כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון : 4/2009

    70 תגובות   יום שלישי, 28/4/09, 19:10

     

    הוא סיפר לך עליה בפגישתכם השנייה, ומאז היא סועדת אתכם בארוחות ערב אינטימיות, מצטרפת אליכם בנסיעה ללונדון (אז את יורדת לסוף רגשותיה של ליידי די, הנשואה לצ'ארלס וקמילה נושפת בעורפה), את מתיישבת עליה בכורסת "נטוצי" הלבנה שהיא בחרה, שותה איתה תה מכוסות הקרמיקה המעוטרות בדגם חמניות שמצאה בשוק הפשפשים, באותו יום באמצע השבוע בו נטשו את האחריות ונסעו בספונטניות ליפו, ובמיטה אתם עושים סקס בשלושה. 

     

    התואר השני, אותו השגת ביזע ודמעות אחרי שעות העבודה תוך התעלמות ממחזרים פוטנציאליים (בזמן שהוא רקד איתה את לילותיו), הופך לחתיכת נייר חסרת ערך לעומת "חוכמת הרחוב" שלה. שום דיאטה או מנתח פלסטי לא יקדמו אותך למעמדה של בעלת "הבטן השטוחה, המבט האפל והחיוך הניצת", שנעלמה מחייו לפני שנים, אך חייה ובועטת באכזריות ובעיקשות בנשמות שבאו אחריה.

     

    כאשר הוא בוהה בנקודה כלשהי בחלל החדר, את בטוחה שבה הוא מהרהר. בבית הקפה, כשמבטו נח לרגע על השולחן הסמוך, ברור לך שמחשבותיו נודדות אל זו, שתיאורה דומה כל-כך לאשה הכהה היושבת מולכם.

     

    את משוכנעת שגם אם כמו שהצהיר, הוא זה ש"זרק אותה", הרי האקט התרחש אחרי שקרא את הפתק שהשאירה על השולחן במטבח, כי מעתה ואילך יוכל למצוא אותה בדירתו של חברו הטוב.

    ומי כמוך מבינה, שעל אחת שמחוללת כאב לב כזה, לא ממש מתגברים.

     

    כגודל חיבתך לנוכחי צומחת קנאתך בדמות הדמונית של האקס-המיתולוגית, עוד בטרם הכרת אותה.

     

    וכאשר סופסוף את פוגשת אותה - בחתונתה של הבת-דודה שלו (ה"ניטרלית", שנשארה חברה שלה גם אחרי "המפץ הגדול", ובאירועים משפחתיים להם את שותפה, נוהגת לספר עד כמה ההיא מוכשרת, מתוקה ואין על הממולאים שלה), או כאשר אתם דוחפים עגלת קניות ב"חצי חינם" (בעודך מפנטזת על עגלת תינוקכם המשותף) - את לא נותנת לעובדות לקלקל לך את המציאות.

    אם היא מקסימה, אינטליגנטית ושטוחת-בטן, כפי שהסתבר לך כבר בפגישתך השנייה איתו, או אם היא מכוערת וטיפשה (לא אמר, אבל בטח זיון נהדר), את עוקבת אחר מבע עיניו וגוון קולו כדי לנסות ולדלות את יחסו העכשווי אליה, ובכל מקרה את מתחזקת באמונתך ומאשרת לעצמך את האינטואיציה שלך, כי הוא לא "נגמל".

     

    הוא יכול להישבע באמשלו שאין לו כבר רגשות כלפיה, כי מזמן הפסיק לאהוב אותה, (וישנו המרחיק לכת ומתוודה, כי ביום שפגש אותך היא נמחקה כליל מזכרונו), ואין, אין סיכוי שתאמיני לו.

     

    את משוכנעת שברת המזל היחידה, שהיתה משוחררת מאימת האקס-המיתולוגית, היא חווה אמנו. שהרי אי- אפשר לקנא בצלע, אלא אם זו הצלע השלישית (או במלים אחרות "רוח מן העבר") המתקיימת במערכת יחסים זוגית.

     

    כי נדמה לך, שלא הוא יכול לוותר על אקסית שהיא מיתוס. אבל לא תמיד זה הוא. לפעמים זה כן הוא, ולפעמים זו את, שלא יכולה להתנתק מהאקס-המיתולוגית שלו.

     

    ובינתיים את מתנחמת בידיעה המרגיעה, כי ברחבי הארץ מסתובבת לפחות נפש אחת, שמתענה גם היא במחשבות על האקסית-המיתולוגית של הנוכחי שלה - עליך.

     

     

    *הטקסט מתייחס בהיפוך גם ללשון זכר.


    דרג את התוכן:
      23 תגובות   יום רביעי, 22/4/09, 23:47


       

      סיפור שסיפרה לי חברה ביום השואה, על התיבה הסודית של סבתה, שכל משפחתה ניספתה:

       

      אותה סבתא היתה ידועה בקרב בני המשפחה כרודנית מטילת אימה על גדולים כקטנים.

      נכדתה, חברתי, היתה היחידה "בעלת הזכות" להיות שותפה לתיבה הסודית.

      מדי פעם, בביקוריה אצל הסבתא, היא היתה מזמינה אותה להתיישב על המיטה הזוגית הגדולה, מוציאה את התיבה הסודית, ומניחה אותה במרכזה.

      כאשר הסבתא היתה פותחת את התיבה, היה נפרץ גם סכר דמעותיה. הן היו מתבוננות יחד בתמונות של הניספים, קוראות מכתבים שנשתמרו, ובאותם רגעים לא היתה זו הסבתא שנכדתה הכירה.

      כשסיימו, היתה הסבתא סוגרת את התמונות והמכתבים בתיבה, נועלת את הזכרונות בליבה עד לפעם הבאה, ושבה להיות האשה הקשוחה ששולטת במשפחה ביד רמה.

       

      גם לאמי ז"ל, ניצולת אושוויץ, היתה "תיבה סודית".

      תכולתה הנראית לעין - קעקוע על זרועה (A-20970), שתי תמונות שחור-לבן של אחותה הבכורה והיפה, וטבעת של אמה, אשר ברבות הימים שיבצה אותה אמי מחדש באבנים טובות, והיא ענודה על קמיצתי השמאלית.

      הכרתי רק את ה"עובדות היבשות" על סבתי שניספתה באושוויץ, ודודתי שמתה בזרועות אמי בברגן-בלזן, יום אחרי השחרור.

      תיבת הביעותים של אמי לא נפתחה מעולם, עיניה נותרו יבשות, אך הסוד אותו שתקנו כולנו זעק במיוחד בימי הקיץ, כשלבשה שמלות קלילות נטולות שרוולים, וידיה נחשפו. אני לא התרגלתי לקעקוע הזה.

       

      אמי רצתה לגונן עלינו, "לחסוך מאתנו", ייחלה ועשתה ככל שביכולתה להעניק לנו "חיים נורמליים". ואולי פשוט לא יכלה אחרת.

      בהיותנו בחדר האטום במלחמת המפרץ הראשונה, הורי, בני - אז תינוק בן שנה, ואני - אם צעירה אחוזת חרדה, אמרה לי אמי: "אם הייתי יודעת שאלד אותך לעולם של מלחמות, לא הייתי יולדת אותך".

      משפט זה נצרב בתוכי, כמו הקעקוע על ידה של אמא שלי, שעבורה יצירת חיים היתה על תנאי.

      ידיעה זו, עוד בטרם נהגתה, עיצבה את חיי כבת של. 

       

      דרג את התוכן:
        52 תגובות   יום שני, 20/4/09, 00:11

         

         

        כבכל שנה התכנסנו במימונה, בביתה של חברתי המרוקאית.

        "הפעם אני מזמינה חברות שלא מכירות זו את זו" דיווחה לי בעלת הבית על החלטתה האמיצה.

         

        בשל רצוני להכיר לעומק את החברות של החברה שלי, וחשש לגורל המופלטות, התייצבנו בין הראשונים: אני - חום-מהגוני (לוריאל אקסלנס 5.6), מצויידת במבוגר היחיד נטורל - שחור-אפור-לבן, בחברתי החום-אדמה ובקבוק מרלו (אדום).

         

        לחגיגת יהדות צפון אפריקה הצטרפו בטפטוף מהיר שאר המוזמנות, נשים בגילאי חמישים פלוס-מינוס, חברותיה הבלתי מוכרות של המארחת המוכרת והיקרה, המתהדרת בעונה אביבית זו בשַׁטֵני-דבש.

         

        כל הבלתי מוכרות, ללא יוצאות מן הכלל, היו עטורות שיער בלונד. אלו מתולתלות ואלו מפונפנות. אלו מגלישות שערן על הכתפיים ומטה, האחרות אוספות אותו בלוק סולידי-אלגנט, בתנוחה כזו או אחרת על עורפן. המשותף לכולן -                           האפיל הסקס-אירופאי.

         

        בעברו השני של החדר התקבצו בנות העשרה, חברותיה של בתה החיילת של השטני-דבש. באיזור זה עדיין ניתן היה לראות התפלגות נורמלית, של שיער אוכלוסיית מדינת מהגרים מזרח-תיכונית.

         

        בעודי מערה אל קירבי מיני בצקים טבולים במתוקים ותה נענע מהביל, נודדות עיני מבלונד לבלונד, ואני שוקעת בסוגיות אקטואליה: שמא החמצתי משהו? היתכן שידיעותי בתחום העדפות גברים לוקות בחסר? האם עלי לקבוע בדחיפות תור לישראל הספר?

         

        מודה אני. איני יודעת לומר אם גברים מעדיפים בלונדיניות.

        אני רק יכולה לשער, על פי התמונה הכוללת שהתקבלה בערב המופלטות, ובהנחה שאין כאן אירוע גנטי יוצא דופן של נטייה לצבע הצהוב או חסך בפיגמנטים, כי בנות המיגדר והמיגזר שלי, נשים בשלות בעלות מקצועות חופשיים, משכילות ומודעות, כנראה סבורות שכן.

         

        אחרת, אין לי הסבר למימדי תפוצת הבלונד, שלא בארצות סקנדינביה.

         

        ואולי ניתן לסגור אחת ולתמיד את הנושא הנדוש הזה, באמצעות המבחן הפשוט של "תואם שפלן"*? - תעמודנה נשים בגווני שיער שונים מול שורת גברים, ונראה מי מהן תזכה במספר הגבוה ביותר של גברים שיכנסו מולה ל"תנוחת ראי"...

         

         

        * תואם שפלן: ע"ש הרופא שגילה תופעה זו. ברגע שאדם מרגיש שהוא מזדהה איתך באופן יחסי בתחושה, או ברגע שישנה "הרגשה שאתם משדרים על אותו הגל", יקרה שהוא ייעמד ויכנס לתנוחה שדומה לתנוחה שלך, זאת אומרת למעין "תנוחת ראי".

         

         

        דרג את התוכן:
          14 תגובות   יום שבת, 18/4/09, 04:39

           

          אחרי שהכל נגמר צעדנו במסדרונות ארוכים, מכוסי יצירות אמנות שכבר הפכו מוכרות, נטושים מאדם בשעת ערב מאוחרת.

           

          הבן מעביר ניירת שנתנה בידיו אחות המחלקה, מלווה בפירוט לאקוני של נהלי התייתמות. היפוך עניינים ביורוקרטי, למסור ב"אולם קבלה" טפסים עבור מי שיצא זה עתה את העולם.

           

          ידינו שלובות, רגלייך מושכות קדימה. אני מרותקת לשילוט בית-החולים, המכוון את הבאים באותיות גדולות:

          "חדר מיון להולכים" 

          "חדר מיון לשוכבים"

           

          הלך בדרך כל חי. הלך לעולמו. שוכב עם אבותיו. טרמינולוגיה של מוות מהדהדת לי. דז'ה-ווּ. פּרֶסק-ווּ*.

           

          חדרי הלב שלך טרם כשרו למיון של הכאב, ואת מנוחמת בשקט בו נפרד. 




          לחברתי האהובה, איתך. על אביך, איש סוער בחייו ורוגע ברגעי מותו. 

           

          * דז'ה וו (מצרפתית "כבר נראה" - "Déjà vu") היא תופעה שבה אדם מרגיש כאילו התנסה כבר בעבר במצב המתקיים בהווה.

          אדם החווה פּרֶסק ווּ (צרפתית Presque vu - "כמעט ונראה") חש כאילו הוא נמצא ממש על סיפה של הבנה גדולה ומעמיקה, אך היא חומקת מתודעתו.


          דרג את התוכן:
            55 תגובות   יום שלישי, 7/4/09, 23:32
             

             

            תהיי זורמת אני אומרת לעצמי זורמת בנורדאו אל הים מתגלגלת בשדרה כמו חלוק-נחל עתיר חיכוך נטול פיסת פינה לברוח אליה ילדה קטנה עושה בו עשר דקות של יצירה כדי שאימה תוכל לנוח צהריים וכשתקום תלטף את ראשה ובלי להתבונן תגיד איזה יופי שוחד שלאפ-שטונדה אני צוללת אל קציפת הגלים בחוף עירוני עמוס לעייפה בין צעקות אמהות מרוטות לשמחת ילדים מתפלשים בחול מתעלמת מהוראות המציל ואזהרות שלטי האסור משקיעה ראשי במים הקרים כמו צינור ביוב מתפוצצת מַזרימה מחשבות לא מסוננות מהקרקעית החוצה.   

             

            אחר-כך אשלם את הקנסות.

             

            חג שמח ונקי

             

            דרג את התוכן:

              פרופיל

              אירה ג
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              ארכיון

              פיד RSS