כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון : 5/2009

    63 תגובות   יום ראשון, 17/5/09, 21:34

    אני עוקבת באימה אחרי היום ההולך ונגמר. יודעת מה מזמנת לי חסות החשיכה.

    נופלת תשושה על המיטה, לא מתאוששת מליל האתמול. 

    הוא אורב לי ובא אלי מאחור. מבצע חדירה אכזרית וכואבת. אני מתכווצת. מתהפכת על גבי. ואחר-כך עוד אחת ועוד אחת. בלי לבקש רשות. בלי משחק מקדים.

    ככה לילה אחר לילה.

    אני מתחננת על נפשי. סוגרת את הפתחים. מנסה לחסום אותו. חושך. לא יודעת אם הוא אחד או שהביא איתו חברים. קיבל תיאבון הבן-זונה. בשר טוב.

    לא שלא ניסיתי להתנגד. להלחם על גופי הפצוע. על נשמתי המושפלת. צועקת לעזרה. מנופפת בידי כדי להרחיקו. בועטת. מתישהו עשיתי גם נסיון לרצוח אותו. להחדיר רעל לגופו. לקטול אותו כדי להפסיק את מסכת ההתעללויות שלו. בדם קר כנגד דם חם. מאמינה שגם השופט המחמיר ביותר היה מוציא אותי זכאית בטיעון להגנה עצמית.

    תחילה עוד חשבתי שיספק את תאוותו וירפה. עד מהרה הבנתי שהוא לא יודע שובעה. שהוא רואה בי אובייקט לסיפוק צרכיו המידיים. שהוא נטול רגשות. אין לו לב. כופה עלי מציצה, המניאק. 

    מבועתת, שומעת זמזום כשל מחשבה טורדנית. לאט לאט מתחילה להאמין שאני נטרפת. מאבדת את שפיות דעתי. הזמזום הולך ומתגבר. אבל גם אחרי שנעלם נשארות טביעות ביקורו בגופי, כתמים אדמומיים, נפוחים - עדות לקרב חסר הסיכוי שהתנהל במיטתי.

    אני מגרשת מהדלת, הוא נכנס דרך החלון.

    חברים מנדבים לי עצות. "תעיפי אותו". זה קל להגיד כשאת ורדה ז'קונט והוא לא אמנון. לא כשאת מובסת. הקורבן. יודעת שיש המאשימים אותי מאחורי גבי המדמם, כי אני מזמנת לעצמי את גורלי. כי אם הייתי ממש רוצה, זה כבר היה נפסק מזמן...תסמונת האשה המוכה.

     

    עד שנודע לי שזה לא אדון. זו גברת, יתושה, החודרת לגופי ומוצצת את דמי, במטרה להשביח את ביציותיה*.

    כדי להביא צאצאיה לעולם היא אינה רואה ממטר. אינה מבחינה בין גברים, נשים וטף.

    אני הייתי שם במקרה. לא עניין של משיכה פיזית בין-אישית אקסלוסיבית.

    כואב אבל פחות.

       

    ובכל זאת, בלילה הבא שתנדוד שנתי כתוצאה מטיפולי הפוריות של נקבת היתוש, אכנס ביריקה באמאמשלהילדים שלה ב"הרוג את היתוש 2". אתר "זולו". לילדים ולכל המשפחה. מומלץ.

     

     

     

     

    *בעצם - רק נקבת היתוש היא זו שעוקצת. לרוב היא ניזונה מפירות, אולם כשמגיע הרגע לייצר ביצים ולהטילן, היא זקוקה לחלבונים, אותם היא מקבלת מהדם שלנו. כשהיתושה דוקרת את העור, היא מפרישה את הרוק שלה שמכיל אנזימים מעכלים ונוגדי קרישה המסייעים לה למצוץ את דמנו במהירות וביעילות.   

     

    למ. במלרע. מעריכה את הנסיונות למגר את הרשע.

     

    דרג את התוכן:
      20 תגובות   יום ראשון, 10/5/09, 20:50

      "תמיד תהיי אצלו במקום ראשון, לעולם אל תתפשרי, מתוקה שלי!"

      במלים אלו או דומות יעצה לי דודתי, ואני חשבתי לעצמי, מה כבר מבינה באהבה רווקה יהודיה-הונגריה-ניו-יורקית מזדקנת. היא היתה אז בתחילת שנות הששים לחייה, לא רחוקה מגילי כיום.

      באנגלית זה נשמע יותר קל.

       

      ככה היא אמרה לי, כשעצרתי אצלה בדרכי חזרה ארצה מסיפור אהבה טרנס-אטלנטי, שהחל בעשרה ימים סוערים בתל-אביב והתפוגג בקפאון פברואר אמריקני, עם אדם שעבודה וכסף קדמו לאהבתו אלי .

       

      במסיבה שעשו לי החברות ערב נסיעתי לשיקגו, באווירת מסיבת הפרידה הסופית בהחלט שארגן לעצמו דב"א, לחשה לי אחת הצודקות שבהן: "אולי זו לא תהיה אהבת חייך, אבל בטוח זאת הולכת להיות הרפתקת חייך". נשארתי עוד פרק זמן, שהספיק להפוך את אכזבת חיי להרפתקת חיי, בטיול מחוף לחוף.

         

      בערב טרופי גשום וחם, כשישבנו על בלאדי-מרי בפאב אפלולי בקווינס, סיפרה לי הדודה בדרכה המרתקת ורוויית ההומור על אותו הלילה, בשנות החמישים של המאה הקודמת, בו "גנבה" את הגבול ההונגרי ועשתה את דרכה לאמריקה, יחד עם בן-דודה ואשתו העריריים שגרו בדירה מעליה כל השנים. מאז שאשתו מתה היתה קשובה לצעדיו על תקרתה, חרדה לבריאותו. ביום שעזבתי את ניו-יורק הוא נפטר, והיא נותרה עם הכלב הדני הענק שלה, לו היתה ממלמלת מילות אהבה ואת סודותיה הכמוסים בשפת אמה, וכעבור כמה שנים שכרה את הסטודנט השכן כדי שישא אותו על כפיו לרחוב לעשות את צרכיו, ואח"כ חלה גם הדני בסרטן והיא הרדימה אותו לנצח. 

       

      פעם, אחרי שהדודה ביקרה אותנו בארץ, שאלתי את אמא שלי איך זה שאשה יפה כמוה נשארה רווקה (אז עוד חשבתי שרק מכוערות לא מתחתנות, מסקנה שהתבססה אצלי על השאלה הנשנית :"איך זה שעוד אף אחד לא חטף בחורה יפה כמוך?"). אמי הפתיעה אותי בפתיחות תשובתה (בהתחשב בנסיבות המקרה), וסיפרה כי הדודה היתה מאוהבת באחד מבני-דודיה (ולא בזה שהתגורר מעליה), בעל משפחה. הוא התכוון לעזוב את אשתו ולחיות עם הדודה. לא שאת אשתו לא אהב פעם, מאד אהב, אבל התנגשות הטיטאנים היו החיים שלהם ביחד. ואז קרה מה שקרה, והוא נשאר עם אשת חיקו החוקית.

         

      אחרי שחזרתי מניו-יורק, ואני כבר אשה בת שלושים, מבינה קצת באהבה (ככה לפחות חשבתי אז), שאלתי שוב את אמי לפשר רווקותה של הדודה, כשהמשפט שאמרה לי מהדהד במוחי. הפעם בשיחה בין שתי נשים בוגרות, הבהירה לי אמי צדדים נוספים של הרומן האסור והכואב הזה.

       

      אני לא יודעת אם היא התגברה עליו, ואם היו לה מאהבים אחרים, אבל היא המשיכה בחייה התוססים, מבקרת בקונצרטים, שוחה מדי בוקר בבריכה, פוגשת חברים, מטיילת בעולם, ובשיחותינו הטלפוניות אחת לכמה חודשים, היא מביכה אותי עד היום בבקיאותה הגדולה משלי על המתרחש בארץ.

       

      ובכל פעם שבא לשכונה בחור חדש, אני נזכרת בדודה, שעל אהבתה הלא-ממומשת לא דיברה איתי מעולם (וכמה התרגשה לפני תשע-עשרה שנה, כששמעה שנולד לי בן ברווקותי), ובמשפט ההוא שאמרה.

       

      בכל פעם המשפט הזה מקבל משמעות אחרת. 

       

      וממרום גילי המתקדם אני תוהה ביני לביני, האם במפגש בין אשה וגבר שמאחוריהם פיסת חיים, שצברו ילדים ונכדים, חברים, הרגלים, עבודה ותחביבים, טעמים אישיים ותשוקה לזמן משלהם, האם אני יכולה לצפות ממנו לתת לי את מדליית הזהב?

       

      האם אני מוכנה להעמיד אותו בראש הפודיום?

       

      האם צדקה הדודה?

       




      דרג את התוכן:

        פרופיל

        אירה ג
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS