הפחד

פחד הינו כוח הרסני במיוחד. הוא הורג התלהבות, הוא מחסל את הביטחון העצמי, מרוקן את האנרגיות מתוכך ופוגע ביצירתיות שלך.

מדוע קיים בנו הפחד מלכתחילה? חוסר החלטיות וספקנות מהווים כר פורה להתפתחות הפחד.

לאדם הפשוט,לפי דברי הרב לייטמן, יש שני סוגי פחד:

-מהעולם הזה (להסתדר בחיים, בריאות, דור ההמשך, וכו')

-ומהעולם הבא (להכין לעצמו גן עדן ולא גיהינום).

אבל, כל סוגי הפחד האלה באגו המתפתח, מביאים את האדם לסוג השלישי של הפחד, שהוא הפחד האמיתי

- האם אני אוכל להידמות לבורא בתכונת הנתינה והאהבה כלפי האחרים וכלפיו. אם האדם מרגיש הכרחיות להשיג את התכונה הזאת, אז הפחד הזה דוחף ומביא אותו למחסום, ל"תשובה מיראה" לבורא. 

בכתבתה של סילביה עבר,היא מגדירה את הפחד" כמחסור באהבה.פחד הוא ההיפך מאהבה. פחד זו אנרגיה שלילית, המתבטא בצורת רגש, מחשבה ו/או תגובה פיזית. לעומתו, אהבה זו אנרגיה חיובית המתבטא באותה דרך. 
פחד: "הרצון להימנע (או לברוח) מפני הגורם לתחושה בלתי נעימה". 

אהבה: "הרצון למשוך אלינו והתייחד עם הגורם לתחושה נעימה, השאיפה לאחדות". 

פחד = בעיה, חושך, רצון להתרחק. 
אהבה = פתרון, אור, שאיפות לאחדות. 
לכן, פחד ואהבה הם הפכים."

מרגלית איילון מתארת את הפחד כ"מפלצת מנטאלית שהאדם יצר לעצמו-זרם תודעה שלילית.הפחד הוא המצאה שלך .אם אתה זוקף את ראשו המכוער -תן לו מכה.קל למוטט אותו בדיוק כמו שקל ליצור אותו.

תודעה של אדם יכולה להיות לגמרי ללא פחד.

כשאתה מסלק את הפחד מן התודעה-אתה מתחיל להיראות צעיר והבריאות שלך הולכת ומשתפרת.
כשליבך מלא פחד ימשכו אליך אנשים שגם המניע שלהם הוא פחד,ויחד תגבירו את הפחד אחד של השני. דווקא אותו נושא שאנו דואגים ומפחדים ממנו, דווקא הוא "קורה" לנו."

ברוחניות קיים מושג - דומה מושך דומה. אם יש בי אמונות שליליות לגבי עצמי הן מושכות אלי - התייחסות דומה שלילית של אנשים אחרים אלי. אנשים אחרים בסביבתנו הם כמו מראה בשבילנו. 

ממשיכה ואומרת מרגלית:"אם תמלא את ליבך באהבה ימשכו אל חייך עוד ועוד אנשים שיאירו אותך באהבה שלהם ויוארו מהאהבה שלך,וכך תעצימו זה את האהבה של זה.
זאת משום שאנו מושכים אלינו בדיוק את מה שאנחנו צריכים ללמוד.כל עוד אנחנו לא לומדים נמשוך אלינו עוד ועוד ניסיונות דומים.כל עוד אנו לומדים אנחנו לא צריכים לחזור שוב אל הניסיון הזה,ואנחנו מוכנים לשלב הבא של מסענו."
מרבית האנשים חשים כי הם תוצאה של תהליכים, שאין להם שליטה עליהם. תאונה, מחלה, ניתוק מאדם אהוב, מערכות יחסים שמתפרקות, כל המקרים האלה נחשבים בעיני רוב האנשים לגורל, מזל, משהו שאין להם שליטה עליו.הם חשים כקורבנות של נסיבות חיים.

ככל שאנחנו מתפתחים ברמת המודעות שלנו ,אנחנו מבינים שהיכולת להשפיע על חיינו גדלה והולכת. ככל שאנחנו לוקחים יותר אחריות על חיינו- אנחנו הופכים להיות בעלי שליטה ויכולת השפעה רבים יותר במסע חיינו. אנחנו מתקדמים אל החופש שלנו, החופש להיות מי שאנחנו, בעלי יכולת,בעלי זכות ההכרעה על מהלך חיינו.

לפחד יש גם מטרה חיובית: הפחד גורם לאדם לפתח כישורים חשובים ולהתעורר משאננות והרס עצמי . לכן, כדי להתגבר על פחד, יש קודם להיות בו, להתפתח ורק אז אפשר ללמוד להתמירו לאהבה. זאת אומרת, ברמת התפתחות פרימיטיבית של האדם ,הפחד עוזר לבניית האגו והייחודיות. אבל כשאדם הגיע לרמה זו, עליו להתפטר מהפחד מהר ככל האפשר, לפני שיתחיל להרוס ולחסום את התפתחותו אל האחדות והשלם. 

כך אנו למדים, שמה שהיה "טוב" בשלב מסוים של האדם, הופך ל"רע" בשלב אחר. 

