כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    תכנים אחרונים

    2 תגובות   יום שני, 3/9/12, 23:12

    זו השנה הראשונה בה לא אצטרך להאיץ בו לסיים להתלבש (רבע שעה קודם הודיע לי "אמא, מה את נלחצת? זה לוקח לי שתי דקות..." ועדיין הוא מתלבט אם ללכת על הלוק הספורטיבי או הספורט-אלגנט), כשהמונית צופרת למטה, לנייד אותנו לארוחת החג עם המשפחה, המתרחבת ומתכווצת בהתאם לכמות הנפטרים, החתונות והלידות, ותכניות חלופיות של חבריה.

    זו השנה הראשונה בה אני חוגגת את התחדשותה בלי הבן שלי, שיחגוג (אם יחגוג) ביבשת אחרת.

    אין מראה מלבב יותר או מטריד יותר מממשפחה לדורותיה, המתכנסת סביב שולחן החג.

    יש ארוחות חג בהן אנחנו יכולים למצוא עצמנו משתאים לנוכח פירות הבטן והחינוך שלנו - האם הילדים שמשתמשים בסכין ומזלג בידיים הנכונות, ועוזרים לפנות את הכלים מהשולחן, הם אלה שהבאנו מהבית עם תפוחי-האדמה-בתנור? ואפילו הנכדים המעצבנים בדרך-כלל של הדודה מדרגה שנייה, מעוררים קינאה בלתי מוצהרת בנימוסיהם הטובים.

    אנחנו מעבירים ערב נעים ומרגש בחיק המשפחה, מחליפים חוויות ומעלים זכרונות מימי הקניידלך של סבתא רבתא רבקה, הילדים מאזינים לנו ברוב קשב, ואח"כ פורשים לפינת המשחקים, משם אנחנו אוספים אותם שקועים בתרדמה עמוקה אל האוטו, המוליך משפחה שבעה ומאושרת יותר חזרה לביתה.

    אבל לא תמיד המראות נעימים כל-כך, ואז אנו נזכרים ש"אין ארוחות חינם".

    כשאנחנו באים עם ילדים משלנו, החששות אם יתנהגו פוליטיקלי-קורקט מכרסמים עוד בטרם קנינו את מדי החג והמתנה למארחת, אבל אנו לפחות יודעים כי הבלאגן שהם עושים מתקזז עם זה שמייצרים צאצאי שאר בני המשפחה, ויש פה "פייר פייט".

    תחושות הקיפוח ואי- שביעות הרצון מתחילות לחלחל במקום בו מתקיים חוסר איזון בין רמת הדציבלים של "שלנו" לבין "של האחרים". כי שלנו הם פחות כמותית (בניכוי הכלב 'הם' זה למעשה 'אחד'), או הפנימו טוב יותר את 'השורה התחתונה' בנאום לפני היציאה לשטח, ש"אצל דודה ענת לא צועקים, לא מקללים, לא נוגעים באוסף חיות הזכוכית שלה, ולא אומרים 'איכסה' על אוכל".

    בן-הדוד ז"ל של אמי עליה השלום, שהיה ערירי, הגיע איתה ל"הסדר" כי הוא מצטרף למנה האחרונה, אחרי שהילדים קרסו. טיעונו, כי אי-אפשר להחליף מילה, ובוודאי לא בשפת מבוגרים, כל עוד הילדים בסביבה, לא היה משולל יסוד.

    בשנות הילדות האקטיביות של בני, נעלבתי מחוסר הפרגון של בן-הדוד למיפגן הראווה של המתוקים חסרי הלאות, ושל הבן שלי בפרט, לאורך הארוחה. כשהמשפחה הגרעינית שלי התבגרה - נאלצתי להודות כי "יש לו קייס".

    אין בי נוסטלגיה לתקופה הויקטוריאנית ולמעמדו של הילד חסר הזכויות, כמתואר בספריו סוחטי הדמעות של דיקנס.

    אבל גם להעביר ארוחת חג בחברת ילדים המאמינים שהם שליט יחיד בזירה, ואין מבוגר אחראי בסביבה לנווט אותם למרכזיותם היחסית במערך שמסביב לשולחן, זה לא כיף גדול.

    * * *

    "הוראות הפעלה"

    איך לעבור עם ילדים את ארוחת החג בשלום?

    לפני הארוחה ולא ברגע האחרון -

    • בקשו מהילדים לבחור (במקרה של ילדים קטנים בחרו יחד איתם) את הבגדים אותם ילבשו לארוחה. הדבר יכניס אותם בהדרגה לאווירת החג (יש שמחה גם בהכנות), וימנע "עצבים" מיותרים בהתארגנות ליציאה מהבית.
    • אם הם בררנים במזון, ארזו להם קופסא עם המאכלים האהובים עליהם, על מנת שלא ישארו רעבים (סיבה מוכחת וחוקית לאי-שקט) במהלך הארוחה.
    • אם אתם מתארחים במשפחה ללא ילדים/ נכדים קטנים משלה, קחו עמכם כמה משחקים/סרטים להעסיקם בעיתות משבר
    • אם יש לכם "היסטוריה" של ארוחות בהן הילדים "הפריעו את מנוחת השכנים", דברו איתם על כללי ההתנהגות של אורחים. עשו זאת בשקט, בלי איומים (ניקח לך את האייפון לשבוע), אך הסבירו להם מה יקרה אם לא יתנהגו באופן המתאים (תצטרך לעזוב את השולחן, ניאלץ לנסוע הביתה...)

    במהלך הארוחה -

    • קחו בחשבון כי למרות השמחה הכללית, ילדים יכולים להיות מתוחים ונבוכים כתוצאה מהסיטואציה של בית זר ו/או כמות אנשים גדולה. תנו להם להשתלב בקצב שלהם, ואל תדחקו בהם להיות "חברותיים".
    • התייחסו אליהם, תנו להם להרגיש שהם חלק מהמשפחה ואתם נהנים מנוכחותם. זכותם לקחת חלק בשיחה, אבל במידה!
    • אל תצפו מהם לשבת בשקט ליד השולחן ארבע שעות. אתם מעניינים, אבל לא עד כדי כך... אם הם מאבדים סבלנות, הציעו להם (בטוב!) לעזוב את השולחן ולפרוש למשחקיהם, ו/או להצטרף לפעילות של ילדים אחרים.
    • אם אחד הילדים "עבר את הגבול", קחו אותו לחדר אחר, אמרו לו כי התנהגותו אינה מקובלת עליכם, והזכירו לו את הכללים. אל תנזפו, תביכו ותשפילו אותו בפני אחרים!

    אם זה לא עזר, "הפעילו" את התוצאות.

    • ובמקרים קיצוניים השתמשו ב"נשק יום הדין": למרות ש"לא נעים" ו"מה יגידו", התנצלו בפני המארחים  והאורחים האחרים (שאולי אפילו ינשמו לרווחה), וסעו הביתה. גם אם נראה לכם כי לא איכפת לו, הוא, וילדיכם האחרים, יזכרו זאת בפעם הבאה שתודיעו למי מהם, כי אם ימשיך בהתנהגותו המפריעה תאלצו לעזוב.
    • אם נהנתם מהערב ומהילדים הנהדרים שלכם, זיכרו לספר להם על כך בבית!

    * * *

    ואדלר היה אומר: מי שרוצה להשתתף אצל דודה ענת ב"סדר פסח", מוטב שירחיק את הילדים מחיות הזכוכית שלה בראש השנה.

    שתהיה לכם שנה דבש!

    ''

    דרג את התוכן:
      4 תגובות   יום שלישי, 28/8/12, 17:45

      לפעמים אני זקוקה לפעם המאה ואחת, כדי להבין מה שלא תפסתי במאה הקודמות. כזה היה האירוע המכונן בו הפסקתי לשאול "מאיפה יש לי ילד פרפקציוניסט?" -

      הוא רץ אלי וחזהו הקטן נפוח מגאווה ואושר, מניף רגלו הקטנה קדימה, מראה לי איך לראשונה שרך את שרוכי נעליו בעצמו.

      "כל הכבוד!" אמרתי לו, ובעודי רוכנת לחבק אותו כחיזוק למילות העידוד השגורות, צדו עיניי את הקשר הרופף מעט, וידי המשיכו באופן טבעי לכיוון הנעליים, פרמו את השרוכים ושרכו אותם מחדש, מהודק. "ככה יופי, עכשיו אפשר ללכת לגן!" סיכמתי, והחזרתי את חזהו של הילד למימדיו הטבעיים.

       

      תוך כדי, ושנייה מאוחר מדי לאותה התרחשות, נחתה בתודעתי ההכרה כי גם אם יש כאן בסיס גנטי מוכח לפרפקציוניזם, הרי הוא מחוזק על-ידי תגובותי ב"רוח גבית", המנשבת כ'קתרינה' בניו-אורלינס.

      לא הייתי צריכה להרחיק עד לואיזיאנה כדי להבין, כי מאחורי כל ילד פרפקציוניסט יש סיכוי רב למצוא הורה פרפקציוניסט ו/או ביקורתי, ודרישה גבוהה להישגיות.

      כמו בסרט המוקרן על שני מסכים, עוברות לנגד עיני תמונות מקבילות שלי ושל צאצאי:

      אני:    לוקחת מידו את הטוש, ו"מתקנת" את המקור של הציפור

      הוא:   קורע שוב ושוב את הציור שזה עתה התחיל, כי "הקו יצא עקום".

      הוא:   מצחצח את שיניו

      אני:    מצחצחת אחריו את שיניו, כדי להכחיד סופית את הקריוסים והבקטוסים, המאיימים על שרידות שיני החלב שלו.

      הוא:  בהיותו בכיתה א', התקשרה אלי מורתו להתייעצות דחופה: הילד מסרב לעבוד בכיתת המחשבים, כי תוכנת חשבון נתנה לו ציון של "רק" 98!

      אני:    בעוד המורה ממתינה מעבר לקו לעצה המושיעה, תהיתי ביני לביני על מה באמת ירדו לו שתי נקודות....

       

      ציפייה להשגיות כלשעצמה אינה דבר רע. היא יוצרת מוטיבציה ומעודדת התגברות על קשיים... ילד שלא מצפים ממנו לדבר הוא ילד ש"ויתרו" עליו (ואינו שייך יותר לקבוצת ה"יש לו פוטנציאל" של המחנכת ביום הורים).

      בצד השני של הסקאלה עומדת הציפייה מהילד שלנו להשגיות-יתר, בדרך כלל מכוונות טובות, מאמונה ש"ככה יגיע למשהו בחיים".

      האמצעי: הצבת "רף" גבוה שעליו לעבור, וביקורת כאשר אינו עומד בסטנדרטים שלנו.

      התוצאה: הוא מסיק שרק אם הוא מצטיין - בקונסטרוקציה של מגדל קוביות ("רואים שיהיה אדריכל כמוני" חוזה האב את עתידו של בן השנתיים), בלימודים, בהומור, בצ'לו...או גם וגם וגם  - רק אז, כ"תנאי" לקבלה שלנו אותו, יהיה אהוב ומוערך.

      הציפייה להשגיות-יתר יכולה להיות מופנית כלפי ילד מסויים במשפחה (המחונן), להתמקד בתחום מסויים (חייבים לשלוח אותו ל"כוכב נולד ילדים") ויכולה לאפיין את "האווירה המשפחתית" המשקפת את הערכים של ההורים, בה כל בני המשפחה "מצווים" להיות "מושלמים", ואין מקום לכשלונות או לסתם "מקום טוב באמצע".

       

      כאשר הוא "מביא לנו" תעודה לא "משעממת" (כמו זאת של הבן של דורית),  כשיש לה "רק" חברה טובה אחת (לעומת עשרים החברות הכי טובות שהיו לי בגילה), כשהוא לא משהו בספורט (ואבא שלו חולה על כדורגל), כשהיא לא מתמידה באף חוג (בשנה שעברה החליפה חמישה), כשהקצב שלו שונה משלנו ו"עד שהוא זז בבוקר" - האם לא מזנק אז "המבקר הפנימי" שלנו בטענות כלפי הילד, שאינו עומד בציפיות של ההורה המאוכזב? ואף אם לא בטאנו אכזבתנו במלים, לילד שלנו אין בהן צורך כדי להרגיש אותנו...

       

      כל מי שהיה או נמצא במיתחם הזה, מכיר את המחירים של "משלם המיסים" הפרפקציוניסט, השואף תמיד לשלמות, שאצלו זה "הכל או לא כלום": דימוי עצמי נמוך (כי אם אני לא "הכי" אני לא "שווה"), חתירה ליעדים לא ריאליים למימוש או המנעות מתחומים בהם אינו מצטיין, תסכול וחוסר יכולת להינות מ"הדרך" ומתוצאות של פחות   מ - 100%, דחיינות (עד שהביצוע אינו מושלם המשימה לא הושלמה), צורך להיות כל הזמן בשליטה וקושי ביצירת יחסים בינאישיים - אלה זוללי אנרגיות ומייצרי חרדות.                                                                                

      הרשימה מאיימת לא פחות מ"עלון לצרכן" לנוטל אופטלגין - לא כולם סובלים מאותם תסמינים ולא כל אחד סובל, אם בכלל, מאותן תופעות לוואי, אבל לחיות בשאיפה מתמדת לשלמות זה לא משהו לשאוף אליו.

       

      אפשר לנטרל (לפחות חלקית) את הפרפקציוניזם והביקורתיות של האמא/אבא (אם לא כן - פוסט זה לא היה מתפרסם):

      להוריד את רמת הציפיות מהילדים - לכבד ולהביע אמון בהם ובבחירות שלהם, ולא "להעמיס" עליהם את הפנטזיות עליהן חלמנו עוד בטרם נולדו.

      לעודד גם על הצלחות חלקיות (על המאמץ, הרצון, ההשקעה), ולא עלינו, אפילו (ובעיקר!) על הכשלונות. להעביר להם את המסר כי גם כאשר הם נכשלים אתם מאמינים שאת הישגיהם הם יכולים לשפר, ועדיין הם "טובים דיים", מוערכים ואהובים כמו שהם (אמי, עליה השלום, נהגה לומר לי: "את הבת הכי יפה וחכמה שלי").

      הביקורת לא תורמת - לעזור להם לזהות את הקשיים, לסייע להם להתגבר עליהם, ולהתמקד בחוזקות שלהם.

      וכמובן - הדוגמא האישית. אם אנחנו נמתן את הפרפקציוניזם שלנו, אם נתייחס אל עצמנו ואל ילדינו בדרך עליה הצביע דרייקורס (מבית מדרשי האדלריאני) של "האומץ להיות בלתי-מושלם", יש סיכוי לא קטן שהיא תקלט בדור ההמשך שלנו.

       

      וישנם "ניצולי פרפקציוניזם" - אלה שיידעו לנתב את השאיפה לשלמות למקומות מקדמים, מצליחים ויצירתיים למרות ועל-אף מגבלותיה, והשפעות הסביבה בה גדלו.

       

      בביקורי בתערוכה של יאמאמוטו (מעצב-על האופנה היפני), צפיתי בסרטון בו הוא נראה מוחק ומשרבט בפעם החמישית את חתימתו בשלט הכניסה לחנותו בטוקיו (שכנראה לא אזכה להימנות בין לקוחותיה), וחשבתי שמניצולי הפרפקציוניסטים הקטנים צומחים היאמאמוטואים...

       

      מתוך הבלוג שלי "אירה מטפלת - גם בהורים" באתר סלונה

      דרג את התוכן:
        2 תגובות   יום שלישי, 31/7/12, 18:32

        הילד: אמא, בואי נהייה אני האבא ואת הילדה.

        אני: ואתה תכבס ותכין לי ארוחת ערב?

        הילד: לא. אני אביא אשה שתכבס ותכין לך ארוחת ערב...

        (מתוך פנקס " מפיק המרגליות" שרשמתי מפיו של בני בילדותו).

         

        הדיאלוג הזה, שהתקיים ביני לבין ילדי לפני 17 שנה, בהיותו בן חמש, נפל עלי כסופת ברקים ורעמים (או כפי שכינה אותם - "ברעמים") באוגוסט ישראלי.

        לא הצלחתי להבין מאיפה גיבש הילד הנאור, בטרם ידע לאיית את שמו, תפיסת עולם של פמיניזם שוביניסטי...

         

        הפנטזיה על דרכו של ילד הגדל על ברכי האידיאולוגיה הפמיניסטית (אמא כזו לא בהצהרה, אך לגמרי בתכל'ס), התנפצה אל מול המציאות, שהוכיחה כי דמות האשה "הכל-יכולה" אינה משרתת את ערכי המהפכה, אך משרתת מצוין את צאצאה.

         

        למען הצדק ההיסטורי עלי לציין כי הכתובות היו על הקיר, רק מרוב "מולטי-טאסק" לא התפניתי לקרוא אותן.

        תמונה מן העבר:  הילד קורא לי, בעודו צופה בתכנית טלויזה אהודה. כשאני מתייצבת (בתוך שניות) הוא אומר, מבלי להתיק מבטו מהמסך - "בקבוק!", ומושיט ידו בכיוון מיכל השתייה המונח על השולחן הסלוני, מרחק עשרים ס"מ ממקום מושבו. ללא היסוס אני מחברת בין השניים.

        פעמים לא מעט נמנעתי מלבקש ממנו לסדר את צעצועיו, או לכל הפחות להצטרף אלי במלאכה. חיכיתי שנסיכי יעצום את עיני הכחול-אפור שלו לשנת חלומות מתוקים, והסתערתי על מאות הפריטים המפוזרים ברחבי הבית, עדות לילד פעיל ויצירתי, ממיינת ומאפסנת- פאזל על חלקיו, לגו לפי צבעים, מכוניות לפי גודל מנוע ושנת ייצור. כי ככה "סגרתי" מהר יותר את היום.

        את צלחת האוכל שלו פיניתי בעצמי, כדי למנוע קטסטרופות בדרך.

        את בגדיו העברתי מהאמבטיה לסל הכביסה כדי לקצר תהליכים. לא עצר בעדי גם הסיפור על אותו ילד בר-המצווה, שלא ידע לתאר את המסלול שעושים בגדיו המלוכלכים מרגע נפילתם על רצפת האמבטיה ועד חזרתם נקיים לארון.

         

        אחרי התבוננות פנימית ו"הארה" מבחוץ הבנתי, שבעודי טועה לחשוב כי המסר שאני מעבירה ליילדי הוא - אשה רב-תחומית המכהנת בו-זמנית בשתי משרות רמות (אמא ומפרנסת), שאינה מבחינה בין משימות "נשיות" ל"גבריות", מודל לחיקוי של יוזמה וחריצות, כולל עמידה ביעדים של איכות השירות לילד-

        בו בזמן המסר שנקלט, בתרגום מאד מדוייק מנקודת מבטו של בני: "האשה שנקראת 'אמא' הביאה אותי לעולם כדי לשרתני, ולעשות את חיי נוחים ונעימים ככל האפשר. אלה תנאי ה'הסכם' שנקבעו בינינו ברגע הולדתי, עולל קטן וחסר- אונים שאפילו 'מטרנה' לא מסוגל לערבב לעצמו, וכל שינוי באחד מסעיפיו יחשב ל'הרעת תנאים', גם אם יש לי כבר רשיון נהיגה".

         

        עלי להודות, כי אני מזדהה עם מאבקו הצודק של הילד בהורה נותן השירות, שעד אתמול אמא סידרה לו את התיק, לא החמיצה משמרת אחת, ולפתע המשימה מועברת אליו, על חשבון זמן מחשב יקר... שעד שלשום אבא הכין לו סנדוויץ' לבי"ס, והוא מתבקש להשכים קום על מנת להיאבק בניילון הנצמד... או המתבגרת ש"לא עושה כלום בבית", וכועסת כשפתאום מבקשים ממנה לפנות את המדיח...

        איך אתם הייתם מגיבים, אם אחרי עשור בתפקיד ניהולי בכיר, הייתם נדרשים לבצע את עבודתו של איש התחזוקה?

         

        ובמלים אחרות, בשפת בית מדרשי 'האדלריאני', זו הטעות שלא מעט מאתנו (שרוצים כמובן רק בטוב עבור ילדינו) עושים במתן "שרותים מיותרים" - שהם כל הפעולות הרצוניות (והבלתי-רצויות) שאנחנו עושים עבורם ובמקומם, כאלו שהם מסוגלים לבצע בעצמם, בהתאם לגילם. כי הרי אנו מבצעים את זה יותר מהר, יותר יעיל, יותר מדוייק, יותר נקי...אז למה כבר לחשוף את הגוזלים הרכים והזכים לצדדים הפחות נעימים של החיים?

        בנתינת "שרותים מיותרים" אנחנו מלמדים אותם ש"ככה זה", שתמיד יהיה מישהו שיסור למרותם וידאג למלא את רצונותיהם "כאן ועכשיו" כי "מגיע להם" (ובדרך כלל גם לא נזכה להכרת תודה). אנחנו מונעים מהם את בדיקת היכולות ותרגול המיומנויות שלהם, ההתנסות בעצמאות, לקיחת אחריות, והתפתחותם כבני-אדם בעלי תחושת בטחון וערך עצמי.

        ההפתעה הלא-נעימה בוא תבוא, ועלולה לגרום להם להרגיש אומללים כי אינם מסוגלים לבד, כי "עבדו עליהם", או לצאת למאבקי שליטה במי שמסרב לתת להם את השירותים כמו שהורגלו בבית.

         

        אז נכון שאף פעם לא מאוחר מדי לשנות את "תנאי ההסכם", אבל ככל שהזמן חולף, ככל שהילד גדל, ככל שהוא צולל עמוק יותר לנבכי גיל ההתבגרות, כך קשה יותר לשנות את העובדות שנקבעו בשטח במשך שנים, וליצור מציאות חדשה.

         

        ילד בן שנה יכול לאחוז בעצמו את הבקבוק, ילד בן שלוש מסוגל להחזיר את צעצועיו לארגז, ילד יודע קרוא יכול לסדר לבדו את התיק, ו'ילד' בן 17 יעמוד בגבורה בהשלכת בגדיו לסל הכביסה...

        אם אנחנו מסכימים על זה, מה שנותר הוא לבדוק למה הילד שלכם כבר מסוגל, להחליט שאתם מוכנים "להתפטר" מהתפקיד (לא קל לשחרר), לספר לו כי המשימה עוברת לאחריותו, אם יש צורך - להדריך אותו, ובהמשך "לעמוד על שלכם" באופן החלטי ועקבי (קשה - תהיו חזקים!), לאפשר לו לעשות את המשימה בדרכו (גם אם הביצוע לא מושלם לטעמכם, תתייחסו ל"חצי הכוס המלאה", ולא לחצי שנשפך במעבר לסלון), והעיקר - לעודד אותו על  הביצוע!

         

        ילדים קטנים אפילו ישמחו לאתגרים ושיתוף פעולה, כדי להרגיש "גדולים" ולהרוויח על הדרך מילה טובה מכם. הוכחות לכך יש לי בבית, בריכוז  בו ר. בת השנה ושמונה נועצת את המזלג בחתיכת מלון, או בכובד הראש בו ע. בן השנה וחצי ממלא את בקשתי להביא את סנדליו. אני רק משתדלת לא לקלקל...

         

        שווה לנסות. תמיד אפשר לקחת חזרה אלינו את התפקיד, ולהגיד שאנחנו פשוט מתגעגעים לשיעורי-בית...

        (אמא אחת סיפרה לי כמה נעלבה, כשאת חופשתה בניו-יורק הקדישה לכתיבת "עבודת שורשים" לבן שלה, וקיבלה רק "שמונים").

         

        * בתנאים מסויימם, בנות כמו בנים, מועדות לגדול עם תסמיני פמיניזם שובניסטי...

         

        מתוך הבלוג שלי ב"סלונה": אירה מטפלת (גם בהורים)

        לינק לבלוג http://saloona.co.il/members/fb_1702013730

        דרג את התוכן:
          5 תגובות   יום רביעי, 18/7/12, 02:42

          מוזמנים להכנס לבלוג החדש שלי -

          אירה מטפלת (גם בהורים)


          הפוסט הפותח: מי אני או איך הפכתי לאשה תלת-ראשית? (איך "התגלגלתי" מאם יחידנית העובדת בהיי-טק למטפלת בילדים ומדריכת הורים)


          http://saloona.co.il/iraganor/?p=4

           

          נהניתם? שתפו חברים.

          דרג את התוכן:

            פרופיל

            אירה ג
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            ארכיון

            פיד RSS