היכן החוכמה

לפני שנים רבות, חי מלך גדול שחשקה נפשו בחכמה.

עיסוקיו המרובים לא אפשרו לו מעולם לרכוש את החכמה שכה נכסף אליה. את ענייני הממלכה השוטפים ניהל בסיועו של צוות יועצים בכיר, שכולם היו אנשים חכמים איש איש בתחומו.

אולם כל זה לא השקיט את צמאונו לחכמה. שאיפתו היתה עזה להחכים וללמוד, אלא שזמנו לא עמד ברשותו. משום כך היה לו יועץ קשיש , איש חכם ונבון, רחב אופקים, בעל תפיסה מהירה וזיכרון פנומינאלי[לא רגיל]. אשר שימש כבכיר יועציו.

באחד הימים פנה אליו המלך ובפיו בקשה:

-"ראה, כבר שנים ארוכות אני מנהל את הממלכה, כשאני מדחיק את צמאוני הגדול לרכישת חכמה. חפש לי את תמצית החכמה , והגש אותה בפני בצורה הקצרה ביותר שאפשר. קח את כל הזמן הנדרש לך לשם כך".

הקשיש קד קידה עמוקה ואמר:

-"הוד מעלתך, איני זקוק אף לא לשעה אחת".

המלך הרים גבה והורה לו להמשיך.

-"הרשה לי רק מילה אחת, הוד מעלתך!"

-"הרשות נתונה!"

-"גזר! "

-"גזר?! איך זה בדיוק קשור למה שדברנו?"

-"האם ראה אדוני המלך מימיו שדה גזר בעונתו?"

-"לא, לא ראיתי", אמר המלך .

-"אם תסלח לי, אדוני המלך, אבקש שתצווה להכין את המרכבה המלכותית . נצא אל השדה וכל דברי יובנו".

ואכן, בתוך זמן קצר הוכנה המרכבה המלכותית. המלך והיועץ נכנסו אליה, כשהיועץ מצווה על העגלון לצאת אל מחוץ לעיר.

לאחר שעה קלה של נסיעה באוויר הצח, הגיעו לשדה ירוק .

-"אדוני המלך, האם תוכל לומר, בבקשה, מה יש כאן בשדה שלידינו?"

המלך שראה שדה ירק, תיאר את שהוא רואה.

התכופף היועץ, אחז בצרור העלים הירוקים, משך בחוזקה, ומן האדמה עלה גזר כתום ובשל .

-"זה לא סתם ירק, אדוני המלך, זה גזר".

המלך עדיין לא הבין את פשר החידה.

היועץ מיהר להסביר:

- "הנה, אדוני המלך, התבוננתי והגעתי למסקנה כי החכמה כמוה כגזר. מונחת היא לפנינו, ממש לרגלינו, אך אין אנו מבחינים בה".

יחסי אהבה –נטישה, בין ילדים שהתבגרו והוריהם, מאת גבריאל רעם

ההורה אוהב את שאנושי בילד (כי, כאמור, זה הדבר היחד שניתן להתאהב בו) ואילו הילד שהתבגר נעשה עיוור וחרש למה שאנושי בהורה. וזו הטרגדיה הגדולה ביחסי הורים-ילדים מתבגרים או בוגרים, טרגדיה שנותרת כפצע פעור בליבות ההורים. פצע שלא מגליד, פצע שהילדים שהתבגרו, לרוב, כלל לא יודעים על קיומו. (גם משום חוסר רגישות להורים וגם משום שההורים מאוד לא רוצים להכאיב לילדיהם, אז הם לא מספרים להם על כך).

חלק א':

כל הזמן זה קורה;  ילדים מתבגרים ונוטשים את הוריהם ולא דווקא פיסית.

עד גיל מסוים (של הילד) הקשר הוא דו כיווני; אהבה (ותמיכה טיפולית) מצד ההורה לילד ואהבה (והזדקקות רגשית ופיסית) מצד הילד להורה. אך מגיל מסוים ואילך הדו כיווניות הופכת לחד כיווניות; רק מן ההורה אל הילד. הילד המתבגר (כבר לא זקוק לטיפוליות ולתמיכה של ההורה) מחפש עתה אובייקטים חדשים להפנות כלפיהם את אהבתו. ומבחינת  ההורה זו נטישה רגשית. נטישה שלאחריה הוא נותר כמעט תמיד – פצוע ומדמם. וכל שנותר לו מעתה, הוא לשמוח בשמחת ילדיו ולסבול בצערם. וכל זאת מבעד לזכוכית הניכור שהקימו מגיל מסוים ואילך.  ההורים מקישים על הזגוגית, אך מקבלים מיוצא חלציהם מבט ריק וקר. הוא לא רואה (מבעד למסכת ההורה) את האנוש הזקוק לאהבה הנוקש על הזגוגית.

ואכן זה לב הבעיה, הילדים שהתבגרו לא רואים את האדם שבהורה, הם רואים את התפקיד, את מסכת ההורה – ונותרים קרים רגשית אליו כאדם בפני עצמו.  ואילו האמת היא שלהיות הורה זה רק חלק  (וחלק חיצוני) ממנו, הרי עד לרגע ההורות הוא היה אדם, עם רצונות, שאיפות, חולשות, מאווים אכזבות, השתוקקויות וכו'. עצם הפיכתו להורה לא בלם אותם, או 'כיווץ' אותו כאדם בפני עצמו, פשוט נוסף לו תפקיד. אך בעיקר נוספה לו אהבה חדשה. וזה הסוד של  ההורים, הם מאוהבים בילדיהם ואילו הם, מגיל מסוים ואילך לא מחזירים להם אהבה עוד.

תהליך ההיתנקות הריגשית מתחיל בגיל העשרה, מתעצם לקראת סוף גיל העשרה ומתקבע בדרך כלל בשנות העשרים. ומאז כמעט כל הורה נותר אסיר תודה על כל חיבוק,  על אות של חיבה – מצד ילדיו הגדלים, (או הגדולים כבר).

ההסבר שההורים נותנים לניתוק הרגשי הזה של ילדיהם מהם, הוא אחד מכמה, תלוי באיזה גיל מדובר; בגיל ההתבגרות, זה כמובן 'הגיל הזה', אחר כך, כמובן הם כבר נשואים וברור שאהבתם מסורה לבן/ת הזוג, ואחר כך, זו העבודה; הוא פשוט עסוק, אין לו, או לה רגע פנאי, מגיעים הביתה הרוסים, למי יש כוח להרים טלפון.

עם זאת, צריך להגיד כי זו לא נטישה מוחלטת, פיסית. אלא 'רק' רגשית ונפשית. שהרי אחריות יש, דאגה כנה לשלומם – יש, ומחויבות מוסרית – יש ויש. אך חום אנושי –חסר. הם נותרים לרוב קרים ונוקשים כלפי ההורים, חסרי רכות מאפשרת.

כך מן הצד הפעיל של הילדים הבוגרים או המתבגרים. מן הצד הסביל הם עדיין מנסים להפיק תועלת מן ההורים, להעזר בהם פונקציונלית או כספית. לינוק מן השדיים ההוריות הצמוקות עוד כמה טיפות.

מלכתחילה קיים חוזה לא כתוב בין הורים לילדיהם. וכמו בכל חוזה, כל צד אמור לספק משהו לצד השני, וכל צד צורך משהו מן הצד השני; הילד צורך פונקציונליות מן ההורה, וההורה צורך חיבה ואהבה. בדרך כלל ההורה עומד בחוזה ולרוב עוזר פונקציונלית וכספית וממתין לתגמול של חום ואמפטיה שבדרך כלל מבוששים.

חלק ב':

כל זה הוא בדרך כלל סיפור שחוזר על עצמו; הורים תמיד מאוהבים בילדיהם. קצת כמו הפסל היווני שהתאהב בפסל האישה שיצר: פיגמליון. * והתאהבות ביצירה שלך (בניגוד לאהבות רבות אחרות) היא אהבה שלעולם לא תדעך.

וכמו בטרגדיה קלאסית משובחת – הסוף ידוע מראש; הילד יגדל וינטוש את ההורים המאוהבים בו לטובת אהבות חדשות. מנקודת מבט ביולוגית אבולוציונית, זה נראה אך טבעי: לעזוב את אהבת ההורים כדי למצוא אהבה אישית ולהמשיך את השושלת. אך לא כך ברמת הנפש והלב. ברמות אלו זה לא המשך אבולוציוני טבעי ורצוי, אלא נטישה, תמיד נטישה. ולא, זה לא חייב להיות כך. זה, כאמור, חייב להיות כך פיסית, אך ניתן לעבור משלב האהבה הנזקקת של הילד חסר האונים, לשלב האהבה הבוגרת של האדם הבוגר נפשית; לגלות את האדם שמאחורי ההורה. וכשמגלים את האדם, ובתוך האדם מגלים את החלק האנושי שלו -  בדרך כלל מתאהבים בו. שהרי, רק במה שאנושי ניתן להתאהב, לא ניתן להתאהב בתפקיד. תפקידים לא ניתן לאהוב, רק בני אנוש. אך האדם שבהורה נותר לרוב עלום ומוסתר מאחורי מסכת התפקיד של היותו הורה. וההורה עושה העוויות מאחורי המסכה, וצועק: 'אני אדם, אדם עם רגשות, אני אוהב אותך', אך הילד הבוגר לא שומע, מסכת התפקיד מסתירה לו את הקולות והמראות.

זה היה יכול להיות תהליך טבעי, לעבור מפאזה אינפנטילית לפאזה בוגרת. מהזדקקות טיפולית – לאהבה אנושית. אך זה קורה רק לעיתים רחוקות. לרוב, לאחר שהזדקקותו של הילד להורה פגה – הוא פושט מתנתק רגשית.

לאחר שהילד כבר לא זקוק להורה כקביים והוא עומד והולך בזכות עצמו – נוצר חלל, ובמקום שהחלל יתמלא באנושיות שוקקת, ** הוא מתאכלס בניכור. *** . ויכול היה להיות אחרת, שלאחר השלב של:  נזקק – מטפל, יבוא השלב של:   אדם  -אדם, אנוש - אנוש; יחסים שיש בהם זיקה של רוך, חום אנושי, אמפטיה אל האדם באשר הוא אנוש.  אך כאמור זה  אינו תהליך אוטומטי, וכאילו קל יותר לנער ולנערה הגדלים להאטם כלפי ההורה מאשר להיפתח אליו רגשית ונפשית.

הנערים והנערות שהתבגרו היו יכולים להגיד: 'עכשיו שאנו לא נזקקים להם יותר , אנו יכולים לפתח כלפיהם יחס רגשי של חום, חיבה ואהבה'. אך לרוב הניכור בתוספת תחושת אחריות ומילוי חובה – הם שמאפיינים את היחס להורים. 

ההורה אוהב את שאנושי בילד (כי, כאמור,  זה הדבר היחד שניתן להתאהב בו) ואילו הילד שהתבגר נעשה עיוור וחרש למה שאנושי בהורה. וזו הטרגדיה הגדולה ביחסי הורים-ילדים מתבגרים או בוגרים, טרגדיה שנותרת כפצע פעור בליבות ההורים. פצע שלא מגליד, פצע שהילדים שהתבגרו, לרוב,  כלל לא יודעים על קיומו. (גם משום חוסר רגישות להורים וגם משום שההורים מאוד לא רוצים להכאיב לילדיהם, אז הם לא מספרים להם על כך).

ולעיתים, כשמגיע הרגע וההורים נפטרים, חווים ילדיהם רגשות חרטה וצער עמוקים. רגשי חרטה שרק מעמיקים בשנים שעוד יבואו. זכר ההחמצה הגדולה לא מרפה; הייתה הזדמנות אנושית, פעם אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם: לפתוח את סגור הלב, להכיר את האדם שהוליד אותנו. להתייחס אליו דרך הלב ולא דרך תווית ההורה, להעביר את היחסים לפסים של אינטימיות וקירבה נפשית. לשאול, לפגוש להכיר מבפנים. ההזדמנות הוחמצה, היא לא תשוב עוד ועתה זה מאוחר מדי.

צמיחה רוחנית הינה הכלת יותר אנרגיה בחיינו

צמיחה רוחנית,היא גדילה הטומנת בחובה שינוי. שינוי בתפיסות, באמונות בערכים, אבל בעיקר שינוי בדרך ההסתכלות שלנו על החיים.היא למעשה, תהליך המתמשך על פני כל מסע חייו של האדם.

המילה צמיחה מרמזת על כך שיש משהו שכבר ישנו, ואשר ממנו צומח משהו. צמיחה רוחנית היא התהליך בו מודעותו של האדם הולכת ומתרחבת, הולכת ומתעמקת, בעיקר למה שהוא איננו, ושטבעו האמיתי, מהותו האמיתית הם לא מה שהוא חשב שהוא.

