כותרות TheMarker >
    ';

    פיד RSS

    סיעור מוחות

    ארכיון

    ארכיון : 11/2011

    2 תגובות   יום חמישי, 17/11/11, 17:26

    המחאה החברתית הייתה נסיון הבלימה האחרון לפני שהרכבת מתחילה להדרדר במדרון. אני כותב הייתה מכיוון שגל המחאה שהפך לצונאמי שטף את כל הארץ אבל עכשיו ים המחאה חוזר למצבו היום יומי. תגידו יום יומי רגיל, לא כך, יום אחר יום של אי שפיות.

     

    יום "רגיל" של אי-שפיות: מהעיתון של היום, יום חמישי 17.11.

    הממשלה מנסה לכופף את זרוע הרופאים המתמחים בעזרת בתי המשפט, לפטר רופאים מומחים, מנהלי מחלקות, כהתראה למי שיעיז לקום נגד המערכת המסואבת של שרי הבריאות והאוצר. הממשלה היא שעושה זאת לחולים שאין מי שיטפל בהם, על גב הרופאים ששכר השעה שלהם נמוך מזה של העוזרת בבית, והרופאים לא רק מדברים על שכר אלא על איוש מתאים ואחראי בבתי החולים.

     

    הפוליטיקאי בן-אליעזר, קם מן המתים, רץ לבבא סלים לברך על הנס, וכבר התאושש ופוצה את פיו הגדול, להמיט עלינו מכה בבטן הרכה שלנו, במערכת היחסים העדינה שלנו עם מצרים בזמנים אלו. איזה בן-אדם שפוי יצא בימים אלו לחרחר מלחמה, להשמיע קולות צורמים על האפשרות לעימות עם שכנתינו, המדינה, החזית שכה חשובה לנו לשלום, גם אם הוא שלום קר.

     

    האוטיסט במשרה, ברק, מודה בפני קבל עם ועדה שגם הוא כאירני היה שואף לפצצות אטום. על מה הוא חשב? האם זה לגיטימי לרצות להפוך למעצמה אטומית, האם יש לו הבנה לרצון זה? האם הוא שוקל תקיפה למרות הרצון המובן או מכין תשובה למקרה של אי תקיפה בגלל רצון מובן, ומה הוא עצמו בכלל רוצה? אנחנו עומדים היום לפני סכנה של הרס עצמי במקרה שנתקוף באירן ומדברים על רצונות ולא על רצינות ואחריות וסתימת פיות ומדיניות שקולה.

     

    הנאנסות אינן יודעות נחת. הן חשבו שאחרי שבית המשפט העליון חתם על הצדק, קצב ילך לכלא ושירקב. אבל במדינה לא שפויה, ידו של החוק קצרה מלהתמודד עם כל השטיקים המסריחים של בעלי שררה בעבר ובהווה. שלשום הוא אנס, אתמול הוא תקף את כל מי שמסביב ואת התקשורת, היום הוא חותר בתקשורת שתקף לחנינה מכחיש ומצטער על מה שלא עשה. הלוגיקה של האי-שפיות הופכת שכיזופרניה מוסרית לדבר מקובל בחברה.

     

    צה"ל טרוד מעל הראש בעניינים אסטרטגיים ממלכתיים. במקום שצמרת הצבא תתעסק בבטחון המדינה, היא מקימה וועדה שמתדיינת בשאלה האם יש פטור מהופעות באירועים רשמיים לחיילים דתיים במידה וזמרות מופיעות. במדינה שפויה יש הפרדה בין דת למדינה, יש גבול לתעללולי הפנאטים הדתיים. אצלנו אי השפיות הדתית הולכת ומתגברת וחודרת לקרביים של החברה ורוב העם שותק. ומי לא שותק בתוך כל האי שפיות, החרדים במאה שערים, הם יוצאים בפשקווילים נגד הקונקורנציה שצמחה להם מבית, נגד נשות הטאליבן.

     

    הכנסת מעוז האי שפיות הפוליטית עסוקה בלכרות את ענפי הדמוקרטיה האחרונים שנשארו על גזע העץ הישראלי. חוקים שלא היו מביישים כל מדינת אפרטהייד נחקקים בהנף יד. ובתוך כל זאת לא נחסכות לנו פניני תרבות הדיון כשחברת כנסת זוכה למחמאה "את אפילו לא בהמה". ובכל זאת יש לכנסת ולממשלה על מה לחגוג. היום פורסם שהצטמצם מספרם של הילדים ובני הנוער העניים ועומד על פחות מ- 850.000. במדינה שפויה יש וועדות ללחימה בעוני ותקציב חברתי, במדינה לא שפויה כשלנו יש דו"ח עוני וטייקונים שחולבים אותנו עם חלב וגבינה, עם מונופולים וגזילת כספי הפנסיה.

     

    יונתן יבין כותב לנו היום בטור האישי: “בעוד 40 שנה, מי יחיה במדינת ישראל? מי יישאר כאן, עם הריבוי החרדי והערבי האנטי-ציוני, עם השתלטותם של גורמי קיצון על סדר היום של ציבור (שפוי א.ק.) בן ערובה, עם חוקים לאומניים נתעבים שבאשת פאשיזם ברורה מתמרת מהם? …. מי באמת? 

     

    ''

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שלישי, 1/11/11, 17:26

      משחק מכור קורא פרופסור רוברט רייך לאי השוויון הכלכלי המתמשך ששוחק ומוחק את מעמד הביניים. אפשר להתאמץ יותר בעבודה ולהעלות את התפוקה האישית, אפשר לעבוד יותר שעות נוספות שרובן ללא תשלום, שום דבר לא יעצור את הירידה היחסית ברמת החיים מול העושר המצטבר בידי מעטים.

       

      בתחילה יכול היה אחד מבני הזוג ממעמד הביניים לפרנס בכבוד את המשפחה. ואז בא הקיפאון בתנאי העבודה שחסם למעמד הביניים את האפשרות להתקדם, לקבל תנאי עבודה טובים יותר, להרוויח טוב יותר ולהשתלב כצרכן במערכת הצמיחה הכלכלית. המשמעות היא שנפתח פער הולך וגדל בין מה שמעמד הביניים מרוויח ומה שהוא מוציא.

       

      בשלב הבא יצאו שני בני הזוג לעבודה כקומפנזציה של השחיקה באיכות החיים וכדי לסגור פערים באי השוויון ההולך וגדל. אבל במשחק המכור הם נותרו ללא כל הזדמנות. כתוצאה מכך וכשלא גומרים את החודש עם השכר המשותף וכשהמונופולים שבשליטת הטייקונים מעלים את מחירי המצרכים הבסיסיים בארץ לרמות מטורפות, לא נשאר אלא להיכנס לחובות שמצטברים במהלך השנים.

       

      עם חובות אלו אי אפשר לשמור לאורך זמן על רמת חיים נאותה. חייבים לחסוך. כוח הקנייה של מעמד הביניים ממשיך להשחק. השגשוג הכלכלי לכן עובר מעל לראשם היישר לכיסם של העשירונים העליונים. מכאן, אם לא מצליחים לעבור מעל פני קרש הקפיצה עם אקזיט הייטקי למעלה, לבעלי המליונים, בני מעמד הביניים מתקרבים יותר ויותר לסקאלה של העשירונים התחתונים.

       

      את הפרופסורים לכלכלה במגדל השן שלהם זה לא מדגדג. גם אלו שעלו על גל המחאה כמומחים לאלטרנטיבה כלכלית-חברתית יודעים לדבר יפה עד שנוגעים בציציות הטלית שלהם. כך למשל אומר פרופססור ספיבק, שמלמד כלכלה בבן-גוריון ועומד בראש צוות המומחים שהקימו ראשי המחאה, על הצורך בשינוי דרסטי בתוכנית לימודי הכלכלה לאור המשחק המכור: “עם כל הכבוד לאירועים האקטואליים, העולם האקדמי לא צריך להיות עיתון.. אנחנו לא צריכים לעקוב אחרי האקטואליה" נראה שלדבריו האקטואליה צריכה לעקוב אחרי התיאוריות ההזויות של הכלכלנים שגם אחראים ישירות למשבר מעמד הביניים.

       

      הזויה גם האימרה של פרופסור זעירא, שגם הוא בוועדת המומחים, שיוצא כנגד הטענה שהכלכלנים האקדמיים הם אלו שיצרו דו-שיח כלכלי שאינו מביא בחשבון את הצרכים האמיתיים של החברה ובכלל זאת של מעמד הביניים. לטעמו גם לבעלי הטייקונים שלכיסם זורם הרווח הגדול מפרי עמלו של מעמד הביניים חשוב גורלה של החברה הישראלית. אם כך פרופסור יקר, למה אתה יושב באהלי המחאה וכנגד מי אתה יוצא, רק כנגד תלמידך, המילטונים בשרות הממשלה ובבנקים? ומי אחראי באמת למשחק המכור לדעתך?

       

      בואו ונראה לאן הביא אותנו המשחק המכור. המדד המרכזי למצב שלנו מראה כמה עשירים 20% מהעשירים ביותר מ- 20% העניים ביותר:

       

       

      ''

       

       

      התמונה ברורה, בהשוואה לארצות מפותחות אנחנו מהארצות עם פער המעמדות הגבוה ביותר, פי 6.8 ! פה לא מדובר רק בטייקונים, יש בישראל מספר גדול של מליונרים שהולכים ומתעשרים על חשבון המעמד הבינוני והנמוך בפרופורציה אנטי סוציאלית ואנטי חברתית.

       

      ברמה החברתית, אותו משחק מכור שגרם לאי השוויון החברתי שחק את הסולידריות החברתית שהייתה במדינה בראשית דרכה:

       

      ''

       

      כתוצאה מכך נוצר מצב של אי אימון, של תחרות קפיטליסטית חזירית ושל אגואיזם אישי. במקום משחק ה- win-win כששני הצדדים יוצאים נשכרים, מנסים להתעלות אחד על חשבון השני.

       

      המשחק המכור פוגע לא רק במבוגרים, הוא נוגע גם ובעיקר לילדים בחברה שלנו. מדד אי השוויון ביחס לרווחת הילדים שם אותנו במקום כמעט האחרון:

       

      ''

       

      הסיפורים על ילדים רעבים, מוזנחים, חסרי אמצעי למידה ויכולת להתמודד עם בגרותם הוא סיפור טראגי של חברה שחרטה על דיגלה את גידול הילדים כברכה להורים, למשפחה ולחברה. אלא כשגם מעמד הביניים מתקשה לעמוד במטלת הכלכלה והחינוך של הילדים נוצר סיר לחץ שאת תוצאותיו אנו רואים היום כמחאה חברתית.

       

      אינדיקטור אחר למצב החברתי במשחק המכור הפתיע אותי למדי. שיעור היושבים בבתי סוהר בישראל הוא מן הגבוהים בהשוואה לארצות העולם המפותח:

       

      ''

       

      במחשבה שנייה אמרתי לעצמי שאין כאן שום פלא כשמהנשיא לשעבר ועד לחמולות הפשע המאורגן וגנבי המכוניות מטירה ומהשטחים, נפרשת יריעה רחבה מאוד של פשעים הנובעים גם ובכלל ממניעי בצע כסף. חברה שמכרה את עצמה לעגל הממון שברה את לוחות הברית החברתית לא רק בקצוות שלה אלא הרסה והורסת את עמודי התווך שנישאים על ידי מעמד הביניים.

       

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        יקה1
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        שנה טובה לכולנו

        תנועה ירוקה