כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון : 10/2008

    28 תגובות   יום חמישי, 30/10/08, 18:18

    "איוונקה טראמפ מתגיירת למען החבר היהודי שלה, ג'ארד קושנר 

    בתו של איל ההון דונלד טראמפ, מצאה רב שילווה אותה בהליך הגיור בו החלה, למען בן זוגה, איש הנדל"ן"... מאת שירות "הארץ"

     

    הרבה אני חולמת, איזו מחווה רומנטית אעשה לבנזוגי, אם וכאשר אאחוז בחבר. את התשובה מצאתי באופן לא צפוי היום, בכותרת הבלתי צנועה לעיל, שלכדה את עיני ב"הארץ" Online.

    בעזרת מרלין מונרו ומדונה הבנתי כי לא ניתן שתהיי שמחה בחלקך מבלי שתהיי יהודיה. גם אם את בלונדינית, הארנק שלך מלא, וחיי האהבה שלך נפלאים. כל עוד לא עברת גיור כהלכה ולא הובאת בברית אברהם אבינו, אושרך אינו שלם.

    הוכיחו זאת מונרו, אסתר (שלאחרונה קצת הרסה לי את התיזה) ועכשיו איוונקה. 

    אך שלא כמו אסתר, אשר בחרה באלוהינו ממניעים אנוכיים לחלוטין, הרי האקט של החלפת אלהים למען חבר/בעל של השתיים האחרות הוא בעיני הומאז' גדול לזוגיות ולאהבה.   

     

    ושאלתי לפוסקים - האם מותר ליהודיה להתגייר למען החבר שלה, או עליה להסתפק בסופשבוע זוגי בצימר בגליל?   

    דרג את התוכן:
      21 תגובות   יום ראשון, 26/10/08, 12:46


      הילד שלי שנולד לפני רגע עומד להתגייס וכך התוודעתי ל"קיוסק האישי", הנמצא באתר חאקי - "עולים על מדים".  השם היצירתי שבחר הקופירייטר הצה"לי, בשילוב הדיון המחודש בפרסום נטיותיו הפרברטיות של גיבור נעורי דן בן-אמוץ - לוקחים אותי עידנים אחורה, אל אפלולית הקיוסק של ר.

         

      שלא כדנקנר, אתחשב בבני המשפחה החיים עמנו ואטשטש את שמו ריבועים ריבועים, כי ר. עצמו, שכבר אז לא היה צעיר, נפטר בשיבה טובת מזמוזי ילדות לפני שנים.

      ליטופים לאורך הגב, נגיעות בניצני שדיים, צביטה בטוסיק (כשהיה עדיין טוסיק, הרבה לפני שהפך לתחת)  לא היו נחלת גופי בלבד אצל ר.  כל ילדות השכונה זכו למגעו נוטף החרמנות.

        

      היה זה מן הקיוסקים של פעם, סגורים עם חלון בחזית ודלת צדדית. על הדלפק היו מונחים קופסאות פלסטיק שקופות של מסטיקים עגולים, קרטוני קרמבואים, קוקוס ורוד ולבן, שומשום ושקדים מסוכרים, והיהלום שבכתר – ברז הסודה ולידו בקבוקי תרכיז משמש ופטל שאת תכולתם היה מערה בו זמנית לכוס זכוכית ומוהל בסודה. טעם המשקה והידיים שהכינו אותו, מתערבבים בזכרוני בכל פעם שאני חושבת על הקיוסק

      של ר.

      מדי יום, מצויידת בעשר אגורות שקבלתי מאמי לקרטיב, או יוצאת בשליחותה לקנות "אל-על" ירוק (ששודרג מאוחר יותר ל"רויאל"), ר. היה מזמין אותי לירכתי הקיוסק כדי שאוכל "לבחור", בעוד הוא גונב טעימות מאברי הבוסריים.

       

      לא זוכרת תחושות יוצאות דופן של פחד או דחייה. רק מעט רתיעה, טיפה אי-נוחות, לא מספיק שימנעו בעדי להכנס שוב פנימה בפעם הבאה שאוזמן לידיו גדושות הזימה. עדיין לא היו שיעורי "גופי ואני". הורי הזהירו אותי לא ללכת עם זר שמציע לי סוכריה, אבל איש לא לימד אותי לא לתת לאדם מוכר ללטף לי את הציצי בעבור "בזוקה", או להבחין בין ביטויי חיבה אבהיים לבין סטיות פדופיליות בסביבתי הקרובה. התובנות הילדותיות שלי ושל חברותי לא הביאו אותנו לרוץ לספר לאמא. החלפת החוויות בינינו בנוגע לר. היתה אפילו מלווה בצחוקים, עד כמה שזכור לי.

      לא, זו אינה טראומת ילדות. זהו כעס בדיעבד.      



      דרג את התוכן:
        20 תגובות   יום שלישי, 14/10/08, 22:56

         

        "גיל המעבר"

         

         

        עד לאחרונה לא היה לי שמץ מושג מה משמעות צמד המלים "גיל המעבר" בחיי. ולא שלא הקדשתי לכך מחשבה. האם תחילתו ביום בו הפסיקה חברתי הטובה (כבר לא) להתעלם מהשערות הלבנות בראשי? הקמט שנחשף באור המוגזם של שרותי בית קפה שכונתי (ומאז אני משתינה רק בשרותים אפלוליים כחדרי אירוח באחוזתו של הפנר, השייך לקבוצת סיכון שלעולם לא תגיע לגיל המעבר)? בחורף 98' בו הופיעו גלי חום כאילו נפלתי ממטוס במדבר גובי בשעת צהריים? או אולי כשנערים בני ארבעים הפסיקו לסובב ראש אחרי ברחוב? והאם יש לו מועד תפוגה, לגיל ההוא? או רק הסוף הסופי יצילני מידיו?

         

         

         

        חונכתי להאמין כי מה שחשוב זו התחושה הפנימית. גם יו שייך לאותו זרם פדגוגי.  פניתי להתבונן פנימה. להתחבר לעצמי. לבדוק באומץ באיזה שלב התפתחותי קוגנטיבי-מנטלי אני שרויה. כי הגיל הכרונולוגי לא באמת קובע, ומעט כולסטרול רע, כמה קמטים ושערות לבנות לא יחליטו עלי. אבל גם במעמקי התודעה שלי לא הגעתי למסקנה חד משמעית. בבוקר אני יעלת חן, מפזזת בשדות אורז, ובערב הקשישה שמתגוררת מתחתי (באמת לא יפה איך שהשליח תולה את חבילת הטיטולים למבוגרים על דלתה, קצת דיסקרטיות) יכולה להיות הנכדה שלי. ומדי פעם אני אשה בשנות החמישים לחייה, בשלה, מפוייסת, שעשתה כמה דברים בחייה (ילד, דיאטות, פשטידת ברוקולי) ועדיין מביטה קדימה בסקרנות.

         

         

         

         

         

        ואולי בכלל התשובה נמצאת בגוף השאלה -  אם את מתעסקת ב"גיל המעבר" משמע את בגיל המעבר. כמה פשוט ככה חכם. אבל לא.

         

         

         

        המענה לדילמה האנושית-נשית הזו הגיע בזמן בלתי צפוי: "מה את עושה בימים אלו?" שאלה אותי מכרה מהעבר שפגשתי במחלקת פירות וירקות בסופר. "אני?...אני סיימתי לא מזמן לעבוד" התלבטתי אם לשתף אותה בחיי, "בין שתי עבודות" שלפתי את הבדיחה - קלישאה, "כלום!" התחצפתי. "אה, את באינקובציה" קבעה אשת הרוח, משליכה את שקית עלי הבייבי לתוך עגלת הקניות הגשמית שלה.

         

         

         

        אינקובציה! הדגרה! כאב חד פילח את מוחי, ולא היתה זו עוד אחת מהמיגרנות המאפיינות את המיגדר והשנתון שלי. איך לא חשבתי על זה קודם. את יודעת שאת רוצה לעשות משהו כשתהיי גדולה, אבל עדיין לא בטוחה מה. את עוזבת את המשימות ההבלותיות של העולם הזה כאילו אין מחר בחשבון הבנק שלך, מבלה באינטרנט בלילה וישנה כמו תינוק ביום, קוראת ספרים שטרם הספיקות, מסדרת להנאתך מגירות שיד אדם לא חיטטה בהן עידנים. ובינתיים, תוך כדי, את עושה קצת אינקובציה לחוויותיך, ידיעותיך, הרגשותיך, תהיותיך, שאיפותיך ומאווייך, ומחכה לראות מה יצא מהסלט הזה. כל אחת ושנאותיה, כל אחת ואהבותיה. זה גיל המעבר. אז אם כל אחת מדגירה בדרכה, למה כולנו מתלוננות על אותם תסמינים?

        דרג את התוכן:
          10 תגובות   יום שבת, 11/10/08, 16:27

          הכתובת היתה על הקיר. לא יכולה להאשים אף אחד מלבד את עצמי. אלה שהיו פה לפני הזהירו אותי, אבל הגבתי בדיוק כמו לסיפורי התלאות האינסופיים של החברים- הורים בטרם נולד לך ילד, וכשהוא מגיח לאויר העולם אתה זועק: למה לא אמרתם לי למה!  

           

          תקופה ארוכה התנזרתי. צפיתי מרחוק. ידוע שאני טיפוס מתמכר. סיגריות, אוכל, טלויזיה, סרטים, לימודים, ילדים, מה לא. אחרי התמודדות לא פשוטה עם ייסורי גמילה מגברים, וגם זה לא סגור. כמו שהציג עצמו המדריך מתכנית 'שנים עשר הצעדים': "אני מכור נקי". היא תמיד תארוב לך,  כל אחד והתמכרותו הוא, הקלות הבלתי נסבלת של טעות אחת ואתה שוב שם.

           

          הפעם חשבתי שאני חזקה דיי. בשליטה. שאם הצלחתי בחצי שנה להוריד עשרה קילו (ולהעלות אותם בחודשיים), להפסיק לעשן (ולחזור לאחוז בסיגריה לפני שנמוג העשן) הפעם לא אגרר. אני בעשור השישי לחיי. התבגרתי. אני הורה חד-הורי אחראי. יש לי מחוייבות לבן ולחתול הסוציומט שלי, שאם לא אני מי ידאג להם.

           

          נשבעתי לעצמי שהפעם אהיה שקולה. "במידה" כמו שאבא שלי עליו השלום נהג לומר. "zu viel  לעולם לא טוב" נהג לצטט הבוס שלי, עליו השלום.

           

          אבל מתמכר הוא מתמכר הוא מתמכר. 

           

          אולי תקופת החגים, המירווח בלוח הזמנים שנפער פתאום, תחושת הבדידות, ואולי מאניה קשה לקרירות המרומזת באויר בחילוף העונות. קשה לי לשים את האצבע במדוייק על הסיבה, והיא גם לא כל-כך חשובה. העובדה היא שהצצתי לקפה והתמכרתי. ברוכה הבאה לי.  

          דרג את התוכן:

            פרופיל

            אירה ג
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            ארכיון

            פיד RSS