כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון : 7/2012

    2 תגובות   יום שלישי, 31/7/12, 18:32

    הילד: אמא, בואי נהייה אני האבא ואת הילדה.

    אני: ואתה תכבס ותכין לי ארוחת ערב?

    הילד: לא. אני אביא אשה שתכבס ותכין לך ארוחת ערב...

    (מתוך פנקס " מפיק המרגליות" שרשמתי מפיו של בני בילדותו).

     

    הדיאלוג הזה, שהתקיים ביני לבין ילדי לפני 17 שנה, בהיותו בן חמש, נפל עלי כסופת ברקים ורעמים (או כפי שכינה אותם - "ברעמים") באוגוסט ישראלי.

    לא הצלחתי להבין מאיפה גיבש הילד הנאור, בטרם ידע לאיית את שמו, תפיסת עולם של פמיניזם שוביניסטי...

     

    הפנטזיה על דרכו של ילד הגדל על ברכי האידיאולוגיה הפמיניסטית (אמא כזו לא בהצהרה, אך לגמרי בתכל'ס), התנפצה אל מול המציאות, שהוכיחה כי דמות האשה "הכל-יכולה" אינה משרתת את ערכי המהפכה, אך משרתת מצוין את צאצאה.

     

    למען הצדק ההיסטורי עלי לציין כי הכתובות היו על הקיר, רק מרוב "מולטי-טאסק" לא התפניתי לקרוא אותן.

    תמונה מן העבר:  הילד קורא לי, בעודו צופה בתכנית טלויזה אהודה. כשאני מתייצבת (בתוך שניות) הוא אומר, מבלי להתיק מבטו מהמסך - "בקבוק!", ומושיט ידו בכיוון מיכל השתייה המונח על השולחן הסלוני, מרחק עשרים ס"מ ממקום מושבו. ללא היסוס אני מחברת בין השניים.

    פעמים לא מעט נמנעתי מלבקש ממנו לסדר את צעצועיו, או לכל הפחות להצטרף אלי במלאכה. חיכיתי שנסיכי יעצום את עיני הכחול-אפור שלו לשנת חלומות מתוקים, והסתערתי על מאות הפריטים המפוזרים ברחבי הבית, עדות לילד פעיל ויצירתי, ממיינת ומאפסנת- פאזל על חלקיו, לגו לפי צבעים, מכוניות לפי גודל מנוע ושנת ייצור. כי ככה "סגרתי" מהר יותר את היום.

    את צלחת האוכל שלו פיניתי בעצמי, כדי למנוע קטסטרופות בדרך.

    את בגדיו העברתי מהאמבטיה לסל הכביסה כדי לקצר תהליכים. לא עצר בעדי גם הסיפור על אותו ילד בר-המצווה, שלא ידע לתאר את המסלול שעושים בגדיו המלוכלכים מרגע נפילתם על רצפת האמבטיה ועד חזרתם נקיים לארון.

     

    אחרי התבוננות פנימית ו"הארה" מבחוץ הבנתי, שבעודי טועה לחשוב כי המסר שאני מעבירה ליילדי הוא - אשה רב-תחומית המכהנת בו-זמנית בשתי משרות רמות (אמא ומפרנסת), שאינה מבחינה בין משימות "נשיות" ל"גבריות", מודל לחיקוי של יוזמה וחריצות, כולל עמידה ביעדים של איכות השירות לילד-

    בו בזמן המסר שנקלט, בתרגום מאד מדוייק מנקודת מבטו של בני: "האשה שנקראת 'אמא' הביאה אותי לעולם כדי לשרתני, ולעשות את חיי נוחים ונעימים ככל האפשר. אלה תנאי ה'הסכם' שנקבעו בינינו ברגע הולדתי, עולל קטן וחסר- אונים שאפילו 'מטרנה' לא מסוגל לערבב לעצמו, וכל שינוי באחד מסעיפיו יחשב ל'הרעת תנאים', גם אם יש לי כבר רשיון נהיגה".

     

    עלי להודות, כי אני מזדהה עם מאבקו הצודק של הילד בהורה נותן השירות, שעד אתמול אמא סידרה לו את התיק, לא החמיצה משמרת אחת, ולפתע המשימה מועברת אליו, על חשבון זמן מחשב יקר... שעד שלשום אבא הכין לו סנדוויץ' לבי"ס, והוא מתבקש להשכים קום על מנת להיאבק בניילון הנצמד... או המתבגרת ש"לא עושה כלום בבית", וכועסת כשפתאום מבקשים ממנה לפנות את המדיח...

    איך אתם הייתם מגיבים, אם אחרי עשור בתפקיד ניהולי בכיר, הייתם נדרשים לבצע את עבודתו של איש התחזוקה?

     

    ובמלים אחרות, בשפת בית מדרשי 'האדלריאני', זו הטעות שלא מעט מאתנו (שרוצים כמובן רק בטוב עבור ילדינו) עושים במתן "שרותים מיותרים" - שהם כל הפעולות הרצוניות (והבלתי-רצויות) שאנחנו עושים עבורם ובמקומם, כאלו שהם מסוגלים לבצע בעצמם, בהתאם לגילם. כי הרי אנו מבצעים את זה יותר מהר, יותר יעיל, יותר מדוייק, יותר נקי...אז למה כבר לחשוף את הגוזלים הרכים והזכים לצדדים הפחות נעימים של החיים?

    בנתינת "שרותים מיותרים" אנחנו מלמדים אותם ש"ככה זה", שתמיד יהיה מישהו שיסור למרותם וידאג למלא את רצונותיהם "כאן ועכשיו" כי "מגיע להם" (ובדרך כלל גם לא נזכה להכרת תודה). אנחנו מונעים מהם את בדיקת היכולות ותרגול המיומנויות שלהם, ההתנסות בעצמאות, לקיחת אחריות, והתפתחותם כבני-אדם בעלי תחושת בטחון וערך עצמי.

    ההפתעה הלא-נעימה בוא תבוא, ועלולה לגרום להם להרגיש אומללים כי אינם מסוגלים לבד, כי "עבדו עליהם", או לצאת למאבקי שליטה במי שמסרב לתת להם את השירותים כמו שהורגלו בבית.

     

    אז נכון שאף פעם לא מאוחר מדי לשנות את "תנאי ההסכם", אבל ככל שהזמן חולף, ככל שהילד גדל, ככל שהוא צולל עמוק יותר לנבכי גיל ההתבגרות, כך קשה יותר לשנות את העובדות שנקבעו בשטח במשך שנים, וליצור מציאות חדשה.

     

    ילד בן שנה יכול לאחוז בעצמו את הבקבוק, ילד בן שלוש מסוגל להחזיר את צעצועיו לארגז, ילד יודע קרוא יכול לסדר לבדו את התיק, ו'ילד' בן 17 יעמוד בגבורה בהשלכת בגדיו לסל הכביסה...

    אם אנחנו מסכימים על זה, מה שנותר הוא לבדוק למה הילד שלכם כבר מסוגל, להחליט שאתם מוכנים "להתפטר" מהתפקיד (לא קל לשחרר), לספר לו כי המשימה עוברת לאחריותו, אם יש צורך - להדריך אותו, ובהמשך "לעמוד על שלכם" באופן החלטי ועקבי (קשה - תהיו חזקים!), לאפשר לו לעשות את המשימה בדרכו (גם אם הביצוע לא מושלם לטעמכם, תתייחסו ל"חצי הכוס המלאה", ולא לחצי שנשפך במעבר לסלון), והעיקר - לעודד אותו על  הביצוע!

     

    ילדים קטנים אפילו ישמחו לאתגרים ושיתוף פעולה, כדי להרגיש "גדולים" ולהרוויח על הדרך מילה טובה מכם. הוכחות לכך יש לי בבית, בריכוז  בו ר. בת השנה ושמונה נועצת את המזלג בחתיכת מלון, או בכובד הראש בו ע. בן השנה וחצי ממלא את בקשתי להביא את סנדליו. אני רק משתדלת לא לקלקל...

     

    שווה לנסות. תמיד אפשר לקחת חזרה אלינו את התפקיד, ולהגיד שאנחנו פשוט מתגעגעים לשיעורי-בית...

    (אמא אחת סיפרה לי כמה נעלבה, כשאת חופשתה בניו-יורק הקדישה לכתיבת "עבודת שורשים" לבן שלה, וקיבלה רק "שמונים").

     

    * בתנאים מסויימם, בנות כמו בנים, מועדות לגדול עם תסמיני פמיניזם שובניסטי...

     

    מתוך הבלוג שלי ב"סלונה": אירה מטפלת (גם בהורים)

    לינק לבלוג http://saloona.co.il/members/fb_1702013730

    דרג את התוכן:
      5 תגובות   יום רביעי, 18/7/12, 02:42

      מוזמנים להכנס לבלוג החדש שלי -

      אירה מטפלת (גם בהורים)


      הפוסט הפותח: מי אני או איך הפכתי לאשה תלת-ראשית? (איך "התגלגלתי" מאם יחידנית העובדת בהיי-טק למטפלת בילדים ומדריכת הורים)


      http://saloona.co.il/iraganor/?p=4

       

      נהניתם? שתפו חברים.

      דרג את התוכן:

        פרופיל

        אירה ג
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS