מה קורה לאהבה

כשהגורל מקנא בצמד

ומבטיח לקחת את יד הבת

בדרך תלולה ומסוכנת?

והכל בשם תיקון נורא

מגלגול לא מובן

בעבר נשמתי 

אי שם?

מה קורה לבן הזוג

שנותר קרוע

לא מבין

חש הדהוד ליבה כל דקה,כל שעה 

מבלי דעת

מקום המצאה.

כמה כעס

כמה כאב

כמה רצון להתנקם

בבוא ההזדמנות

כמעט לקראת תום הגלגול

לאחות שבר שכזה?

כלום יש אשם?

השאלות שחייבות להשאל.

קירקגור בספרו "חזרה":

אתה תוחב את האצבע בקרקע להחליט על פי ריחה על טיבה.

אני תוחב את האצבע בקיום-אין לו ריח כלל.

-איפה אני?

-מי אני?

-איך הגעתי עד הלום?

-מהו הדבר הזה שנקרא העולם?

-מהי מהותו של עולם זה ומה משמעותו?

-מי פיתה אותי להגיע לכאן ואז עזב אותי?

-למה שיהיה לי עניין כלשהו בעסק הזה שנקרא "מציאות"?

-ואם נדונותי לקחת חלק בהצגה,הגידו לי היכן נמצא הבמאי?

-אני חייב להעיר כמה הערות.רוצה אני עוד שורות ושורות טובות יותר.

-אין במאי?אז בפני מי אוכל להתלונן?

הנשמה ולבושיה/הרב עדין שטינזלץ

ה)

היחסים בין הנשמה לבין לבושיה החיצוניים עשויים ליצור סיפורי חיים שכל כולם עומדים בסימן חוסר היחס בינהם.

אדם בעל נשמה קדושהאשר נולד במשפחה שאין לה כל קשר עם קדושה-עשוי להוציא שנים או חיים שלמים –ללא יישוב הסתירה הפנימית בין מהלכה של הנשמה לבין לבושיה החיצוניים.

כמה נשמות נדירות במעלתן הגבוהה,עלולות  להיוולד דוקא במקום שאינו מטפחם באופן הקיצוני ביותר.

ההסטוריה היהודית מלאה בדוגמאות לא מעטות של אנשים שבאו מרקע כזה-והתגלו לעולם בהוויתם העצמית הנעלה.

אחת מהן היא רבקה בת בתואל.

לפי מדרשי חז"ל - ובהמשך למסופר במקרא - נולדה רבקה, בת זוגו של יצחק, ביום שבו לקח אברהם את יצחק לעקידה.

 מה שנרמז בסיפור המקראי על משפחתה (הלא מכובדת) של רבקה - נאמר מפורשות במדרשי חז"ל:

אביה היה רמאי ואחיה רמאי ואנשי מקומה רמאים, והצדקת הזו שהיא יוצאת מביניהם - למה היא דומה? לשושנה בין החוחים.

המדרש - בעקבות הסיפור המקראי - מציין את נדיבותה ואת צדיקותה, כעדותם של מי הבאר עצמם: "כיוון שראו אותה המים (=מי הבאר) - מיד עלו".

רבקה במדרשי חז"ל היא גם ממשיכה ראויה לשרה: כל ימי חייה של שרה "היו דלתות [האוהל] פתוחות לרווחה והייתה ברכה בעיסה (=בלחם) והיה הנר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת באוהלה". עם מות שרה פסקו כל אלו, ועם בואה של רבקה - התחדשו.

 חז"ל מציינים כי רבקה זכתה למה שלא זכתה אישה אחרת במקרא: "מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אישה אלא עם אותה הצדקת". לפי חז"ל ניחנה רבקה בראייה נבואית שהניעה את החלטותיה ואת מעשיה.

לכתב את סיפור חיי

מלמד

מראה ציוני דרך

דברים הכרחיים

שנכתבו בידי גורל

מוכתב מראש.

איך עזבתי איזורי נוחות

כדי לדחוף אותי לנסיונות

להתמודדויות שמרצוני

לעולם לא הייתי בוחרת.

האם החלטותנו בידינו?

והרי נאמר:אין אדם נוקף אצבעו

מבלי שהשוכן במרום נתן הסכמתו.

זה אומר שאיני צריכה לקחת אחריות

על החלטותי

שנעשו

מדחף

בעוד עיני עקודות

בתוך רטיית הגורל?

כשנקשתי מעולפת

על סף דלתות ליבך

לא ביקשתי אלא ערסל

להתערסל בו ,

להתפנק איתו

לנער את פירות עציו

ולהזרים נחלי ליבו

פעימות מהדהדות

של אז

כאן

ועכשו.

ואתה נבהלת

הגפת

ברחת

מעצמך...

כשדיברת על זקנה

על חוסר יכולת

על אין טעם...

פרשתי לי לצד.

כי לא הבנת.

זיקנה היא בשר,גידים,חולשת זרימת הדמים.

זיקנה אינה חולשת הנשמה.

איחוד בגיל עולה

אינו חייב להיות בשרי.

הוא יכול להיות פרווה.

הוא יכול להיות חלבי.

הוא יכול להיות נשמתי.

הוא יכול כל מה שתרצה ליצור גלוי לכול

או גלוי ומחודש לך.

כשדיברת על חולשת הזיקנה

ידי רפו.

מה ניתן לעשות

לבלון ללא אויר?

לרפיון וניוון שרירי

המרפה גם את שרירי הנשמה?

כשדיברת....

יש ההולך לחוף

בו כולם נודיסטים

ומצליח לטבוע בעירום

מבלי לחוש בהתרגשות

של טפח המתגלה

מתוך לבוש מכסה.

מבחינת:מכסה טפח-מגלה טפחיים".

יש אשר נשמתו עירומה

בתוך קהל עירום ,חושפני

צועק את אמיתותיו

ומעמקיו טובעים בחשיפות מושלכות לחלל העולם

מפיות רבים.

ויש אשר יכסה מערומי נשמתו

וכשיצעק

יביטו עליו בפליאה ותמיהה

אלו אשר מרוב הבלים הנשפכים סביבם

מגלים יהלומות נסתריו

דוהרים דחופי חשיפה

לעולם.

פניני מאמריו.

השודד האדיב והאומצה המאוסה

הקיסר הרומי, קורא לנשיא ישראל, רבן גמליאל מיבנה, ומטיח בפניו : "אלוהיכם גנב הוא". הטחה הנתמכת כמובן בפסוק מפורש. הסיפור התלמודי,המשך הפסוק משלים את מסכת העובדות המרשיעות: "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה"

כביכול, בא הקב"ה כגנב בלילה ונטל ללא רשות אחת מצלעות האדם.

בת הקיסר מחליטה לענות במקום רבן גמליאל. לתמיהתו של האב, היא משיבה בדיווח על מעשה גניבה - באו גנבים בלילה, גנבו את כוס הכסף המלכותית והחליפוה בכוס של זהב. הקיסר, קולט במהירות את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בסוג כזה של קורבן שוד, מתפתה לפרובוקציה ועונה: גנבים כאלה? שיבואו עלינו כל יום! אם כך, חוגגת הבת את ניצחונה, מה לך להלין על העוול שנעשה לאדם הראשון? הלוא בסך הכל איבד צלע אחת ותמורתה קיבל "שפחה לשמשו"! מה שם אף כאן, הלקיחה היא לברכה ולא לקללה.

הקיסר, איש נבון ועקבי, אינו נכנע, ומסביר מדוע הקפיד לצטט ולהדגיש דווקא את חציו הראשון של הפסוק. אין הוא מלין על עצם הנטילה והנתינה שבאה במקומה, אלא על אופי הלקיחה שנעשתה בסתר, בעת תרדמה, כ"גנב בלילה". אם אינו גנב, צריך היה לעשות את מעשיו בגלוי, בעת עירות, לעין השמש!

כעת מגייסת הבת את מיטב האמצעים המתודיים, ומבקשת לה עזרי-המחשה. אם בתו של הקיסר דורשת אומצה חיה, חיש קל מתמלאת בקשתה, מיד אצים רצים ציידים ומשרתים ומניחים לפניה פיסת בשר מדממת. "מנגל" פוקדת הנסיכה; "גחלים"; "כף בחישה". בעוד הקיסר ורבן גמליאל משתאים למעשיה, נערכת לפניהם התפאורה כולה. כשהכל ערוך ומוכן, נוטלת הבת את חתיכת הבשר השומנית ונוטפת הדם ומניפה אותה באוויר לעין כל. בתנועה מהירה היא טומנת את האומצה ברמץ, תחת התרווד, ולאחר זמן קצר מוציאה משם סטייק עסיסי עשוי היטב וראוי להתכבד בו.

"אכול", היא מציעה ממעשי-ידיה לאביה. אך זה, שהיה עד לתהליך כולו, מעווה את פניו בתיעוב ומסרב: "מאוסה היא בעיני". אהה! מריעה בת הקיסר ומשיבה את קהל הצופים ההמום לויכוח שפתחו בו, אף אדם הראשון כך - אם היה עד בגלוי לתהליך הפיכת צלעו לאישה - גם הוא היה מואס בה!

על תשובה ניצחת זו, לאחר מופע הפעלולים הקולינרי שעבר עליו, אין בידי הקיסר להשיב דבר. הבת, שניצחה על תהליך ההמחשה כולו, ניצחה את אביה בויכוח, לטובתו של רבן גמליאל.

הגויים מתווכחים - אומר הפתגם - והיהודים מרוויחים.

אז אם אמשיך

תובנות גיל ה-

שישים וחמש....

זה גיל בו כנפי נשמתך

מתארכים.

זה גיל בו געגועיך לשחקים

משחקים עם עננים.

זה גיל בו רגליך על האדמה

אך ראשך מהלך עם מחשבותיך

ואתה מגביה ושוכח להנמיך.

מין היסח דעת

שכחה.

זה גיל בו סבלנותך

לדברי לעז,רכיל והבלים

עיפה.

זה גיל בו פסיעותך מאיטות

אך הבנותך מהירות

כואבות,מנמיכות,עטופות

שקי דמעות....

ואתה יכול להוסיף

כרצונך....