כותרות TheMarker >
    ';

    כי האדם עץ השדה

    כי האדם עץ השדה / נתן זך

    כי האדם עץ השדה.
    כמו האדם גם העץ צומח
    כמו העץ האדם נגדע.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא שואף למעלה
    כמו האדם הוא נשרף באש.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    אהבתי וגם שנאתי
    טעמתי מזה ומזה.
    קברו אותי כחלקה של עפר
    ומר לי, מר לי בפה.
    כמו עץ השדה.


    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא צמא למים
    כמו האדם גם הוא נשאר צמא.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    ארכיון : 4/2011

    3 תגובות   יום שבת, 30/4/11, 23:10

    יום רביעי 27 אפריל 2011

     

    קשרים

     

    קלות הראש והדעת

    להחליט החלטות הרי גורל

    באים מאיבוד לדעת

    חוסר מחשבה בכלל.

     

    לו היינו סופרים

    דרכים בהם בחרנו

    מבלי לדעת סופם

    כי מי ישורם...

     

    קשרים רבים התרנו

    גם הקשים בניהם

    זרקנו חבלי כבילתם

    נותרנו בעולם בלעדם.

     

    לו חוזרים היו אלינו

    דורות אחדים

    והיו עונים לשאלותינו

    בכמה היינו מונים הפסדים?

     

    בקלות השלכנו קשרים

    היום צפים ועולים

    בנו מביטים

    משועשעים.

    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום שבת, 30/4/11, 19:38

      חיים או תיאטרון- שרלוטה סלומון ציירת שנספתה בשואה

       

      שרלוטה [לוטה] סלומון, [1917 -1943] היתה אמנית יהודייה-גרמנייה אשר נספתה בשואה. היא הותירה אחריה כאלף ושלוש מאות ציורים אשר צוירו בשנה אחת,והם מתעדים את משפחתה בתקופת השואה . יצירותיה קוראות תגר על תיאטרון החיים האכזר, בו נרצחה באושוויץ כשהיא בהריון.

       

      שרלוטה הייתה ילידת ברלין שבגרמניה, בת למשפחה יהודית מתבוללת מהמעמד הגבוה .משפחה המעורבת בחיי התרבות והחברה של העיר. אביה אלברט סלומון היה רופא וקצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה.אמה הייתה פטריוטית אשר שירתה כאחות באותה מלחמה.

       

      לאחר התאבדות אמה בהיותה ילדה-אביה התחתן מחדש  עם זמרת אופרה יהודייה ידועה בשם פאולה לינדברג, שהייתה בתו של רב רפורמי והכניסה אווירה יהודית, לבית שתרבותו הייתה גרמנית לחלוטין.

       

      ב-1935 הצליחה שרלוטה להתקבל לאקדמיה לאמנות בברלין, על אף חוקי הגזע, תוך שהיא מצהירה על יהדותה בגלוי. בהמשך עזבה את האקדמיה לאחר שפרס הצטיינות שהגיע לה הועבר לתלמידה גרמנייה ארית.

       

      בעקבות אירועי ליל הבדולח אשר במהלכם נאסר אביה, החליטו הוריה שמוטב לה שתעבור לצרפת להתאחד עם סבה וסבתה, אשר מצאו מקלט בעיירה וילפראנש, בריביירה הצרפתית.

      לאחר התאבדות סבתה, שוקעת שרלוטה סלומון בדיכאון עמוק. בהמלצתו של רופא נשלחים אליה כלי ציור .שם, תחת הכיבוש הנאצי-ציירה שרלוטה  במהלך כשנתיים, מתוך הכרה כי הזמן דוחק ויש להשלים את המלאכה. 

       

      מתוך יצירות אלו עולה בפנינו מסע של גילוי עצמי - אודיסיאה קיומית של נוסעת, המתקשרת עם עצמה על החיים, על המוות, על האמנות ומעל לכל על הקשר ביניהם. שרלוטה רמזה בציוריה  ,שהאופציות העומדות לרשותה הן להתאבד  או ליצור: "חיים או תיאטרון". כך,במשך כשנה וחצי ישבה לה האישה הצעירה, לחוף הריביירה הצרפתית, וציירה כ- 1000 ציורים. 760 מהם קיבצה יחד ליצירה אומנותית ייחודית ומקורית אותה כינתה: מחזה-סיפור.

       

      "אלה הם כל חיי, אנא שמור עליהם" –ביקשה שרלוטה סלומון מרופא הכפר בדרום צרפת, אשר ממנו שולחה אל מותה באושוויץ ,בעת שהפקידה בידיו למשמרת שלוש קופסאות- אשר הכילו יותר מאלף ציורים אותם ציירה בפרץ יצירה קדחתני. למבחר של כשבע מאות ציורים העניקה הציירת את השם: "חיים? או תיאטרון?"

       

      בקיץ 1943 התחתנה עם אלכסנדר נגלר, לאחר שהרתה לו. הוא היה בעל תעודות אריות אך ויתר על תעודותיו והכריז בגלוי על יהדותו כדי שיאפשרו לו להתחתן איתה.

      כמה חודשים מאוחר יותר בספטמבר, כאשר הגיעו הנאצים לדרום צרפת, והם שולחו לאושוויץ, שם נרצחו, בעוד שרלוטה בת 26 -בהריון. בעלה נפטר כמה חודשים מאוחר יותר, לאחר שלא הצליח לשרוד את עבודות הכפייה.

       

      יצירתה מוצגת כיום במוזיאון היהודי באמסטרדם, אליה הגיעו הוריה ששרדו את השואה, והם שמסרו את יצירתה למוזיאון. חלקים גדולים מיצירתה הוצגו ביד ושם בירושלים.

      דרג את התוכן:
        6 תגובות   יום שבת, 30/4/11, 08:11

        יום שבת 30 אפריל 2011

         

        מרכבת הזמן

         

        כך טסה לי במרכבת זמן

        במהירות משתנה

        קדימה אל העתיד.

         

        זונחת אמיתות שחוקות

        בוחנת יפעת צדפי חולות,

        משנה תסריטי חיי ,במרגליות.

         

        היו ברוכים -ימי פתי

        ברוכים הבאים -דפים צחורים

        עתירי תובנות.

         

        הכול מתערבל ומתרענן.

        מנשבות רוחות.

        אמת רעננה

        מנצחת הנושנות.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שבת, 30/4/11, 06:18

          אם נמנעת הדלקת נר התמיד פיזית יש להדליקו בלבבות

           

          "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד"[שמות]. רש"י מבאר כי מדובר בנר שידלוק כל לילה, אף כל הלילה, אבל לא ביום, כאשר "כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר [במדבר]"עולת תמיד", ואינה אלא מיום ליום".

           

          נר התמיד בבית המקדש, היה הנר המערבי מבין שבעת נרות המנורה. הדלקת נרות המנורה הינה מצווה, בעירת הנר המערבי, נמשכה אחרי שכל שאר הנרות כבו, וממנו היו לוקחים אש על מנת להדליק את כל שאר ששת נרות המנורה.

           

          תכלית "נר התמיד" בבית הכנסת, היא לכבוד בית הכנסת. כבודו של מקום תפילה שידלק בו נר בשעת התפילה, וכבודו של בית כנסת, שלעולם לא יהיה בו חושך מוחלט, אלא תמיד יהיה בו אור כלשהו.

           

          נר תמיד זהו נר או מנורה הדולקים בבית הכנסת כל הזמן וללא הפסקה [בוקר וערב: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".נר התמיד מכונה נר מערבי שהיה דלוק תמיד במנורת בית המקדש להבדיל משאר הנרות שנכבו והיו מדליקים אותם בעזרת הנר המערבי שדלק תמיד. נהגו להדליק את נר התמיד לצד מערב. כיום נהוג להדליק את נר התמיד בבית כנסת מול ארון הקודש.

           

          נר מערבי היה דולק כל הלילה וכל היום עד בין הערביים בדרך נס.בשעה שהיו ישראל עושים רצונו של מקום, וזה עדות לכל באי עולם שהשכינה בישראל".נס זה פסק עם מותו של שמעון הצדיק, כפי שמסופר בגמרא: "ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה".

           

          במדרש משתמע כי מצווה זו מסמלת את הברית שנכרתה בין הקב"ה לעם ישראל:בר קפרא פתח: "כי אתה תאיר נרי" [תהלים].אמר הקב"ה לאדם: נרך בידי ונרי בידך. נרך בידי שנאמר: "נר ה' נשמת אדם" [משלי].נרי בידך "להעלות נר תמיד". אלא אמר הקב"ה: אם הארת נרי, הריני מאיר נרך.

           

          על-פי הציווי -נר התמיד אמור לדלוק באוהל מועד מחוץ לפרוכת. זה נר הדולק תמיד וללא הפסק. תחילה דלק במשכן, אחר-כך דלק בבית המקדש ומשם המשיך לדלוק בבתי מקדש מעט - בבתי כנסת ובבתי המדרש. נר תמיד שחייב לדלוק יום וליל, ואם נמנעת האפשרות הפיזית להדלקתו יש להדליקו בלבבות.

           

          במרוצת הדורות, ייחסו לנרות שבמקדש כוח על-טבעי, והאמינו שיש בידי הנרות האלו כדי להגן על עם ישראל. לכן,ניתן להבין מדוע השלטונות הסוריים רצו לבטל את הדלקת הנרות במקדש בתקופת אנטיוכוס ואת להיטות כוחות השחרור לחדש אותה מוקדם ככל האפשר.

           

          מול הפירוש השכיח שמדובר בנר הדולק ללא הרף יומם וליל, טעמי המקרא מבהירים שלפנינו צו המורה שעלינו תמיד לחזור ולהדליק את הנר, גם אם הוא כבה, גם אם פקדו אותו ימים קשים מנשוא, גם אם חשכה השתלטה עלינו ועל חיינו, חובה עלינו לשוב ולחדשו.

           

          האל מצווה להעלות נר תמיד מערב עד בוקר, לפני ה'. נר התמיד צריך להפציע את אורו כל לילה, לשם מה? הקב"ה צריך אור? המדרש ער לשאלה זו ומבהיר:

          -"שלא יטעה אותך יצרך לומר שהוא צריך לאורה" .

          מיקום נר התמיד הוא מחוץ לארון הקודש, כפי שכתוב: "להעלת נר תמיד: באהל מועד מחוץ לפרכת".

          כתוב זה מביא את הדרשן לחזור ולהדגיש:

          -"והיא נתונה מבחוץ מן הפרוכת. להודיעך שאינו צריך לאורה של בשר ודם. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם עושה לו מטה ושולחן נותן את המנורה".האין זה מובן מאליו שמלך מלכי המלכים אינו זקוק לאור נרות פיזי? אז לשם מה דולק נר התמיד? הדרשן מבהיר פעם נוספת:

          - "אמר הקב"ה לא שאני צריך לאור בשר ודם הזהרתי אתכם על הנרות, אלא שתדעו מה חובתכם לפני. [...] בשבילך שאתה רואה להיכן אתה נכנס ויוצא" .

          כלומר, נר התמיד בא לעוררנו על המחשבות שבנו ועל התנהגותנו.

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום שישי , 29/4/11, 20:12

            היום שבוע וארבעה ימים לעומר-נצח שבגבורה

             

            ביקורת יעילה ובונה היא ביקורת עקבית,רצופה ומתמשכת.

             

            שאלות לבחינה עצמית:

            *האם מידת הביקורת שלי עקבית או מאולצת?

            *האם האחרים רואים בי מבקר חלש?

             

            האתגר היומי:

            -הרחב את תכניות "יום אחד" ו"יום שני" לתקופה ארוכה יותר.

            -ערוך רשימת המטרות לטווח הקצר והארוך

            -בכל יום עדכן ובחן את הרשימה ובדוק האם אתה עקבי ועומד במשימות.

            דרג את התוכן:
              8 תגובות   יום שישי , 29/4/11, 16:32

              יום שישי 29 אפריל 2011

               

              בואי בשלום עטרת בעלה

               

              הנה הגעת ,בפעם המי יודע כמה

              שבת הברוכה.

              הבאת עמך את הברכה הנדושה

              שבת שלום ומבורך.

               הכול עטה גלימת שלומך

              ליטוף אלוקה ממעל.

               

              הבריות מיהרו וסיימו עבודתם

              לקדשך ירוצו לביתם.

              העוגה כבר נאפתה,

              גם הנרות התייצבו במקומם

              הילדים רחוצים

              ריחות יסמין למרחקים.

               

              הנה עטה לה השבת

              בניגונה הרך

              מבשרת את תחלופת האנרגיה

              שליחת החול לפוש

              ואנרגיית הקודש תמשול עתה.

               

              ירדה אלינו הברוכה

              צחורה,רגועה

              ועל האדמה ברכו כרובים נסתרים

              "בואי בשלום עטרת בעלה..."

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום שישי , 29/4/11, 11:30

                הטלאי הצהוב - אות כבוד, שילומים ומשא ומתן - חרפה לדורות"-האומנם?

                כבתם של ניצולי שואה הייתי במרכז פילוג דעות משפחתי ,בין אבי לאמי לגבי הפיצויים.אמי הייתה בעד לקחת את הפיצויים וכל המגיע לה -על לקיחתה בגיל 17 לאושוויץ ואיבוד מרבית משפחתה בשואה.אבי אשר היה במחנה עבודה -התנגד ללקיחת כספים מגרמנים .הוא איבד רכוש ,אישה ובן ולדבריו לא יכלו הגרמנים לפצותו ,וגם לא רצה לקחת מידם דבר.
                אין ספק שהכסף שאמי הביאה לבית כפיצוי על השואה -עזר להורי להתבסס ולקנות דירה וכן הרנטה החודשית, עזרה להם לקיום מכובד יחסית.
                אך אבי עד יומו האחרון- לא הסכים להכתים את ידיו בכסף זה.בין שתי גישות אלו חייתי, ואני רוצה להביא כאן את הרקע ההיסטורי לכך-לזכור ולא לשכוח את הדילמות והמשברים שהיו במדינה סביב השואה.
                הדברים מסוכמים מתוך אנציקלופדית "ויקפדיה":

                ב-10 בספטמבר 1952,נחתם הסכם השילומים, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות לניצולי השואה. הרנטה היא תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה. גובה הפיצויים נקבע לפי קריטריונים שאמדו את מידת הנזק שנגרם לניצול השואה.
                בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. ההסכם כלל הכרה במדינת ישראל כמייצגת את העם היהודי ובפרט את הנרצחים בשואה, וכן כמדינה שנשאה בנטל העיקרי של קליטת הפליטים היהודים ושיקומם. הפיצויים האישיים הועברו גם לניצולים זכאים שלא ישבו בישראל ולא היו אזרחים ישראלים.
                מדינת ישראל שנוסדה ב-1948,התקשתה לגבש מדיניות כלפי גרמניה. החרם שהוטל על גרמניה על ידי הארגונים היהודיים המשיך להתקיים במדינת ישראל. למשל, בדרכונים החדשים של המדינה הודפס: "לכל הארצות פרט לגרמניה" (מי שהיה מעוניין לנסוע לגרמניה, היה צריך לפנות למשרד הפנים ולבקש שהמילים "פרט לגרמניה" יימחקו מדרכונו). עם זאת, כיוון שגרמניה המערבית הפכה לחלק בלתי נפרד מגוש מדינות המערב, שישראל שאפה לטפח את קשריה איתו, החרם הקשה על ניהול יחסי החוץ של ישראל.
                בשנת 1950- התקבלה החלטה בממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן ישיר עם גרמניה המערבית לגבי הפיצויים האישיים (הרנטות) ובספטמבר באותה שנה, בהמלצת משרד החוץ, מונתה ועדה מיוחדת לטיפול בעניין הפיצויים האישיים והכלליים. ההחלטה לפנות לגרמניה נבעה, בין היתר, מהמצב הכלכלי בארץ. באותה תקופה היה בישראל מחסור חמור מאוד במטבע זר והתברר כי מדיניות הצנע שנועדה לפתור את בעיית המחסור לא צלחה.
                באפריל 1951 הביע קנצלר גרמניה נכונות לפצות את העם היהודי ולצאת בהכרזה שגרמניה נוטלת על עצמה את האחריות על פשעי הנאצים כלפי העם היהודי. הצהרה זו הייתה אמורה להכשיר את דעת הקהל לקראת פתיחת המגעים הרשמיים והגלויים עם גרמניה המערבית.
                ב-6 בינואר 1952 עלה הסכם השילומים עם גרמניה, לסדר יומה של הכנסת השנייה, ולאחר שלושה ימי דיון נערכה הצבעה במליאה. ההחלטה שהתקבלה הייתה לייפות את כוחה של הממשלה לנהל את המשא ומתן.
                פרצה הפגנה כשמנחם בגין נואם בהפגנה בחריפות כנגד ההסכם מרגע חשיפת המשא ומתן הישיר עם גרמניה הייתה הארץ כמרקחה. היה זה אחד מהוויכוחים הסוערים שידעה המדינה בכלל והכנסת בפרט. המחאה שהחלה בדצמבר 1951 הגיעה לשיאה ב-7 בינואר 1952, כשההסכם עלה לסדר יומה של הכנסת .ההמון לצעוד לעבר הכנסת. על הכנסת הופקדו שוטרים רבים שפרסו סביבה גדרות תיל והציבו ברחובות מחסומים רבים. חרף ניסיונות המשטרה לבלום את המפגינים באלות ובגז מדמיע, הגיעו המפגינים למפתן הכנסת והשליכו אבנים לתוך אולם המליאה. עיתון "הארץ" תיאר את רחבת הכנסת באותו היום כ"שדה קרב". בגין נשא נאום חריף מאוד בתוך המליאה במהלכו כינה את בן-גוריון "פשיסט" ו"חוליגן" לקול ניפוץ השמשות ולמראה בהלתם של חברי הכנסת שהתרחקו מהחלונות ומהאבנים הניתכות מכל עבר. בעקבות נאומו החריף והתנהגות מפלגתו הורחק בגין מהכנסת לכמה חודשים. התגובות להתנהגותה של מפלגת "חרות" ברחוב היו נזעמות. בעיתונות הישראלית רווחה הטענה שבגין ו"חרות", בהתנהגותם, היו רחוקים רק מעט משפיכות דמים של ממש ומהחרבתה של מדינת ישראל בעוד חלק ניכר מהמפגינים טען שאנשי הש"ב בחסות רה"מ ביצעו פרובוקציה והיו בעצמם בין זורקי האבנים.
                טיעוני התומכים -התמקדו בצד הפרגמאטי-פרקטי ובצורך בשילומים למען העתיד. הקו הכללי שליווה אותם הוא הטענה ש"אל לרגש לגבור על השכל"- אין לאפשר לתחושות הניצולים, קשות ככל שיהיו, להביא לוויתור על כסף רב שמגיע למדינה וחשוב לשם המשך קיומה.
                בן-גוריון טבע את המושג "גרמניה האחרת", שפירושו גרמניה של היום היא איננה גרמניה הנאצית ועל כן אין סיבה שלא לבוא במגע עם גוף זה. לא ניתן להאשים את המדינה הגרמנית ואת העם הגרמני כיום באחריות מלאה על פשעי השואה.
                בעוד שהעם היהודי יכול להרשות לעצמו להחרים את העם הגרמני הרי שהמדינה היהודית לא יכולה להחרים את המדינה הגרמנית- מדינה לא יכולה להתנהל כמו עם, היא פועלת בעולם מושגים אחר.
                השילומים יפתרו חלק גדול מאוד מהמחסור במטבע זר ובכך יסייעו בהתבססות המדינה וימנעו את החשש להתמוטטותה הכלכלית.
                בן-גוריון טען כי מצב בו ישראל לא תתבע את השילומים מגרמניה יהיה בבחינת "הרצחת וגם ירשת". לדידו של בן-גוריון אין טעם "לגמול" לגרמנים על פשעיהם בכך שהיא תזכה גם ברכוש היהודי.
                השילומים למדינת היהודית הריבונית הם כמעין "נקמה" בנאצים על פשעיהם והוכחה ניצחת שלא ניתן להכחיד את העם היהודי והנה שנים ספורות לאחר השואה הוא חי במדינה משלו בארצו.
                הצדק מחייב את גרמניה להשתתף בקליטתם של מאות אלפי ניצולי שואה שהגיעו לארץ חסרי כל ועול קליטתם נפל על כתפי המדינה.
                טיעוני מתנגדי ההסכם, מנחם בגין בראשם, טענו שבחתימת ההסכם יש עוול מוסרי שכן הסכם שכזה מהווה מעין מחילה או כפרה לנאצים על פשעיהם, ונקיבת מחיר חומרי על סבל שלא ניתן להעריך בסכום כזה או אחר של דולרים, תהיה נחיצותו גדולה ככל שתהיה. הם ראו את ההסכם כמעילה בצוואת הקורבנות וכבגידה בזכרם.
                מפ"ם טענה שחתימת ההסכם משרתת את האינטרסים הקפיטליסטים ועוד עלולה להביא לשואה נוספת.
                מפלגות הימין היו המתנגדות החריפות ביותר להסכם. בניגוד לשאר סיעות הבית התנגדה חרות לכל משא ומתן עם גרמניה, ישיר או עקיף, אישי או כללי. היא טענה ש"הטלאי הצהוב - אות כבוד, שילומים ומשא ומתן - חרפה לדורות". לדידם של חבריה המשא ומתן מהווה את מכירת הכבוד הלאומי של העם היהודי, השילומים יפקירו את "האינטרס האמיתי של ישראל", לשמש כמדינה הריבונית של העם היהודי ולהשיב את כבודו שנרמס בשואה. כמו כן נטען כי מיסוד יחסים מסחריים עם גרמניה יאיץ את תהליך הלגיטימציה שלה.
                עוד הם טענו שבשילומים באה לידי ביטוי מדיניות של קבצנות שאינה ראויה למדינה המכבדת את עצמה, מה גם שהסכום שהוצע על ידי גרמניה מהווה רק כ-5% מערכו האמיתי של הרכוש היהודי שנשדד.
                ב-10 בספטמבר 1952, לאחר שישה חודשי משא ומתן, ועידת התביעות והממשלה הפדראלית הגרמנית חתמו על הסכם .
                עם חתימת ההסכם בספטמבר 1952 שלחה מדינת ישראל משלחת מיוחדת לפיקוח על ביצוע ההסכם. משלחת זו הפכה בסופו של דבר למשרד אינטרסים ישראלי. בתחילה התמקדו היחסים במישור המסחרי, בהמשך החל ייצוא סחורות מישראל לגרמניה, מגמה שהתחזקה והגיעה לשיאה בשנות השישים. עם כינון היחסים הכלכליים החלו גם ניצנים של יחסים מדיניים שהלכו והתחזקו עם הזמן. בסוף שנות החמישים נרקמו גם קשרים ביטחוניים שכללו עסקאות נשק וחילופי ידע, קשרים אלו היו בהתחלה חשאיים ונחשפו לציבור רק מאוחר יותר.
                הפיצויים האישיים (ה"רנטות") ניתנו לפי בקשות שהגישו ניצולי שואה. הניצולים נדרשו לספק ראיות כלשהן להוכחת זכאותם לפי הקריטריונים שנקבעו בהסכם.
                ניצולים רבים שהשתייכו ל"תנועת החרות" ותנועות ימין אחרות, וכן ניצולים אחרים שהסתייגו מההסכם מסיבות אידיאולוגיות, לא הגישו בקשות, ולא קיבלו פיצויים. ניצולים אלה איבדו את זכאותם בחלוף הזמן, אולם חלקם זכאים לקצבה מיוחדת מהמוסד לביטוח לאומי.

                אני מאד מכבדת ומעריכה את אבי על דעותיו ועמידתו האיתנה -שלא לקבל את הכסף.
                אני מאד מבינה לליבה של אימי, כשרצתה לקבל את זכותה להיות חיה את חייה בכבוד ,עם כל העצב למקור הכסף.
                מי אני שאשפוט?
                האם בכלל יש לנו זכות לשפוט את מעשיהם ודעותיהם של אלו ששבו משם?

                דרג את התוכן:
                  1 תגובות   יום שישי , 29/4/11, 08:02

                  יאנוש קורצ'אק צעד  יד ביד עם חניכיו האהובים אל מותו

                   

                  יאנוש קורצ'אק  [1879 – 1942], הוא שם העט אשר בו נודע הנריק גולדשמיט -סופר, רופא, מחנך והוגה חינוכי יהודי פולני. קורצ'אק נולד בעיר ורשה שבפולין, אז חלק מהאימפריה הרוסית. אביו יוסף גולדשמיט היה  עורך הדין. קורצ'אק גדל בבית יהודי מתבולל ,במשפחה אמידה- שבה דיברו פולנית, יידיש ורוסית. כשהיה קורצ'אק כבן 18, נפטר אביו.משפחתו ירדה מנכסיה והוא נאלץ לסייע בפרנסתה על ידי מתן שיעורים פרטיים.

                   

                   בשנת 1898 השתמש לראשונה בשם העט "יאנוש קורצ'אק", כשהשתתף בתחרות ספרותית. בשנת 1901 יצא לאור ספרו הראשון, "ילדי הרחוב".

                   

                   בשנים 1898–1904 עסק  בכתיבה עיתונאית ולמד רפואה, בעקבות רצונו לעזור לבני אדם .עם סיום לימודיו באוניברסיטת ורשה,נעשה רופא ילדים. במהלך לימודיו עבד במחלקת הילדים של בית החולים, שם פגש ילדים ממשפחות עניות והכיר את מצוקותיהם.

                   

                  במלחמת רוסיה-יפן, בשנים 1905–1906 שירת כרופא צבאי. לאחר המלחמה, חזר לעיסוקו כרופא ילדים, בוורשה. קורצ'אק החל לעבוד בבית-חולים יהודי לילדים. הוא הקים שני בתי יתומים – אחד ליתומים יהודיים והשני ליתומים פולניים. את בית היתומים היהודי ניהל במשך כ- 30 שנה עד להירצחו במחנה המוות טרבלינקה .

                   

                  ניהול בית היתומים היהודי בורשה -היה את אחד הניסיונות המוקדמים ביותר בחינוך דמוקרטי. קורצ'אק התמסר כולו לעשייה החינוכית ואף פיתח גישה חינוכית מיוחדת המושתתת על כבוד לילד ומעניקה לו חופש ביטוי ושלטון עצמי.

                  בבית היתומים הילדים היו שותפים לניהול, לקביעת החוקה ולאכיפתה על הכלל. החלטות נתקבלו בפרלמנט הילדים וחילוקי דעות לובנו בבית המשפט אותו הקימו.

                   

                  קורצ'אק שימש כמרצה במכון היהודי למורים בוורשה ובאוניברסיטה החופשית של פולין, וגם הגיש שידורי רדיו בנושאי חינוך. הוא פרסם שני ספרי עיון בחינוך ילדים – "כיצד לאהוב ילדים" ו"זכותו של הילד לכבוד". הוא  הציג את משנתו החינוכית בהרצאות, במאמרים ובספרים שכתב לילדים ולמבוגרים. על שמו נקרא פרס יוקרתי בינלאומי לספרות ילדים.

                   

                  בעקבות עליית הנאצים לשלטון -נרתם יאנוש קורצ'אק לפעילות הסוכנות היהודית בפולין. בשנות ה- 30 של המאה העשרים ביקר קורצ'אק פעמיים בארץ ישראל – בשנת 1934 ובשנת 1936, הוא התארח בקיבוץ עין חרוד וביישובים נוספים, ופגש רבים מחניכיו לשעבר, אשר עלו לארץ כחלוצים.

                   

                   תכניתו של קורצ'אק לחזור לארץ ואולי גם להתיישב בה ,נקטעה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הנאצים. קורצ'אק נשאר בבית היתומים בוורשה עם חניכיו. בית היתומים עבר אל הגטו היהודי ,במסגרת ההחלטה של הנאצים לחסל את כל יהודי גטו ורשה. הוא  השקיע מאמצים רבים להקל על סבלם של היתומים אשר מספרם הלך וגדל.

                   

                  ב-1942 יצאה הוראה לשלוח למחנה המוות טרבלינקה -את הילדים מבית היתומים של ד"ר יאנוש קורצ'אק. הנאצים הציעו אמנם ליאנוש קורצ'אק לעזוב את היתומים ולהינצל – אבל הוא סירב.

                  וכך, ביום כ"ב בחודש אב תש"ב – 1942 צעדו 200 היתומים מגטו ורשה אל תחנת הרכבת בדרכם למחנה המוות, ובראשם יאנוש קורצ'אק.

                  וכך תיאר זאת עד ראייה: "… זה לא היה מצעד לקרונות המוות. זאת הייתה מחאה מאורגנת, אילמת, נגד הרצח!… כל הילדים הסתדרו ברביעיות, וקורצ'אק הלך בראשם בעיניים מורמות, כשהוא מחזיק בידיהם של שני ילדים…"

                  הם צועדים שורות שורות, לבושים בבגדי שבת וחג. הנה הם בתחנת הרכבת - הקצינים הנאציים מנסים לשכנע את יאנוש קורצ'ק שלא יעלה עם הילדים לרכבת - יאנוש קורצ'ק דוחה את בקשתם בבוז, והרכבת יוצאת לדרך ממנה לא חוזרים עוד....

                   

                  קורצ'אק נספה בשואה בשנת 1942 במלחמת העולם השנייה .

                   

                  לארץ ישראל לא זכה קורצ'אק לחזור, אך זכרו מונצח בארץ ביישובים רבים – ברחובות ובכיכרות הנקראים על שמו. בשנת 1962, במלאו 20 שנה להירצחו של קורצ'אק, הנפיקו ממשלות ישראל ופולין בול מיוחד לזכרו.

                  דרג את התוכן:
                    2 תגובות   יום שישי , 29/4/11, 03:49

                    קלף ה"השוואה"-אצל אושו

                    האם הבמבוק שואל את עצמו אם הוא יפה מהאלון, או יקר ממנו?

                    האם האלון היה רוצה גזע חלול ,כמו שיש לבמבוק?

                    האם הבמבוק מקנא באלון על גודלו,או עליו המשתנים בין עונה לעונה?

                    הרעיון ששני עצים ישוו את עצמם אחד לשני מגוחך-אך אנו בני האדם רגילים להשוות את עצמנו לאחרים,קשה לנו מאד לשבור הרגל זה.

                    בוא ונקבל אחת ולתמיד אמיתות אלו:

                    *תמיד יהיה מישהו יפה מאיתנו,מוכשר מאיתנו,חזק,אינטליגנטי או מאושר יותר מאיתנו.
                    *ולהיפך-תמיד יהיו כאלה שהם פחות מאיתנו באותם דברים שמניתי למעלה.

                    הדרך לגלות מי אנחנו היא לא דרך השוואתנו לאחרים-אלא ע"י בחינת הגשמת הפוטנציאל שלנו בדרך הטובה ביותר שאנחנו מכירים.

                    בתמונת הקלף "השוואה" ,של קלפי אושו אנו רואים שני גזעים השונים לגמרי אחד מהשני, בסוג,בצבע, במרקם,בהיקף,בגיל,בגמישות,בהזנה ,בהוויה שלהם. ועדיין - שניהם גזעים .
                    יש לנו נטייה להשוות את עצמנו לאחרים דבר היכול להוביל להרסנות,הגבלה ושיתוק. אנו משווים את גופינו, יופיינו,רכושנו,יוקרתנו,מעמדנו,השכלתנו,ידיעותינו,כישורינו, מעשינו, ועד למחשבותינו, מילותינו, כוונותינו ,צחוקינו וחלומותינו. אנו בודקים כל הזמן מה יש לשני ולי אין,מה חסר לי.

                    כאשר נפסיק להשוות עצמנו לאחרים ונתחיל להשוות "עצמנו לעצמנו"- נתחיל לגדול באמת.
                    אין טעם להשוות עצמי לאדם אחר כיוון שלכל אחד היופי המיוחד לו .לכל אדם יש את הצדדים החזקים והפחות חזקים שלו. כל אחד נוצר בידי הבורא בדיוק כפי שצריך היה להיווצר- כאן ועכשיו .

                    ההשוואה מביאה לנחיתות או עליונות.כשלא משווים -הנחיתויות והעליונויות מתפוגגים.אנחנו פשוט אנחנו.המים צריכים כוס כדי שישתו אותם-המים חיוניים וגם הכוס חיונית.כל אחד בתפקידו.אין מקום להשוואה.

                    אם אתה לא תהיה בעולם -העולם יהיה חסר את המיוחד שבך.אין אדם אחד שיש לו תחליף.כל אחד מביא אוצר ייחודי לעולם ומעניק אותו לסביבתו.

                    זה מה שאתה תורם ומאחרים אתה נתרם.אין צורך בהשוואה.

                    כשמגיע קלף ההשוואה אצל הפונה אלינו אנו מבהירים לו את הרעיון המסתתר בתוך הקלף ובודקים מדוע עלה נושא זה אצלו-ועוזרים לו לפתח מודעות בדבר הייחוד שבו והייחוד בכל פרט בסביבתו.

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום חמישי, 28/4/11, 20:09

                      עשרה ימים לעומר-תפארת שבגבורה

                       

                      מלבד אהבה חבויה בביקורת רחמנות.יסודה של האהבה היא ההכרה בזכויותיך ותכונותיך הטובות,כאשר הביקורת מנתבת ומכוונת עוצמות חיוביות ומשרשת את אלה שאינן. רחמנות היא אהבה בלתי מותנית.היא אהבה לשם אהבה.

                       

                      תפארת היא תוצאה של ביטול היש באופן מוחלט כלפי הבורא.אתה אוהב ללא סיבה-אתה אוהב מאחר שאתה חלק מאלוקים.

                       

                      האתגר היומי:היה רחמן לאדם אותו הוכחת.

                      דרג את התוכן:
                        6 תגובות   יום חמישי, 28/4/11, 15:52

                        יום רביעי 27 אפריל 2011

                         

                        גל גדול

                         

                        כמו גל גדול

                        תכול עמוק

                        עלית מול עיני

                        פרצת אל חופי

                        שטפת געגועי

                        והמשכת בלעדי...

                        דרג את התוכן:
                          2 תגובות   יום חמישי, 28/4/11, 12:18

                          יום רביעי 27 אפריל 2011

                           

                          כאן ועכשיו

                           

                          להתעורר לבוקר חדש

                          להביט לאורכו ולרוחבו

                          לעמוד את איכותו העתידית,

                          את הצפות העבר

                           ולהחליט

                          שמהיום מאמצת

                          אך ורק

                          את הכאן

                          ועכשיו!

                          דרג את התוכן:

                            תגובות אחרונות

                            פרופיל

                            אסתר רבקה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS