם עשיר מאוד.