כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון : 2/2009

    56 תגובות   יום חמישי, 26/2/09, 00:37

     

    רק הם ואני בתחנת האוטובוס בערב חורפי, ברחוב ריק מאדם.

     

    זוג בשנות השלושים לחייהם, ממוצע לגמרי. כזה שנעלם מהזכרון בקצב התרחקות האוטובוס מתחנת היעד שלך.

     

    הוא מספר לה דבר מה. לפי הטונים הגבוהים ניכר בו שהוא נסער.

    אני לא שומעת את תוכן דבריו. מקשיבה לצלילים ונדבקת בהתרגשותו. רוצה להתקרב ולהרגיע אותו.

     

    היא נשענת על קיר התחנה. גופה עייף. מבטה נעוץ בטיפות הגשם המתנפצות אל המדרכה. פניה חתומות. 

     

    והוא בשלו.

     

    הזעם מטפס במעלה החזה. אני מרגישה מציצנית. מתפללת שהאוטובוס יגיע, ודווקא היום הוא מתעכב. לא יכולה לשאת את החלל שביניהם. מה לי ולזה? מה לי ולהם? מה לה ולו?

    רוצה לצרוח אליה: "תגיבי"!!!

    רוצה לנער אותו: "תשתוק"!!! 

    רוצה להציע להם שהגיע הזמן להיפרד. 

     

    כשהתיישבתי באוטובוס, התקשרתי לחדש בחיי וביקשתי שיבטיח, כי בעוד עשרים שנה לא ייתן שנהייה כמותם.

    והוא נשבע.

     

    אם לא יעמוד בדיברתו, אקנה לי מכונית.

     

     

    Janice Wagner - The bus stop

     

     

    דרג את התוכן:
      43 תגובות   יום חמישי, 19/2/09, 17:33

       

      תמונת זכרון: שתי נשים. שאגות צחוק על שטיח דמוי פרסי בסלון הבית. הסיבה: מחברת בצורת לב, שהכינה הבת ל"יום האם" שנים רבות קודם לכן, ובה רשומים - בכתב יד עגלגל, שבא לך לבלגן כי הוא כל-כך מדוייק ומסודר ומשתדל, לא כמו שהאם היתה הורסת בחיבה את תסרוקת הבת בילדותה - שירים על אמא. "אמא יקרה לי". בדף הראשון תמונה של אשה צעירה, ובזרועותיה ילדה קטנה עם שביל בצד וסיכת ראש בצורת פרח. הבנאליה בהתגלמותה. אמי ואני.

       

      תמונה באלבום:  אשה ותינוק. יד עם מספר, למודת סבל ומיומנת, רוחצת באמבטיה נכד בן יומו. כנגד כל הסיכויים. אמי ובני.

       

      בתווך - אשה ניבטת מתמונות אלבום ותמונות שנשלפות מהזכרון - אם שהיא בת. בת שהיא אם. "חיה דו ראשית". כבר לא זוכרת מה קדם למה. חוליה מקשרת. אני.

       


      המחברות שהכנתי כל שנה ל"יום האם" נשתמרו, תחובות עמוק באחת המגירות.

      אבי, הנפלא לא פחות והמקופח, לא זכה אפילו למחברת אחת.

       

       

      Dan Kurland -  Seated Mother and baby
      דרג את התוכן:
        88 תגובות   יום שישי , 6/2/09, 18:30

        ''

         

        תמיד החזקתי מעצמי אשה מלאה ביושרה פנימית ויושר במגעי עם הבריות, תיזה שהתפוצצה בגופי העגלגל לרסיסי אבות מזון, בפגישותי עם הדיאטנית שלי.

         

        בימי נערותי, עת הפכתי מילדה שדופה לנערה רפודת איברים, השקר היה לגיטימי והכרח המציאות. כמו המענה לשאלות אמי אם יש לי שיעורי בית/ אני מעשנת/ איפה ביליתי את הלילה, ותהיות כאלו ואחרות לגבי מעשי מחוץ לטווח עינה הפקוחה והמפקחת. 

        ברירת המחדל היתה שקר, כי האלטרנטיבה - הסתכנות במעצר בית ממושך בתנאים מחפירים - נראתה לי אטרקטיבית פחות, ולא הלמה את תכניותי העמוסות בסקס ורוקנרול.

         

        משבגרתי, הפנמתי את ערכי היסוד של דתי המונותיאיסטית, ביניהם הדיבר השלישי - "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא"  (והרי "בחיי אלהים" היא הסיומת המתבקשת לדבר שקר), הדיבר החמישי - "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ - לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה" (בהביני כי חיים ארוכים היא סיבה טובה דייה לא לפגוע בכבודם של הורי על-ידי שקר נאלח) ואת התשיעי - "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" הרחבתי מעבר לגבולות עסקי הפרקליטים.

         

        מצויידת בעקרונות אתיקה ומוסר שהרמב"ם לא היה מתבייש בהם, הגעתי אל הדיאטנית האולטימטיבית, זו שקילפה מחברתי עשרים קילוגרם בשנה האחרונה.

         

        מדי שבוע, לאחר שאני משילה את נעלי (במקום את הקילוגרמים המיותרים) על-פי צו שאינו משתמע לשתי פנים, החַל על הבאים בקודש הקודשים של היכל ההרזייה הממורק למשעי, אני מצטנפת מפחד בכורסת העור, ומתבקשת לדווח על מעללי הגסטרונומיים והספורטיביים. כל חריגה, ולו המזערית, מהתפריט התפל שנכפה עלי, מזכה אותי בנזיפה חמורה. על כל התחמקות מ"שעה הליכה ביום חובה!" אני זוכה לקיתונות של רותחין.