צמיחה רוחנית היא הכלת יותר אנרגיה בחיים שלנו. היא המעבר מחומרניות מרובה ,לחיים בהם משולבים גם חומר וגם אנרגיה, בדרגות שונות.ככל  שהאנרגיה היא חלק גדול יותר מחיינו,אנו אנרגטיים יותר ופחות חומריים, על כל המשתמע מכך.

הצמיחה היא מתוך פנימיותו של האדם, ממצב הוויה מסוים למצב הוויה אחר. ממודעות חיצונית או שטחית למודעות פנימית או עמוקה. לעיתים מכנים זאת מודעות גבוהה.

צמיחה רוחנית הינה השלב שמגיע לאחר התפתחות המודעות רוחנית. היא מצביעה על שינוי אשר נעשה  בפועל ,והינה פועל יוצא של  מודעות שהטמענו. כשיש לנו ראיה רחבה יותר על החיים, הבנה עמוקה יותר של עצמנו, של תהליכים ושימוש רחב יותר ביכולות שלנו ליצור בפועל את המציאות עליה אנו חולמים.

כאשר אדם מתפתח רוחנית מה שמשתנה בו הינה  הגישה שלו למציאות -  הדרך בה הוא תופש את אשר  מתרחש בחייו הפרטיים, ובעולם בכלל. המציאות הגשמית סביבו נשארת בעינה, מי שמשתנה היא פנימיותו , הוא עצמו- ואז הוא רואה הכל בעיניים שונות.

התפתחות רוחנית ניתנת לחלוקה לשלושה חלקים עיקריים שלאו דווקא מגיעים בסדר כרונולוגי:

- הרגשת חיסרון ותחושת ריקנות וחוסר יכולת למלא אותו בצורה חומרית.

-שינוי הגישה למצבים המשתנים במציאות היומיומית.

-מעבר מאהבה עצמית לאהבת הזולת ,מקבלה להשפעה.

כדי למדוד האם חלה צמיחה רוחנית עלינו להתבונן במשך תקופה על שני פרמטרים:

-התגובות האינסטינקטיביות שלנו

-יחסנו אל הזולת.

*אם נמצא שדברים העוברים עלינו, פחות מרגיזים אותנו מאשר בעבר, קשה יותר להוציא אותנו מאיזון ובאופן כללי אנו הרבה יותר סבלניים-וזאת לא מכיוון שהפכנו אדישים, אלא בזכות המודעות הרוחנית שהטמענו, אשר באה לידי ביטוי בהבנה ששום דבר לא קורה ללא  סיבה, ושיש לנו תמיד בחירה כיצד להגיב למה שקורה.

*אנו מגלים שיש לנו את היכולת ליצור הפרדות בינינו לבין האחר ולהפסיק לרצות לשלוט על גורלו, גם כשהוא מאוד קרוב אלינו. ההבנה שלכל נשמה יש את הדרך שלה ואת הניסיון המצטבר שהיא אמורה לבטא כאינדיבידואל בחיים -ואנו מסוגלים לאפשר לה ללכת בדרך שלה.

*היכולת לשים דגש על היש בחיינו, לקבל ולאהוב את עצמנו כמו שאנחנו הרבה יותר ומתוך כך לאהוב ולקבל את הסביבה שלנו בהתאם.

*ההבנה שהדגש בחיים שבחרנו הוא על מי שאנחנו ולא על מי שהיינו או מי שנהיה. כשאנחנו ממצים את הכאן ועכשיו ומסוגלים "להסתכל לפחד בעניים" ולהחליט במודע לא לתת לו לשלוט בנו.

מהותנו הפנימית היא העצמי הגבוה שלנו

צמיחה רוחנית מעניקה לנו כלים, אשר יגרמו לחיי היום יום שלנו להצליח.היא מביאה לחיינו  סדר, הרמוניה, מיקוד, אהבה וחיבור. ככל שאנו צומחים רוחנית, אנו עוברים  מסע מופלא של גילוי עצמי. אנו חוברים אל העצמי הגבוה שלנו. אנו מתחברים  אל המהות הפנימית של עצמנו . כך,למעשה אנו מחוברים לנשמה שלנו- ומאידך, גם לאלוקים. כאשר אנו מחוברים  למהותנו הפנימית שהיא ה"עצמי הגבוה" שלנו ולנשמתנו, אזי אנו גם מחוברים לאלוקים, כי האלוקים נמצא כבר בתוכנו.

ככל שנחזק את הקשר עם העצמי הגבוה, כך נחווה תובנות, התגלויות ומודעות נרחבת יותר ויותר.

רבים מאיתנו אינם מודעים ל"עצמי הגבוה" שלהם או לנשמה. אינם מודעים למה שקורה להם ברבדים אחרים ,גבוהים יותר. כל ימי חיינו החלקים הרוחניים שבנו מנסים ליצור קשר עמנו,כולל ה"עצמי הגבוה" .

אנו מקבלים מעצמנו ומתוכנו הדרכה פנימית , מהחלק הפנימי שלנו הנקרא :"העצמי הגבוה". לכולנו יש הדרכה פנימית, כולנו "שומעים" אותה יום יום, פעמים רבות אנו מתעלמים ממנה כי איננו מזהים אותה. ההדרכה הפנימית פעילה בדברים קטנים כגדולים, תמיד מחפשת את טובתנו הגבוהה ביותר. ההדרכה הפנימית הינה ידע פנימי אותה כולנו חווים.

העצמי הגבוה הינו  התודעה הגבוהה והאינטליגנטית שלנו, המכילה בתוכה את כל מהותנו, את כל התוכנית שלנו לגלגול הזה ואת כל הידע שצברנו בגלגולים קודמים.תודעה זו יכולה לראות את המציאות שלנו מזווית ראיה אחרת,גבוהה יותר.זוהי ההוויה שלנו.  תקשור עם העצמי הגבוה מאפשר לנו לקבל החלטות נכונות יותר- מתוך ראית העבר והעתיד בצורה שונה ,מאשר אנו יכולים לראות בעזרת המודע או התת מודע .

העצמי הגבוה מסייע לנו לפתח בטחון עצמי, אהבה עצמית, הערכה עצמית, בהירות, שלווה, שמחה. יכולת להיות ממוקדים בעשייה היומיומית -תוך שירות בעולם במקביל להתמקדות כלפי מעלה – היא המימוש של החיבור לעצמי הגבוה.

העצמי הגבוה מופיע פעמים רבות בחלומות או במדיטציות.  כאשר אנו מתחילים  להיות יותר ערניים למצב האנרגטי והרוחני שלנו, אנו מתחילים  ליצור קשר איתו ולהתחבר אליו. אך,איננו חייבים להתנתק ולבלות זמננו במדיטציה לשם כך, העבודה והעשייה היומיומית תוך התמקדות – היא המדיטציה. העצמי הגבוה הוא המורה החכם שלנו. הוא התמצית שלנו ומכיל את הידע שהצטבר בכל תקופות חיינו. הוא יכול לרפא ולפתח אותנו. הוא מדבר אלינו בדרך כלל באמצעות האינטואיציה, התחושות, צירופי מקרים מוזרים – אנשים, עיתונים, ספרים, טלוויזיה או כלדבר שיכול להעביר לנו מסר.

עלינו להיות קשובים להדרכה הפנימית המדברת אלינו, דרך המחשבות והרגשות שלנו -מכיוון שנשמתנו דוברת אלינו דרכם .עלינו ללמוד לזהות את קול ההדרכה הפנימית ,עלינו ללמוד להכיר את המחשבות והרגשות הרגילים שלנו.

 ברגע שהמחשבות שלנו והרגשות הינם יוצאי דופן -זהו מסר מההדרכה הפנימית. ההדרכה הפנימית יכולה להיות תחושה שלילית, אזהרה מפני פעולה אותה אנו רוצים לבצע, זה יכול לבוא כתחושה לא נוחה, ביטוי פיזי באזור הבטן. אם אתם לא שלמים עם החלטה מסוימת שביצעתם והנושא מציק יותר מהרגיל-זוהי כנראה אזהרה מההדרכה הפנימית.

עם זאת, הדרכה הפנימית יכולה להיות תחושה חיובית המאשרת פעולה שעשינו, או תחושה העוזרת לנו להיות במקום הנכון בזמן הנכון. תחושות ודחפים היוצרים בנו הנאה או שמחה מקורם בדרך כלל בהדרכה הפנימית.