כותרות TheMarker >
    ';

    כי האדם עץ השדה

    כי האדם עץ השדה / נתן זך

    כי האדם עץ השדה.
    כמו האדם גם העץ צומח
    כמו העץ האדם נגדע.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא שואף למעלה
    כמו האדם הוא נשרף באש.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    אהבתי וגם שנאתי
    טעמתי מזה ומזה.
    קברו אותי כחלקה של עפר
    ומר לי, מר לי בפה.
    כמו עץ השדה.


    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא צמא למים
    כמו האדם גם הוא נשאר צמא.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום שלישי, 12/11/19, 13:37

     

    ''

     

    הטלת אשם 

    הטלת אשם -היא פעולה של בחירת אדם או קבוצת אנשים והצבעה עליהם כ"שעיר לעזאזל", כאשמים ונושאים באחריות למצב שלילי, בין אם הוא הגורם לו ובין אם לא.

    ביהדות, מקור המונח "שעיר לעזאזל" הוא בטקס שילוח השעיר (זכר העז) ביום הכיפורים אל הצוק המכונה "עזאזל". השעיר כיפר על חטאי בני ישראל ביחד עם השעיר האחר, שהוקרב בבית המקדש.

    שימוש בשעיר לעזאזל נפוץ גם כיום, בתקופה המודרנית. בפוליטיקה למשל, מהווה הטלת אשם כלי חשוב בתעמולה, המיועדת לגבש את התומכים מסביב לאדם או לרעיון.

    רבים מאיתנו גודלו בדרך של הטלת אשמה על כתפיהם .יתרה מזאת-מלמדים אותנו, לפי מיטב המסורת הרציונאלית, שהעולם הוא שרשרת אינסופית של סיבה ותוצאה. הוא העליב אותי - אני נעלבתי, אני לא הייתי רגישה מספיק - היא אבדה את הבטחון העצמי שלה... אנחנו לומדים שעלינו מוטל עולו של הסדר העולמי הנכון. אם נתנהג כראוי, אם תמיד נדבר בנימוס, אם אף פעם לא נצעק או לא נכעס, אם נהיה שמחים בכל מצב - כולם יהיו מרוצים והעולם יהיה מקום טוב לחיות בו. ואם נהיה ההורים המושלמים האלה שעושים הכל "כמו שצריך" הילדים שלנו יגדלו "כמו שצריך". 

    אמונה זו מתיישבת אם הגישה הרווחת שרואה בהורים מכשיר לגידול הילדים "הנכונים". תפיסות פסיכולוגיות מודרניות, שזיהו את ההשפעה המכריעה של תקופת הילדות על מבנה נפש האדם, מטילות את האחריות להתנהגותו ולאופיו של הילד על ההורים. ומאז עומדים הורים בכלל ואמהות בפרט בפני האשמות המופנות כלפיהם תדיר. כשמתגלים קושי או בעיה אצל ילד מיד פונים לברר כיצד השפיעו ההורים על כך ומה חלקם במצב, ואף יותר מכך - אומרים הפסיכולוגים ומטפלים שונים: אל תטפלו בילד, טפלו בהורים, הם יתאזנו, גם מצבם של הילד ישתפר.

    ד"ר עוז מרטין בכתבתו , אומר כי בקרב זוגות רבים קיימת נטייה אינסטינקטיבית, מעין אוטומטית, להשתמש בשפה מאשימה במצבים מעוררי בעיה או קונפליקט. מדוע זה כך? נראה כי הנטייה לחשיבה ודיבור מאשים, הינה טבעית ומוטבעת בתוכנת החשיבה שלנו.היא מופעלת בעיקר כאשר פונים אל האחר/ת באופן מאשים, תלונתי ומתקיף. משמעותה בהקשר זה היא: "את/ה אשם/ה במה שקרה"!
    ההמשך "ההגיוני" לגישה זו קובע ש"אלמלא התנהגת כפי שהתנהגת, אני לא הייתי מרגישה כפי שאני מרגישה" (כועסת, מתוסכלת, עצובה). 

    היא נועדה, בראש ובראשונה לדווח לבן הזוג על הרגשה, מחשבה או חוויה שהתנסינו בה.

    הבעיה מתחילה כשהאדם מאמין שהוא לא בסדר ומקבל עליו את האשמה.הבטחון מתערער וכתוצאה מכך גם העשיה לוקה ובאמת אתה מתחיל לתפקד גרוע.

    הטלת אשמה חוזרת מוטבעת כה עמוק במערכת החשיבה והתגובות, עד כי קשה להבין ולקבל את חוסר התועלתיות שבהפעלתה.

    יתירה מזאת, כאשר הבעל מגיב בהאשמה-נגדית ("גם את לא מקשיבה לי"), מוחו אומר לו שהוא מגיב ופועל בהיגיון צרוף שלא ניתן לערעור.

    זהו אותו הגיון המאפיין הליכים בבית משפט, ולפיו אין לך (לאישה) זכות להאשים את בעלך בשעה שאת עצמך אשמה באותו עניין. מהר מאד עובר הויכוח לפסים אחרים לגמרי: למי מהשנים "זכאות" גדולה יותר להאשים ולהתלונן, לבעל או לאישה? או, מי מהשניים התחיל בכך ראשון? מי מהשניים יותר "לא מקשיב", הבעל לאשתו, או ההיפך, האישה לבעלה. זוהי חשיבה התוקעת את הזוג במעגל סגור ואין סופי של תסכול ומצוקה.

    מי לא יודע, שחיזוקים גורמים למוטיבציה להתקדמות ולהיפך,האצבע המאשימה- גורמת לירידה במוטיבציה ולביצוע כושל.

    מוטב שכל אחד ייקח אחריות על מעשיו וגם אם זולתו "אשם",לא יטיח בו אשמה,אלא יבקש הסברים וילמד לסלוח לו או לקבל שאין זו "אשמתו".

    לא כולנו יודעים לסנן את הדברים שמטיח בנו זולתנו ,ולעיתים קרובות אנו משתכנעים שאנו אשמים.התפקוד שלנו יורד,ואני חשים מגומדים וחסרי ערך.

    וקצת הומור תמיד טוב-שיר ישן על אדם הטוען לחפותו:
    אדוני השופט /מילים: חיים חפר

    פעם ראיתי מרפסת בלי אור,
    טיפסתי אליה לאורך צינור,
    רציתי רק לבדוק את מצב המנורה -
    לפתע מי מופיע? המשטרה.

    אדוני השופט! אדוני השופט!
    זאת האמת וכל האמת,
    אז למה אתה לי בית סוהר רושם?
    אינני אשם, אינני אשם.

    לגברת אחת באוטובוס
    פיניתי מקום מתוך נימוס,
    אבל מרוב צפיפות ומחנק -
    הכנסתי לה את היד לתוך הארנק.

    אדוני השופט...

    יום אחד פוגש אני בתייר
    שרצה להשקיע באיזה דבר,
    אז מכרתי לו בית שלא היה שלי -
    כי לא רציתי שיסע מפה עם יחס שלילי.

    אדוני השופט...

    היה לי שכן נורא ואיום
    שלא רצה לחיות איתי בשלום,
    כשחטבתי עצים
    בא פתאום המסכן
    והכניס את הראש מתחת לגרון.

    אדוני השופט...

    אדוני השופט, אל תהיה כזה מן...
    למה באדם אתה לא מאמין?
    רק לא בית סוהר, למען השם -
    אינני אשם, אינני אשם.

    אדוני השופט...

