כותרות TheMarker >
    ';

    פיד RSS

    סיעור מוחות

    ארכיון

    ארכיון : 8/2009

    8 תגובות   יום שישי , 21/8/09, 17:38

     

     

    מימד הזמן

     

     

    בנימין ליבט הוא אחד מהמדענים שנגעו בקצה החם של הקונצנזוס המדעי הקלאסי לגבי חקר המוח ומשמעות הזמן שלנו ונכווה. הניסויים שלו עם תגובות המוח לגירויים הזעיקו הרבה מדענים לתגובות למה שנראה בלתי נתפס במסגרת חוקי הפיזיקה, הלוגיקה וחקר המוח. פולסים חשמליים שונים על העור של נבחנים הראו כולם שלא חשוב איזה מתח או תדר, הגירוי אמור היה להמשך בערך 500 msec לפני שהנבחן נעשה מודע לו. עקרונית זה לא מפתיע אותנו שיש עיכוב מסוים בין אירוע והפיכתו למודע. ההפתעה היא יותר לגבי משך הזמן 500 msec, הם חצי שנייה ! ברור לנו שאנשים שנדרשים לתגובות עקב אירועים מגיבים הרבה יותר מהר. אם היינו חייבים לחכות את אותה חצי שנייה לא היינו יכולים למשל לשחק טוב (או בכלל) טניס , או להגיב לאירוע חריג מסוכן בנהיגה. www.consciousentities.com/libet.htm

     

    התאוריה של ליבט הייתה טעות מדעית. הוא הסיק לגבי התגובה המהירה שהיא תגובה לא-מודעת שקודמת להווה המודע שאנו חווים. זה משאיר אותנו עם הספק, שאם הלא-מודעות הקודמת בזמן היא מציאות, אזי נמצא עצמנו על מגרש הטניס חובטים בכדור לפני שאנחנו רואים אותו מתקרב ומבלי מחשבה להיכן במגרש היריב אנחנו רוצים לחבוט אותו. ליבט הניח שמודעות מודעת מיוחסת סובייקטיבית אחורה בזמן. כלומר אנחנו במודע תופסים גירוי כפי שקורה באותו רגע כהווה שנרשם בעליל באופן לא מודע, אפילו אם הוא למעשה עוד לא נכנס למודעות שלנו עד לאותה חצי שנייה.

     



    המסקנה המתבקשת היא שאנו בעצם מתנהלים בזמני אי-מודעות בעוד שההווה שאנו חווים הוא רק השתקפות של עבר בהפרש של חצי שנייה. הטעות הבסיסית של ליבט משקפת את הטעות הבסיסית של כל המדענים שמשקפים את פעילות המוח מבחוץ, על ציר זמן של משקיף חיצוני ואין להם שום גישה לתהליך שמתרחש במוח עצמו - הבו-זמניות של הכרה ופעולה או קבלת החלטה. לכן יש קודם כל לנתח את מושג הזמן ברמת המודעות ומשם לשאול כיצד אותו זמן מתממש בתפקוד המוח.

     _________________

     

    זמן תמיד נתפש תמיד כהווה. ההווה הזה מציג עצמו ברמות קיימות שונות, במשכי זמן קצרים וארוכים של פסקי זמן, כמו בזמן מוזיקלי. שנית, ההווה הוא התנסות דרך חוויות שונות, פרויקטים, זיכרון וכ"ו, שהם תמיד אקטואליים. אלו מראים מדוע זמן הוא משהו רגיש מאז שהמפלט להווה מהווה חלק של ההווה. כאן מופיע שחקן נוסף, השפה, במיוחד עם זמנים שונים. אלו משמשים לביאור הווה קצר וארוך, פרויקטים וזיכרון. הם יוצרים בדרך זו קומפוזיציות של התנסויות ההווה והתפיסה שלו. קומפוזיציה זו היא שיוצרת את הזמן של כל אחד.

     


    ישנם ארבעה שלבים בקונסטרוקציה זו:

     

    1 ההווה הנוכחי נראה כישות סגורה

     

    2 המלטות לעבר הרף-עין אחר, עתידי, נלקח בחשבון כמעבר שקשור להווה

     

    3 זמן עבר של פעלים מביא ליצירת הדמיה של הרף-עין אחרים שמכונים רגעי העבר.

     

    4 הטבע המעברי של ההווה מוביל להארכתו לרגעי עבר מדומיינים עם נוכחות עבר מקושרת.

      

    מכאן נובעת התמונה של זמן שעובר, היכן שכל הרף-עין יוצר לידה של אחד אחר שהוא כבר מכיל אותו בתקופת הוצרותו. זהו הזמן התורשתי ששוכן ביסוד ההיסטוריה, איך שהוא מורגש על ידי כל אחד.

      

    כדי להבין באופן מדעי את המעבר של הזמן ואת ההווה, הכרחי לנתח את הכלי שדרכו ההתנסות נותנת לנו גישה אליהם. זו בדיוק הגישה האופרטיבית שנלקחה על ידי תורת היחסות והפיזיקה הקוונטית. כאן הכלי היחיד הידוע היא השפה הטבעית. לכן הכרחי להתחיל עם ניתוח מינימלי של איך זה עובד. הנקודה העיקרית היא שכל הצהרה נעשית על מה שעליו נאמר ומה שנאמר עליו. על ידי זה היא מציגה עצמה כאילו שאומרת משהו לגבי אובייקט חיצוני קדם-קיומי. אבל אנחנו מעולם לא מתנסים באובייקט עצמו. התנסות מציעה רק תחושות,תפיסות ומילים לדבר על התפיסה של משהו.

     

    בהקשר זה, אחת מההצהרות הראשונות של של קאנט בביקורת הסיבה הטהורה מסכמת באופן לא רגיל את המצב: אם כל הידע שלנו מתחיל עם ההתנסות, זה לא מוכיח שהוא נובע כולו מההתנסות, מכיוון שזה יכול בהחלט לקרות שהידע שלנו עקב התנסות הוא תערובת של מה שאנו מקבלים מהתחושות שלנו ועל מה שיכולת הידע שלנו מייצרת בעצמה: תוספת שאנחנו לא מבדילים מהנתונות הראשיים, עד שתשומת הלב שלנו לימדה אותנו, אחרי תרגיל ארוך, לפרק אותה מהם.

     

    נסכם אם כן, שפה מדברת בצעד שני על דברים שהיא מציגה, לאחר-מכן בזמן אי-לינארי, כמשהו קדם-קיומי, אבל שלמעשה בנה עצמו בצעד ראשון.

     

    בדיוק רב יותר, שפה לא בונה אובייקטים מתפיסות, אלא תכונות של אובייקטים, שמשמשות זו אחר זו לבניית האובייקט שיש לו תכונות אלו. תכונות פיזיקליות של אובייקטים הם, כפי שנבנו ממושגים לוגיים, נושא לכללים לוגיים שאוכפים עליהם אילוצים. אילוצים אלו מובילים לרעיון של סולידיות, יציבות, מציאות, והופכים תפיסות למשהו שונה מהזיה.

      

    פיזיקת הקוונטים מביאה למעשה נקודת מבט חדשה, בכך שהיא מראה שתכונות האובייקטים אינם "יציבות": לאחר ניסויים נשנים לא קבועים, הן יכולות לקבל באופן אקראי ערכים שונים.

     

    הרעיון של "לאחר מכן" הוא ביחד עם תורת היחסות או תורת הקבוצות אחד מהחידושים התפיסתיים הגדולים של המאה ה-20. רעיון זה ניתן לפורמליזציה תודות לתורת הקבוצות הלא סטנדרטית:

     


     

    המבנה שהושלם של הרף-עין הראשון  t1   דורש הרף-עין שני  t2 . בניית ה"לאחר-מכן" הזה מכילה בין היתר את העבר.

     

    העבר הוא כמו כל דבר תוצר של בנייה. אבני היסוד של הבנייה הזאת הם מצד אחד זיכרונות ואובייקטים שנקראים "רשומות" , ומצד שני השפה הטבעית. זיכרונות ורשומות הם תמיד התנסויות אקטואליות שטופלו על ידי השפה ובמיוחד על ידי זמני העבר של הפעלים. השפה הטבעית ניתנת מראש והיא לא מוסקת מההתנסות. רשומות הן רק לאחר-מכן, תודות למילים, רשומות של משהו.

     

    לסיכום רק השפה הטבעית מסוגלת להוסיף את התערובת של הרף-עין עם הממד הגנטי שלו, המושג של היסטוריה. אז  מתי "זמן" התחיל? התשובה היא, שלא הייתה התחלה אמיתית מכיוון שיש רק הווה, רק ה- “לאחר-מכן" מתחיל כשהוא ממוקם באופן שרירותי בכל מקום שהוא. הסתמיות הזאת של ההתחלה מוסבר טוב על ידי הביטוי "ערפלי זמן",  זמן שהוא כל כך מזמן שההיסטוריה שלו אינו ברורה יותר, כאילו אבדה בערפל.

     

    כל אחד מאתנו, בכל רגע, מתנסה ישירות באופי האמיתי של ה- לאחר-מכן. אבל,  בגלל הבראשיתיות של הזמן כערפלי, אנחנו לא יכולים לבטא את ההתנסות שלנו במילים. אז אנחנו מרצים את עצמנו עם התיאור הבא: למה שאני מודע הוא לגבי דואלי, היותי עכשיו, ומשהו שעם העמדה הזמנית שלו חומק הלאה. בדרך זו מתעורר תמיד משהו חדש שנמשך ומשתנה כל הזמן.

     

    _________________


    משפט מפתח: ברגע של מודעות העכשיו, ההווה, אנחנו מודעים להחלטה שקבלנו, שנוצרה בזמן קוונטי. מודעות זו לגבי ההחלטה שלנו, היא מסע זמן לאחור, כאילו שההווה שלנו נמצא כבר בעבר, כלומר, המודעות יוצרת חזרה בזמן כפידבק למה שהיא מודעת לו.

      

    _________________


    מעמדה מוצהרת זו ועל בסיס הרעיון של "לאחר-מכן", נשאלת השאלה לגבי זמן ומודעות בהקשר לפעילות המוח  והסופר-פוזיציה הקוונטית. מסתבר שמודעות יוצרת "זמן". לא רק שנקודת הזמן של "להפוך למודע" מייצגת את רגע ההווה, האינפורמציה הקוונטית הקדם-מודעית שמתממשת בקריסה להווה כוללת "חזרה בזמן". אנחנו חווים את ההווה למרות עיכובים זעירים בהתנסות החושית שלנו.  באותם עיכובים, שהמדען המרוף מתאר על ציר זמן של 25 msec, זורמת אינפורמציה ברמה הקוונטית לשני כיווני זמן "קדימה ואחורה" ! בעוד שאינפורמציה ברמה הקלאסית זורמת חד-כיוונית, קדימה.

      

    ראה מאמר שלי Cognition and Volition 2009 http://web.me.com/ilankrt/Ilan/My_Research/My_Research.html

     

     

     

     

    Figure 4. A sequence of OR conscious events occurring every 25 msec (consistent with brain activity at a frequency of 40 Hz). Pre-conscious quantum information reaches OR threshold (by E=h/T) resulting in an instantaneous conscious "NOW" which sends quantum information in both "forwards and backwards" time directions. Classical information (working memory, the "specious present") travels only forwards. Thus conscious perception of the classical world flows in a forward direction only.. Stuart Hameroff ,www.consciousness.arizona.edu/hameroff.

     


    העולם שאנו חווים כמשהו רציף הוא למעשה כמו בסרט סדרה של תמונות שמוקרנות במהירות זו אחר זו. כל התהליך הזה שבעיקרון הוא קפיצה מנקודת הווה אחת לאחרת בזמן ובמרחב קוונטי יוצרת אצלנו אשליה של זרימה של הזמן.


    דרג את התוכן:

      פרופיל

      יקה1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      שנה טובה לכולנו

      תנועה ירוקה