כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון : 8/2010

    33 תגובות   יום שני, 9/8/10, 23:39

    חזרתי מעולם אחר. עולם שאין לו ולא כלום עם החלל הרוחש ב"מרכז ויצמן" הצמוד למרכז הרפואי "סוראסקי", הידוע יותר בכינויו העממי "איכילוב", בו אושפזתי.

     

    שלושה חודשים הייתי חולה במחלה הלא סקסית שקיבלה את השם החושני "מחלת הנשיקה". הדבר האחרון שבא לך או לסובבים אותך במהלך המחלה הזדונית הזו, הוא לבצע פעולה כלשהי הקשורה בהחלפת נוזלים.

     

    ובפלנטה הזו את מגלה שטחול, כבד וכליות הם לא רק שמות איברים פנימיים אותם את קונה  אצל ישראל הקצב. הם חלק מגופך. את לומדת את המיקומים המדוייקים שלהם, אחרי שבפעם המאה מיששו אותך ידי רופא עברי בעודו ממלמל מילים ארוכות בלועזית. כאשר את מתגברת על אימת הסמכות (שהרי גידלו אותך על ברכי האמונה כי הרופא הוא אדם בעל מעמד מיוחד, נישא מעם ומותאם במיוחד לנישואין, רק לא איתך...), ומעזה לשאול אותו לפשר הרכילות שניהל זה עתה ב"יידיש של הרופאים" עם הקולגה שלו על איבריך הגנוזים, הוא מתרגם לך שהלבלב שלך קיים בגירסה ה"מוגדלת".

     

    את נוכחת לדעת, אולי לראשונה בחייך, כי גופך אינו עמיד וחסין לנצח.

     

    פתאום לגמרי ברור לך למה התכוון דן בן-אמוץ שכתב בערוב ימיו כי בבי"ח לא משתינים, בביה"ח "נותנים שתן". את מגלה אכזבה קלה כאשר ממיכל הפלסטיק בו נתת שתן בקפידה רבה במשך 24 שעות, נלקחה דגימת מבחנה קטנה וכל השאר הוזרם לשרותים. כאילו זהו דבר של מה-בכך, במצבך הכה רעוע, לכרוע כריעה ולקלוע באמצעייך הנשיים המוגבלים לפיה בקוטר 5 ס"מ.

     

    את לומדת כי מלבד יציבות מגדל האשפוז ע"ש אריסון (כן, קיים קשר עקיף לעופר גלזר הידוע בחיבתו לאחיות רחמניות) הכל בביה"ח נע על גלגלים. עד מהרה את משכילה לזהות בעיניים עצומות את רעש המיצב המתגלגל לעברך: עגלת מצעים נקיים/ איסוף מצעים מלוכלכים/ א.ק.ג./ אוכל (כאן חוש הריח נכנס לפעולה בהתקרב רבע עוף על מצע שליכטת פירה)/ תרופות/ עמדת רופא/ מנקה... כל חפץ בביה"ח הופך ל"חפץ מעבר".  ועל פי החפצים היעודיים המתגלגלים את ממקמת את עצמך במימד הזמן, מסתייעת באותה שיגרת בי"ח קבועה שמחלקת את היום, אשר נע בקצב של צב נקוע רגל באורטופדית.

     

    את מקיימת מפגשים עם אנשים אותם הסיכוי להכיר בעולמך שבחוץ הוא בתנאי שתלוהקי לתכנית "פעם בחיים".

    את עושה דייטים עם נשים שחולפות בחייך ליממה, ולעתים את לא זוכה לראותן אלא לשומען בלבד. אתן משתפות זו את זו, מבעד למסך הוילון עם הפרחים החומים הגדולים המפריד ביניכן, בקורות חייכן ותולדות המחלה שהביאה אתכן הלום. כמו האחת שלקתה בהרעלת קיבה, לא מכבר נישאה, בעלה אוהב אותה אבל שונא את החיים שלהם, בגלל שמיקמה את חמשת כלביהם בסלון רחב הידיים, בעוד להם הוקצה חדר השינה הזעיר.

    את שותפה שלא מרצונך לדינמיקות משפחתיות, כאשר האמא חולת הסרטן השוכבת במיטה לידך מנסה להשכין שלום בית בין ילדיה וחתניה/כלותיה המבקרים אותה לסירוגין, ו"מלכלכים" כל אחד בתורו על השאר.

    כאן נוצרת תחילתה של ידידות מופלאה עם האלמנה התוססת בת השבעים שהגיעה מארה"ב, את חופשתה בארץ בילתה בהתאוששות מהתקף לב, וכבר היא בדרכה לחגיגת יום הולדת חמישים לבתה בקרוז, המקבץ את שלושת ילדיה משלוש יבשות שונות. היא מתכננת "לעשות עלייה" ופוחדת מהבדידות. שעות אחדות לפני שעלתה למטוס בדרכה לספינה התקשרה להיפרד.

    את מבלה לילה בחברת אשה מוגבלת שכלית, אותה ראית מסתובבת במחלקה והתפללת כי לא תגיע לחדרך, וכאשר היא הופכת להיות שכנתך את מבינה כי עדינות נפש אינה עניין של מנת מישכל.

     

    המחלה מפתחת אצלך חוש ריח של גשש בדואי ואת מנסה ללא הצלחה להסתגל לריחות. רק אחרי שאת נכנסת בפיג'מה כחולה לנעליים לא לך ועושה ספונג'ה בחדר, את מבינה שהריח ספוג עמוק בקירותיו, ולא את זו שתוכלי לו.


    את זעקות ויבבות החולים את מחרישה באטמי אוזניים מסיליקון.


    את מופתעת להיווכח כי מערכות ציבוריות אינן בהכרח אטומות ואפשר שיהיו בהן מן האיכפתיות ורכות הלב, וכי יש מחוזות בהם את עדיין נחשבת ל"אשה צעירה".

     

    ובעיקר את מגלה כי חתולים (גם הסוציומטים שביניהם) סובלים מדכאון כאשר הבעלים שלהם נעלם, וכי את מוקפת באנשים שאינם רוצים להתנשק איתך כאשר את חולה ב"מחלת הנשיקה", אבל חוצמזה יעשו בשבילך הכל.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      אירה ג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פיד RSS