כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון : 10/2009

    97 תגובות   יום חמישי, 22/10/09, 00:46


    חברתי ע. הכניסה אותי היום בעל כורחי לנעליו של בילי קריסטל הנבוך במסעדה, כשמג ראיין (אף פעם לא הבנתי למה סאלי המתוקה בחרה להתאהב דווקא בחננה של הוליווד) מדגימה איך נשים  מזייפות אורגזמה, בסצינה האלמותית מ"כשהארי פגש את סאלי".

    בעוד כל עיני בית הקפה השכונתי נלטשות בשולחננו, הקשבתי לע. הגונחת בקולי קולות "אאאאה...אחחח... אוח...איי...אהה...אח...אה...אה!!!", משחזרת את אנחותיו של בעלה כשהוא... חולה בשפעת קלה!!!

     

    ע. התקשרה בשמונה בבוקר, למרות ההוראה החד משמעית שטלפון אלי בשעות אלו מותנה במות אדם מהמעגל הקרוב, וביקשה להפגש איתי בדחיפות.

    "מי מת?" עניתי בהיסטריה קלה אופיינית לי.

    "לא, הוא לא מת. בינתיים יש לו 37.2 חום וקצת שיעול. הוא רק בטוח שהוא מת, ושיש חיים אחרי המוות. ידעת שכל עניינם של גברים בחיים שלאחר המוות הוא למרר עד מוות את חייהן של נשותיהן, כדי שיטפלו בהם גם בעולם הבא? אם את לא נפגשת איתי עכשיו לקפה, תצטרכי להגיע להלוויה שלי".

     

    האופציה הלא אטרקיטיבית הזו הקפיצה אותי מהמיטה, וגררה אותי אפופת שינה להנהן בהזדהות למשמע זעקותיה וקובלנותיה של ע., אשר ברחה מחברת בעלה האוהב והדואב כדי לשמור על שפיותה, ולהרהר בשעת בוקר מוקדמת זו על גברים, מחלות והנשים שביניהם...

     

    *

     

    אמי עליה השלום, בוגרת המחנות, גרסה כתפיסת עולם הישרדותית, כי מחלה אינה סיבה להשבתת פעילות מסוג כלשהו. ד"ר פרידמן, המומחית המשפחתית לרפואת המשפחה, היתה בעלת זכות חתימה יחידה על פטור מלימודים.

    לעומת אמי, אבי ז"ל, חייל גיבור בצבא הבריטי, נשאר לעתים קרובות בבית בשל מחלה כזו או אחרת. "הוא דליקט" היתה אמי משיבה בנוגע לאיפַה ואיפַה בה נהגה במחלותינו ומחלותיו.

    רק טיפול פסיכולוגי של שנים התיר לי להשאר חולה במיטה. אבל אפילו המטפל המצויין שלי לא הצליח לגמול אותי מרגשי האשם מתחת לפוך.

     

    כאשר בגרתי, נוכחתי לדעת כי אמי צדקה. אשה חולה ממשיכה לתפקד. גבר מקיא הוא גבר מת. למדתי להאמין לקלישאה כי אם הגברים היו צריכים ללדת, האנושות היתה נכחדת...

     

    *

     

    תורות הדוגלות בקשרי גוף-נפש, בחלקן מצביעות על הבחירה האישיותית בסוג המחלה אותה האדם מאמץ לעצמו. לא דומה אישיות העומדת מאחורי ברונכיטיס, לטיפוס האישיותי הלוקה בדלקת המעי הגס. הרוחְניים למהדרין עוד מרחיקים לכת בטענתם, כי המחלה היא היא הבוחרת בפציינט...

    אז מה זה אומר עלי, אם ניכסתי לי כאבי גב תחתון?

    ומה מעידה עלי בחירתי בגבר, שנישל אותי מהתחום היחיד בו היה לי מונופול על הקרכצען (מלים, מלים, אני עובדת כרגיל!), והכריז באנחה קורעת לב כי כאבי גב תחתון נטפלו גם אליו?

     

     

     

     


    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום שבת, 17/10/09, 00:48

      "איקארוס" 

      טריפטיך. טכניקה מעורבת.

      יצירה חדשה. חמה מהתנור...
      דרג את התוכן:
        33 תגובות   יום שני, 12/10/09, 01:31

        מזה כמה חודשים מכוסים מחצית מבתי עירי וגדרות האבן שלה בפירות פרצי יצירה של אלמוני, אשר חשקה נפשו בשעת לילה לשדרג את תל-אביב.

        ניתן לזהות על פי חתימת הספריי כי מדובר באחד או בחבורה קבועה, המאוהבים באורנמנטיקה של מתבגר מטופש או ארס מצוי.

        וככה, כשאני מהלכת ברחובות העיר עם חברי, מבקר אמנות קפדן, הוא תוהה בקול מה רע בקנבס, זועם בשקט על הרמה הירודה של איכות השחתת רכוש הציבור, ומייצר במוחו אינספור סופים לידיהם של המזיקים.

         

        כאשר רוססו הספסלים והמתקנים בגינה הציבורית מתחת לביתי, הגיעו גרפיטי'ז עד נפש.

        ארבתי לממונה על הגינה, הצועד נמרצות מפעם לפעם לבניין "חזות העיר" הסמוך, כשקלסר עב כרס מתחת לזרועו, עד שבוקר חם ולח אחד תפסתי אותו במעבר המרוסס היטב, המחבר את ארלוזורוב עם אמסטרדם, ותיניתי בפניו את צרותי.

        הוא מיד קלט במה המדובר ושמח כי מצא אחות:

        "הכולירות האלה" אמר "חולים כמו ההומואים".

        "לא" ניסיתי לתקן אותו, "הם חולים. אבל במחלה אחרת".

        "לא, לא! כולירות! חולים כמו ההומואים!" חזר והטיף לי את משנתו הרפואית.

        "כן. חולים. בטח. כמו ההומואים. אז מה עושים דוקטור?", הגבתי אינטרסנטית, משתפת פעולה עם המימשל, ובוגדת בחברי החד-מיניים בעבור טיפה של צבע.

        "אה! מנקים, והכולירות ההומואים באים והורסים עוד פעם. חבל על העבודה. אין מה לעשות!" ריסס בפני את האמת המלוכלכת.

        "ובכל זאת, יש לך אולי איזה פתרון?" אתגרתי את פקיד הרשות.

        "טוב, אטפל בזה". התרצה.

         

        בניגוד לדעה הרווחת, מילה של נציג רשות היא מילה. היום בשעה 11.20 - שעת שיא, ה - Rush hour של הגינות הציבוריות (עובדה הידועה היטב לכל אם ומטפלת בישראל) - התייצבו שלושה (!) שליחי ציבור ובידם פחית צבע קטנה, חדורי מוטיבציה לצבוע את הספסל.

        "למה עכשיו, כשהגינה עמוסת ילדים?" שאלתי. "תבואו באחת, כשכולם הולכים".

        "באחת אנחנו כבר לא עובדים", ענה לי "המנהל", מזקיף את חזהו כדי שאשתכנע במנהלותו. או שרק ניסה להרשים את שתי הסייעות שלו. בו ברגע פילחה את ליבי קינאה עזה, ובמוחי התקבעה מחשבה אובססיבית על הסבה מקצועית, למען קיום כהלכתו של שלאפ-שטונדה נחשק.

        תוך כדי, הגנתי בגופי על הספסל, עד שהסתלקו כלעומת שבאו.

         

        כי בין לחיות עם ספסל מרוסס ובין לנקות שני זאטוטים עם טרפנטין, אני בוחרת באפשרות הראשונה.

        לא משהו אידיאולוגי. רק עניין של העדפה אגוצנטרית על פני טובת הכלל.

         

        * צילום עדכני של בניין הסינרמה
        דרג את התוכן:

          פרופיל

          אירה ג
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          ארכיון

          פיד RSS