כותרות TheMarker >
    ';

    פיד RSS

    סיעור מוחות

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    1 תגובות   יום ראשון, 22/3/15, 16:09

    נו מה אמרתי לכם !

     

    כותרת עיתון הארץ מהיום 22.03.15

     

    ״

    החרדים ידרשו מנתניהו מיליארדי שקלים תמורת כניסתם לקואליציה"

    גפני דורש את ועדת הכספים: "אין לנו משהו אחר לקחת" ■ ואם כחלון יקבל אותה? "בואו לא נהיה דרמטיים, זה לא יגיע לכך"

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שני, 1/9/14, 14:26

      זה שנראה ״כמו רואה חשבון בסוף שנת עסקים״ השר ללא ביטחון שתק לרוב כמו דג.

      אבל כשסוף סוף אמר משהו הבטיח השמדה, כתישה. ביטחון, חוזקה ומה לא עוד.

       

      זמן אמת הגיעה ולא נטעה אין בטחון ואין ניצחון והוא מלא נקמה על הכישלון.

       

      הדבר היחיד שהוא מסוגל זה להרים עוד התנחלות ולהזרים כספים לגדה במקום לעוטף עזה. זה מה שעשה בעבר וזה זרע הפורענות שלו לעתיד לבוא.

       

      יעלון מביא אותנו מן הפח אל הפחת. במקום להדבר עם הרשות הוא נוקם בה על שלא יכול

      היה לעמוד בפני החמאס. ובכך הוא סותם את הגולל על כל דו-שיח עם הפלסטינאים.

       

      יעלון צריך ללכת אבל הוא לא ילך אם לא יוליכו אותו ל......עזה.

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום רביעי, 27/8/14, 15:41

        לגבי ראשי הבטון, האסימון נפל לי במהלך שיחה על המלחמה. יש הרבה ביבים !  הם חושבים כמו ביבי, הם מדברים כמו ביבי, הם מתנהלים כמו ביבי.

         

        יש את מדינת תל אביב ויש את מה שמסביב. אבל בתוך מדינת תל אביב יש לונה פארק ששמו ביבי לאנד. בפארק הזה לא אוהבים לדבר על פוליטיקה. עוטף עזה רחוק מליבם ובפועל מעניין אותם כמו שאותי מעניין החיכוך בין האוקראינים והרוסים. וכמו שזה מעניין אותם כך הם מתנהלים מול העובדות. הם פשוט לא מתייחסים אליהן. כל נסיון חדירה למודעות שלהם נחסמת מיד במתקפת נגד - בביביאדה. והדבר החשוב ביותר שהבנתי מהביבים הוא שהם לא מוכנים יותר להילחם, לא למען תושבי עוטף עזה וגם לא למען תושבי קריית שמונה והיישובים בגבול לבנון. אחד מהם זוכר איך תושבי הצפון במלחמת לבנון ברחו וחזרו. אז גם תושבי עוטף עזה ברחו ויחזרו. ומה עם הביבים בביבי לאנד? הם ברחו ויברחו לאן - לחו״ל. גם את זה הם זוכרים שחלקם עשו. איך סיכם אחד מהביבים ״ אני לא רוצה שהבנים שלי ילחמו בעזה, כל השאר לא מעניין אותי״. 

         

        לעומת זאת במדינת תל אביב מתגבשת יותר ויותר הדעה שביבי צריך להודות בכשלון, לקחת את הכובע וללכת. אבל ביבי זה ביבי והוא כנראה יושב עם רני רהב ומתכנן את ההופעה שלו בפני הציבור וכיצד מסבירים שכשלון טוטאלי זה בעצם ניצחון ובטחון ושיקול דעת וכל המנטרות ששמענו זה מכבר בנאומים הנדירים שלו בזמן המלחמה. כן, הישיבה בבונקר מנתקת אנשים מהמציאות. רק על הביבים אפשר לסמוך הם יקנו ממנו גם כל סחורה קלוקלת ואפילו אם תתקע להם בגרון.

         

        הפרשנים המדיניים והצבאיים הורידו את הכפפות. אישית אני מרגיש הקלה כשאני קורא את מה שכבתי במהלך הלוחמה במסגרת המאמרים שלהם. הגיבוי הזה מחזק את מה שאמרתי על התנהלותם של ביבי ויעלון בפרט והקבינט בכלל. יתרה מזאת הדברים שנאמרים עכשיו שמים את כשלון מבצע תל עפר כפי שאני מכנה אותו באור הרבה יותר חמור.

         

        מקצת מהדברים משאירים כל בר שכל ודעת בחדלות אונים ותחושת אימה בנוגע לעתיד המדינה.

         

        ״למרות חופש הפעולה המוחלט של צה״ל באוויר ובים, למרות עוצמת האש האדירה והמיגון הכמעט מוחלט מרקטות, ישראל לא מסוגלת להכריע ארגון טרור קטן יחסית ומבודד בעולם הערבי״

         

        ״מלחמות, גם מלחמות מוגבלות דורשות מחיר שהציבור הישראלי לא ציפה לשלם ולא שש לשלם. המחיר שולם גם בדמה של הלוחמים, הוא שולם גם בדמם של אזרחים בדרום שהופקרו על ידי הממשלה לאורך כל ימי המבצע״

         

        ״הישראלים (לא הביבים א.ק.) גילו שאין להם ממשלה. . כאשר מסתכלים לאחור, אל 50 ימי הצוק, מגלים אין ספור דיוניים עתירי מלל, אבל מתקשים לאתר החלטה משמעותית אחת של נתניהו, מהלך אחד שהוא יכול לזקוף לזכותו״

         

        ״ישראל קיבלה בינתיים רק הפסקת אש, וההישג שלה הוא רק בהסכם הרע שהשיג החמאס.. כך שאולי אין אש, אבל המלחמה עדיין רחוקה מסיומה״

         

        ״ראשי הרשויות בדרום מתחילים לספור את הימים לסבב הלחימה הבאה.. נכנענו לחמאס, לא בשביל זה איבדנו לוחמים ואזרחים, לא בשביל זה ישבנו חודשיים במקלטים ולא בשביל זה העסקים כאן קרסו. ציפינו ליותר… ביבי רצה לגמור את המבצע כבר מתחילתו, רק כדי לחזור הביתה בשלום ולשמור על שרידותו הפוליטית״

         

        רכבת ההרים של הלונה פארק בביבי לאנד דוהרת והביבים שבעים כתמיד וכבר חושבים למלא את המכסה החסרה במסעדות וטיולים ובתקווה לעסקים טובים יותר ביום שלאחרי. כל השאר לא מעניינם.

         

         

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שישי , 22/8/14, 15:49


          לא מעטים אלו שאומרים לי שאני ״יורד״ מדי חזק ולא בצדק על הצמרת הצבאית של צה״ל. והנה מה שתמיד אמרתי ״לערוף את ראשי פירמידת ההנהגה הצבאית״ אכן מתגשם. אבל עצרו רגע, המבצע הוא מבצע של השב״ב וזרוע הביצוע היא של הצבא. נתניהו נתן סוף סוף אור ירוק. עד עתה פחד מהסלמה לאחר עריפת הראשים של רבי המחבלים. עתה הוא מחפש את ההסלמה כדי לכתוש ולהתיש - כך הוא לפחות חושב - וכל זאת כדי להביא את חמאס להסכם, כן, הסכם עם חמאס.

          ומה האמת לגבי הצבא שכולנו מחבקים ואוהבים? חמאס הפיק לקחים מעמוד ענן ועופרת יצוקה. צה״ל לא למד מאומה, הוא ממשיך לעשות את אותו הדבר בלי אלמנט של הפתעה ועם הרבה יותר אש.

          כשהתוכנית הגרנדיוזית שלו לכבוש את כל עזה הועפה משולחן הדיונים בקבינט בפה אחד, לא הוגשה תוכנית אלטרנטיבית אלא רק לאחר שבוע של דשדוש ולאחר שמחבלים יצאו ממנהרה נזכר הצבא שכבר בדצמבר הוציא פקודה להתכונן לחיסול המנהרות בסוף 2014. התוכנית הובאה לקבינט, נתניהו קפץ על המציאה ומה שלא בשל הגיע לשטח. היום ידוע שלצה״ל לא הייתה כוונה לטפל במנהרות במבצע הנוכחי. ימים ספורים לפני תחילת הקרבות החזיקו מפקדי חטיבות בשטח פקודות מבצע עם מטרות אחרות התקפיות. אלוף פיקוד הדרום החליף אותן בהנף יד להגנתיות. כך מצא צה"ל את עצמו חופר ומפוצץ בלי הכנה מספקת וכך יעלון דיבר ב- 21 ליולי על עוד שנים או שלושה ימים גג להשלמת המשימה כשאין לו מושג עד כמה הצבא לא מוכן.

          12 חטיבות ושלוש מפקדות אוגדה דשדשו וחפרו ודרכו על המקום. ואז באה הפקודה להתקדם ולמצוא את פתחי המנהרות שחיל האוויר לא הצליח להשמיד. פיקוד הדרום החליט לנהל את הקרב עם שלוש אוגדות. אבל רק אחת מהן התמחתה בתנאי השטח של רצועת עזה, השתים האחרות הגיעו מפיקוד המרכז והצפון לא מוכנות לכניסה לשטח בעזה ורק לאחר קרב סג׳עייה הבינו למשל מפקדיהן שאין להכניס נגמשים ״רכים״ לשטח. (תקראו בבקשה את התחקיר על הפגיעה בנגמ״ש בהארץ, וואלה)

          פרץ הופתע במלחמת לבנון השנייה ״ממטה כללי עייף מחשבתית וכוחות לא מאומנים מספיק״ ליעלון נראה שלא היה מושג ״עד כמה הצבא לא היה מוכן למבצע שכזה, לא מבחינת התכנון ואל מבחינת הלוגיסטיקה״ (אלכס פישמן, ידיעות אחרונות)

          האם חיסול חלק מראש הנחש יכול ליצור עבור ישראל פתח יציאה לסיום המבצע? עד לרגע זה ירי הרקטות והפצמרים נמשך ונתניהו מוצא עצמו מול חברי קבינט שמקשים עליו לחזור לקהיר ולשבת מול החמאס. ויש המאמינים שהישועה תצמח דווקא ממועצת הבטחון של האו״ם, אבל אימת קווי 67 מרחפת מעל.

          דרג את התוכן:
            1 תגובות   יום חמישי, 21/8/14, 01:36

             

             

            מסתבר שלשום מקום.  הנחישות והאחריות שעליה הוא מדבר היא שום כלום.

            אבל בואו ונסתכל קרוב יותר על הדברים שהוא אומר: 

             

            נתניהו הצהיר שמבצע צוק איתן, שהחל בתחילת החודש שעבר, לא הסתיים. "מדובר במערכה מתמשכת", אמר נתניהו שהוסיף כי היעד הוא "להשיג אופק מדיני חדש”.

             

            רק לפני כמה ימים דיברו הרמטכל ואלוף פיקוד הדרום על סיום המערכה ועל כלניות אדומות. ולגבי היעדים, בתחילה היה היעד להפסיק את ירי הרקטות והפצמרים. לאחר מכן היעד היה גילוי ופיצוץ המנהרות. היעד הבא לאחר ההתקפלות היה הערכות מחדש והיעד לאחריו עמימות. אפילו הקבינט הבטחוני אינו יודע מה נתניהו עושה, אבל שליחיו מדברים בעקיפין עם החמאס. זה כנראה האופק המדיני החדש שלו.

             

            ראש הממשלה סיפר כי המטרה של המבצע "היא שתושבי כרם שלום יוכלו לישון בשקט, שתושבי אשדוד ובאר שבע לא יצטרכו לרוץ למקלטים בבית הספר”.

             

            אז למה בעצם אנחנו ממשיכים לרוץ ולשבת במקלטים? האם מהמחילה והבור שבקריה הוא לא מסוגל לראות את המציאות בשטח? בזמן שהוא מדבר על תושבי הדרום שעומדים מאחוריו, אלו תוקפים אותו יותר ויותר חזיתית. רק ראשי המועצות מלככי הפנכה ממשיכים לדבר בשפתו.

             

            "לא נעצור עד שלא נבטיח ביטחון מלא לתושבי הדרום ולכלל אזרחי ישראל. חמאס חושב שהוא יכול להתיש אותנו. הוא טועה. החמאס טוען להתשה. הוא יקבל כתישה. של התשתיות שלו, של המחבלים שלו, של המפקדים שלו. המדיניות שלנו נגד החמאס ברורה: יירו - ייחטפו.״

             

            אז  נמשיך ונחטוף רקטות ופצמרים ובתגובה נמשיך ונכתוש עוד כמה בתים. וכך נמשיך ונמשיך?

             

             

            הבנתי שגם לשום כלום יש תוכן, מילים נבובות שיוצרות עמימות, שחוזרות על עצמן בכל גיחה של נתניהו מהבור. והמנטרה הזאת דופקת לאנשים את המוח. אני שומע יותר ויותר אנשים שמתחילים לדבר כמו נתניהו. ״המערכה רק התחילה״ אומר יושב קפה אחד, בחדר כושר מסביר אחר שצריך ״סבלנות ואורך רוח״. ואפילו פרשני ערוץ 2 שקעו בביצת השום כלום. אלו שידעו לפרש כל יום לכיוון אחר מדברים עכשיו כולם על שאינם יודעים יותר שום כלום. ומבטיחים שרק דבר אחד ברור - שיש עמימות.

             

            למעשה הכשלון הצבאי-מדיני הוא כל כך מקיף שכל מה שאנו רואים הוא רק קצה הקרחון. התנהלות החמאס, כושר העמידה והמשכיות כושר התקיפה והמחילות גרמו לזעזוע בסדר גודל של צונאמי. הגל הזה שועט כעת לקראתנו. טראגי שאף אחד, לא המוסד, לא השב״כ ולא המודיעין הצבאי עלו על כך.

            נתניהו ויעלון בפרט ואנחנו ככלל לא יודעים איך לעכל את זה ואיך לעמוד בפרץ.

             

            יבוא אחד חוכמולוג ויסביר לי כיצד אנחנו חושבים שמה שאנחנו רוצים שהחמאס יעשה אכן יתגשם?

             

            168 רקטות ספגנו היום, 21.08.14 . אחרי חודש זו היממה הכי אלימה. וכבר באופק המכה הבאה כשהחמאס מודיע על שיגור רקטות לנתב״ג. 

             

            אני מסכם: משום כלום יצא הסדר כלשהו לקראת הסבב הבא. יירו יחטפו, זה כל מה שראש ממשלת ישראל מסוגל לומר לנו היום. ומחר?

             

            דרג את התוכן:
              2 תגובות   יום שני, 15/10/12, 16:54

              ושוב בחירות ושוב אנו עומדים בפני השאלה איזו מפלגה לבחור. אנו? לפני שאני מעלה את מחשבותי על הנייר, למי אני בכלל פונה? מי הם המתלבטים ומה נושא ההתלבטות שלהם? מי כמוני מודאג ממה שקורה כאן במדינה שאיתו אני יכול לדון בשאלות הרות גורל, גם אם אנחנו לא לגמרי מסכימים אחד עם השני?

               

              אני לא פונה לאלו שחושבים כמו מי שאמר לי בשיחה שגם אם 99% דברים רעים קורים בארץ, הוא נוהג להאחז באחוז האחד שמטיב עימו אישית. אני פונה לאלו שרואים את המתרחש בארץ ודאגה בראשם, לאלו שכמו פרופסור מוטי רביד לא מוכנים להשלים עם התפוגגות הלכידות של החברה המגוונת שלנו שהוחלפה "בשחצנות, בדחפנות בהבלטת עושר, בחוסר פרגון ובאינדיווידואליזם קיצוני", לאלו שמייחלים שינוי מהותי אבל ראליים דיים לדעת שהסיכוי האמיתי לשנויים משמעותיים במצב העכשווי שואף לאפס.

               

              את מי בוחרים? זו לדעתי לא השאלה הנכונה. יותר נכון היא קודם כל המחשבה לגבי אסטרטגיה אפשרית לשנות בבחירות דברים. אני פונה לאלו שרוצים לחיות במדינה חילונית-דמוקרטית עם חופש דת, במדינה יותר שיוויונית שמוכנה לתקן את החורים ברשת הסוציאלית, במדינה שהחינוך בראש מעייניה והוא לא לא רק מוכוון למצוינות אלא במידה רבה יותר לתרבות ואזרחות כלומר שמירה על חובות וזכויות הפרט בכל הנושאים החברתיים. אלו המטרות, והאסטרטגיה לנסות ולהגשים היא דרך שינוי מאזן הכוחות הפנימיים במפלגות.

               

              לכאורה אסטרטגיה פשוטה, לא רעיון חדש אלא מה שבפועל כבר קורה בצד הדתי-לאומני-קיצוני וזאת בהצלחה הולכת וגוברת. הם הבינו שאם אין את הכוח לתקוף ישירות את האוייב שלהם (נתניהו) הם חייבים לכבוש את האגפים שלו. הקיצוניים הלאומניים החדשים על המפה הפוליטית הכינו את השיעורים שלהם היטב, הם שאבו כוחות מהליכוד למשל דרך הקמת המיזם "ישראל שלי" על ידי שני פעילים, בנט דתי-לאומני ושקד חילונית-אולטרא קיצונית, שמרכז כ-100 אלף חברים שפרשו מהליכוד, שמשתלטים על האגף הדתי-לאומי-קיצוני, דרך המפד"ל. כיבוש האגפים יכתר את הליכוד עם נתניהו ויכניע אותו להתנהל תחת המטרות המשיחיות שלהם. (אם ניתן להם לנצח, אפשר לסגור את המדינה החילונית אחת ולתמיד)

               

              עד לרגע זה לגוש החילוני אין כוח מחץ, אין אפילו אסטרטגיית פעולה. אנו נמצאים בנסיגה מתמדת ונדחקים לים (גוש דן). המחאה החברתית הראתה שכל אותם האלפים שיצאו לרחוב חגגו הפנינג וכל מובילי תנועת המחאה היו לא יותר מאשר נוער עירוני נאיבי א-פוליטי כהגדרתו. מהפיכה אמר קרל מרקס תבוא מאלו שאין להם מה להפסיד. מסתבר שלגוש האזרחי יש מה להפסיד ולכן הוא שוקט על שמריו והפרולטריון בארץ הוא דווקא זה שיוצר חומת אש לממשל השחיתות של הון ושלטון.

               

              יש רק אסטרטגיה אחת שאני יכול להציע והיא להצביע בהמונים למפלגה אחת ויחידה שאליה החילוניים-דמוקרטים מוכנים להתפקד (לשלם כמה זוזים ולרכוש זכות בחירה מפלגתית פנימית) ובדרך זו להפוך אותה לחוד החנית של הגוש החילוני. התנאי ההכרחי להצלחה היא המוכנות לתפקיד ציבורי של אנשי רוח ועשייה שמוכרים בציבור החילוני שלהם עבר נקי ויזמות חברתית מוכחת. תארו לכם את האבסורד. חסרים לנו 100 אנשים איכותיים, לא יותר ! שמוכנים להכנס לארנה הפוליטית ולקבל את כל התמיכה של הציבור החילוני-דמוקרטי.

               

              ונגיד שנמצאו אנשים אלו והם מוכנים לתפקד כנציגים שלנו, אנחנו נתפקד למפלגה אחת יחד איתם ובבחירות הפנימיות נעמיד אותם בראש המפלגה כמועמדים לקחת חלק בשלטון ודרך כיבוש המפלגה נשתלב במערכת הבחירות כאיחוד לאומי של אזרחים חילוניים-דמוקרטים ורק כך נוכל אם לא לבצע מהפך שלם במציאות הפוליטית לפחות לשנות את מאזן הכוחות בפוליטיקה הישראלית.

               

              מי מהגוש החילוני-דמוקרטי שמוכן רק לבחור בקלפי לא ישנה מאומה במפה הפוליטית. רק מי שיתפקד למפלגה כדי לכבוש אותה כפלטפורמה לביטוי החזון שלנו כמדינה חילונית נאורה, יתרום לשינוי. האסטרטגיה היא:

               

              כיבוש מפלגת העבודה והפיכתה למפלגת הגוש החילוני-דמוקרטי.

               

              אין זמן להקמת מפלגה חדשה כמפלגת הגוש החילוני-דמוקרטי. למפלגת העבודה יש מערכת בירוקרטית שעם רפורמה פנימית אפשר יהיה להשתמש בה כבסיס ארגוני. מפלגת העבודה הצטמקה מאוד, יש לה פעילי מפלגה מסוג תרח ומתושלח ועסקנים שצריך ואפשר להעיף ויש ראש מפלגה שאפשר וצריך לכוון אותה למטרות השלטון האזרחי-דמוקרטי בארץ. מנגד יש כמה וכמה חוגים פעילים והתארגנויות חילוניות-דמוקרטיות שמהם אפשר לשאוב כוחות חדשים, אנשי חזון ומשימה שמוכנים לתרום לשינוי על ידי הצגת מועמדותם כפעילי מפלגת העבודה המחודשת, כחברי כנסת ואולי שרי ממשלה.

               

              אני רוצה לקרוא לכל ההתארגנויות החילוניות-דמוקרטיות להתארן תחת מטרייה אחת ופעולה משותפת

               

              The march through the institutions

               

              אם גם את/אתה מסכימים עם אסטרטגיה זו ומוכנים לתמוך בה, העבירו פוסט זה כמכתב שרשרת – והתפקדו!

               

              אילן דר. קרייטמן

              ilankrt@gmail.com

              דרג את התוכן:
                2 תגובות   יום חמישי, 27/9/12, 16:12

                אני חוזר לנקודה זו שוב ושוב. בכל פעם שדיון מסוים בנושאים כואבים שנוגעים לעתידנו מגיע לנקודת רתיחה, מכסי התחת שולפים את הקלף המנצח: “ גם בארצות אחרות זה קורה". כן זה באמת גם קורה אבל אחרת. ההבדל המשמעותי ביותר הוא בעוד ששם בארצות אחרות יש "בולמי זעזועים" פוליטים, חברתיים, כלכליים, שמנסים אם לא לבלום לפחות להפחית את המכה וגם לטפל בה, לנו אין בולמים כאלו, אנחנו בפול גז.

                 

                אצלנו הכל באקסטרים. בכל המדינות אפשר לראות ממשלות שמפריטות מגזרים מסוימים או חברות ממשלתיות. אצלנו גם מפריטים, אבל אם כבר אז מפריטים את הכל. ישראל היא המדינה היחידה שאני מכיר שמפריטה את עצמה, זה אומר בכללי שכל מה שחשוב לטובת החברה הופך לעסק פרטי שכל מעייניו הם עשיית רווחים ואין לו שום עניין בטובת הכלל. למשל, הפרטת השיטור הקהילתי-עירוני. העניין של חברה פרטית הוא לא בטחון הציבור, אלא נתינת שירות במחיר גבוה למיקסום הרווחים. מצד שני כדי להרוויח טוב החברות מעסיקות כוח אדם זול, הווה אומר לא מקצועי ולא מיומן שמועסק בתנאי שכר מחפירים. האם לעובד חברה זה יש מוטיבציה גבוהה לתפקיד ואחריות לציבור?

                 

                לרובנו אין עד היום שמץ של מושג עד כמה המדינה הפריטה את עצמה. אנחנו רואים רק את תוצאות ההפרטה שפוגעות בכל מגזרי החיים שלנו. אנחנו עוד לא הבנו שההפרטה מפרקת לנו צעד אחרי צעד את יסודות המדינה. כל זאת קורה לנגד עינינו אבל מתחת למעטה של פעולות ממשלתיות בירוקרטיות שזורות לנו בו זמנית חול בעיניים. דברתי על אקסטרים. ובכן המדינה הפריטה גם את ההפרטה עצמה!

                 

                 

                 כלכליסט:

                ''

                 

                אם כך הדבר, שאול אמדורסקי שואל בכלכליסט את השאלה הנכונה:


                למה בעצם צריך בכלל משרדי ממשלה? אם התשובה הראשונה שקופצת היא "כדי להעניק שירותים לציבור", אז אולי כדאי לדייק יותר בשאלה ולתהות בקול מה זה משנה מי נותן את השירות לציבור - גוף פרטי או משרד ממשלתי - כל עוד השירות ממומן מכספי הציבור. במילים אחרות, מדוע בעצם לא להפריט הכל - אולי חוץ מפעולות הליבה של מערכת הביטחון - ולהשאיר על כנו רק את משרד האוצר, שיגבש תקציב מדי שנה ויעביר את הכסף לשוק הפרטי שיבצע את החלטות הממשלה?”

                 

                לא רק מפעלים ממשלתיים הופרטו. כמעט כל השירותים הציבוריים עוברים הפרטה, ולא רק הם גם הפיקוח על השירותים שהופרטו מופרט ואפילו קביעות הממשלה בנושאים אלו.

                 

                דוגמה אחת מני רבות:

                 

                "הסטטוס: בימים אלה פרסם משרד החינוך מכרז ענק למציאת קבלן שיעסיק את המורים והצוותים החינוכיים שייתנו לילדים שיעורי העשרה.

                המשמעות: שיעורי ההעשרה המדוברים אמורים להינתן לאחר תום הלימודים ועד השעה 16:00. בשנת הלימודים הקרובה צפויים ללמוד במסגרת התוכנית 240 אלף ילדים בעלות של 900 מיליון שקל, והפרויקט צפוי להתרחב בשנים הבאות.”

                הביקורת: על פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, "בין ההשלכות השליליות של העסקת עובדי הוראה באמצעות גופים פרטיים, אפשר למנות פגיעה באפשרות הפיקוח והבקרה על איכות ההוראה ועל איכות החינוך שמקבלים התלמידים, לצד פגיעה בזכויותיהם של המורים המועסקים בדרך זו ופגיעה בשוויון ההזדמנויות לתלמידים".

                לבד מזאת, כפי שמציין הדו"ח, "חלק ניכר מתפקידי הפיקוח מוטלים על הקבלן עצמו. למרות ההיקף הגדול של התוכנית, למשרד החינוך לא התווספו תקני פיקוח וגם לא תקציבים לצורך פיקוח".

                הכשל האפשרי: הקבלן שיזכה במכרז הוא גם זה שיפקח על יישומו, דבר שטומן בחובו ניגוד עניינים מובנה.”

                http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3583628,00.html

                 

                 

                ומה למשל עוד הופרט ללא מנגנוני בקרת איכות ופיקוח ממשלתי ציבורי

                 

                - מוקד השירות של המוסד לביטוח לאומי, שהיה עד כה תחת חסותו של משרד הרווחה.

                - הפיקוח על המשפחתונים, שבעבר היה בידי משרד התמ"ת.

                - גביית הארנונה וההיטלים העירוניים ברשויות המקומיות.

                - האפוטרופסות על "חסויים", אנשים שאינם יכולים לדאוג לעצמם. שירות זה      היה בעבר - בידי משרד המשפטים באמצעות האפוטרופוס הכללי.

                - הפיקוח והבקרה על הגופים המוסדיים המנהלים את כספי הפנסיה של  הציבור. על השירות אחראי אגף שוק ההון במשרד האוצר.

                - הצעת החוק של משרד המשפטים בנושא בוררות חובה, שאמורה להפוך עורכי  דין פרטיים לבוררים במקום בתי המשפט, נמצאת על שולחן ועדת החוקה של  הכנסת, לקראת אישור לקריאה שנייה ושלישית. רק התנגדות עקרונית של  נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס מפרידה בינה ובין התממשות.

                 

                וכך הלאה והלאה......

                 

                עכשיו תשאלו את עצמכם מהי המשמעות שחברות פרטיות מנהלות לנו את כל מגזרי החיים שלנו מהמשפחתון ועד הפנסיה? הרי כל חברה פרטית עובדת לטובת האינטרסים העסקיים שלה בתחרות עם החברות האחרות במשק. האינטרס שלנו כאזרחים הופך להיות סחורה בידי מוכר וקונה מעל לראשינו ועל חשבוננו, מכיוון שעבור כל השירותים המופרטים אנחנו בסופו של דבר משלמים.

                 

                אני כבר שומע את הקולות "גם בארצות אחרות...” וגם יביאו לי את יוון וספרד כדוגמאות להשוואה. אבל בעוד שכלכלות אלו עומדות למבחן במסגרת האיחוד האירופי עם גב כלכלי, אנחנו כמדינה מבודדת, בלי חברים אמיתיים מול אוייבים שמתחמשים בפצצות גרעין עסוקים בלהפריט את כל מה שיש. רק את המדינה עצמה איננו יכולים להפריט עד הסוף מפני שאין אף אחד שמוכן לקנות עסק כושל ותפוח לוהט שכזה.

                דרג את התוכן:
                  4 תגובות   יום שני, 19/3/12, 16:43

                  לפני כמה שנים טובות, בטרם שהכביש החדש בכניסה לבאר שבע נחנך, באתי כסטודנט לביקור בארץ ועם בת דודתי נסענו בטרמפ לבאר שבע בדרך לסיני. הנהג כבן חמישים היה בדרך לישיבה חשובה בעיר. כמה קילומטרים לפני העיר נתקלנו בשלט שהכריז כי הכביש החדש עוד חסום ויש לבצע עיקוף. הנהג נהג במסורת הוונדלית.

                   

                  כידוע הוונדלים נודעו בתוקפנותם והמורשת שהשאירו הפכה לשם נרדף להשחתה, הרס ושתלטנות. המילה וונדל אגב משמעותה במקור נווד. כמו אז גם היום נדים ונעים הוונדלים הישראלים במכוניותיהם, משתלטים על הכבישים משחיתים כל שמץ של תרבות נהיגה והורסים או דורסים כל כלל הגיוני של נהיגה מסודרת ומתחשבת וגם אנשים ורוכבי אופניים.

                   

                  הנהג הוונדלי החליט שהוא ממשיך בכיבוש הכביש החדש ויהי מה וכמוהו נהגו גם נהגים נוספים. זאת למרות ההפצרות שלנו לותר ולבצע איגוף שיעלה לנו אולי בעוד 20 דקות נסיעה. הגענו למחסום האבנים על הכביש שמיקומו היה לפני ואדי או תעלה שחצתה את הכביש בעומק של כמה מטרים טובים. בואדי היו כבר מספר מכוניות (אף ג'יפ אחד) שזחלו על אבנים וסלעים וניסו מזלם בעליה לכביש מצידו השני של המחסום.

                   

                  הוונדל שלנו לא חשב פעמיים ירד בדרך לא דרך לואדי עינה את מנוע המכונית, שייף את הצמיגים, פגע בגחון המכונית והשאיר בדרך את האגזוז כקורבן המערכה, הזיע קילל, ציווה עלינו לצאת ולדחוף. בסופו של תהליך הכיבוש הוא הצליח להשתלט על הכביש מחדש ועם מכונית חבולה לגמרי הוריד אותנו בתחנת אוטובוסים. את הפגישה הוא כמובן, אחרי שעה וחצי לוחמה, פיספס.

                   

                  אירוע זה נחרט בזיכרוני עד היום. יותר נכון הוא חי בקרבי גם היום כשאני נוהג על כבישים עמוסי וונדלים מכל הסוגים ומכל המינים. העוקפים למשל, כמובן מימין, גם שצד שמאל חופשי, אלו הוונדלים שלפני רמזור אדום כשאני כבר מזמן מאט את הנסיעה נדחפים ברגע האחרון ממש למסלול שלי כדי לעמוד מכונית אחת לפני. הקוריוז בדבר אגב הוא כשניתן אור ירוק לוקח חצי זמן רמזור עד שהוא ואחרים זזים מהמקום.

                   

                  יש את מחליפי המסלולים, אלו הוונדלים עם תסמונת הטורט. כל כמה שניות הם חייבים להחליף מסלול כדי להיות מוכנים לזנק מרווח של מכונית לפני שהם שוב נתקעים, נדחפים קרוב קרוב על הזנב של זה שלפניהם לפני שהם שוב בהתקף טורטי חדש מחליפים מסלול.

                   

                  ויש עוד ועוד שבטים שלמים של וונדלים שקצרה הרשימה מלהכילם. וכולכם מכירים אותה ורובכם חלק ממנה. למה העלתי את הנושא עכשיו? הוונדליזם הזה הוא סמן תרבותי ישראלי שהולך ומתפשט לכל המגזרים החברתיים האחרים. כבר תמיד אמרו שתרבות הנהיגה מסמלת את תרבות האנשים והתנהגותם בכלל.

                   

                  חזרתי לפני כמה ימים מנהיגה בכבישי אירופה. היה לי משהו חסר. הרגשתי שעמום מסוים, חוסר מתח, אקשן, עצבים. לא יצא לי לקלל. ועוד יותר מוזר כל הנהגים שומרים על הכללים. כמו שהוונדלים בסופה של תרבות זו התנוונו ונטמעו לחלוטין באוכלוסיה המקומית בה חיו, כך גם וונדל אחד עם פורשה שחלף בכ 200 קמ"ש נטמע ולא נחשב בתרבות נהיגה אירופאית שפויה.

                   

                  אבל הנהג הוונדל הישראלי, כמו כל ישראלי יצביע מיד על האיטלקים למשל, הלא הם הם הוונדלים האמיתיים בכבישים ולכן הנהיגה המופרעת בארץ בכלל לא נחשבת. המשטרה תרוץ אחרי פאנטום המהירות בלבד ותמשיך לפספס כל טיפול בוונדליזם האמיתי שקורה כמעט כל רגע בכבישים לפני עינינו. וכל שאר הולכי הרגל ורוכבי האופניים ימשיכו לשלם מס דמים, ותאונות פגע וברח ימשיכו לעשות כותרות. וונדליזם as usual.

                  דרג את התוכן:
                    2 תגובות   יום חמישי, 17/11/11, 17:26

                    המחאה החברתית הייתה נסיון הבלימה האחרון לפני שהרכבת מתחילה להדרדר במדרון. אני כותב הייתה מכיוון שגל המחאה שהפך לצונאמי שטף את כל הארץ אבל עכשיו ים המחאה חוזר למצבו היום יומי. תגידו יום יומי רגיל, לא כך, יום אחר יום של אי שפיות.

                     

                    יום "רגיל" של אי-שפיות: מהעיתון של היום, יום חמישי 17.11.

                    הממשלה מנסה לכופף את זרוע הרופאים המתמחים בעזרת בתי המשפט, לפטר רופאים מומחים, מנהלי מחלקות, כהתראה למי שיעיז לקום נגד המערכת המסואבת של שרי הבריאות והאוצר. הממשלה היא שעושה זאת לחולים שאין מי שיטפל בהם, על גב הרופאים ששכר השעה שלהם נמוך מזה של העוזרת בבית, והרופאים לא רק מדברים על שכר אלא על איוש מתאים ואחראי בבתי החולים.

                     

                    הפוליטיקאי בן-אליעזר, קם מן המתים, רץ לבבא סלים לברך על הנס, וכבר התאושש ופוצה את פיו הגדול, להמיט עלינו מכה בבטן הרכה שלנו, במערכת היחסים העדינה שלנו עם מצרים בזמנים אלו. איזה בן-אדם שפוי יצא בימים אלו לחרחר מלחמה, להשמיע קולות צורמים על האפשרות לעימות עם שכנתינו, המדינה, החזית שכה חשובה לנו לשלום, גם אם הוא שלום קר.

                     

                    האוטיסט במשרה, ברק, מודה בפני קבל עם ועדה שגם הוא כאירני היה שואף לפצצות אטום. על מה הוא חשב? האם זה לגיטימי לרצות להפוך למעצמה אטומית, האם יש לו הבנה לרצון זה? האם הוא שוקל תקיפה למרות הרצון המובן או מכין תשובה למקרה של אי תקיפה בגלל רצון מובן, ומה הוא עצמו בכלל רוצה? אנחנו עומדים היום לפני סכנה של הרס עצמי במקרה שנתקוף באירן ומדברים על רצונות ולא על רצינות ואחריות וסתימת פיות ומדיניות שקולה.

                     

                    הנאנסות אינן יודעות נחת. הן חשבו שאחרי שבית המשפט העליון חתם על הצדק, קצב ילך לכלא ושירקב. אבל במדינה לא שפויה, ידו של החוק קצרה מלהתמודד עם כל השטיקים המסריחים של בעלי שררה בעבר ובהווה. שלשום הוא אנס, אתמול הוא תקף את כל מי שמסביב ואת התקשורת, היום הוא חותר בתקשורת שתקף לחנינה מכחיש ומצטער על מה שלא עשה. הלוגיקה של האי-שפיות הופכת שכיזופרניה מוסרית לדבר מקובל בחברה.

                     

                    צה"ל טרוד מעל הראש בעניינים אסטרטגיים ממלכתיים. במקום שצמרת הצבא תתעסק בבטחון המדינה, היא מקימה וועדה שמתדיינת בשאלה האם יש פטור מהופעות באירועים רשמיים לחיילים דתיים במידה וזמרות מופיעות. במדינה שפויה יש הפרדה בין דת למדינה, יש גבול לתעללולי הפנאטים הדתיים. אצלנו אי השפיות הדתית הולכת ומתגברת וחודרת לקרביים של החברה ורוב העם שותק. ומי לא שותק בתוך כל האי שפיות, החרדים במאה שערים, הם יוצאים בפשקווילים נגד הקונקורנציה שצמחה להם מבית, נגד נשות הטאליבן.

                     

                    הכנסת מעוז האי שפיות הפוליטית עסוקה בלכרות את ענפי הדמוקרטיה האחרונים שנשארו על גזע העץ הישראלי. חוקים שלא היו מביישים כל מדינת אפרטהייד נחקקים בהנף יד. ובתוך כל זאת לא נחסכות לנו פניני תרבות הדיון כשחברת כנסת זוכה למחמאה "את אפילו לא בהמה". ובכל זאת יש לכנסת ולממשלה על מה לחגוג. היום פורסם שהצטמצם מספרם של הילדים ובני הנוער העניים ועומד על פחות מ- 850.000. במדינה שפויה יש וועדות ללחימה בעוני ותקציב חברתי, במדינה לא שפויה כשלנו יש דו"ח עוני וטייקונים שחולבים אותנו עם חלב וגבינה, עם מונופולים וגזילת כספי הפנסיה.

                     

                    יונתן יבין כותב לנו היום בטור האישי: “בעוד 40 שנה, מי יחיה במדינת ישראל? מי יישאר כאן, עם הריבוי החרדי והערבי האנטי-ציוני, עם השתלטותם של גורמי קיצון על סדר היום של ציבור (שפוי א.ק.) בן ערובה, עם חוקים לאומניים נתעבים שבאשת פאשיזם ברורה מתמרת מהם? …. מי באמת? 

                     

                    ''

                    דרג את התוכן:
                      1 תגובות   יום שני, 20/6/11, 14:12

                      הנשיא פרס מאוד מוטרד. הוא היה רוצה לצעוק בראש חוצות, להתריע על מה שעומד לקרות. אבל ידיו כבולות. כל אמירה קריטית שלו תבחן תחת הכותרת ימין או שמאל. בכל מקרה יעמידו אותו בפינה פוליטית זו או אחרת ויאשימו אותו בחד צדדיות. התוכן ילך לאיבוד.

                       

                      כשנשיא שלנו כותב שאנו דוהרים לקראת התרסקות כללית, יש לדברים הרבה יותר משקל מאמרות יחידים. אלו מנתחים ומתריעים וקולם מעל דפי העיתונות והטלוויזיה שוקע במצולות הזחיחות והפזיזות של רוב העם. העם לא רוצה לשמוע את מה שהוא רואה. לא רוצה להאמין למה שהוא יודע, לא מוכן לעשות מעשה למניעת ההתרסקות.

                       

                      במלחמת וויטנאם, העם האמריקאי לא רצה לחשוב את מה שראה הולך ומתקרב. התבוסה האמריקאית בוויטנאם עמדה בפתח והעם שתק. היו מעטים שהתנגדו ויצאו נגד המלחמה האבודה, ואותם רדפו ונידו. כיצד יכלה האומה החזקה בעולם להפסיד, לקפל את הזנב ולברוח ממערכה אבודה, בעוד שהתעשייה דווקא מרוויחה מהמצב והטכנולוגיה הצבאית מתקדמת ומשתפרת.

                       

                      בדרום אפריקה גם חשבו במונחים של נצח. הגזע הלבן ראה עצמו כנתון טבעי לשליטה. הבורות של הבורים שמה אותם במקום שלמרות שראו את המתרחש לפניהם לא היו מוכנים להפנים. הם צפצפו על העולם למול החרם המתגבש ובסופו של יום גם הם נאלצו לקפל את הזנב ולהכיר במערכה האבודה. גם כאן היו שהתנגדו לאפרטהייט מלכתחילה, נרדפו ונכלאו.

                       

                      לנו יש אולי מעט זמן שאול להתעשת. כולנו יודעים בתוכנו שיש רק פתרון אחד ויחיד. הנשיא פרס תמצת אותו. הנשיא האמריקאי הבין ושיטח אותו בפנינו. החברה הפוליטית היחידה של ישראל הקצלרית הגרמנית מרקל, השביעה אותנו לממש את אותו פתרון אחד. הנאורים מביננו צרבו את אצבעותיהם מכתיבת ואת גרונותהם מאמירת אותם שני מספרים. 67. ויתר העם? עם צבא חזק כל כך ועם כלכלה יציבה כזו ופורחת, עם בועת הייטק ואקזיטים יומיים, עם טייקונים כל כך עשירים ושר חוץ שמצפצף על כל העולם, מה כבר יכול לקרות לנו.

                       

                      העולם צריך אותנו על המפה מנקודת המבט ההיסטורית של השואה. האמריקאים צריכים אותנו מנקודת מבט אסטרטגית מזרח תיכונית. אנחנו המצדה של המוסר העולמי שסרך ושל הדמוקרטיה בים המשטרים הפאודלים מסביב. בדברי הבל אלו הכנסנו עצמנו לתוך חומות הסגר, אטומים לנעשה סביבנו, ללא פתחי מילוט למחשבה בהירה. המילכוד העצמי שלנו מושלם.

                       

                      תחושת החופש האישי במצודה נוסכת בנו בטחון מטעה שאנו יכולים להמשיך ולחגוג, להמשיך ולמשול, להמשיך להתעלם עד קץ הימים. ההיסטוריה מראה כמה מהר דברים מתהפכים ונופלים, כמו חומת ברלין. 

                      דרג את התוכן:

                        פרופיל

                        יקה1
                        1. שלח הודעה
                        2. אוף ליין
                        3. אוף ליין

                        שנה טובה לכולנו

                        תנועה ירוקה