         

        וכך אני חוזרת במנהרת הזמן לימי התיכון ולנפלאות השקר. אולי התיאור המדוייק יותר ליחסי עם הדיאטנית הוא "עיגול פינות". לשאלה האם חרגתי מהתפריט אני עונה כי "רק פעם אחת, כשממש ממש לא היתה לי ברירה, באירוע משפחתי, לא רציתי להעליב את המארחת" (כשלמעשה, יותר לא רציתי להעליב את המקרר, ולגרום לו לחרדת נטישה).

         

        בחקירה הצולבת על הרגלי ההליכה שלי,  אני משיבה כי מדי יום הלכתי בפארק חמישים דקות, רק עשר דקות פחות מהנדרש (ובפועל צעדתי נמרצות פעם אחת למכולת השכונתית ובחזרה). אך אפילו תשובותי השקריות המשתדלות לרצותה, בלתי מספקות בעיניה הרושפות בוז על חולשת אופיי.

         

        עם הזמן אני לומדת לשכלל את "עיגול הפינות" לדרגת השקר המושלם. ידידי, איש מצ"ח בעברו, תידרך אותי בסממני השקרנים, ואני מקפידה לשמור על קצב פעימות סדיר בעורק הצוואר הראשי, מישירה אליה מבט, לא מגזימה בתיאור פרטים, נמנעת מהזעת יתר בידיים, ולא מועדת בשאלות החוזרות לצורך מציאת עדות מפלילה.

         

        ולשאלת מליון הדולר - "איך בכל זאת לא ירדת השבוע?" אני שולפת הסבר מדעי מן המוכן: "יש לי חילוף חומרים איטי!"

         

         

        בתקווה שהדיאטנית שלי אינה מטיילת באתר. ואם כן - כל קשר בין הדמויות המתוארות למציאות, שקרי בהחלט.

         

        התמונה -   "Lucian Freud  "Fat woman nude

         

         

         

         

        דרג את התוכן:
          54 תגובות   יום רביעי, 4/2/09, 02:21

          יש לי חברה אהובה. זה לא רק תוארה. זה השם אותו נתנו לה אביה ואמה, בהגיחה לאוויר עולם צלול כיין של עיר הקודש.

          ביני לבינה אני קוראת לה לפעמים אהוביק, וביני לביני תמיד. 

           

          אני מכירה אותה שנים רבות, מהגינה הציבורית בה גידלנו את ילדינו, ודרך חברה משותפת, שזה מכבר חדלה להיות משותפת. בתחילת הכרותנו כיניתי אותה בלבי "אמא אדמה". בשנים האחרונות התהדקה הצטלבות דרכינו, וכשהתקרבנו גיליתי שראשה בכלל בעננים, ואין בזה סתירה. 

           

          היום חל יום הולדתה החמישים ו...  היא מתעקשת לא לחשוף את ה-"ו..." דבר שאני אף פעם לא מבינה, אבל עם רגישויות נשיות אני לא מתווכחת. 

           

          לפני כמה ימים העליתי את עניין יום ההולדת הקרב, והיא הודיעה לי שהשנה היא "מדלגת"...וכך נימקה: "כשהיינו קטנים רצינו ביום הולדתנו להיות מחובקים על-ידי ההורים שלנו, לקבל הוכחה עד כמה אנחנו משמעותיים ויקרים להם. אבל עכשיו מה? אני כבר אמא בעצמי. תני לי סיבה טובה למה אני צריכה לחגוג את ימי ההולכים וכלים?"

          נותרתי חסרת מענה לנוכח טיעון קיומי שכזה.

          האמת היא שהתבאסתי, ועסקתי אי-אלו דקות בהרהור טורדני על התנהגותה האגוצנטרית, בכך שהיא מנכסת לעצמה את יום הולדתה, ומפקיעה ממני את זכותי ליהנות מסיבה למסיבה טובה.  

           

          אך כידוע לאמת שני פנים.  

          והפן הנוסף הוא שלא ויתרתי. כיבדתי את רצונה, ואני חוגגת לעצמי את היום בו נולדה חברה אהובה, לפני חמישים ו... שנה.  

           

           


          דרג את התוכן:
            50 תגובות   יום ראשון, 1/2/09, 18:13

            פסל אשה מעץ שגילף אבי ז"ל 

             

            שביל קליפות התפוזים או למה עדיין לא נישאתי לאיש  

             

            בערבי החורף נהגנו בני המשפחה להתכנס מול הטלויזיה, ואבי היה קולף לנו תפוזים, אותם היה בוחר בקפידה בתחנה המרכזית הישנה, בדרכו מהעבודה.

             

            שקט ומרוכז, היה נועץ את הסכין בראש הפרי, מקיף אותו בעיגול ומוריד במיומנות את כובעו, חורט ביד אמונה שלושה קוים לאורכו, ומסיר לאיטו את הקליפה רבע אחר רבע.

             

            גאה בתוצאות מלאכתו, כאילו סיים זה עתה גילוף אחת מדמויות העץ שלו, היה מגיש לכל אחד בתורו תפוז, עטוף בשלמות באריזתו הלבנבנה-שקופה.

             

            שיכורה מריח הדרים, נדרתי כי אנשא לאיש שיקלוף לי תפוז בערב חורפי. כמו אבא שלי.

             

            עדיין לא מצאתי אותו ונדרים אני לא מפרה.  

             

             

            אם היית כאן, היינו חוגגים לך תשעים.


             

            • פוסט ישן שנמחק בטעות והעליתי מחדש. 



            דרג את התוכן:

              פרופיל

              אירה ג
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              ארכיון

              פיד RSS