כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון : 6/2009

    68 תגובות   יום ראשון, 21/6/09, 23:40

    גילוי נאות: פוסט זה הינו ממוחזר.

    אין זה ממנהגי, אבל קיבלתי "מסרים מלמעלה" כי עלי להציגו שוב בפני הציבור, הפעם כהומאז' ל"ראייה הנוספת" של האשה הכי עשירה-לא-רציונלית בישראל,  שחזתה לדבריה את הצונאמי, אך פעילות ידיו של האיש איתו חלקה את חייה, נשארה מחוץ לטווח הראייה (הנוספת) שלה.

    נראה לי שאין קשר בין הון להגיון.

     

    יש לי חברה, די אינטליגנטית, רציונלית רוב הזמן. עד לרגע בו מישהו מחמיא לבתה החכמה והיפיפיה, אז היא ממהרת לקרוא בהתכוונות יתירה: "מכוערת-טפשה! מכוערת-טפשה!" 

     

    חברה אחרת שלי, די רציונלית ומשכילה רוב הזמן, מבקרת באופן קבוע מתקשר. היא משלמת לו 300 ₪, והוא בתמורה יוצר קשר עם מאמן הכושר הפרטי שלה בשמים ("המלאך השומר"), כדי שהאחרון יתן לה תרגילים לשחרור האגן. היא טוענת שהוא מאד מקל עליה, המלאך שלה. טענתי בפניה, כי בקופ"ח היא יכולה להגיע עם פיזיותרפיסט לאותן תוצאות בפחות כסף, וננזפתי על בורותי וארציותי. 

     

    אמא שלי היתה נתקפת בהלה איומה, כאשר העברתי רגל מעל ראשו של תינוקי. היא היתה משוכנעת, כי מכאן ואילך הוא לא יגדל. התינוק נישא היום לגובה 1.80 מטר. אימה לא פחותה היתה אוחזת בה, כאשר בחורף הייתי מסתובבת עם גרביים בבית (מנהג אבלים יהודי), כאילו יש בכך הזמנה לשטן לדפוק על דלתנו.

      

    זוג חברים שלי, חילוניים לכל דבר ועניין, נסעו לשים פתק בכותל ולהתפלל לשלום אמו של החילוני, שעמדה לעבור ניתוח לב. החולה נותחה והחלימה בעזרת-השם.

     

    שכנה שלי רכשה במיטב כספה אבן בחנות ניו-אייג'. היא חופנת אותה בכפות ידיה, ושואבת ממנה אנרגיות וכוחות בסמוך לאירועים הדורשים תעצומות נפש. 

     

    הייתי יכולה להרחיב כאן ברשימה אינסופית על כל הפעמים שהחמצתי את זר הכלה בשל ידי המסורבלות, על החתולים השחורים שגרמו לי לעבור למדרכה השניה תוך כדי איבוד נימוסי ויריקה עסיסית למרחוק,  המשאלות שביקשתי כשנפל לי ריס, חלקן התגשמו וחלקן לא, כל הכספים שלא קיבלתי כשגירדה לי היד, חריוני היונים שלא הביאו לי מזל, השיהוקים שגילו לי שמישהו מרכל עלי, על הגבר שהיה מעלי ובכל זאת נולד לנו בן זכר, המספר 13 לא עלינו או כן עלינו, תלוי את מי שואלים, ועוד ועוד.

     

    הייתי יכולה גם למיין את האמונות האלו לפי מוצאן, אבל לא אסתכן בגזענות. רק אחת בקטנה - החברה המרוקאית שלי לא מעבירה סכין מיד ליד, כי זה מביא מריבות וסכסוכים לחברוּת.


    •      

     

    קראתי היום בדרך אגב ידיעה באינטרנט, כי ארכיאולוג ישראלי זכה בפרס מפעל הפיס, על מחקריו בתחום פעילות הדבורים בתקופה הקדומה. מימצאיו של הפרופ' המכובד אכן ראויים לפרס מכספי רוכשי כרטיסי המזל. הם יקדמו את האנושות בהבנת מקורות ייצור מזונו האהוב של פו, ופועלם של אבות אבותיו של עלם החמודות, הדבוראי מ"הישרדות".

     

    אילו אני הייתי בין חברי ועדת הפרס, עם כל הכבוד למתוק המתוק הזה, הייתי שוקלת להעניק את התהילה והכסף למדען, שישקיע את זמנו ומרצו בחקר תפקודו של אזור הדמדומים במוח האנושי, החלק האחראי על ההתנהגות הבלתי-רציונלית של אנשים.

     

    אולי תוצאות המחקר בליווי טיפול תרופתי מתאים יפחיתו, אם לא יכחידו, את הנטייה של האוחזים ב"דור השלישי" לפנות לידעונים, להיעזר בחפצים בלתי שמישים, ולהתלות במיצמוץ עין כדי לנסות לחזות, לתרגם ולשדרג את חייהם, והם יתחילו להתנהג כמו בני-אדם. 

     

    ועד אז, חמסה על הבן שלי, מכוער-טיפש...

    דרג את התוכן:
      49 תגובות   יום שבת, 13/6/09, 13:44

       

      התחייבתי בפני ה"במערכת יחסים" להפסיק לעשן ביום ה' הבא עלינו לטובה. לגמרי.

      בתמורה, ה"במערכת" הבטיח מצידו להיגמל מאוכל. לא, לא לגמרי. אני לא אכזרית, ואני בונה עליו לשנים ארוכות. רק פחות. ליתר דיוק, להמשיך לאכול, אבל להמיר את קציץ הבשר עם הכוסברה העסיסי המדהים שלו, בחזה עוף.

       

      ברור שאני יוצאת המסכנה בדיל הזה.

      לו יש תחליפים, שעם קצת חזון ומאמץ אפשר לשדרג אותם מחזות עוף יבשושיים, לחזות עוף מכורכמים, מתובלי כורכום ושום.

      ואני מה, אעשן סיגריית פלסטיק צהובה שנמכרת בבית-מרקחת, ואשכנע את עצמי שזה הדבר האמיתי?

      ואיך בכלל אפשר לעשן סיגריה שקנית בבית-מרקחת? זה כמו ללבוש תחתונים שרכשת בסופר.

       

      את הרומן שלי עם הסיגריות התחלתי בגיל שש-עשרה. גנבתי מקופסת ה"רויאל" של אמי שתיים מהעשב הדוחה הזה, והצתנו אותן בידיים רועדות, מיכל ואני, באוטובוס בדרכנו לחיפה (זה היה אז במסגרת החוק), לחגוג בדירת סבה וסבתה שיצאו לחופשה.

      נחנקנו, אבל עישנו באומץ את הסיגריות עד תומן.

      זאת היתה הסיגריה האחרונה שמיכל אי-פעם שאפה, ואילו אני, נחושה להתמיד, כי אין סקסי מנערה בת שש-עשרה האוחזת סיגריה בין אצבעותיה, הלכתי והגדלתי כמויות.

      או במלים אחרות "התמכרתי".

      זהו "מבחן הרויאל". או שאתה לא נוגע יותר בסיגריה בחיים, או שאחריה אתה יכול לעשן גם את הנעל של אחותך. 

       

      כמה נמוך הסיגריה יכולה להוריד בן-אדם, נוכחתי בליל חורף ירושלמי סוער, ואני אז סטודנטית במעונות גבעת-רם.

      סיימתי לעשן את אחרון הבדלים במאפרה, והאור כבר כבה בחדרם של חברי המעשנים. לא נותר לי אלא ללבוש את מעיל הצמר הכחול הארוך, ולצאת אל חשכת הכביש הראשי הריק. רועדת עמדתי למעלה משעה בגשם ובקור, עד שעצרה לידי מכונית נהוגה בידי גבר רחמן-חרמן, והובלתי למרכז העיר לקנות חפיסה. כשהגעתי למרכז, יפו - קינג-ג'ורג', לא מצאתי חנות אחת פתוחה.

      רק בזכות המידע המהימן שקיבלתי מאחי, שהיה באותה עת קצין בשב"ס, על איכות הסיגריות בכלא, לא פרצתי בלילה ההוא את תריס אחד הקיוסקים. במקום זאת, פרצתי בבכי מר על ספסל ברחוב.

       

      בפעם הראשונה שהחלטתי להגמל, לפני למעלה מעשור, התגייס למבצע ידידי האקופונקטוריסט. אחרי חודש של דקירות ופתיחת מרידיאנים בגופי, זרקתי את הסיגריות. לא היה נעים לי ממנו.

      אבל, טיפוס אוראלי שכמותי, התמכרתי בו ברגע למסטיקים. ארבע חפיסות ביום.

      כעבור שלוש שנים, כאשר נודע לי על מחלתה הסופנית של אמי, רצתי למינימרקט הקרוב. ב"שבעה" הודיע לי אבי: "או מסטיק או סיגריה". בחרתי.

       

      את הגמילה השניה ביצע בי לפני כשנתיים רופא-מהפנט מ "וולפסון". לאחר שעברתי בהצטיינות את מבחן המטוטלת וטעם הלימון והוכחתי שאני ברת היפנוט, הוכנסתי לחדר סגור. הדוקטור הגומל ביקש ממני לעצום את עיני, הדליק סיגריה, ותיאר בפני את זוועות העישון ("את לא יכולה לנשום...אנשים חולי סרטן הריאות שוכבים בבית-החולים, ונהרות של ביוב עתיר ניקוטין ורעלים יוצאים ממנו..."), בעודו מעביר הלוך וחזור את עשן הסיגריה מתחת לנחירי, גונב תוך כדי שאכטות על מזבח ההיפנוזה.

      התהפנטתי.

      שוב לא היה נעים לי מידיד טוב, אחר, שהמתין במגרש החנייה בעודי עסוקה בלהגעל מסיגריות, ולקח אותי לארוחת-בוקר של מנצחות בקום-איל-פו בנמל. לו זה עלה יותר.

       

      וכך התנהלתי נטולת סיגריות שלושה חודשים נוספים, עד ש...הפעם, ברוך-השם, כולם בריאים, אבל בדיוק בא לי קטע לא טוב בחיים האישיים...

       

      בימים אלה עומדות בפני שתי משימות דרמטיות: האחת, לשנות את הרגלי העישון שלי, והשניה, הקריטית - להתווכח עם גבר, העומד לעשות שינוי בהרגלי צריכת המזון שלו, למי יותר קשה.

      קצת תמיכה מכם חברים, לא תזיק לי. לפחות לא כמו הסיגריה.

      למישהו במקרה יש "רויאל"? או נעל של אחותו?

         

       

      דרג את התוכן:
        55 תגובות   יום שלישי, 9/6/09, 18:58

         

        ראייתי בלילה הולכת ומטשטשת...

        לא בתקציב שלי מולטיפוקל חדשים.



        דרג את התוכן:
          54 תגובות   יום שישי , 5/6/09, 02:17

          "היי, זו אני. במיטה. חושבת עליך. תבוא?" לחשה לו בטלפון בקול ג'יין בירקין, אחרי שלא התראו למעלה משנה.

          "התייצבות? איפה? כבר יוצא!" ענה לה בטון רשמי.

          חייכה חיוך פנימי קטן. עברה שנה והוא לא מחליף את האליבי. עכשיו מישהי אחרת סובלת את השקרים שלו.


          גם אז, בפעם האחרונה שפגשה אותו בנסיבות רומנטיות, הודיע כי "הוקפץ" למילואים בסופשבוע.

          רק לא הוזהר שיש לה חברות שמסתובבות בעיר, ומדווחות על תנועות חשודות.

          כשראתה אותו ביום ראשון במשרד, ליד מכונת האספרסו, עשתה וידוא שקר, ושאלה איך היה במילואים.

          "סבבה. האימון היה קשה, אבל היה טוב לפגוש את החבר'ה" השיב בלי קמטוט של היסוס בפניו. "התגעגעתי. תבואי הערב?".

          "תשכח מהערב ומכל ערב אחר!" חתכה את פרשת הגבר הדרום-אמריקאי, שהתאהבה בו ביום שמחה את דמעותיה, כשאיבדה את הז'קט החדש שלה.

          העדיפה לעזוב את מקום העבודה, ולא לתת לו הסבר.

          היתה עדינה מכדי להביך אותו, ומשותקת מכעס ועלבון.

           

          זה עתה סיימה את לימודי התואר, ועמדה לנטוש את ירושלים. נשבעה לעצמה, שיום אחרי הבחינה האחרונה היא בורחת מעיר הרפאים הזו.

          אבל נותרה לה עוד משימה אחת להשלים, בלעדיה לא יכלה להיפרד - נקמת אשה מרומה.

           

          בזריזות שלפה ממדף הלאנז'רי את כותונת הלילה הלבנה-שקופה, מעוטרת תחרה עבודת-יד במחשופה העמוק, אותה רכשה בעלות משכורתה הסטודנטיאלית, בחנות הקטנה והמטריפה בעמק-רפאים, למסיבות-נסיבות מיוחדות.

          חשבה כי אין חגיגי מהעומד להתרחש, לחנוך את הכותונת.

           

          וככה פתחה לו את הדלת, מושכת אותו בפראות לחדר השינה, משליכה מעליו את הקיטבג, מרעיפה על גופו בנשיקותיה הבטחה ללילה של אלף גמירות, ומביאה אותו תוך שניות כמעט לשיא. כמעט.

          כשהרגישה שהוא "מוכן", קמה, נעמדה מעליו ואמרה לו בשקט: "מכאן - גורלך בידך". התעטפה בשמיכה הקייצית הפרחונית ויצאה מהחדר.

          מעבר לקיר שמעה את המבטא הספרדי הכבד: "מסתבר שלא צריכים אותי. עוד מעט אני חוזר הביתה".

           

          הוא נמלט מדירתה מבלי להביט לעברה, הקיטבג על כתפו, ורק אז יכלה לסכם לעצמה בחיוך קטנטן, מסופק, שהיא עם העיר הזאת - גמרה.



          דרג את התוכן:

            פרופיל

            אירה ג
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            ארכיון

            פיד RSS