כותרות TheMarker >
    ';

    פיד RSS

    סיעור מוחות

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    1 תגובות   יום רביעי, 15/10/14, 17:30

    בהגדרה העיסוק בתחביב מסוים יכול לעודד למידה של תחומי ידע חדשים ולפתח מיומנות ברמה גבוה. בהתאם לכך, התחביב יכול לתרום להתפתחות הקוגניטיבית והמוטורית של האדם.

    העוסק בתחביב יכול להיות בגדר חובבן כלומר העסקה שהדגש הוא על הנאה עד לרמת למידה מסוימת  א ו  להפוך להיות למומחה בתחומו רק שהעשייה היא ללא שכר אלא לאימון ושיפור היכולות עד לרמה מקצועית.

     

    עד כאן ההגדרות. אבל מה קורה במציאות של אנשים שעומדים לפני העובדה שגיל היציאה לגמלאות מתקרב והם צריכים לחשוב על השינוי המשמעותי לגבי המושג של זמן פנוי ועיסוק שלא כעבודה לצורך קיום?

     

    הנושא נראה על פניו נדוש, אבל אני נתקל בלא מעט אנשים נבונים שעומדים נבוכים ואובדי עיצות למול השאלה מה אנחנו עושה ואלו הנאות אנו מפיקים בעתיד מחוץ למסגרת העבודה, למול העובדה שהם במעבר לחיים כגימלאי. למושג גמלאי יש בארץ קונוטציה שלילית. תגידו שאתם גמלאים ותו לאו, ברור שאתם בטלנים שמקבלים פנסיה במקרה הטוב וחיים על חשבון הביטוח הלאומי. לכן אני רואה גם את התופעה שאנשים מנסים להסוות את עובדת היותם גמלאים על ידי כך שהם מספרים כאילו שהם עוד עובדים אבל חלקית או פרטי או במסגרת זו או אחרת וכו״.

     

    אני מכיר מעט אנשים שפתחו תחביב אחד או יותר, שמעבר להעברת הזמן הפנוי שלהם בעיסוק (לעיתים כתרפיה אישית), הוא בעל פוטנציאל אמיתי לעידוד הלמידה והיכולות הקוגניטיביות. וכאן קבור הכלב. המוח שלנו מתנוון עם הזמן. כדי לתפעל אותו לאורך זמן חייבים לאמן אותו, חייבים להכניס אותו לאימון כמו בחדר כושר. זה מה שרוב האנשים לא עושים אבל חושבים שעושים על ידי אימוץ של תחביבים מסוגים שונים שלא תורמים כמעט כלום לתפעול היכולות הקוגניטיביות של המוח.

     

    מה שאני מכיר היטב זה שני סוגים של אנשים. אלו שבורחים מעצמם, שאינם יודעים מה להתחיל עם עצמם כשמתפנה להם זמן. אלו נעים בתזזיות לכל עבר. פה טיול, שם הצגה, סיבוב בקניון וגיחה למסעדה. אלו אנשים שנעים בעקרון במעגל קסמים סגור. הדברים חוזרים על עצמם, אפקט הלמידה  (ולא ברמה של איסוף מידע אלא ברמה של עיבוד ידע) הוא נמוך, ומה שנשאר זה אולי הקטע החברתי אם כל זאת נעשה עם אחרים, אבל לעיתים יותר כבריחה מהבדידות והריקנות מאשר העשרה רגשית.  הסוג השני יותר גרוע. אלו אנשים שהמעגל הסגור שלהם מקבל קביעות. כל ששי קולנוע וכל ערב שלישי מסעדה ויום ששי משחק מטקות בחוף הים. כל זאת יכול היה להיות בגדר של תחביבים קבועים שחלקם חוייתיים וגם חברתיים ברמה של הנאה וכדבר חיובי אילולא העובדה שזה מה שיש והשאר ריקנות.

     

    למידה לא מסתפקת בפעילות גופנית וחברתית, בחוויות חזותיות וקשב. למידה היא משהו אקטיבי אישי. מאמץ שכלי והתמודדות קוגניטיבית עם הסביבה עם יצירתיות ורכישת מיומנויות בתחומים שונים. למידה היא אוניברסיטה של הראש, ספסל לימודים בלי שעון עצר, מתקפה נוירונית על כל נושא שדורש מחקר, הכרה ותודעה. הנושאים הם תוצרים של תחביבים. רק בדרך זו ישאר המוח שלנו למרות הניוון המתמיד פעיל להזנת המסה שנשארת עם מספיק פוטנציאל לפיתוח יכולות קוגניטיביות גבוהות.

     

    השילוב המנצח של התחביבים, הוא החיבור של שני סוגי תחביבים, של אלו שתורמים לגוף ולנפש ולהנאה גרידא עם תחביב אחד או יותר אתגרי למוח!

     

    ולאלו שחושבים שפתירת תשבצים או סודוקו הם הגירוי השכלי הנדרש, הדבר היחיד שהם יכולים לצפות הם תחורים מישיבה מרובה במיוחד בשירותים.

     

     

    ומה התחביב שלי? 

     

    בטיסות אף פעם לא הרגשתי בנוח. לא ידעתי מה מתרחש בתא הטייס ואיך דבר ששוקל טונות עולה לאוויר עם יכולות טיסה מדהימות. החלטתי ללמוד על טיס והטסת מטוסים בעזרת סימולטור שרכשתי. נפתחתי לעולם שלם של אווירונאוטיקה, של רכישת ידע לגבי ניווט, מערכת בקרת טיסה, קשר, אלקטרוניקה ועוד ועוד. היום אני יכול להגיד על התחביב הזה שהוא אתגרי מאוד שהוא מזון מלכות למוח שלי, שאין סוף לאפשרויות הלמידה שנפתחו בפני ואין גבול לפיתוח הקוגניטיבי. ומצד שני אני רוקד מאז שאני מכיר את עצמי ובנוסף לחדר הכושר של המוח אני מאמן במכון כושר גם את הגוף והשרירים נגד הניוון הפיזי. והשאר בריאות ועוד פעם בריאות.


    http://ilankrt1.blogspot.co.il

    דרג את התוכן:
      4 תגובות   יום שני, 26/3/12, 15:34

      ''

       

      למען הגילוי הנאות: אני אוהב ריקודים סלונים ורוקד אותם 3 פעמים בשבוע.


      בשבת התקיימה תחרות לאליפות ישראל בריקודים סלוניים ברמת חובבנים. מי שנכנס למתנ"ס לצפות ברוקדים, היה חושב שהוא נמצא באולם שמיקומו לא בשכונה המעט בעייתית בחולון, אלא בעיר כלשהי ברחבי רוסיה.

       

      רקדנים ורקדניות, בלרינות קטנטנות עם שמלות נשף וילדים עם מקטורן עניבת פרפר ושער מרוח בג"ל ומשוך לאחור. קבוצות של מתחרים מגיל 5, כן קראתם נכון, ועד לנערים ונערות בגילי ה- 20 וגם כמה סניורים לקינוח.

       

      95% מהם רוסים. השמות רוסיים, המראה הוא של ילדים יפים רוסיים, ובמיוחד תרבות ההתנהגות באולם רוסית. מראה יוצא דופן של ילדים מכל הגילאים מסתובבים בשולי רחבת הריקודים, הקטנים משחקים, האחרים מתאמנים לקראת התחרות, כולם מצוחצחים, מצחקקים, נרגשים והכל מתנועע וזז במין רוגע כהמולה שקטה. אין ריב וצעקות, אין אמא שעומדת כמפקד וצורחת על הילד, אין אפילו מכשירים ניידים ליד האוזן. תרבות התנהגות שלא רואים כמותה ביום יום.

       

      הארגון של התחרות מתקתק, במבטא רוסי כבד נקראים המתחרים להתייצב לסבב הבא. מיד נעמדים המתחרים הקטנים בפינה המיועדת, צועדים פנימה לרחבה, מתמקמים, עומדים ביציבה נהדרת זה מול זה, מתחברים ומתחילים לרקוד. יופי, אסטתיקה, צבעים ותנועת מחול נהדרת מושכים את העין. ריקוד נחשב לספורט הכי בריא שיש בגלל השילוב המנצח של תנועה, יציבה, חשיבה וריכוז (לאופן ביצוע הווארייציה), מוזיקה, קואורדינציה עם בן או בת הזוג וגם חברותא.

       

      על הטריבונה יושבים ההורים שמשקיפים במתח על הילדים המתחרים שלהם. הסבתות הצטרפו עם סלים של אוכל והילדים עולים מדי פעם לאכול ולשתות כי המאמץ גדול. מדי פעם פולחות קריאות עידוד ברוסית את האוויר. הכל זע ונע בנעימות.

       

      לסיום התחרות נקראים כולם למצעד הרוקדים לפני קבלת הפרסים. אין צעקות ודחיפות וגם הקטנה ביותר שראיתי, בקושי בת 5 נכנסת לשורה במקומה אחרי שזיהתה את המספר שלפניה ויודעת בעל פה את המספר שלה. הכל מסתדר בלי סדרן וצועד לרחבה. כל מי שמקבל את אחת מהמדליות הרבות עושה סיבוב, קד ופונה למאמן שעונד אותן לצווארו. ילדים ונוער מאושרים וגאים על עצם השתתפותם באירוע וכמובן ההורים הצוהלים של הזוכים.

       

      החלום שלי, הוא נוער הישראלי שלומד ריקודים סלוניים ורוכש גם את תרבות ההתנהגות של הרקדנים בבתי ספר. אגב תרבות ההתנהגות הזו היא לא רק נחלת הילדים הרוקדים ממוצא רוסי. אפשר למצוא תרבות זו בהרבה מאוד ארצות אחרות. אבל אם העולים מרוסיה הנחילו לנו משהו טוב, למה לא ללמוד מהם, לאמץ ולשנות דפוסי התנהגות וגם להנות מהריקוד? 

      דרג את התוכן:
        20 תגובות   יום ראשון, 7/8/11, 15:10

        על רקע המחאה החברתית הגואה יש לי גם נושא מחאה שנוגע ל"קפה דה מרקר”.

         

        ההפרטה שעליה כתב דויד גרוסמן, הפרוט לפרוטות של סולידריות, אחריות חברתית, ותחושה של השתייכות לעם אחד, הפכה מזמן להיות גם נחלת הקפה.

         

        איך יכול להיות שהצעירים קמים ומוחים ורוב אנשי "הקפה" ממשיכים לאכול סושי, לדפוק ארוחות במסעדות יוקרה, לגלות אדישות מוחלטת למה שקורה ברחוב ולא רק ברוטשילד?

        כתבתי רוב, ואכן הפוסטים המעטים והתגובות הבודדות הם הוכחה לכך!

         

        נפשי סולדת מקפה של בורגנים יפה נפש שמתבכיינים על כל ליריקה מזויפת על פיוטיות בגרוש כאילו נפשם ברוחם, מלאי רחמים עצמיים ושובל של נוסטלגיה מעל שדה פרחים נבולים.

         

        אלפים של מתפקדים בקהילות שונות מגלים אדישות מקוממת, ששום נושא חברתי מרתק יכול להרימם מהכורסא. כמה נושאי דגל, מנהלי קהילות וקומץ קטן של פעילים מסביבם עומלים להחיות את מה שמת מזמן. הסממן החברתי של "הקפה" אינו יוצא מן הכלל, ובמילים של גרוסמן "הפסקנו לדבר זה עם זה, ובוודאי שהפסקנו להקשיב (ולכן גם להגיב א.ק.), כי איך אפשר באווירה הזאת - תפוס ככול יכולתך – שלא להשתלח זה בזה ולחמוס... איש לנפשו ואיש לגורלו".

         

        ב"קפה" אין דיאלוגים. המונולוג הוא התחליף למי שמדבר עם עצמו בכתיבה שפורסמה לאחר. ואיך פותחים מונולוג? יושבים ומחכים שמישהו יביע משהו כפתיח למונולוג עצמי. זה מזכיר לי את הסיפור של יאיר לפיד שחובש כיפה פגשו ברחוב ואמר לו שהוא רוצה לשאול אותו שאלה “מה דעתך על הכיבוש”. יאיר ענה, אתן לך תשובה בתנאי שלא אשמע את תגובתך לתשובתי, “אני נגד”. חובש הכיפה נדהם, שאל וקיבל תשובה, ומיד ניסה לדקלם את משנתו, כי הרי התשובה לא עניינה אותו אלא אמורה הייתה לשמש כפתיח למונולוג שלו. יאיר היסה אותו, הרי אמרתי לך אינני מעוניין בדעה שלך, והלך.

         

        ה"קפה" הוא קפה של מונולוגים, של בורגנים, של סושי וסיגרים (הקבלה לנרגילות). הדיאלוג נמצא כיום במרומות אחרים, בפייסבוק, ברחובות, בשדרות ובאוניברסיטאות. הבנתי שמדה מרקר והקפה שלו לא תצא תנועה וגם לא מחאה, רק אנחה והתמסרות למטמטמי חושים למיניהם למשככי מציאות כדברי גרוסמן.

         

        אני מרגיש מרומה, אבל האשם הוא בי, שלא ראיתי בזמן הנכון שאני כותב לקפה ובפועל מנהל מונולוג עם עצמי. אכן ברור לי גם פוסט זה הוא גם מונולוג ואולי האחרון. אולי עם תנועת המחאה החברתית יפתח גם לנו הלא יותר צעירים חלון לדיאלוג אמיתי עם המציאות שלנו - במקום אחר.

         

        האם מישהו בכלל הרגיש שדרכתי לו על היבלת ?!

         

        דרג את התוכן:

          פרופיל

          יקה1
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          שנה טובה לכולנו

          תנועה ירוקה