הזמנה לתערוכה + קונספט לעבודה שלי

איזה עתיד צפוי למקום שלקחו לו את העבר?!
קונספט לעבודה שלי בתערוכה, וואדי סאליב \ שכבות .
המרכז לאמנות עכשווית פירמידה
ספטמבר 2010

שכונת וואדי סאליב, היא שכונה בה גרו בתקופות שונות,
תורכים, ערבים, יהודים - אשכנזים, ספרדים ומרוקאים ואילו
היום אין בה כלום!
בשכונה הזו חוויתי את חוויות הילדות הראשונות שלי ואת ההתרגשויות והחלומות של ילד קטן.
המקום היווה מקור השראה לאמנים ולסופרים. ראשי עירייה ניסו לשקם את התשתיות, פעם להקים רובע אמנים, פעם כביש המוביל לשום מקום ולבסוף שוק פשפשים.
ואילו היום, כנגד כל החלומות, המדרגות השבורות והבניינים האטומים בבלוקים, עומדים שוממים, עייפים בלי תקווה, מזכירים במקצת את העבר.
בית המושל התורכי, אל פשא, שם שיחקתי מחבואים הוא היום מועדון ריקודים.
החמאם התורכי לשם הייתי מלווה את אבי, סגור.
בבית "החייל הבודד", פעם גרו שם משפחות, רקדתי סלואו בפעם הראשונה.
את הסרט הראשון בחיי ראיתי בקולנוע "הדר" והוא אינו קיים עוד.
כמו אור הנר על דגל שמחת תורה, בבית הכנסת האשכנזי במדרגות סטנטון, נמוג נוף ילדותי.
בשנת 1959 מישהו החליט להחשיך את הוואדי.
כילד, גרתי על קו התפר בין שכונת וואדי סאליב לוואדי ניסנס.
השכונה עצמה, הייתה שכונת עוני בה גרו האנשים ששרדו את שואת אירופה,
בבתים נטושים של הערבים שעזבו, מבלי מקורות הכנסה, בלי מקצוע, בלי משפחות תומכות. אנשים שנאלצו לבנות את חייהם מחדש.
כמו שנכתב, כל אדם זוכר את עירו כדרך שכל אדם זוכר את ילדותו ונעוריו;
כמי שחי את רוב חייו בחיפה - שום מנהרה, כביש עוקף, קניון ומרכז ענק
להקרנת סרטים לא ישיב את ההרגשה הביתית, האינטימית, כמו למשל, לצפות בסרט בקולנוע השכונתי "הדר".
יום יום כשעולים או יורדים בחיפה, חוצים את הוואדי. הנוף והבתים נעלמו יחד עם הזיכרון.
איזה עתיד צפוי למקום שלקחו לו את העבר?!


משה פרלמן