    דרג את התוכן:
      1 תגובות   יום ראשון, 18/8/19, 10:48

      הושבתם אותי בעת ביקורי 

       

      ושאלתם אותי קושיות

       

      על הדבקות במטרה

       

      לבוא אליכם ואל אחיכם

       

      לתת יד ולעזור

       

      ללא חשבון.

       

       

      ושאלתם למה כל בוקר

       

      אני שולחת בווצאפ

       

      את אהבתי לכולכם?

       

       

      האם זה רק סמפטום לנזקקות לאהבת ילדי?

       

      אז ככה....

       

       

      אני מזכירה אהבתי כל יום לכם יקירי

       

      כדי שלא תדאגו

       

      אם התעוררתי

       

      ליום חדש.

       

       

       

      אני מגיעה אליכם ואל נכדי

       

      כדי להיטען מחדש

       

      כדי לאתחל כל יום...

       

      מחדש.

      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום שלישי, 12/6/18, 09:29

        תוצאת תמונה עבור רשע

         

        אין סוף לעזות מצחך.

         

        אתה שפצעת,צעקת,הרסת

         

        אתה שזרעת חורבן.

         

        אתה שללא מצמוץ עין

         

        דנת ילדך לעוני.

         

        אתה שדאגת לעצמך ללמוד 

         

        לקחת את כל החסכונות

         

        השקעת אמם בחובות

         

        ובחיוך מנצח ולהט

         

        חוללת באולמות ביתהמשפט.

         

        חוגג להטוטי פה,

         

        עיוותי חוק

         

        ואגורה לא משלם

         

        רק דואג להוכחות

         

        שיקריות.

         

         

        שותפים רבים לרשע.

         

        שמחה לאיד.

         

        אדישות

         

        בחינת"לי זה לא יקרה"

         

        אז מה איכפת?

         

         

        גויה ועוד גויה

         

        נרצחת ברחובות

         

        והרוצחים בשלהם

         

        בודאי כבריש

         

        הבאה בתור....

        דרג את התוכן:
          2 תגובות   יום שני, 30/4/18, 18:08

          תוצאת תמונה עבור אשמים

           

          את מעבירה שנים

           

          בלוח הזמנים.

           

           

           

          ממלאת אותם בהיסטוריה

           

          של החלטות ומשגים.

           

           

          את גם הבת של הורים

           

          ולפי האופנה היום

           

          יכולה להפיל עליהם

           

          את כל החלטותייך ושגיאותיך...

           

           

          מין אופנה כזו שילדים אינם אשמים

           

          והוריהם לרבות אמותיהם

           

          אשמות בכל או ברוב...

           

           

          אבל כולנו הילדים של החיים...

           

          אז מי לעזאזל האשמים?!

           

           

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום חמישי, 20/4/17, 16:20

            צטט: אסתר רבקה 2015-05-31 03:00:50

            ''

             

            יחסי אהבה –נטישה, בין ילדים שהתבגרו והוריהם, מאת גבריאל רעם

             

            ההורה אוהב את שאנושי בילד (כי, כאמור, זה הדבר היחד שניתן להתאהב בו) ואילו הילד שהתבגר נעשה עיוור וחרש למה שאנושי בהורה. וזו הטרגדיה הגדולה ביחסי הורים-ילדים מתבגרים או בוגרים, טרגדיה שנותרת כפצע פעור בליבות ההורים. פצע שלא מגליד, פצע שהילדים שהתבגרו, לרוב, כלל לא יודעים על קיומו. (גם משום חוסר רגישות להורים וגם משום שההורים מאוד לא רוצים להכאיב לילדיהם, אז הם לא מספרים להם על כך).

             

             

            חלק א':

            כל הזמן זה קורה;  ילדים מתבגרים ונוטשים את הוריהם ולא דווקא פיסית.

            עד גיל מסוים (של הילד) הקשר הוא דו כיווני; אהבה (ותמיכה טיפולית) מצד ההורה לילד ואהבה (והזדקקות רגשית ופיסית) מצד הילד להורה. אך מגיל מסוים ואילך הדו כיווניות הופכת לחד כיווניות; רק מן ההורה אל הילד. הילד המתבגר (כבר לא זקוק לטיפוליות ולתמיכה של ההורה) מחפש עתה אובייקטים חדשים להפנות כלפיהם את אהבתו. ומבחינת  ההורה זו נטישה רגשית. נטישה שלאחריה הוא נותר כמעט תמיד – פצוע ומדמם. וכל שנותר לו מעתה, הוא לשמוח בשמחת ילדיו ולסבול בצערם. וכל זאת מבעד לזכוכית הניכור שהקימו מגיל מסוים ואילך.  ההורים מקישים על הזגוגית, אך מקבלים מיוצא חלציהם מבט ריק וקר. הוא לא רואה (מבעד למסכת ההורה) את האנוש הזקוק לאהבה הנוקש על הזגוגית.

            ואכן זה לב הבעיה, הילדים שהתבגרו לא רואים את האדם שבהורה, הם רואים את התפקיד, את מסכת ההורה – ונותרים קרים רגשית אליו כאדם בפני עצמו.  ואילו האמת היא שלהיות הורה זה רק חלק  (וחלק חיצוני) ממנו, הרי עד לרגע ההורות הוא היה אדם, עם רצונות, שאיפות, חולשות, מאווים אכזבות, השתוקקויות וכו'. עצם הפיכתו להורה לא בלם אותם, או 'כיווץ' אותו כאדם בפני עצמו, פשוט נוסף לו תפקיד. אך בעיקר נוספה לו אהבה חדשה. וזה הסוד של  ההורים, הם מאוהבים בילדיהם ואילו הם, מגיל מסוים ואילך לא מחזירים להם אהבה עוד.

            תהליך ההיתנקות הריגשית מתחיל בגיל העשרה, מתעצם לקראת סוף גיל העשרה ומתקבע בדרך כלל בשנות העשרים. ומאז כמעט כל הורה נותר אסיר תודה על כל חיבוק,  על אות של חיבה – מצד ילדיו הגדלים, (או הגדולים כבר).

            ההסבר שההורים נותנים לניתוק הרגשי הזה של ילדיהם מהם, הוא אחד מכמה, תלוי באיזה גיל מדובר; בגיל ההתבגרות, זה כמובן 'הגיל הזה', אחר כך, כמובן הם כבר נשואים וברור שאהבתם מסורה לבן/ת הזוג, ואחר כך, זו העבודה; הוא פשוט עסוק, אין לו, או לה רגע פנאי, מגיעים הביתה הרוסים, למי יש כוח להרים טלפון.

            עם זאת, צריך להגיד כי זו לא נטישה מוחלטת, פיסית. אלא 'רק' רגשית ונפשית. שהרי אחריות יש, דאגה כנה לשלומם – יש, ומחויבות מוסרית – יש ויש. אך חום אנושי –חסר. הם נותרים לרוב קרים ונוקשים כלפי ההורים, חסרי רכות מאפשרת.

            כך מן הצד הפעיל של הילדים הבוגרים או המתבגרים. מן הצד הסביל הם עדיין מנסים להפיק תועלת מן ההורים, להעזר בהם פונקציונלית או כספית. לינוק מן השדיים ההוריות הצמוקות עוד כמה טיפות.

            מלכתחילה קיים חוזה לא כתוב בין הורים לילדיהם. וכמו בכל חוזה, כל צד אמור לספק משהו לצד השני, וכל צד צורך משהו מן הצד השני; הילד צורך פונקציונליות מן ההורה, וההורה צורך חיבה ואהבה. בדרך כלל ההורה עומד בחוזה ולרוב עוזר פונקציונלית וכספית וממתין לתגמול של חום ואמפטיה שבדרך כלל מבוששים.

             

            חלק ב':

            כל זה הוא בדרך כלל סיפור שחוזר על עצמו; הורים תמיד מאוהבים בילדיהם. קצת כמו הפסל היווני שהתאהב בפסל האישה שיצר: פיגמליון. * והתאהבות ביצירה שלך (בניגוד לאהבות רבות אחרות) היא אהבה שלעולם לא תדעך.

            וכמו בטרגדיה קלאסית משובחת – הסוף ידוע מראש; הילד יגדל וינטוש את ההורים המאוהבים בו לטובת אהבות חדשות. מנקודת מבט ביולוגית אבולוציונית, זה נראה אך טבעי: לעזוב את אהבת ההורים כדי למצוא אהבה אישית ולהמשיך את השושלת. אך לא כך ברמת הנפש והלב. ברמות אלו זה לא המשך אבולוציוני טבעי ורצוי, אלא נטישה, תמיד נטישה. ולא, זה לא חייב להיות כך. זה, כאמור, חייב להיות כך פיסית, אך ניתן לעבור משלב האהבה הנזקקת של הילד חסר האונים, לשלב האהבה הבוגרת של האדם הבוגר נפשית; לגלות את האדם שמאחורי ההורה. וכשמגלים את האדם, ובתוך האדם מגלים את החלק האנושי שלו -  בדרך כלל מתאהבים בו. שהרי, רק במה שאנושי ניתן להתאהב, לא ניתן להתאהב בתפקיד. תפקידים לא ניתן לאהוב, רק בני אנוש. אך האדם שבהורה נותר לרוב עלום ומוסתר מאחורי מסכת התפקיד של היותו הורה. וההורה עושה העוויות מאחורי המסכה, וצועק: 'אני אדם, אדם עם רגשות, אני אוהב אותך', אך הילד הבוגר לא שומע, מסכת התפקיד מסתירה לו את הקולות והמראות.

            זה היה יכול להיות תהליך טבעי, לעבור מפאזה אינפנטילית לפאזה בוגרת. מהזדקקות טיפולית – לאהבה אנושית. אך זה קורה רק לעיתים רחוקות. לרוב, לאחר שהזדקקותו של הילד להורה פגה – הוא פושט מתנתק רגשית.

            לאחר שהילד כבר לא זקוק להורה כקביים והוא עומד והולך בזכות עצמו – נוצר חלל, ובמקום שהחלל יתמלא באנושיות שוקקת, ** הוא מתאכלס בניכור. *** . ויכול היה להיות אחרת, שלאחר השלב של:  נזקק – מטפל, יבוא השלב של:   אדם  -אדם, אנוש - אנוש; יחסים שיש בהם זיקה של רוך, חום אנושי, אמפטיה אל האדם באשר הוא אנוש.  אך כאמור זה  אינו תהליך אוטומטי, וכאילו קל יותר לנער ולנערה הגדלים להאטם כלפי ההורה מאשר להיפתח אליו רגשית ונפשית.

            הנערים והנערות שהתבגרו היו יכולים להגיד: 'עכשיו שאנו לא נזקקים להם יותר , אנו יכולים לפתח כלפיהם יחס רגשי של חום, חיבה ואהבה'. אך לרוב הניכור בתוספת תחושת אחריות ומילוי חובה – הם שמאפיינים את היחס להורים. 

            ההורה אוהב את שאנושי בילד (כי, כאמור,  זה הדבר היחד שניתן להתאהב בו) ואילו הילד שהתבגר נעשה עיוור וחרש למה שאנושי בהורה. וזו הטרגדיה הגדולה ביחסי הורים-ילדים מתבגרים או בוגרים, טרגדיה שנותרת כפצע פעור בליבות ההורים. פצע שלא מגליד, פצע שהילדים שהתבגרו, לרוב,  כלל לא יודעים על קיומו. (גם משום חוסר רגישות להורים וגם משום שההורים מאוד לא רוצים להכאיב לילדיהם, אז הם לא מספרים להם על כך).

            ולעיתים, כשמגיע הרגע וההורים נפטרים, חווים ילדיהם רגשות חרטה וצער עמוקים. רגשי חרטה שרק מעמיקים בשנים שעוד יבואו. זכר ההחמצה הגדולה לא מרפה; הייתה הזדמנות אנושית, פעם אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם: לפתוח את סגור הלב, להכיר את האדם שהוליד אותנו. להתייחס אליו דרך הלב ולא דרך תווית ההורה, להעביר את היחסים לפסים של אינטימיות וקירבה נפשית. לשאול, לפגוש להכיר מבפנים. ההזדמנות הוחמצה, היא לא תשוב עוד ועתה זה מאוחר מדי.

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום ראשון, 8/1/17, 19:27

              תוצאת תמונה עבור עולם

               

              ילדנו מנסים להסביר לנכדנו

               

              מה ארע עם אלאור.

               

              למה חייבים לכבד את החוק.

               

               

              הילדים שבגרו ועוד מעט יהיו חילים

               

              לא מבינים אותנו המבוגרים

               

              איך איננו מבינים

               

              את הקושי שלהם אנו מורישים.

               

               

              מצב עגום.

               

              ועוד התפללנו שילדינו לא ילחמו יותר....

               

               

              המציאות היום קשה יותר 

               

              לאלו שאנו עוזבים בידם

               

              עולם רצחני

               

              עם ערכים אכזריים....

               

               

              ואין מה לעשות.

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום חמישי, 21/7/16, 05:45

                תוצאת תמונה עבור מסעדה

                 

                מכבתבים לאבות ילדינו 1:

                 

                 

                כבר דור עבר מאז סגרנו את ביתנו.

                 

                טרקנו זה בפני זה את לבבותנו

                 

                השארנו שדה חרוך

                 

                של מלחמות 

                 

                שהרסו מעוננו.

                 

                 

                וילדינו שצפו בנו

                 

                שוב ושוב הלמנו

                 

                בחלומות אושר

                 

                שאי פעם חלמו.

                 

                 

                ואני רוצה לספר לכם

                 

                שכאשר נגשו למקררים

                 

                וראו שם ריק וקור

                 

                נצבט ליבם וקיבתם.

                 

                 

                ואנחנו אמהותיהם יום יום התמודדנו 

                 

                עם הכאב הזה.

                 

                 

                אנו יודעות שגם אתה נפגעת

                 

                ללא ספק

                 

                ולא חשוב מי אשם יותר ומי פחות.

                 

                 

                רציתי רק לשתף אותך בחוויה מאז.

                 

                איחרת לשלם מזונות.

                 

                הילדים היו תלויים עלי.

                 

                רעבים.

                 

                ניגשתי לטלפון הציבורי

                 

                [הטלפון הביתי נותק...]

                 

                 

                ענתה לי אישתך החדשה

                 

                 

                הייתם במסעדה.

                 

                 

                בדמיוני ראיתי אותך אוכל את עוגת השוקולד האהובה עליך כל כך...

                 

                היא נזפה בי

                 

                [אתה לא ענית בעצמך...]

                 

                "למה את מפריעה לו להינות?אנחנו באמצע ארוחה במסעדה..."

                 

                נזפה.

                 

                 

                הילדים סביבי עמדו רעבים ועצובים....

                 

                 

                סתם כך רציתי שתחוש סיטואציה קטנה אחת בחיי ילדיך

                 

                שלא הבינו והיום לא שוכחים

                 

                פכים קטנים שכאלה מחייהם.

                 

                 

                מתארת לעצמי שאתה שוב במסעדה

                 

                ממלא כרסך ומגחך...

                 

                מדושן עונג

                 

                מאשים...

                דרג את התוכן:
                  1 תגובות   יום שבת, 14/5/16, 09:11

                  תוצאת תמונה עבור לבדות

                   

                  יומן סבתוש 29:

                   

                   

                   

                  השקט בבית לאחר פעילות בחוץ.

                   

                  אני מחבקת את הקירות,את הספרים

                   

                  את המיטה ,המחשב...

                   

                   

                  רק אישה שגידלה שבעה ילדים

                   

                  והרימה משאות על גבה

                   

                  עשרות שנים,

                   

                  יכולה להעריך לעומק

                   

                  את המתנה שהביאו 

                   

                  ימי שיבתה.

                   

                   

                  אין ספק-

                   

                  אוהבת את ה"בחוץ".

                   

                  שמירה על הנכדים

                   

                  היא חוויה אמיתית.

                   

                   

                  מפגש עם הילדים כסטודנטים,אנשי עמל והורים

                   

                  מרומם אותי.

                   

                   

                  אך בסוף ההתרגשות

                   

                  אני שבה לחיבוק הרגוע

                   

                  של המקום שלי

                   

                  השקט שלי

                   

                  הרכות שבלבדות.

                  דרג את התוכן:
                    1 תגובות   יום שלישי, 12/1/16, 06:45

                    הורות ללא מסכות/פרק ב/מהספר"הורים ללא מסכות"

                     

                    הספר קורא תיגר על המגמה החברתית של ציור הורים כמושלמים בעלי תפקוד אידאלי.

                     

                    תוצאת תמונה עבור הורים וילדיהם

                     

                    ישנו קשר של שתיקה לגבי תחושותיו של ההורה מעבר לאידאל החברתי,המוכתב מראש שמספר רק צד אחד של הסיפור-דהיינו,הילדים.

                     

                    כוונת כותבות הספר היא להראות את מנעד הרגשות של ההורים כלפי ילדיהם שהוא רחב ומגוון בהרבה ממה שמותר להם להביע.או אפילו להודות ברגשות אלה בינם לבין עצמם.

                     

                    מי שמשלה את עצמו שתפקיד ההורות הוא תמיד חיובי ומתגמל-צפוי לאכזבה המלווה ברגשי אשמה.

                     

                    דווקא ההיכרות עם הצדדים היפים פחות של ההורות-עשויה להקל משמעותית על ההורה למלא את תפקידו ולשפר את קשריו עם ילדיו.

                     

                    מודעות עצמית לרגשות אלו הם הצעד הראשון ההכרחי כדי לדעת מה לעשות בהם ואיך להתמודד איתם.

                    ההתעלמות מהם-לא תעלים אותם.מידת הצלחתם של ההורים להתמודד ולעבד רגשות אלה,להשלים עמם ולנסות למצא דרכים לקבל ולחיות איתם-הם שיקבעו את סוג היחסים שיתפתחו בינם לבין ילדיהם ואת עוצמת התמיכה שיוכלו להעניק להם.

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום שלישי, 12/1/16, 02:31

                      תוצאת תמונה עבור הורים ללא מסכות

                       

                      הורות ללא מסכות/ד"ר דריה מעוז ודבש ניר

                       

                      זהו ספר המדבר ללא מסכות על יחסי ילדים הורים.אלו יחסים מורכבים ואמביוולנטיים.

                      מאז פרויד מתחזקת המגמה של מתן לגיטימציה להתחשבן עם ההורים.

                      מותר לכעוס עליהם,לשנוא אותם אפילו,להעדיף הורה אחד על פני אחר,לבלות שנים אצל פסיכולוג-בניסיון להבין במה הרעו לנו ולאוורר רגשות קשים בפהי אנשים קשובים ו בפני קהל מאזינים ענק.

                      אך-

                       

                      בה בעת -אין לגיטימציה לחוש רגשות מורכבים כאלה כלפי ילדינו.

                      ילדינו הם מעין פרה קדושה בתרבות הישראלית והמערבית של העידן הנוכחי.

                       

                      מרגע שנולד לנו ילד אנו עוטים את מסכת ההורה המושלם.מציגים תמיד פנים שמחות,שלוות ומאושרות.

                      רגשות אחרים,אפלים יותר –מודחקים.

                      אמהות רבות מתלוננות על "קשר השתיקה" החברתי-הגורם להם להסתיר את קשיי האמהות והרגשות המעורבים שהיא מעוררת.

                       

                      מיתוס של האמא המושלמת מציב "רף גבוה" שלא כל אמא מסוגלת לעמוד בו.

                      גם מהאב מצופה התמסרות מלאה והחברה אינה סבלנית כלפיו אם הוא מביע לבטים ,קשיים או ספקות.

                       

                      חברה זו הסותמת את פיות ההורים ומדחיקה את תחושותיהם-מרבה לבקר את ההורים בעיקר באמצעות מאמנים,פסיכולוגים ואנשי תקשורת.

                       

                      רבים מהם מציירים להורים תמונה בלתי מציאותית של תפקוד הורי אידאלי.

                      דרג את התוכן:
                        1 תגובות   יום שלישי, 17/11/15, 07:02

                        תוצאת תמונה עבור האלמנה השחורה

                         

                         

                        מה גורם להורים הצעירים

                         

                        להביא ילדים לעולם?

                         

                         

                        הן זה הימור

                         

                        לגבי יחסם אליהם

                         

                        כשייתש כוחם.

                         

                         

                        צאו וראו כמה קשישים

                         

                        ספונים בבתי אבות,בביתם זנוחים.

                         

                         

                        זה הימור נטו

                         

                        מה יהיה התגמול על השקעתם

                         

                        לכאן או לכאן.

                         

                         

                        הרי ילדים לא מקבלים עונש

                         

                        על הזנחת הוריהם לעת זקנתם,

                         

                        כמו שהוריהם כשהיו ילדים

                         

                        לו חלילה התעללו בהם.

                         

                         

                        נראה לי שאלו חוקי הטבע

                         

                        הגורמים להבאת הילדים לעולם.

                         

                         

                        גם בעלה של האלמנה השחורה

                         

                        הרי יודע בוודאות

                         

                        כי תהרוג אותו מיד

                         

                        לאחר שיקיים אהבה עמה.

                         

                         

                        אז מה לנו כי נלין?

                        דרג את התוכן:
                          0 תגובות   יום שלישי, 27/10/15, 07:44

                          תוצאת תמונה עבור דרך חיים

                           

                          זאת

                           

                          ההתבוננות הזו

                           

                          במהלך חיי ילדנו

                           

                          וילדהם/נכדנו.

                           

                          הם עוברים בנתיב החיים

                           

                          כמו שאנו עברנו

                           

                          בלבוש גופנו הצעיר

                           

                          אז

                           

                          באמונת נפשנו הצעירה

                           

                          בעוז- שנותן חוסר הידע

                           

                          בחלומות ,

                           

                          שעדין שביל חלב האם

                           

                          משאיר בהם אותותיו.

                           

                           

                          ואני זקנתי

                           

                          והחלב החמיץ

                           

                          והאמת שחיפשתי -מצאתיה

                           

                          ואיבדתי בשבילי דרכי

                           

                          בעקבות פעמי בנתיבי.

                           

                           

                          ואני

                           

                          מתבוננת בצאצאי

                           

                          ובפירוש חלציהם

                           

                          מפזרת ברכות הצלחה

                           

                          מתחת פסיעותיהם

                           

                          ויודעת

                           

                          אוהו !כמה יודעת

                           

                          שהפסגה מעורפלת

                           

                          ו״הבל הבלים של קוהלת״ מזדמר באוזני

                           

                          עם רוח הזמנים.

                           

                           

                          לא,

                           

                          לא אשת בשורה אני

                           

                          ילדים.

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            אסתר רבקה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS