כותרות TheMarker >
    ';

    פיד RSS

    סיעור מוחות

    ארכיון

    ארכיון : 9/2011

    1 תגובות   יום שישי , 30/9/11, 16:07
    ''

    רדיו אהלים

     

    רדיו אהלים הוא מיזם חברתי שמשדר לתנועת המחאה 24 שעות ביממה מוזיקה, שירי מחאה, קטעים מדיונים, הרצאות ושידורים חיים מהפגנות. 

     

     

    לכל מי שיש חומר אודיו שרוצה להעלותו לשידור מוזמן להעלות את  קובץ האודיו בדף שלנו והוא ישודר. 




    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שישי , 16/9/11, 00:28

      מעבר לשאלה מדוע המחאה החברתית דועכת חייבים לשאול, איזו צורת התארגנות עממית דמוקרטית יכולה להוציא את העגלה מהבוץ. בעוד עשרות מני ארגונים צצים מדי יום בפייסבוק בשאיפה לקחת את הבכורה, חסרה פרספקטיבה שמאחדת את כל הפעיליות ומתעלת אותה לתוך אופוזיציה אחת גדולה וחזקה, חוץ פרלמנטרית שנותנת את המסגרת האופרטיבית למה שנקרא קול העם.

       

      1 אינני שותף לדעה של רבים מהפעילים לגבי כאוס "יצירתי", יש מאין או תיאוריית המפץ הגדול. המאבק כיום לא מתנהל בצורה שמצביעה על סדר מסויים, אלא על התפלגות לפלגים שלא זורמים לנהר אחד. קבוצות קמות לפרקים עם רעיונות אזוטריים לגבי התארגנות ומסגרות פעולה, כמו איידמוס, ערבות הדדית, real democracy now, פעילי החצר האחורית וכו" שלקוחים כרעיונות של ארגונים גלובליים או שצמחו מתוך יוזמה ספונטנית רגעית. על פניו זה נראה מאוד יצירתי, אבל בהסתכלות קרובה יותר, לרוב אלו אותם פעילים במתכונת שונה, קבוצות קטנות ששואפות להתבדל ובעקיפין חותרות לסוג של למובילות. ומכאן מתחילה ההתפלגות של כל אחת מהן והאמת שלה והדרך שלה. המשותף לכל המצעים שקראתי עד עכשיו היא הנאיביות הפוליטית הבולטת, חוסר חשיב תאורטית ויכולת למידה מנסיון העבר ושל אחרים בהגדרת משחק הכוחות הפועלים בחברה. אידיאליזם ילדותי מול מציאות שלטונית כוחנית שדורשת מענה ריאלי, כוח חוץ פרלמטרי מאורגן כדובר בקול אחד ואחיד של העם.

       

      2 הפיצול. אני רואה בשטח את הפיצול כבר היום. אבל לא רק הפיצול מפחיד אותי, אלא אותה פעילות של אקציוניזם ספונטני שמבזבז משאבים יקרים שמביא בסופו של יום לתסכול ואובדן כוח התמדה. על מה שכתבתי לגבי המחאה הדועכת קבלתי תגובות ברוח זו גם מהפעילים המובילים.

      הם עצמם מתחילים לבטא זאת בבירור, להתכנס להליך של חשיבה מחדש. הרוב מפחד לעצור פן יאבדו תנופה וממשיכים לחלום מהביזור היצירתי של "תנו לאלף פרחים לפרוח" כל אחד בצבע שלו. מאוד כואב לי להציג את האמת הזו, אבל הי הופכת מיום ליום ליותר הזויה. כבר רוצה מישהו להעמיד את הפוליטיקאים אל הקיר וקורא לאלימות ואין מי שיוצא נגדו, השני רוצה להאג לדרוש כספי שילומים מהממשלה והשלישי מנסה להוריד את התנועה ל- Underground שלו. ואם רוצים בכל זאת לאחד את השורות אז הדיאלוג בפייסבוק לא מספיק, צריך תפוצות מיילים גדולות, ששם כל אחד מדבר עם כולם וכולם מדברים עם כולם וכל אחד נשאר עם הכולם שלו לבד, כי הכי הזה מתאים לארגון פנימי של תנועה חברתית גדולה עממית כמו שהטייפרקורדר לשידורים ברשת. עם הפיצול הכאוס הלא יצירתי חוגג והרכבת ממשיכה לדהור לקראת הזחיחות והדעיכה.

       

      3 מתוך כל הבלגן הלא יצירתי עולים לעתים רעיונות מאוד ריאליים שרובם מתמוססים בים של דיונים שרובם עקרים. הרעיון שעליו שמעתי בימים אחרונים של "חברה לתועלת הציבור" כגוף חוקי-משפטי מסוג שונה, שהועלה על ידי עורכת דין שקשורה למחאה , נראה לי בניגוד לשאר כמסגרת ארגונית יישומית. זהו לעניות דעתי נושא רציני לדיון בין פעילי המחאה.

       

      4 המחשבה הראשונה שלי בהקשר זה היא למי לפנות? כשהכל מפולג קשה לבצע סיעור מוחות משותף, ועוד יותר קשה להניע את הפלגים והזרמים לאיחוד תחת רעיון אחד מרכזי. נציגי המאהלים למשל עם כל הכבוד להם, כבר אינם מייצגים את המחאה כמו גם השבעה שמראה יותר ויותר סגירות ועובדת מול התקשורת ולא מול העם. יש פעילי תקשורת שאליהם התחברתי שלהם מוטיבציה גבוהה לפעילות ארגונית, אלא שזו מתבטאת לצערי באקשן חדשות לבקרים. בחירת האנשים שאיתם אפשר לפתח קונספט ארגוני-פוליטי שעוד לא היה עד עתה היא לדעתי נקודת מפתח להצלחה.

       

      4 המחשבה השנייה שלי היא לגבי מהות ההתארגנות. בקטע זה יש לי נסיון מהעבר כמי שהשתתף בייסוד ואירגון תנועת הירוקים כתנועה אקולוגית בתחילת דרכה, כתנועה חוץ פרלמנטרית ברמה הלוקלית והארצית בהמשך דרכה, לפני שהפכה למפלגה ולקחה חלק בשלטון בגרמניה.

      הרעיון שלנו אז היה להתחיל בפעילות לוקלית/אזורית כדי לבטא את רצון האנשים מתוך מסגרת החיים שלהם במקום המגורים. התארגנות ראשונית זו הביאה אותנו במגע ישיר עם הרשויות המקומיות, כשלאחר מאבקים קשים בתחילת הדרך הוכרנו בפועל כתנועה חוץ פרלמנטרית ומאוחר יותר הותר לנו גם כתנועה חברתית להגיש הצעות ולהשתתף באספות העירוניות ובאספות המחוז. מצד אחד השתמשנו בכללי המשחק הפרלמנטרי ומצד שני שמרנו על חופש הביטוי והפעולה שלנו מול העיריות והרשויות הממשלתיות. לנו היה אז נושא אחד מרכזי – איכות הסביבה. במחאה החברתית שלנו קשת הנושאים מאוד רחבה ודורשת מענה ארגוני מסוג שונה רחב יותר.

       

      5 המענה שאני חושב עליו כרעיון רוצה לשלב בין התארגנות איזורית שמייצגת גם את התנאים הספציפיים של המקום (מקום מגורים, עבודה, חינוך, בריאות...) לבין הצרכים של קבוצות אינטרס שאינן קשורות למקום אלא לעבודה, למומחיות, להתנדבות, לקהלים מסוימים בחברה וכו".

      ספונטנית נזכרתי במימד ההיסטורי של ההסתדרויות. אלו היו הסתדרויות העובדים כמעמד מול המעבידים ומול הממשל. אבל מה עם סוג חדש של הסתדרות כ"הסתדרות העם" כשהייצוג הוא כבר לא מעמדי יותר גלובלי חברתי ובהגדרה ייצוג העם למול הון ושלטון !

       

      ויקיפדיה: הסתדרות היא מושג היסטורי בתולדות הציונות, המתאר ארגון גדול, בעל זיקה פוליטית כלשהי, בעל צביון ציוני. הסתדרות שואפת להכיל מטרות פעולה מתחומי חיים שונים, ובעיקרם בתחום הכלכלה.

       

      6 החלטתי להכין סקיצה ארגונית ראשונית ולהעמידה לדיון פתוח לכל מי שמוכן לתרום לנושא. התרשים הוא של פירמידה הפוכה שמעגנת את הליך קבלת ההחלטות בידי הסתדרויות העם כתת קבוצות איזוריות, ותת קבוצות אינטרס. אלו יכולות להיות במידה רבה יישויות אוטונומיות כפי שעורכת הדין גליה ציינה במאמר שלה לגבי חוקיות המהלך הארגוני. אספת נציגים מרכזת את החלטות תת הקבוצות לקונספט אחיד, כשהמועצה הכללית שנבחרת על ידי אספת הנציגים דואגת לביצוע ההחלטות בעזרת קבוצות עבודה שמשמשות כדוברים וקבוצות לחץ על הממסד הפוליטי, מעין אופוזיציה מבחוץ.

       

      7 המטרה המוצהרת של ההתארגנות צריכה להיות תנועה מבחוץ לבפנים. להפוך מתנועת מחאה חוץ פרלמנטרית לתנועה לתוך פרלמנטריות עם צוויון שונה מהיום. כיצד המעבר הזה אמור להתבצע, על כך יהיה צריך עוד לדון לאחר שנצבר נסיון בשטח.

       

      8 אחד הקשיים המרכזיים כמו בכל התארגנות ובמיוחד מסוג זה, היא שאלת הייצוג הפנים ארגוני.

      מי יכול להבחר להסתדרות העם? רק חברים? האם הם גם מחויבים בדמי חבר? כמה נציגים לכל תת הסתדרות? איך בונים מאזן כוחות באספת הנציגים? אלו שאלות שיכולות להכריע לגבי אופן פעולתה ולגבי הצלחתה. גם במסגרת זו יש סכנות כמו התפקדות של קבוצות מסויימות ששואפות למובילות. ויהיו גם כאלו שיטענו שכל אחד בלי שום שייכות וחברות יכול להשתתף בקבלת החלטות בתת ההסתדרויות ( מה שיביא כמובן לחוסר יעילות ולמצב ההתפוררות של היום). גם נקודת זו שווה דיון מעמיק ושיתוף מומחים בסיעור מוחות

       

      אני רוצה לפנות לכל מי שאכפת לו, לכל מי שרוצה לעצור את הדעיכה וליצור תנופה חדשה על בסיס ארגוני עממי נרחב לקחת חלק בדיון ולתרום מהידע והניסיון שלו. יהיה עלינו לדלג על אבנים שישימו לנו הטוקבקים שהממשלה או הקיצוניים מממנים אותם. אבל זו משוכה קלה שלא קשה לקחת. הזמן דוחק!

       

      מקורות לרקע החוקי של "חברה לתועלת הציבור"

      http://gsglawoffices.co.il/page.asp?PageID=57


      דרג את התוכן:
        16 תגובות   יום שלישי, 13/9/11, 18:20

        ראשית, סיפור מוצלח שהתחיל עם אהל ונגמר עם צעדת ההמון של 400.000 אנשים. סיר הלחץ על מעמד הביניים והמעמד התחתון התפוצץ. כל הביב של מדינה פלוטוקרטישת, של כלכלת טייקונים ריכוזית, של ממסד רקוב ומושחת, של מוסדות פיננסים חמסניים, צף על פני השטח. הביב הסריח כבר ממזמן, זרם בתעלות לנגד עיניינו, הצחנה איימה לחנוק אותנו, אבל למדנו להרכין ראש, לספוג, לסבול ועוד לסבול ובלבד שלא יהיה יותר גרוע. התגובה הציבורית היחידה לתייקרויות כמו דלק למשל הייתה לרוץ ולתדלק מהר לפני שהמחירים משתנים.


        התפוצצות סיר הלחץ החברתי הביאה לצונאמי, גל ששטף את כל המדינה. כולם הבינו שכולם חלק של אותו שיעבוד להון ושלטון, שהגיע הזמן לשינוי, לצדק חברתי. אנשים מכל גווני הקשת החברתית התחילו לצעוד ביחד, ליזום מחאות נגד קרטלים ולקיים דיונים לגבי מהפך חברתי-כלכלי. הדו-שיח הציבורי מסביב ל- 1000 שולחנות הוא נקודת אור יחידה וייחודית בימים אלו.

         

        בשונה מהרבה מחאות עממיות, המחאה הזו נישאה ומובלת על ידי קבוצה של צעירים חסרי נסיון וכריזמא. כהן בנדיט בצרפת, מרטין לותר קינג בארצות הברית הם דוגמאות קלאסיות למנהיגי תנועות מרי חברתיות שצמחו מתוך התנועה המהפכנית עם תפיסת עולם ברורה, אידיאולוגיה שנשאה אותם, וכריסמא שהם שידרו כשעמדו על במות מול הציבור והלהיבו אותו לצעוד ולדרוש, ובכך הפכו למנהיגים מובילים של תנועות המחאה החברתית. האירוניה היא שיש דווקא ליהודים היסטוריה עשירה של השתתפות במהפכות ומחאות חברתיות !

        (http://www.themarker.com/markerweek/1.1182239)

         

        חוסר כריזמא ופעילות כמעט קונספירטיבית של מה שמכונים "השבעה”, השאירה את תנועת המחאה בערפל לגבי הצעדים הבאים לבוא. האסטרטגיה שלהם הייתה להציג דרישות מאוד כלליות, לזרוק את הכדור לידי הממשלה ולחכות שזו תהפוך בעצמה את הדרישות לעשייה פוליטית. אסטרטגיה זו לא צלחה. הממשלה הגיבה עם וועדת טרכטנבג, שתפקידה לתעל את כל האקציוניזם של תנועת המחאה לתוך מחוך תקציבי שגבולותיו אינם משתנים. קח מפה ותן לשם הוא שם המשחק ובעיקר להרוויח זמן, לספק פתרונות סרק לטווח הארוך ובכך להוציא את האוויר מתנועת המחאה. שר האוצר שטייניץ אמר בבירור "אני סומך על טרכטנברג שיעשה כך וכך" . יושב ראש ועדת הכספים היה ברור יותר "ועדת טרכטנברג מיותרת".

         

        פעילי המחאה מצידם הצהירו על עצמם כתנועת מחאה א-פוליטית ובכך החלו לכרות את העץ עליו הם יושבים. הפחד משימוש במונח פוליטי בעוד שכל פעולה חברתית היא per se פוליטית, אי ההבחנה בין מפלגתיות ופעילות פוליטית-חברתית רחבה שיקפה את חוסר הידע והנסיון בכל מה שנוגע לעשייה חברתית במסגרת המחאה. כל מיני קבוצות ארגוניות עם מצעים חברתיים וכלכליים צצו כפטריות לאחר הגשם. כולם כרובם נאיבים ורחוקים מלשקף מציאות פוליטית- חברתית– כלכלית שונה ברת קיימא. ערבות חברתית למשל, האם תשובה, דנקנר, אריסון ודומיהם יהפכו מחר לערבים לנו, לצדק חברתי, לשיוויון סוציאלי-כלכלי? בהדרגה נראה יותר ויותר שתנועת המחאה מאבדת אחיזה במציאות והופכת להיות קונסורציום של אקטיביזם שמתנתק יותר ויותר מעיקרי הדברים שעליהם נשענה תנועת המחאה בתחילת דרכה.

         

        מנגד קולות שקולים של יודעי דבר ובעלי נסיון פוליטי-חברתי וכלכלי מהצד הפובליציסטי לא קבלו עד היום אוזן קשבת. כשגיא רולניק כותב מילים כדורבנות לגבי מה שתנועת המחאה חייבת לדרוש בראש ולראשונה – ריסוק הריכויות בידי הטייקונים, נגד המונופוליזציה ופתיחת השוק לתחרות אמיתית, אין מי שיביא דבריו לקהל המוחים הרחב ואולי יציב אותו בצוות מוביל של תנועת המחאה. כשזליכה, שאינו מהפכן מטבעו, מדבר בהרצאותיו על ישראל המושחתת ועל מה שהתנועה החברתית אמורה לעשות, הוא מציג בבהירות חדה מנסיונו מתוך הממסד השלטוני שנתון בידי ההון, קווים ברורים לפעולה פוליטית כלכלית. ויש עוד כמותם למודי נסיון מתוך ומחוץ למערכת הממסדית, שיכולים היו לשמש כמנוף לפעילות וכאידאולוגים של תנועת המחאה ולהעלות אותה על הפסים הנכונים.

         

        כשעוקבים כיום אחר מה שנשאר מגל הצנאמי, רואים שגובה הים יורד שיש נסיגה גדולה בתנופת התנועה החברתית. פעילים מעטים שנשארו מטביעים עצמם בים של אקציוניזם ומחפשים נואשות היכן להאחז. כשאין מנהיגות רוחנית אידיאולוגית מאחדת, נוצר וואקום לכל מני פעילויות שוליות שאין להם כוח ולגיטימציה להחזיק את המחאה בתנועה. אני עוקב מדי יום בדפי הפייסבוק של המחאה אחרי תגובות ואקציוניזם של פעילים שהולכים ונעשים מעטים ורואה את הדילמה שלהם שמתחילה לבצבץ בין השורות שהם כותבים. הם מתחילים להבין את המשמעות הפוליטית של המחאה, הם רואים שבלי מנהיגות שמקבלת את הלגיטימציה שלה מהבסיס של התנועה אי אפשר לפעול כגוף עממי אחד ואחיד. אבל הם עוד לא במקום לעכל את משמעות האידיאולוגיה-החברתית הנחוצה ששואבת את כוחה מההיסטוריה שלא חוזרת על עצמה אבל יכולה להעביר לנו ידע, נסיון, תבונה ולקחים חשובים, שנותנת השראה לתנועות חדשות. ב-13 במארס 1848 גדשו אלפים את הכיכר המרכזית בווינה, כחלק מהתקוממות נגד השלטון ובדרישה לחוקה, לחופש התקהלות ולחופש עיתונות. בין ההמונים נכחה קבוצה של רופאים יהודים צעירים מהונגריה, בהם גם אדולף פישהוף, 32, רופא מתמחה. ברגע מסוים עלה פישהוף מהקהל ופתח בנאום, וכך נהפך בן לילה לדוברו של ההמון ולראש לגיון הסטודנטים במשמר הלאומי שהוקם בעקבות ההתקוממות העממית באירופה ב-1848-1849 - תקופה שזכתה לכינוי "אביב העמים".

         

        בעוד אני כותב, לידי דף פייסבוק שמודיע על מסקנות הביניים של הוועדה האלטרנטיבית ספיבק/יונה. אחד המומחים לכלכלה שתומכים במחאה יוסי זעירא כותב שאין מפלגה שתוכל להכיל בקרבה את המחאה החדשה ולכן היא תשאר מחאת רחוב. ממגדל השן האקדמי נשמע מובן. במבחן המציאות הזוי לגמרי. גם האמרה שהציבור לא מקבל יותר את הגישה הניאו-ליברלית אינה חדשה ולה כבר ממזמן כיסוי בשטח אלא שהפכה למרי אזרחי וזה העיקר. והמשחק עם התקציב שאמור לגדול מזכיר את להטוטי הקרקס מילדותינו. הדיון הפסבדו-אקדמי מאיים למשוך אותנו לתוך הבור שהממשלה כרתה לנו עם וועדת טרכטנברג. גם הוועדה האלטרנטיבית היא וועדה, עוד וועדה.

         

        לאנשים, ובמיוחד לפעילי המחאה, שגדלו כאידיבידואלים בחברה קפיטליסטית חזירית תחרותית בכל תחומי החיים, קשה להבין ולהפנים שחייבים להתכנס תחת מטריה פוליטית-אידיאולוגית אחת. קשה להם לקבל שחייבים במובילות, מנהיגות עממית כריזמתית שצומחת מתוך שורות המחאה החברתית, התארגנות פוליטית חוץ פרלמנטרית בשלב זה וכלכלה פוליטית חדשה.

         

        הנקודה העיקרית לדעתי בתנועת המחאה היא המאבק למען כלכלה פוליטית חדשה. האדון טרכטנברג מגדיר כיום אותה כ"קפיטליזם עם פנים אנושיות" וחושב שגילה את אמריקה, בעוד שמושג זה כבר נחרט בפוליטיקה האירופאית בשנות ה- 70. פרידריך אנגלס ניתח את משמעות הכלכלה הפוליטית וכתב עליה ב- 1843 “כלכלה פוליטית באה לעולם כתוצאה טבעית של הרחבת הסחר,עם המראה היסודי שלה, מדעי רוכלות הוחלפו במערכת מפותחת של הונאה מורשה, מדע שלם של העשרה”. כדי לנצח במאבק, צריך להבין את שורשי הרוע, את אידיאולוגיית הכלכלה הפוליטית של הניאו-ליברליזם כדי להבין איך הגענו הלום ולהסיק מסקנות לגבי הדרך שאנו רוצים ללכת ומה צריך לשנות מהיסוד.

         

         

         

        אינני בטוח אם נצליח להפיח אש מהגחלים של תנועת המחאה הדועכת, אני יודע אחת בבירור, כל הפוליטיקאים עומדים כבר בתור להשתין עליהם ולכבותם.

        דרג את התוכן:
          2 תגובות   יום שני, 12/9/11, 00:15

          עושר בלתי מרוסן, אזרחים מרומים: שוק פרוץ מביא סכנה לדמוקרטיה

           

          כבר הרחק מאחור בשנות השבעים של המאה שעברה, הקפיטליזם כונה בדרך כלל כ"מערכת חזירית", אבל למעשה, לפחות במערב, היה לו בעיקר פנים אנושיות ולכן קל היה להגן עליו נגד מבקריו. הוא הבטיח שגשוג ותקווה לכולם וזה נראה מאוד מוחשי לעומת הסוציאליזם. הוא דאג לחינוך, קידום חברתי ושיתוף כלכלי של כולם. האינטרס שלו היה לסלק את המאבק המעמדי במפעלים ובחברה, ואת השנאה המעמדית. אפשר גם לומר שהוא היה מוכן להיות מאולף כדי לרתום את כל האנשים לצמיחה ולשגשוג שלו וכך לנצח - או לפחות להרתיע את הפיתוי הסוציאליסטי. אולי המעסיקים היו גם מוכנים לוותר על חלק מהרווחים שלהם בכדי שהעם העובד יקבל את המערכת הקפיטליסטית, כדי להבטיח את הישרדות המערכת לטווח הארוך.

           

          אבל איך שלא נעריך את הקשר בין מעבידים לעובדים ואת המדיניות הכלכלה באותה תקופה - הנכונות של ההון לשאת בעלויות של ההסכמה למערכת הקפיטליסטית הלך ונעלם. ולא רק זאת, כדי להציל את הבנקים, אשר גרמו למשברים הפיננסיים של השנים האחרונות, היו צריכים משלמי המסים לערוב ולשלם. הם משלמים גם היום לא רק כדי להציל את חובות העתק של המדינות, אלא גם כדי להבטיח את הרווחים של ספקולנטים אשר הימרו על פשיטת הרגל של מדינות אלה. ההבטחה של הישועה הסוציאלית-חברתית אינה מופנית יותר לקפיטליזם. השוק, כך אומרים עכשיו, מתפקד כיום במטרה לבחון את מנגנוני ההשרדות של ממשלות, עסקים ואנשים, וכדי לשחרר את החזקים מעול החלשים.

           

          זו המהות של התיאוריה שמכונה באופן כללי, אבל אולי בטעות, בשם neoliberal. בכל מקרה, יש לה רק דמיון חלש עם הליברליזם הקלאסי, שראה את חירות הפרט לא רק כחרות החזקים להפיל את כל השאר לתוך הסבל. במידה מסויימת ציפה הליברל מכוחות השוק החופשי גם איזושהיא תועלת לטובת הכלל. הליברליזם היה אולי חולמני, בתקוותיו לגבי הכוחות הקסומים של השווקים להפנות את הכל לטובה, אבל הוא לא היה ציני. זה השתנה כאשר במשבר הבנקאות פתאום המדינה נקראה לעזור, בעוד שהליברלים רצו תמיד להחזיק אותה מחוץ למשחק כמי שרק עושה צרות. היה מהמם כל כך להפנים שהשוק כבר לא צריך לשרת את טובת הציבור, אלא טובת הכלל את השוק, שסניגורי ההון יכולים באופן מיידי להתעלם מכל ההבטחות הפילנתרופיות שלהם.

           

          זה לא אומר, עם זאת, שהממשלות הורשו ולו רק חלקית להגשים את הצורך הדחוף לרגולציה של השווקים. במקום זאת, השוק היה עכשיו חוק טבע, וככזה, עומד מעבר לכל רצונות האדם לאושר או מוסר. השוק הפך לכוח גורלי, שתפקידו לחשוף את אוזלת היד של המתלוננים, שאינם מסוגלים להסתמך עליו במלחמת ההשרדות שלהם. מהתקווה של הקידמה הליברלית, נותר הדרוויניזם, אשר חוגג את הישרדותם של החזקים, ומפריד מהם את הלווים החלשים, מדינות חלשות, עובדים חלשים.

           

           

          אנשי המחאה א-פוליטיים ברמה מפחידה

           

          בדיעבד, סביר להניח שמותו של רעיון הסוציאליזם, הוא אשר הוביל לקפיטליזם בלי מעצורים ששחרר את הרטוריקה של הכל לטובת כולם לרטוריקה של ההון. המערכת של התחרות בוטלה, ולקפיטליזם שנלחם על הכרותו כטוב לעם לא היה יותר ממה לפחד. אבל זו עלולה להיות טעות חמורה. עד עתה מהפכה לא הוכרזה, והמפגינים שמתאספים אצלנו בככרות ואלו שהולכים בלונדון, אתונה ומדריד ברחובות נראים באופן מפחיד א-פוליטיים. נגד מי מחאתם? האם הם מאמינים שהם יכולים להשפיע עם ביטויים של חוסר שביעות רצון של השוק וההון?

           

          הפנינג של צעדות מחאה, מחאה שלווה חובקת עולם ומלואו כולל אנשי הימין הקיצוני הם בעיקר תמונת רפיון אדירה של המחאה החברתית: לדרוש בלי לערער על השלטון של ההון, לקוות לרפורמות, ובינתיים להמשיך ולשלם על הנזק שהם לא עשו. אבל במקרה הזה שההסכמה שבשתיקה שלא לנגוע בממסד הנוכחי הוא היחס המומלץ, כלומר לא ללכת נגד הממשל ולהתעלם מהמימד הפוליטי, ובכך שהדרישות מתעלות רק לרמה של רפורמות, לקחת מפה ולתת לשם, מתאדה הפוליטיקה החברתית ואיתה הדמוקרטיה. אם פוליטיקת הכלכלה, ששולטת ברודנות גם על אזורים רבים אחרים של החיים, ניצבת מחוץ לתחום העיצוב האידיאולוגי-חברתי, גם הדמוקרטיה הופכת לחסרת משמעות. הדמוקרטיה הופכת להיות כזו שמוגבלת לדון בטרוניות האישיות של אזרחיה, ואינה מסוגלת להתאחד מול הכוח הגדול של ההון שמעורב עמוק גם בשלטון.

           

          תנועת המחאה שצמחה ספונטנית על רקע הטרוניות האישיות וללא כל רקע ומצע חברתי-אידיאולוגי, הפכה לעממית ולאומית, אלא שחסרה לה כל תנופה פוליטית. דרישות חברתיות כלכליות מתווכות לוועדות שרבות כמותן קמו ונעלמו כערפל. הציפיה שהממסד יחליף עורו נשמעת באופן מפחיד מוזרה והזויה, בעוד שרוב העם עומד פעור פה למול ממשלה שהוא בחר בה, שלא עושה כלום למען האינטרסים של הבוחרים שלה. ומצד שני הרי הכל ידוע, מי משחד את הנבחרים, מי שולח צבאות של שתדלנים למסדרונות הכנסת להפעיל לחץ ולהוביל את הפוליטיקאים כמו דב עם נזם באף.

           

          וכשהמוחים לא מבינים שהתנהלות א-פוליטית תוביל למבוי סתום, אין לפוליטיקאים ממה לפחד. האזרחים שירצו להעניש אותם על שבגדו באינטרסים של העם, לא ימצאו שום תנועה פוליטית מעבר למפלגות הקיימות. גרוע מזה, חלק מהמוחים חושבים שכדאי להתפקד למפלגות כדי להשפיע מתוך הממסד הפוליטי, בלי להבין את כללי המשחק של הון ושלטון.

           

          בהמשך יכול להיות כי שארועים אחרים יטו את דרישות המחאה. אירועים שקשורים למדיניות חוץ ובטחון, נושא ההכרה בעם הפלסטיני, ואירועים פנימיים כמו העושר במדינה הזאת שבדרך מלמטה למעלה יתגלגל עוד יותר מהר כי הקפיטליזם כבר לא שם מאום על הבטחות להמוני העם. במילים אחרות, יש כמה עדויות לכך שהדינמיקה של מקסום הרווח הקפיטליסטית עושה משהו שאפילו המבקרים החריפים ביותר של המערכת הקפיטליסטית-חזירית לא עשו: סילוקו מכל הבטחה לאושר ורווחה חברתית-כלכלית. בהתפכחות זו המהלכת ברחבי העולם, ההון לא יכול להציג עצמו יותר כרוע הכרחי לקיום הכלכלה אלא מתגלה יותר ויותר כגידול ממאיר שיש לכרות אותו בבסיסו.

           

          ההתפכחות מתפשטת בעולם ובאיחור מטפטפת גם למודעות העם בארצנו. היא אינה יודעת גבולות צד, ובוודאי לא גבולות בין ימין ושמאל. גם משקיפים שמרניים אומרים שמה שמתרחש במסווה של רטוריקת השוק, הוא למעשה, שיקום של המדינה לטובת הפלוטוקרטיה. קשה מאוד אחרי ההצלחה של שטיפת מוח שוק ליברלית למשוך מהם את הגלימה ולהיפטר מן הרעיון הזה בכלכלה, כפי שהוא, כאילו הוא גורלנו, ולריב עמו, מה שנחשב בבחינת חילול הקודש. כל הפרופסורים לכלכלה ועיתונאי עסקים שאמרו עד אתמול שהשוק הוא גורל הקיום שלנו, יועצים עסקיים שכיפפו מעבר לחברות עסקיות גם מוסדות חברתיים, בתי ספר, אוניברסיטאות, ספורט, וכמעט את כל תחומי החיים תחת חוק הכדאיות הכלכלית, תרמו בגדול לחינוך הקפיטליסטי חזירי, החדירו לנו לראש כי יש רק שני ערכים סופיים – הרווח וההון.

           

          ישנם אצלנו אנשים יחידים בעלי כושר חשיבה וניתוח שבראייה לעתיד לבוא מאמינים בצונאמי החברתי. גיא רולניק כותב בדה מרקר: “השדים שיצאו בחודש האחרון אל הרחוב הישראלי לא יחזרו עוד אל הבקבוקים שלהם. האינטרנט, הרשתות החברתיות והשיח בסלון לא יאפשרו לשלטון ולראשי המונופולים והקרטלים הפרטיים והציבוריים לקבור את הנושאים האלה. הם יישארו בשיח הציבורי. שנית, גם אם גל המחאה ישכך בחודשים הקרובים ואפילו בשנים הקרובות - בגלל הרפלקס הביטחוני - הגלים הבאים של המחאה עלולים להיות גבוהים יותר”.

           

          הצעד המיידי שחייבים לדרוש לתיקון המצב הקיים הוא פירוק קבוצות הכוח במדינה כפי שמציע זאב רותם בדה מרקר:

          אם בידי הציבור יש 2.5 טריליון שקל, הרי ש"קבוצות הכוח" -  שש הקבוצות הגדולות שבשליטת שרי אריסון, נוחי דנקנר, יצחק תשובה, משפחת עופר, משפחת ברונפמן וצדיק בינו - מחזיקות טריליון מתוכם. "לחברות אחזקות מפוזרות וממונפות אין ערך כלכלי", אומר רותם. "הן שם כדי להעביר סכומי כסף של חוסכים מבנקים, חברות ביטוח, בתי השקעות וכן הלאה לעסקים אחרים בקבוצה שמסכנים את כספי החוסכים.

          "בשלב ראשון יש לאסור מצב כזה. נוחי דנקנר לא יוכל לקנות את קרדיט סוויס מכסף שבסופו של דבר מגיע החוסכים. אם חברה צריכה מימון, היא תלך לבנק, ולא תקבל אותו בעסקה סיבובית מחברה אחות שלא שומרת על כספי לקוחותיה, רק ‘כי הבוס הגדול דורש'. יתרה מזאת: יש לפרק את חברות האחזקה האלה מן היסוד, ויש לרגולטור כלים לעשות את זה. הכסף שיתפנה יועבר לפעילות משקית יצרנית, במקום להנדסה פיננסית".

          דרג את התוכן:

            פרופיל

            יקה1
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            שנה טובה לכולנו

            תנועה ירוקה