כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון : 11/2008

    96 תגובות   יום שבת, 29/11/08, 04:39

    יש לי חברה, די אינטליגנטית, רציונלית רוב הזמן. עד לרגע בו מישהו מחמיא לבתה החכמה והיפיפיה, אז היא ממהרת לקרוא בהתכוונות יתירה: "מכוערת-טפשה! מכוערת-טפשה!" 

    חברה אחרת שלי, די רציונלית ומשכילה רוב הזמן, מבקרת באופן קבוע מתקשר. היא משלמת לו 300 ₪, והוא בתמורה יוצר קשר עם מאמן הכושר הפרטי שלה בשמים ("המלאך השומר"), כדי שהאחרון יתן לה תרגילים לשחרור האגן. היא טוענת שהוא מאד מקל עליה, המלאך שלה. אמרתי לה, כי בקופ"ח היא יכולה להגיע עם פיזיותרפיסט לאותן תוצאות בפחות כסף, וננזפתי על בורותי וארציותי.  

    אמא שלי היתה נתקפת בהלה איומה, כאשר העברתי רגל מעל ראשו של תינוקי. היא היתה משוכנעת, כי מכאן ואילך הוא לא יגדל. התינוק נישא היום לגובה 1.80 מטר. אימה לא פחותה היתה אוחזת בה, כאשר בחורף הייתי מסתובבת עם גרביים בבית (מנהג אבלים יהודי), כאילו יש בכך הזמנה לשטן לדפוק על דלתנו.  

    זוג חברים שלי, חילוניים לכל דבר ועניין, נסעו לשים פתק בכותל ולהתפלל לשלום אמו של החילוני, שעמדה לעבור ניתוח לב. החולה נותחה והחלימה בעזרת-השם. 

    שכנה שלי רכשה במיטב כספה אבן בחנות ניו-אייג'. היא חופנת אותה בכפות ידיה, ושואבת ממנה אנרגיות וכוחות בסמוך לאירועים הדורשים תעצומות נפש. 

    הייתי יכולה להרחיב כאן ברשימה אינסופית על כל הפעמים שהחמצתי את זר הכלה בשל ידי המסורבלות, על החתולים השחורים שגרמו לי לעבור למדרכה השניה תוך כדי איבוד נימוסי ויריקה עסיסית למרחוק,  המשאלות שביקשתי כשנפל לי ריס, חלקן התגשמו וחלקן לא, כל הכספים שלא קיבלתי כשגירדה לי היד, חריוני היונים שלא הביאו לי מזל, השיהוקים שגילו לי שמישהו מרכל עלי, על הגבר שהיה מעלי ובכל זאת נולד לנו בן זכר, המספר 13 לא עלינו או כן עלינו, תלוי את מי שואלים, ועוד ועוד.  

    הייתי יכולה גם למיין את האמונות האלו לפי מוצאן, אבל לא אסתכן בגזענות. רק אחת בקטנה - החברה המרוקאית שלי לא מעבירה סכין מיד ליד, כי זה מביא מריבות וסכסוכים לחברוּת.

    •      

    קראתי היום בחטף ידיעה באינטרנט, כי ארכיאולוג ישראלי זכה בפרס מפעל הפיס, על מחקריו בתחום פעילות הדבורים בתקופה הקדומה. מימצאיו של הפרופ' המכובד אכן ראויים לפרס מכספי רוכשי כרטיסי המזל. הם יקדמו את האנושות בהבנת מקורות ייצור מזונו האהוב של פו, ופועלם של אבות אבותיו של עלם החמודות, הדבוראי מ"הישרדות".

    אבל אילו אני הייתי בין חברי ועדת הפרס, עם כל הכבוד למתוק המתוק הזה, הייתי שוקלת להעניק את התהילה והכסף למדען, שישקיע את זמנו ומרצו בחקר תפקודו של אזור הדמדומים במוח האנושי, החלק האחראי על ההתנהגות הבלתי-רציונלית של אנשים.

