כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון : 12/2008

    66 תגובות   יום חמישי, 25/12/08, 22:20


    כאשר שמרתי על דירתה של חברה שנסעה לחו"ל, דירה שהיתה ממוקמת בקומת קרקע, נוצר מפגש מפוקפק ביני לבין מציצן. ליתר דיוק, הוא פגש אותי. אני לא זכיתי לראות את פניו החשוכים. הכרתי רק את נצנוץ עיניו הסוטות, ואת כף ידו שפתחה את תריס חדר השינה לילה אחר לילה.

    במשך חודשים כל אדם ברחוב נראה לי המציצן בפוטנציה.

    כך אני מתנהלת מאז שהתחברתי ל"קפה". להבדיל.

     

    אני מגניבה מבט לבחורה שיושבת בשולחן מולי בקפה השכונתי, שקועה ב"לייפ-טופ" שלה, משוכנעת שברגעים אלה ממש היא קוראת את הפוסט האחרון שלי.

    בעודי כובשת את השיעול בחדר ההמתנה של רופא המשפחה, כדי לא להדביק את הגבר שלוב הזרועות היושב לידי, אני קולטת את מיתאר גופו של "השרירי" מה"קפה".

    אנחנו מאחרות כהרגלנו לסרט בסינמטק. מקימות את השורה כדי לתפוס את מקומנו בקצה. האין זה, שדרכתי על רגלו בחשיכה, מנהל 'קהילת קולנוע'? האם מעתה ואילך נידונו ביקורותי המלומדות לכוכב אדום כנקמה.

    ב"ניו-פארם" מנסה זבנית מטופחת לשדל אותי לרכוש קרם עיניים מהפכני. אני מתבוננת בעיניה נטולות המבע ובדל של קמט. כמעט משתכנעת. נזכרת שהיא רק בשנות השלושים שלה ומוותרת. ממהרת להתרחק מהמקום, לפני ש"אשה-אשה" תכעס על שלא הגדלתי את הבונוס שלה, ותגיב באגרסיביות בבלוגי.

    בתנועת מטוטלת אני נעה בין מציאות וירטואלית לזו שמחוצה לה, ושני העולמות מתערבבים לתמהיל חסר גבולות של הנפשות הפועלות.

    לכל גבר ברחוב, מוצמד בלוגרו מה"קפה". כל אשה הנקרית בדרכי "מודבקת" לה כותבת פוסטים.

    בחלק מהמקרים השיוך נעשה על פי איפיונים חיצוניים כמו חיוך, תנוחת היד (פוזת 'האדם החושב' מקובלת בין החברים ברשת, מה שמעלה את ההסתברות לטעות בזיהוי), מסיכה ביזארית.

    במקרים אחרים (במיוחד אלה המעדיפים להסתתר מאחורי תמונת הבבושקה, שמנפק האתר בחינם), אני מעמיקה לחדור לאישיות הפרסונה, וזו מובילה לאיתור זהות החבר לפי מידת הדעתנות, המקוריות או הבנאליות והשטחיות המוקרנות ממנה (ויצדק מי שיטען כי אני חוטאת בהכללות ושיפוט גס).

    לעתים אני תוהה לגבי כישורי להצליב בין דמות בשר ודם לאחותה הוירטואלית, שתמונתה ב"קפה" מלפני עשור, או נלקחה מהאתר של מדונה.

    בדבר אחד אין לי ספק - שכל העולם "קפה" וכל בני אנוש חברים בו - באותה ודאות שלכל איש יש שם.

    וכמובן, מאז שאני ב"קפה" אני מיטיבה את מראי לפני יציאתי מהבית, ומתנהגת יפה בציבור. כיאה לסלבּ.

    האם כך מרגישה פארנויה?

     

     

    קליפ לשיר "פארנויה" בביצועה של אחינועם ניני שהופק ע"י מגמת הקולנוע בביה"ס המקיף עומר 

    דרג את התוכן:
      68 תגובות   יום שני, 22/12/08, 18:07

      הייתי בדרכי מהשוק הביתה, כשפגשתי לראשונה את יריב. השקיות היו כבדות והתיישבתי לנוח על ספסל, לצד כלבתו נעימת הסבר. אחרי כמה דקות של שתיקה לא אופיינית לי, בהן ליטפתי את הכלבה לאורך גבה ודגדגתי אותה מאחורי אוזנה, סיפרתי לו שאני אשה של חתולים. שלא תחשוב שאני לא מחבבת כלבים, אבל לא הייתי מחליפה את קריוס ובקטוס העצבניים שלי בשום כלב בעולם.

      הוא אמר לי שאני חתלתולה בעצמי, ובגלל זה הוא סולח לי.

      הרעב תקף אותי, כמו שקורה לי תמיד כשאני מתרגשת. "פה גדול! פה גדול!" התגריתי בו כשהושטתי לו תפוח ששלפתי מאחת השקיות.

      "תארי לך שהנחש היה מפתה את חוה עם גויאבה?" לקח ביס.  

      "אנחנו לא היינו פה", חיקיתי את הבעת הגועל שעל פניו.

        

      היחסים שהחלו בזכות חיבתנו לפירות וירקות, למעט גויאבות, נסקו תוך תקופה קצרה לגבהים שרק אהבת בוסר יודעת, כשהלב עדיין בתולי. לא היתה מאושרת ממני, כשיריב הציע לי כעבור שבועיים שאבוא לגור איתו. למחרת התייצבתי בפתח דירתו עם שלושה תיקים עמוסי בגדים וספרים, מנורת לילה ושני חתולים.

        

      קריוס ובקטוס התמקמו זו בפרוות זה במיטה הרחבה, עדים למעשי אהבתנו הליליים, מדי פעם שורטים בציפורניהם את הגופות הלוהטים, או נוגסים בשיניהם החדות רגל שנשלחה לעברם מבלי משים. לעתים, כשגבר עליהם יצרם, היו מחקים את אדוניתם במידה לא פחותה של תאווה. אנסטסיה של יריב התפרקדה באחת הכורסאות בסלון. כלחמניה חומה-חמימה היתה מעוגלת ומכונסת בעצמה, מסמנת בזנבה לדיירי הבית את מצב רוחה.

        

      החלטנו לא למהר עם ילדים, התנהלנו בשגרת חיינו הנינוחה - לימודים, עבודה, משפחה, חברים, סרטים וערבי ג'אז (אהבתנו המשותפת), ובכל זאת, כאשר גילינו בתום השנה הראשונה להיותנו יחד כי אני בהריון, שמחנו בו.

        

      ככל שבטני גדלה, איברי תפחו ותנועותי נעשו מגושמות, ייחלתי לחזור לגיזרתי הנערית. נבהלתי מהעתיד שמתכננת לי האמהות. ראיתי בגופי הנושא את עוברי בית כלא, ואת יריב, אבי התינוק שעומד להיוולד, הסוהר.

         

      כשנולד אביתר גורשו קריוס ובקטוס מגן העדן אל אזור שליטתה של אנסטסיה, שלא התנגדה לסידור החדש, כל עוד לא תפסו את מקומה במרומי הכורסא. בעוד שלושת השעירים לומדים לחיות בדו-קיום בסלון המרוהט "איקיאה" ומרופד בשטיחים הצבעוניים שנקנו בטרק בטורקיה, יריב ואני הלכנו והתרחקנו.

      התינוק ששכב בינינו שימש לנו מחיצה אנושית. ביצעתי כאוטומט את מטלותי, נעניתי לצרכיו הפיזיים של אביתר, אך דברנותי נאלמה וזרם דמעותי לא פסק. יריב נותר חסר אונים, כועס ונעלב מול קיפאון הגוף והנפש שלי לנוכחותו.

        

      "דכאון אחרי לידה" איבחן הפסיכיאטר, אליו לקח אותי יריב, את התנודות הקיצוניות שלי בין התקפי בכי לאפטיה.

       

      לא סיפרתי לפסיכיאטר, מומחה ידוע בתחומו, על אותו ערב אחרי יום כיפור, כשיצאתי להתאוורר מיריב, והתיישבתי על ספסל שהכיל את גופי הכבד בחודש השמיני להריוני, אז פגשתי את האיש שהציע לי גויאבה.
      לא דיברתי איתו אודות זה שלקח את מחשבותי לפגישה הראשונה עם יריב, לזכרונות הימים בהם נשבענו האחד לשניה לאהוב לתמיד, להיות חברים ונאמנים ותומכים לנצח. לפני שההורמונים בילבלו לי את הלב, בטרם נרתעתי ממגעו ומילותיו. ידעתי כי יריב לא השתנה. זה לא הוא, זו הייתי אני.  
      שמרתי מפני הפסיכיאטר את סודי על הגבר האחר, שליטף בתשוקה את הבטן שנשאה תינוק לא לו, בשעות שחמקתי אליו כדי לקבל אישור מחודש לנשיותי. גבר שטרף את עולמי כאשר התחנן, עוד בטרם הוכנס בני בברית אברהם אבינו, כי אעבור אליו עם תינוקי ושני חתוליי.      

       

       

       


      דרג את התוכן:
        103 תגובות   יום שבת, 13/12/08, 12:25

        ישראל, גבר בעליל לכל הדעות, פנה אלי לאחרונה ושאל האם אני מכירה מישהו שיכול למלל את גבורותיו.

         

           

        היות וכאשה ניחנתי בצד מילולי חזק, הצעתי את עצמי, בלי לבט והיסוס, בטרם ימצא קנדידטית אחרת, מוכשרת ממני במילים. 

         

          את ישראל הכרתי בחג החנוכה, בחופשת השחרור מהצבא. הוא היה מפקד רב מעללים, ושמם של ביצועיו המיניים הלך לפניו, לא פחות מהפעולות הצבאיות ההירואיות עליהן פיקד בשטחי אויב.    

         

        שנינו עשינו במקביל "טופס טיולים". אני סיימתי שרות חובה חסר תוחלת ותועלת, והוא כשלושים שנות קבע מפוארות. מ"טובי בנינו" ו"מלח הארץ" היה ונשאר ישראל. תולדות חיי האיש כתולדות המדינה. 

         

          נפגשנו לראשונה ליד הדלפק של האפסנאי. ישראל רצה לעקוף אותי בזכות הפלאפלים שעל כתפיו. אני, סמלת מושתנת שאלוהי הצבא לא עשו עליה רושם, עמדתי על זכותי שתור זה תור. הוא, שנראה כי חוצפתי ונחישותי הדליקו אותו כשמש החנוכיה, נכנע. בפעם האחרונה.             

          בעוד האפסנאי ממיין בקפידה את תכולת הקיטבג של החייל שלפני, ישראל לחש באוזני כי הוא רוצה להראות לי מקום שלא ראיתי בחיים. הנהג שלו, שעוד עומד לרשותו בשבוע הקרוב, ישמח להסיע אותנו. 

         

          "מה חושבת אשתך על הסיורים הקרביים האלה?"

        לא זוכרת מה היתה תשובתו, זוכרת רק את צחוקו של החייל וקצה חיוך על פני האפסנאי. כעבור מחצית השעה מצאתי עצמי ישובה לצידו של קצין בכיר, במושב אחורי של רכב צבאי שועט מזרחה, מדמיינת עצמי כברוך ג'מילי מלווה שיירת מזון לבירה הנצורה. 

        עוד בטרם נכנסנו ל"שער הגיא" הייתי שבויה בקיסמו של ישראל. היו לו את כל התכונות המועדות לרכוש לב אשה, כולל מודעות גדולה ליכולותיו. צ'ארמר. עד לכניסה לירושלים מניתי בפניו את רשימת הנשים שהכרתי וידעתי כי בילו בזרועותיו ובמיטות השדה הנחשקות שלו. כג'נטלמן אמיתי הוא הכחיש כל קשר בינו לבין "עלילות" אלו. "הפרוטוקולים של זקנות ציון" כינה אותן. 

        ישראל קיים את הבטחתו. חזיתי בשקיעה המרהיבה בחיי, במקום היפה בארץ. קשה לי לשחזר מה היה חלקו של ישראל בהוד הקדומים שנשקף לעיניה של בחורה מאוהבת בגבר שגילו כפול משלה. 

        את שהתרחש בינינו באותו ערב (הנהג נשאר באוטו) ובשנים שלאחר מכן אמנע מלפרט, בשל כבודה של אשתו החוקית, אשה יקרה ונאמנה שהלכה לעולמה לפני שני קייצים, אותה אהב ישראל עד יומה האחרון. יש לו לב ענק לישראל, ואהבה גדולה לנשותיו, כמו לעולליו מאשה זו או אחרת. 

        עם הזמן הקשר בינינו התרופף. אני התנחמתי בגברים אחרים וישראל בנשים חדשות. פעם בשנה ישראל מתקשר אלי, בנר ראשון של חנוכה. אחרי שאני שואלת לשלומו ולשלום משפחתו אני מבקשת – "ספר, ספר ישראל, מי זו עכשיו?"

        ישראל, שהפך אותי מאשת חיקו לאשת סודו, אך לא איבד מתאוות החיים שלו, עדיין ממעט במלים. משתף אותי בקצרה, לאקונית, כאילו מדווח למפקדים שלו על עוד פעולה בירדן. בשנים האחרונות אני לא בטוחה אם אלה סיפורי אמת, או שהוא בודה אותם ממוחו הקודח, משחזר את עברו המהולל כהולל, אבל לא ממש איכפת לי. שמחה בשביל ישראל שגם אם הזדקן בגופו, הרי נפשו נשארה נפש המפקד, הלוחם, כובש הנשים. 

        כעת ישראל הגיע לגבורות, ורוצה למלל את גבורותיו.  

        הייתי כל-כך נרגשת מההזדמנות שאולי תיפול בחלקי לבלות שוב במחיצתו, ששכחתי לברר אם יהיו אלה תולדות מלחמות ישראל (במילרע) או קרבות מיטה וכיבושי ישראל (במילעיל).       

        דרג את התוכן:
          110 תגובות   יום שלישי, 9/12/08, 03:32

          אשה בְּשֵׁלָה                    

           מניין שנותיה                         

           נסיון חייה                                

           חרצו פניה אט אט

           

                                   

           

          אשה בְּשֵׁלָה                    

          דרכה נסללה            

          הינומת הכלה                 

          הריון ולידה                    

          צער גידול בנים               

          הורים במרומים              

          רחבו מותניה                  

          מעטו מחזריה                 

          שדיה קרסו באחת

           

                                   

           

          אשה בְּשֵׁלָה                    

          סכיני מנתחים                 

          שוב גופה מצלקים            

          קצת כואב 

          אך לה לא איכפת 

           

                                     

          דרג את התוכן:
            52 תגובות   יום שבת, 6/12/08, 01:31

            אני עומדת ליד מיטתך, לא קרובה מדי.  מהופנטת, עוקבת אחר תנועותיה של אשה צעירה מלטפת אשה גמורה בצידו השני של החדר. 

            האחיות הופכות את החולה מצד לצד, כמו קוסמות מחליפות סדין בסדין. הרופא מהדק צינור המנקז את שאריות חייה לשקית פלסטיק.

            הצעירה ממשיכה ללטף את הרגל הכבדה, המתכלה. מגעה מתמסר, לא מבקש איתות של הכרת תודה. תווי פניה מעידים שאינה בת משפחה. נראה שבאה מהפיליפינים. שולחת את כספי הליטופים לקרובים בארץ רחוקה. 

            את מוותרת, מתנתקת, מבטך קפא. עיקשת בשתיקתך הסופנית. נועלת את אהבתך בעצמך. נגמר לך הכח. אין את מי לנחם ובמה להתנחם ברגע הזה.

            אני מקנאה באשה זרה, וידי נשארות צמודות לגופי.

             

            11 שנים למותך.

             

            דרג את התוכן:
              77 תגובות   יום שלישי, 2/12/08, 12:20

              ראיתי ברחוב זוג מבוגר, אוחז ידיים. 

               

              אל הגינה הציבורית מתחת לבית שלי היה מגיע מדי יום זוג קשישים דוברי רוסית. הוא גבוה, זקוף וטוב מראה, מוקפד בלבושו. היא נמוכה ממנו בראש, כבדת גוף, ארשת נעימה, עיוורת. 

              הוא היה אוחז בידה, ומוליך אותה בין שבילי הגן, בצעדים איטיים. מסדר בעדינות את השל קרושה שעל כתפיה. סבלנות אין קץ היתה לו אליה. אם צפיתי בו צועד לבד התפלאתי עד כמה רגליו קלות, והערצתי עוד יותר את הקצב שכפה על עצמו למענה.  

              כאשר הוא ראה, והיא הרגישה בחושים האחרים ילד מתקרב, חיוך היה עולה על פני השניים. הוא היה מתכופף מלוא קומתו, ואומר לילד מילות חיבה ברוסית. ככה לפחות זה נשמע לי. 

              "זו אשתו השניה. אהבה מאוחרת" מישהו גילה את אוזני. אף אחד לא ידע לומר מה קרה לאשתו הראשונה. אם לה היה בעל קודם. יש או אין ילדים. לא היה להם עבר. רק הווה, מלא רוך ואהבה. ומעט עתיד. 

              חברה שלי ואני היינו יושבות על הדשא, מבטינו נודדים בין הילדים המתאבדים על המגלשות לבין הזוג המקסים הזה, ומתקנאות לנו בו.

              החברה שלי, ציירת,  לא יכלה להוריד עיניה מהזקן. "האף שלו מרתק אותי", היא היתה אומרת לי בכל פעם שחלפו לידינו בסיבוב נוסף, "אני רוצה לצייר אותו ומנסה לתפוס את קו האף". אותי תמיד הצחיקה ההתעקשות הזו שלה.

              היינו מריצות תסריטים על חייהם העלומים. הסקרנות לא הרפתה. חיבה ומסירות כזו כבר לא רואים. 

              יום אחד הופיעה האשה בגינה, שעונה על זרועה של מטפלת פיליפינית. אחרי כמה שבועות גם האשה נעלמה.

              "נמאס לו", סיפרה לי שכנתם לספסל "הוא ברח לבת שלו באמריקה".           

              "והיא"?

              "אותה, אין לה משפחה, הכניסו לבית אבות".

               

              מוקדש לאיריס חברתי האהובה.
              דרג את התוכן:

                פרופיל

                אירה ג
                1. שלח הודעה
                2. אוף ליין
                3. אוף ליין

                ארכיון

                פיד RSS