ודבריו של הרבי מברסלב מלמדים אותנו שיעור אמיתי:
כל העולם כולו גשר צר מאוד/ מילים: רבי נחמן מברסלב 

כל העולם כולו 
גשר צר מאוד 
והעיקר, והעיקר 
לא לפחד, לא לפחד כלל.

לא טוב היות האדם לבדו-האמנם?

כבר מראשית הבריאה,אומרת הדס יוספוביץ במאמרה ,מתמודדת התיאולוגיה עם שאלת היות האדם לבדו. בהמשך לסיפור בריאת העולם. ומיד אחרי ברית האדם בצלמו של האל, השתרשה התבונה והתודעה של צורך האדם לקיים זוגיות ולא להיות לבד. זוגיות זו מובילה לבניין התא המשפחתי הראשוני. כצאצאיהם של אדם וחוה, מרבית בני האדם חשים הזדקקות לבן או בת זוג בכדי להרגיש שלמים.

מגיל צעיר ביותר, אנו מקבלים את המסר, שחיים שלמים הם חיים עם בן זוג. כך למשל, בנות - מגיל צעיר מאוד מזינות את הפנטזיה של האביר על הסוס הלבן. הספרות, השירה, התיאטרון וכל ביטויי התרבות האחרים מרבים לדבר על אותה אהבה, על אותה התרוממות רוח וגוף, כשהאדם מוצא את האחד או האחת שנוצרו אך ורק עבורו.

אני מדברת על הגילאים הגבוהים.על התקופה שמתגרשים או מתאלמנים.כשכבר בנינו פעם קן וגם ילדים כבר יש.ונשאלת השאלה להיות או לא להיות לבד?ואם אהיה לבד האם אהיה "מסכן" או נהפוך הוא -אהיה סוף סוף חופשי לעשות דברים בדרכי המיוחדת,להכיר את עצמי ולהתפתח.

בשירו של נתן זך שרה יהודית רביץ:

לא טוב היות האדם לבדו/מילים: נתן זך

לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מחכה והוא לבדו
והוא מתמהמה והוא לבדו.
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא

למה "לא טוב"?

לפי דעת התורה:
1. לא טוב לאדם - ה' ראה שהאדם בודד ועצוב ורצה לשמח אותו; 
2. לא טוב למילוי תפקידו של האדם בעולם - כל דבר שנשלמה בריאתו הוגדר בתואר " טוב " (ראו טוב = ממלא את תכליתו); כאשר האדם לבדו, הוא אינו יכול לפרות ולרבות, ואינו יכול לקיים את המטרה שלשמה הוא נברא - לכבוש את הארץ ולמשול בחיות, ולכן האדם לבדו הוא " לא טוב " ( שד"ל בשם תלמידו ר' איגל) 
3. לא טוב לעולם - כשהאדם לבדו, הוא עלול לחשוב שהוא אל, שהוא יחיד בארץ כמו שה' יחיד בשמים (רש"י) . 
גם במקומות אחרים בתנ"ך נזכר המושג "טוב" בהקשר של נישואין ומשפחה - ראו מצא אשה מצא טוב, טוב ינחיל בני בנים; 

ומצד שני - מתי טוב להישאר לבד? 

קלף ה"לבדות" של אושו, הינו קלף המתאר מצב קיומי של אהבה עם כל העולם.היא יכולה להתקיים ולהעדר בזוגיות כמו בלהיות לבד. הלבדות אינה תלויה בכמה אנשים נמצאים "איתך" או "שלך" , אלא תלויה בכמה נפרד אתה מרגיש מהם.הרי בכל אחד מאיתנו ישנם לפחות שניים אם לא 2 מליון ..

לפי אושו,האדם שאינו בזוגיות אינו מיובש , שכן גם בזוגיות תוכל להיות בדד, וגם לבדך. אתה יכול להית בודד ועצוב או ליהנות מהחופש של ההתבודדות.

הלבדות היא חיובית מאוד. אתה מלא בנוכחות שלך לעצמך, ואין כל צורך כרגע באף אחד אחר.

כשאתה לבד , אתה אף פעם לא חסר. ממקום כזה ,לא תוכל לעולם להיות באהבה , להיעלם באהבה , שכן המחסור שנמצא בתוכך יצעק תמיד ויחפש תמיד להתמלא. דרישה כזו (להתמלא, לקבל ) תבוא תמיד מהאגו.לאהבה אתה מגיע תמיד שלם. יותר נכון- האהבה קורית כשאתה שלם.

וזה לא שאנחנו מוארים ולא שאין בנו חוסרים , אבל יש לנו את הכלי הגדול מכולם- והוא הרגע. ברגע אנחנו יכולים להיות כל זאת. וברגע שתעמוד מול אותו אחד , וכלום בך לא יצעק לקבל , אלא רק תרצה לשפוע מטובך עליו , ורק להעלם בנוכחותו - שם פתאום תדע שאתה באהבה. שאתה אהבה. אהבה.


לפי הקלף כשהוא מגיע בפריסה,כרגע עדיף לך להיות לבד וללמוד להתחבר לעצמך,מאשר להיות בזוגיות שגורמת לך בדידות ועצב.עדיף לאט ובטוח, מאשר מהר ונגמר.כמובן שבסופו של דבר הבחירה בידיים שלך.