    אולי תוצאות המחקר בליווי טיפול תרופתי מתאים יפחיתו, אם לא יכחידו, את הנטייה של האוחזים ב"דור השלישי" לפנות לידעונים, להיעזר בחפצים בלתי שמישים, ולהתלות במיצמוץ עין כדי לנסות לחזות, לתרגם ולשדרג את חייהם, והם יתחילו להתנהג כמו בני-אדם. 

    ועד אז, חמסה על הבן שלי, מכוער-טיפש...


    דרג את התוכן:
      37 תגובות   יום שני, 24/11/08, 03:15

      סבא שלי גר במושב בוסתן הגליל, על שפת הים. את החופשות בילינו אצלו. הוא הגיע לארץ מהונגריה אחרי שהנאצים לקחו לו אשה ובת. ילדיו האחרים, אמא שלי ואח שלה, שרדו את המלחמה הארורה. אמא נשארה עם מספר על היד ובור בלב, עליו הניחה אבן גדולה. 


      היתה לו מחלבה במושב. בהונגריה היה בעל בית מרזח. היום קוראים לזה פאב. סבא מגניב היה לי. את האלכוהול המיר בחלב, מטעמי בריאות או פרנסה, כי לא היה מקובל שמושבניקים משתכרים. 

       

      שמו בתעודת זהות היה צבי, אבל השתמשו בו רק פקידי הרשויות. כולם קראו לו "יֵינֵה בָּאצ'י". במשפחה קראנו לו "אַפּוּ". סבא לא ידע לדבר עברית, ולכן דיבר איתי במחוות. 

       

      זוכרת את הנסיעה צפונה ברכבת הדחוסה. את הכניסה לרחובו הראשי של המושב, המעוטר בשדרת אקליפטוסים זקופים וקלופי גזע, זקנים אפילו יותר מסבא, שקיבלו את פנינו בכבוד של מלכים. את טעם הלגימה הראשונה מהכוס אליה היה אוסף את החלב שזרם על משטח כסוף וגלי. את תחושת הקור בפה. את הכדים המלאים בנוזל הלבן שהיו מביאים אליו בעלי הרפתות, כדי שמגע הקסם שלו יהפכם ראויים לשתייה.

       

      בערב, כולם היו הולכים לבן-דוד של אמא שגר אף הוא במושב. גם לו הנאצים לקחו חלק מהמשפחה, והשאר התפרקה. הוא הקים אחת חדשה עם מרים, אשה גדולת ממדים וטובת מזג. אחרי הרבה שנים נסע אחורה עם טרקטור ודרס אותה למוות. לא בכוונה.

      אותי, הקטנה, היו משאירים לבד בבית של סבא, כי במושב לא מסוכן. הייתי שוכבת שעות ומסתכלת על שטיח הקיר עם הגמלים במדבר (שהיה ניגוד גמור למנטליות שלו), שומעת את רחש הים אשר חשיכת הלילה הפכה לרחבת ריקודים של שדים ומפלצות ושודדי ילדות אבודות. נרדמתי רק כשהשפה ההונגרית התנגנה שוב מעבר לדלת. 

       

      אחר כך אני גדלתי וסבא הזדקן, ואמא לקחה אותו לעיר, לגור לידינו. גבר יפה היה סבא שלי, גם בזיקנתו. הוא פתח בביתו ספריה הונגרית, עם קומץ לקוחות נאמנים מהתפוצה שלו. אמא אמרה שזה כדי "שתהיה לו תעסוקה. לא מתעשרים מזה". 

       

      אז כבר לא היתה לו כוס חלב להגיש לי, ובמקומה היה נותן לי כסף. המון מטבעות קטנות אותן פיזר על השולחן, העלימן בזריזות, וצוחק גרף אותן לכיסי. היתה להן את הקרירות של כוס החלב של פעם, אבל לא את הטעם שלה, ולא את ריח האקליפטוסים והים. 

       
      בין הספרים האלה מת. בשנתו. יצא צדיק סבא שלי.


      דרג את התוכן:
        30 תגובות   יום שישי , 21/11/08, 02:52

        בדרכי אתמול לחוף "מציצים" חלפתי ליד אדם, שהסביר לשניים שעמדו לידו כי "התאורה היא הדבר החשוב ביותר בדירה. אם יש לך תאורה טובה, אתה יכול לשים גם כסא פלסטיק".

        האיש הוא סוכן מכירות של "מחסני תאורה" זיהיתי בלי לחשוב פעמיים, מתגעגעת לחיוך הממזרי- ביישני משהו של אותו דוגמן-ספר צמרת.

        הרצאת הרחוב על עקרונות עיצוב הבית אליה נחשפתי במקרה, העלתה בי הרהורים על יחסי האהבה-שנאה, אותם אני מקיימת עם בעלי המקצוע האחראים על עיצוב ותחזוקת הגוף-נפש שלי.

        כאותו איש תאורה, הם כולם חדורי אמונה באומנותם, משוכנעים שהתחום בו הם עוסקים הוא-הוא השליט הבלתי מעורער המעצב את דמות האשה דגם אלפיים, וכל שאר המומחים משתרכים הרחק מאחור. כמו סיפור המריבה בין איברי הגוף מי יותר חשוב.

        למען הגילוי הנאות אציין, כי בפגישותי הנדירות איתם אני זוכה לנזיפות חמורות על הזנחה פושעת. עם חלקם ניתקתי קשר מחמת הבושה או קשיי נזילות. 

        החלטתי לנסות הפעם דרך חדשה, כי עם הצלחה (אצל אחרות) לא מתווכחים. רציתי לבדוק מה יקרה אם במקום הנהון ראש נמרץ לגורו זה או אחר, שמשמעו "אני רוצה לרצות אותך אבל אין סיכוי", אתחיל ליישם עצות עתירות ידע ונסיון של חכמים ממני (לפחות בשטח התמחותם). 

        לפני שניגשתי לפעולה, ביקשתי לתמחר בכמה זמן תעלה לי תחזוקה שוטפת, על פי הוראת "רק 10-20 דקות ביום" של ה - ספר, פדיקוריסטית-מניקוריסטית, פסיכולוג, מורטת שיער, מאמן כושר, מאמן לחיים, קוסמטיקאית, מסז'יסט, מדריכה למדיטציה, שיננית, מנחה סדנת חלומות, דיאטנית - שלי.  

        בסופו של מסע לוגריתמי מייגע הגעתי למסקנה, כי עלי למצוא ספונסר ולפרוש מעבודתי אם אני רוצה להיות מעוצבת.  

        דרג את התוכן:
          162 תגובות   יום חמישי, 13/11/08, 02:31


          מעולם לא הייתי שייכת לאלה שחולמים על בית צמוד קרקע, ולא חשבתי לארוז את בני, חתולי ומעט מטלטלי ולעבור למושב. החלומות שלי לא מטיילים במיגזר הכפרי.

           

          טוב לי איפה שאני . שמח לי בחלקי ב"עיר ללא הפסקה". נעים לי בשישי בצהריים, אחרי שחוזרת מהקפה השכונתי, להכנס למיטה עם "עכבר העיר", ולקרוא על כל המופעים וההצגות שלא אצפה בהם, תערוכות שלא אבקר, מסעדות שלא יסעידו אותי, איך לא אצא למסע אל מקורות העצמה בסדנת טנטרה, ולא אגע במקומות לא פתורים בקבוצת דרמה- תרפיה. אני עכברת עיר סולידית, שבעה מעצם קיום המבחר האינסופי של האפשרויות המונחות לפתח דלתי. לא חייבת לטעום כל דבר כדי לדעת שהחיים יפים.

            

          רק עניין אחד טורד את מנוחתי (תרתי) והוא סקס שיתופי בעיר הגדולה. 

           

          כשהגעתי לדירתי הנוכחית עם בני הפעוט הייתי הצעירה בבנות הבניין. מוקפת אלמנות באות בימים, הייתי שוקעת, אחרי יום מפרך, בתרדמה עמוקה ומתוקה לקול נחרות וחרחורים.  

          בינתיים, שכנותי נפטרו, כל אחת בדרכה ובשיבה טובה (הבניין שלנו הוא סגולה לאריכות ימים למין הנשי), ואני הפכתי בעל כורחי לקשישת הכניסה (בתואר זקנת הבניין מחזיקה לאה, המתגוררת עם תשעת חתוליה בקומת הקרקע בכניסה השנייה). הדירות הנטושות נתפסו על ידי צעירים בעלי זהויות מיניות מגוונות, שלגופם הוזרקה כמות הורמונים מספקת ללול תרנגולות שלם של גאידמק. 

           

          וכך, מדי לילה, אני מוצאת עצמי שותפה לחיי מין סוערים של השכנה ממול , השכן מעלי, השכן מעל השכן מעלי, השכן מעל השכנה מולי, השכנים בכל הקומות בבניין לידי, הזוג מתחתי, הבנות שמולו. חגיגה של צלילי תענוגות הגוף. למדתי מי משכני מתברך בסקס משובח ומי מזייף. מי סוסת פרא ומי נמרה מתפנקת. הנהמות האנושיות מתערבבות ביללות חתולים מיוחמים בחצר, ובפלישתן אל חדר השינה שלי הן הופכות לאורגיה רבת משתתפים. אודיו-סקס.

           

          הי, מישהו שומע אותי? אפשר להוריד קצת את הווליום! 

           

          ואולי בית עם שני דונם חצר הוא בכל-זאת לא אופציה כזו גרועה...   

          דרג את התוכן:
            51 תגובות   יום שני, 10/11/08, 01:04


            פעם הייתי נושאת את הוני על כתפי - תיקי עור מעוצבים, בהם היתה ארוזה מחצית דירתי. אלה היו נכסי. כל תיק - תשואת השקעה של משכורת חודשית. הומלסית ברמה.

            יום אחד אמרה לי נועה, בת של חברה טובה: "התיק שלך מגעיל!".

            הסומק אזל מפניה של חברתי: "נועה, לא יפה! למה את אומרת על התיק של אירה שהוא מגעיל?".

            והקטנה: "אבל את בעצמך אמרת לאבא שהתיקים של אירה מגעילים".  

            אצלנו בבית שיקרו ש"אצלנו בבית לא משקרים". כך עבדה עלי אמי, בעודה מייבשת לי את החלב מהשפתיים, וככה אני כיזבתי לבן שלי, ברגע שהחל להבין עברית. יותר מאוחר הנחלתי לו את הערך "שקר לבן", אותו ירשתי מהורי. 

            גודלתי על מורשת ג'פטו והאמנתי שבאמת אסור לשקר. עד אותו יום בו אמי קיבלה מתנה מקרובת משפחה - ואזה סינית עתיקה מיובאת מהתחנה המרכזית הישנה. אמי התפעלה ארוכות, והניחה אותה לעיני התורמת במרכז השולחן הסלוני.

            למחרת, כאשר ניקתה אבק, נטלה אמי את הואזה בידיה ושיחררה את אחיזתן בתיאום מושלם, כשהיא לוחשת לעצמה: "נפל לי". 

            בזה תם בקול נפץ פורצלן עידן התמימות שלי, אך עדיין המשכתי להאמין שנים לאחר מכן, שמי שמשקר גדל לו האף.

            מהחברים שלי ביקשתי להיות כנים איתי כשאני מרזה ולשקר לי כשאני משמינה, וילדים אני אוהבת למרות כנותם.  

            דרג את התוכן:

              פרופיל

              אירה ג
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              ארכיון

              פיד RSS