כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון : 1/2009

    68 תגובות   יום ראשון, 25/1/09, 00:51

    יש דברים שאסור לגעת בהם.

    את עובדת החיים הבסיסית הזו למדתי דווקא מחיות המחמד שלי, אלו שדוכס המחמד,  החתול השולט בביתנו, חושב שהם ארוחת הבוקר שלו - הדגים.  

    על פניו מדובר בחיות יפות וטיפשות. הן רואות בכל סיבוב בן 7 שניות בהיכל המפואר שבניתי לכבודן, כל אבן שאין בה הופכין וכל צמח דומם, כאילו זה עתה הוסרו מהם תוויות היצרן. הן מאמינות באמת ובתמים, כי לפני שלש שניות (נצח במושגים דגיים) סיימתי לשלם את הטיפ לאחרון הפועלים, שעסקו בעיצוב הקונכיה המרהיבה בה ריהטתי את המבואה המערבית של אכסנייתן, הבנויה קירות זכוכית לניצולת אנרגיה סלולרית. ירוקה במובן ה"ירוק" של המילה, עוד לפני שפשתה בה הירוקת.

     

    שיננתי ויישמתי בקפדנות את הוראותיו של עמיחי, המוכר הצעיר והמתוק מחנות החיות, שיחסינו החמים הסתיימו בטרם הגיעה קרירות המים לדרגה הרצויה:

    בועות אויר - המשאבה עובדת.

    צירקולציה של המים - סובבת אקווריום.

    אוכל - במשורה.

    טמפרטורה מווסתת - כמו באינקובטור בו שהה בני בשבוע הראשון לחייו.

    ספונג'ה והחלפת מים  - לפי החוק. 

    ולמרות הכל, עם כל דג שמת אני חוזרת לעמיחי, תחילה כואבת אך חדורת תקווה, מתייעצת ומחדשת את המלאי על מנת לשמור על קביעות דמוגרפית, בהמשך בוכיה, כועסת, מאשימה, ולבסוף מנתקת קשר ממוכר שמשווק לי סחורה החייה על זמן שאול. 

    לאחר שעמיחי הפך לזכרון טראומטי, היו עוד מספר אירועי דיג של חיות חסרות רוח חיים ובכך הסתיים הריטואל. לא עוד זק"א של דגי-נוי אנוכי. 

    הרוגע חזר לנפשי ולמעונו של הדג שנותר. קצבתי לו מספר ימים עד שימות משברון לב בבדידותו, ואני אחזיר את "הפיל הלבן" שקיבלתי מתנה מידידי, אז הבנתי שהדג נשלח לתת לי שיעור, בשפתו הדוממת.

    מאז שנסתלק אחרון אחיו, ואני יצאתי מנוצחת במלחמה ונטשתי את זירת הקרבות, אני מספקת לו את צרכיו הבסיסיים (מזונו וכסותו), והוא משייט לו שבועות רבים בעליצות הלוך ושוב, שמח וטוב סנפירים במראות החדשים הנגלים לעיניו המזוגגות כל 7 שניות, ב"ספא" העומד לרשותו. 

    והשיעור, שסופר לי דרך הגורל השתקן של דגַי (תהא מנוחתם עדן בבטנֵי חתולי החצר של השכנה מקומת הקרקע), הוא כי אצלנו במשפחה יש מקום רק לאחד מכל זן: הורה אחד, ילד אחד, חתול אחד, דג אחד.

    תיבת נוח ליחידים. 

    זה ההומאוסטזיס הפרטי שלי, ואת האיזון העדין הזה אסור להפר. 

     

       

    דרג את התוכן:
      52 תגובות   יום שלישי, 20/1/09, 23:42

      עטיתי לגופי שלמת נזירים                 

      בָּרָה הלכתי לרעות בשדות זרים                   

      שבתי כלעומת שבאתי

                    

      רגלי מעוטרות ביריות שחורות   

      צווארי עדוי מחרוזת יקרות               

      רעבוני לא השבעתי

                  

      ישבתי בפתח ביתי לנוח                 

      שער חצרי הותרתי פתוח                

      אטרוף עד תום 

      בי נשבעתי


      דרג את התוכן:
        67 תגובות   יום שלישי, 6/1/09, 01:15

        קר

        עוטפת בּשַל את גופי                          

        קר

        מוזגת לי תה מקנקן                           

        קר

        מצמידה תנור חשמלי                          

        קר

        לרגלי צמר ופשתן                                   

        קר

        כרית כוסמת על בטני                         

        קר

        מעלה את חום המזגן                            

        קר

        טיפות זיעה על מצח בני                        

        אז מבינה -

        זה קור פנימי 

                                                

        דרג את התוכן:
          37 תגובות   יום שבת, 3/1/09, 16:48

          "הייתי בטוח שהם שלך".

          "לא, מה פתאום" עניתי מוחמאת, דוחפת את עגלת התאומים. בחורף האחרון מלאו לי ארבעים ותשע, והוא חושב שאני יכולה להיות אמא לתינוקות. בעצם היו דברים מעולם.

          "את נראית פורחת כמו אם צעירה" התעקש.

          מתחנף, חשבתי לעצמי כאשר פילס לנו דרך על המדרכה התל-אביבית, מזיז עבורנו את ה"צפרדעים" הירוקים, שפועלי האשפה טרם החזירו למקומם למרות שעת הבוקר המאוחרת.

          "אני מעריץ אתכן הנשים, בוראות חיים".

          משפט מחוכם לפיתוי אשה, חשבתי בציניות, עדיין לא מבינה כמה גדולה יכולה להיות השפעת מילותיו של האיש הזה עלי.

          בזמן האחרון הוא עוצר אותנו, מכיר את שמות התינוקות, מנסה ליצור איתם קשר. חוק ידוע הוא בעירי, כי ילדים וכלבים הם מתכון בטוח לדייט.

          את הגבר הנאה, הכחוש, שיערו ארוך ומשוך אל מאחורי האוזניים, איש בלי גיל, הרביתי לראות מסתובב בשכונה. תמיד לבד. לא מהסוג שאני בדרך כלל נמשכת אליו, אבל הוא הצליח לעורר את תשומת ליבי בפניו החכמות, ובהיותו מכונס בעצמו, אומר בהליכתו כי הבלי העולם והרחוב אינם מעניינו.

          בעל מקצוע חופשי - ניחשתי. ארכיטקט - קבעתי, גאה בחדות האבחנה שלי. 

          באותו בוקר פגשתי אותו בקפה השכונתי. הפעם סקרנותי גברה על הבושה. "סליחה, אפשר לשאול אותך ...במה אתה עוסק?"

          הוא חייך אלי חיוך רחב, חם. "אני כותב". בהמשך סיפר כי היה איש היי-טק, ולפני כמה שנים, בהיותו בן חמישים, פרש מעבודתו. לא רצה מחוייבות. מאז הספיק להוציא שני ספרים.

          "מוזר" אמרתי לו "השבוע התחלתי גם אני לכתוב. שירי ילדים".

          הצטרפתי אל שולחנו. הילדים ישנים בעגלה, והשיחה מתגלגלת על כתיבה. "בואי אלי ואראה לך" הציע. שילם את החשבון ויצאנו לדרך.

          לא נעלם מעיני האופן בו סוכך על העגלה מפני השמש. המתנתי למטה. כעבור מספר דקות חזר והושיט לי שני ספרי שירה דקיקים. הודיתי לו, והמשכתי לגינה עם התינוקות, מתמסרת לעבודתי. 

          ברגע שהתפניתי מעיסוקי הדחופים פתחתי את הספרים, מנסה ללמוד מיהו האיש. ההקדשה היא לנשים בחייו – אמא, אחות ובת. אין "רעייתי" להקדיש לה.

          כבר מתוכן העניינים למדתי כי משחק המינים מעסיק אותו. בהמשך גיליתי הרבה חושניות בכתיבתו. ארוטיקה מהולה בהומור. רק גבר שחווה על בשרו הרבה מערכות יחסים, זיונים, אהבות ושברוני-לב, וניחן בעין צולבת, יכול לשרבט במילותיו תמונה כל-כך מדוייקת של דרך גבר בגברת, וויס-ורסיה.

          בין דפי אחד הספרים הוטמן פתק: "המשיכי לכתוב. אף אחד לא יכול לכתוב כמוך" ומספר הטלפון שלו. לא הייתי בטוחה כי הפתק יועד אלי, אבל העתקתי את מספר הטלפון לנייד שלי.

           

          מנצלת את תנומת התינוקות, הפכנו להרגל משותף את קפה הבוקר. אני "הפוך חלש", הוא "נטול", עם רול קינמון, נותן לי את "האמצע הכי טעים". כשמי מהתינוקות התעורר בזמן, זכה בטעימה. אל תוך השיחות על כתיבה וספרים השתרבבו פיסות חיים שלו ושלי. תחילה ברמיזות, שהפכו לאט לאט למסכת חוויות של גבר ואשה למודי נסיון.

          אני מתקשרת אליו. הוא תמיד בא כשמוזמן, לעולם לא יוזם.

           

          באחת השיחות האלו, כשעניין הכתיבה היה הרחק מאחורינו, הרגע ממנו חששתי הגיע. הוא ביקש שאראה לו את השירים שכתבתי. הייתי זקוקה לעוד זמן, לבטחון שגם אם יהיו גרועים בעיניו, לא יקלקלו את הקשר שנרקם בזכותם.

          ביום אמיץ במיוחד ארזתי את עשרים הוולדות המילוליים שלי וטמנתי אותם בתיק. קיוויתי שאולי הוא יהיה עסוק באותו בוקר, אבל אֶרָטוֹ לא ריחמה עלי, וכשהגענו לקפה מסרתי לו את המארז. התרחקתי בתואנה שעלי להרדים את התינוקות, עוקבת אחריו מעבר לכביש, מנסה לפענח על פי שפת הגוף שלו את גזר דינו.

          "זה ראוי", אמר כששבתי "ומצחיק. רק כמה הערות קטנות. את חייבת לעשות עם זה משהו. מוכרחה לפרסם. תני לי עותק, אני אנקד לך. אני מת על ניקוד. זה 'מפריח' את המלים".

          "רגע! רגע!" נבהלתי "הניקוד בא בסוף. עדיין לא סיימתי 'לבשל' את השירים!" 

          אבל כידוע, עם נקדנים אי-אפשר להתווכח בכתובים, ובשעות אחר הצהריים שנמזגו לתוך השקיעה, בזולה שלי על הגג, הוא העיר את הערותיו. הפך להיות ענייני, ממוקד כמו החיריק, לא נותן לי להסיח את דעתו. ממש כעס כשלא שמעתי את "המוסיקה של השיר". הרצינות שלו הצחיקה אותי, וכשמישהו גורם לי לצחוק, הלב שלי מפרפר. משוואה פשוטה. נדלקתי על הגורו לענייני לשון.

           

          חלף שבוע מפגישתנו על הגג. כרכתי את השירים המנוקדים (צדק, ניקוד אכן מפריח מלים!) למשלוח לבתי הוצאה לאור, כעצתו. נרגשת מהחוברות שבידי, מדמיינת את ספרי בחזית חלונות ראווה של חנויות הספרים, ואת עצמי מחלקת ראיונות למוספי ספרות, ומוזמנת להשתתף בפאנלים על ספרות ילדים, בקשתי לראות אותו.

          הפעם לא התאפקתי: "תגיד, זה שאתה לא מתקשר, אומר שאתה לא רוצה לשתות איתי קפה?"

          "אני דווקא כן".

          "אז מה זה אומר?"

          "שאני לא מתקשר".

          "אתה לא מתקשר לבנות?"

          "לא לבנות ולא לבנים".

          "למה?"

          "מי שרוצה אותי מתקשר אלי. אני עוד חייב לך משהו בקשר לשירים?"

          "אתה מבקש מחיקת חובות?"

          "שמיטת חובות!" תיקן לאקונית.

          צוחקת, נבוכה, ניסיתי לרכך את תחושת הדחייה. 

          כאשר מסרתי לפקיד הדואר את החבילות, הממוענות ללקטורים של הוצאות הספרים בארץ, חשבתי כי כאשר אקבל מכתב תשובה בנוסח: "גבירתי הנכבדה, הננו שמחים להודיעך..." הנקדן יהיה הראשון לדעת.

          כי זוהי חובתי האחרונה לנקדן, ועל זכותי זו אני לא מוותרת!

           

          כעבור חודשיים מצאתי מעטפה גדולה מונחת ליד הדלת. בתוכה היה ספר שיריו השלישי.            

           

           

           

           

          דרג את התוכן:
            38 תגובות   יום חמישי, 1/1/09, 23:41

            צובעת שיערי בגוון חום-בלונד עכוּר

            ציפורניי מתפנקות במניקור-פדיקור   

            מורטת בזעם חתימתו של שפם  

            מושחת שפתיים צרובות באודם כדם      

            מטופפת אצבעותי על קרם הפנים 

            תולשת ללא רחם את מורדות הגבינים   

            כך מרגיעה עצמי במצבי מתיחות

            לא אני אך משפחה יש בקו העימות       

            בסוף יום עם כוס תה חם מתכרבלת בפוף     

            ממוססת לאט סערת נפש וגוף

            שספגו מהמרקע עשן של מתקפות 

            הרס בתים, גופות אדם, צריחת אזעקות 

            נראית לך נורמלית דוקטור זו התגובה

            לקולות מבצעים ורעשי מלחמה    

            ולמה דוקטור למה אני פה במצוקה   

            למה דוקטור חרדה וחסרת מנוחה

            לכבות את המכשיר אתה לי מציע

            וכי אז איך אדע לאן הטיל מגיע

            את הבדיחה הישנה אתה לי מזכיר

            אם אסגור חלון - בחוץ יעלם הסגריר

             

             


            דרג את התוכן:

              פרופיל

              אירה ג
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              ארכיון

              פיד RSS