כותרות TheMarker >
    ';

    מהשפה והחוצה

    \"אנחנו לא יודעים אם יש אלהים, אבל אין ספק שיש נשים\" (וודי אלן)

    ארכיון : 8/2012

    4 תגובות   יום שלישי, 28/8/12, 17:45

    לפעמים אני זקוקה לפעם המאה ואחת, כדי להבין מה שלא תפסתי במאה הקודמות. כזה היה האירוע המכונן בו הפסקתי לשאול "מאיפה יש לי ילד פרפקציוניסט?" -

    הוא רץ אלי וחזהו הקטן נפוח מגאווה ואושר, מניף רגלו הקטנה קדימה, מראה לי איך לראשונה שרך את שרוכי נעליו בעצמו.

    "כל הכבוד!" אמרתי לו, ובעודי רוכנת לחבק אותו כחיזוק למילות העידוד השגורות, צדו עיניי את הקשר הרופף מעט, וידי המשיכו באופן טבעי לכיוון הנעליים, פרמו את השרוכים ושרכו אותם מחדש, מהודק. "ככה יופי, עכשיו אפשר ללכת לגן!" סיכמתי, והחזרתי את חזהו של הילד למימדיו הטבעיים.

     

    תוך כדי, ושנייה מאוחר מדי לאותה התרחשות, נחתה בתודעתי ההכרה כי גם אם יש כאן בסיס גנטי מוכח לפרפקציוניזם, הרי הוא מחוזק על-ידי תגובותי ב"רוח גבית", המנשבת כ'קתרינה' בניו-אורלינס.

    לא הייתי צריכה להרחיק עד לואיזיאנה כדי להבין, כי מאחורי כל ילד פרפקציוניסט יש סיכוי רב למצוא הורה פרפקציוניסט ו/או ביקורתי, ודרישה גבוהה להישגיות.

    כמו בסרט המוקרן על שני מסכים, עוברות לנגד עיני תמונות מקבילות שלי ושל צאצאי:

    אני:    לוקחת מידו את הטוש, ו"מתקנת" את המקור של הציפור

    הוא:   קורע שוב ושוב את הציור שזה עתה התחיל, כי "הקו יצא עקום".

    הוא:   מצחצח את שיניו

    אני:    מצחצחת אחריו את שיניו, כדי להכחיד סופית את הקריוסים והבקטוסים, המאיימים על שרידות שיני החלב שלו.

    הוא:  בהיותו בכיתה א', התקשרה אלי מורתו להתייעצות דחופה: הילד מסרב לעבוד בכיתת המחשבים, כי תוכנת חשבון נתנה לו ציון של "רק" 98!

    אני:    בעוד המורה ממתינה מעבר לקו לעצה המושיעה, תהיתי ביני לביני על מה באמת ירדו לו שתי נקודות....

     

    ציפייה להשגיות כלשעצמה אינה דבר רע. היא יוצרת מוטיבציה ומעודדת התגברות על קשיים... ילד שלא מצפים ממנו לדבר הוא ילד ש"ויתרו" עליו (ואינו שייך יותר לקבוצת ה"יש לו פוטנציאל" של המחנכת ביום הורים).

    בצד השני של הסקאלה עומדת הציפייה מהילד שלנו להשגיות-יתר, בדרך כלל מכוונות טובות, מאמונה ש"ככה יגיע למשהו בחיים".

    האמצעי: הצבת "רף" גבוה שעליו לעבור, וביקורת כאשר אינו עומד בסטנדרטים שלנו.

    התוצאה: הוא מסיק שרק אם הוא מצטיין - בקונסטרוקציה של מגדל קוביות ("רואים שיהיה אדריכל כמוני" חוזה האב את עתידו של בן השנתיים), בלימודים, בהומור, בצ'לו...או גם וגם וגם  - רק אז, כ"תנאי" לקבלה שלנו אותו, יהיה אהוב ומוערך.

    הציפייה להשגיות-יתר יכולה להיות מופנית כלפי ילד מסויים במשפחה (המחונן), להתמקד בתחום מסויים (חייבים לשלוח אותו ל"כוכב נולד ילדים") ויכולה לאפיין את "האווירה המשפחתית" המשקפת את הערכים של ההורים, בה כל בני המשפחה "מצווים" להיות "מושלמים", ואין מקום לכשלונות או לסתם "מקום טוב באמצע".

     

    כאשר הוא "מביא לנו" תעודה לא "משעממת" (כמו זאת של הבן של דורית),  כשיש לה "רק" חברה טובה אחת (לעומת עשרים החברות הכי טובות שהיו לי בגילה), כשהוא לא משהו בספורט (ואבא שלו חולה על כדורגל), כשהיא לא מתמידה באף חוג (בשנה שעברה החליפה חמישה), כשהקצב שלו שונה משלנו ו"עד שהוא זז בבוקר" - האם לא מזנק אז "המבקר הפנימי" שלנו בטענות כלפי הילד, שאינו עומד בציפיות של ההורה המאוכזב? ואף אם לא בטאנו אכזבתנו במלים, לילד שלנו אין בהן צורך כדי להרגיש אותנו...

     

    כל מי שהיה או נמצא במיתחם הזה, מכיר את המחירים של "משלם המיסים" הפרפקציוניסט, השואף תמיד לשלמות, שאצלו זה "הכל או לא כלום": דימוי עצמי נמוך (כי אם אני לא "הכי" אני לא "שווה"), חתירה ליעדים לא ריאליים למימוש או המנעות מתחומים בהם אינו מצטיין, תסכול וחוסר יכולת להינות מ"הדרך" ומתוצאות של פחות   מ - 100%, דחיינות (עד שהביצוע אינו מושלם המשימה לא הושלמה), צורך להיות כל הזמן בשליטה וקושי ביצירת יחסים בינאישיים - אלה זוללי אנרגיות ומייצרי חרדות.                                                                                

    הרשימה מאיימת לא פחות מ"עלון לצרכן" לנוטל אופטלגין - לא כולם סובלים מאותם תסמינים ולא כל אחד סובל, אם בכלל, מאותן תופעות לוואי, אבל לחיות בשאיפה מתמדת לשלמות זה לא משהו לשאוף אליו.

     

    אפשר לנטרל (לפחות חלקית) את הפרפקציוניזם והביקורתיות של האמא/אבא (אם לא כן - פוסט זה לא היה מתפרסם):

    להוריד את רמת הציפיות מהילדים - לכבד ולהביע אמון בהם ובבחירות שלהם, ולא "להעמיס" עליהם את הפנטזיות עליהן חלמנו עוד בטרם נולדו.

    לעודד גם על הצלחות חלקיות (על המאמץ, הרצון, ההשקעה), ולא עלינו, אפילו (ובעיקר!) על הכשלונות. להעביר להם את המסר כי גם כאשר הם נכשלים אתם מאמינים שאת הישגיהם הם יכולים לשפר, ועדיין הם "טובים דיים", מוערכים ואהובים כמו שהם (אמי, עליה השלום, נהגה לומר לי: "את הבת הכי יפה וחכמה שלי").

    הביקורת לא תורמת - לעזור להם לזהות את הקשיים, לסייע להם להתגבר עליהם, ולהתמקד בחוזקות שלהם.

    וכמובן - הדוגמא האישית. אם אנחנו נמתן את הפרפקציוניזם שלנו, אם נתייחס אל עצמנו ואל ילדינו בדרך עליה הצביע דרייקורס (מבית מדרשי האדלריאני) של "האומץ להיות בלתי-מושלם", יש סיכוי לא קטן שהיא תקלט בדור ההמשך שלנו.

     

    וישנם "ניצולי פרפקציוניזם" - אלה שיידעו לנתב את השאיפה לשלמות למקומות מקדמים, מצליחים ויצירתיים למרות ועל-אף מגבלותיה, והשפעות הסביבה בה גדלו.

     

    בביקורי בתערוכה של יאמאמוטו (מעצב-על האופנה היפני), צפיתי בסרטון בו הוא נראה מוחק ומשרבט בפעם החמישית את חתימתו בשלט הכניסה לחנותו בטוקיו (שכנראה לא אזכה להימנות בין לקוחותיה), וחשבתי שמניצולי הפרפקציוניסטים הקטנים צומחים היאמאמוטואים...

     

    מתוך הבלוג שלי "אירה מטפלת - גם בהורים" באתר סלונה

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      אירה ג
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פיד RSS