כותרות TheMarker >
    ';

    כי האדם עץ השדה

    כי האדם עץ השדה / נתן זך

    כי האדם עץ השדה.
    כמו האדם גם העץ צומח
    כמו העץ האדם נגדע.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא שואף למעלה
    כמו האדם הוא נשרף באש.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    אהבתי וגם שנאתי
    טעמתי מזה ומזה.
    קברו אותי כחלקה של עפר
    ומר לי, מר לי בפה.
    כמו עץ השדה.


    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא צמא למים
    כמו האדם גם הוא נשאר צמא.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    ארכיון : 6/2011

    2 תגובות   יום חמישי, 30/6/11, 14:57

    פרק יג-בוא ונדבר בפרק זה על מים ,מקלחות וכביסה.נוסיף גם את החלב כנוזל:

    ובכן ,מה עושים אנשים אשר רוצים חלב ישר מהפרה,כמו בעיירה?ואולי גם ביצים טריות ישר מהלול?האמינו לי שאמי היצירתית מצאה פתרון לכל ,וגם לזה.בבקר מוקדם היא הייתה שולחת אותנו הילדים ,כלומר אחיי ואני ,ללכת רגלי לאורך ערוץ נחל כזיב אשר יבש בקיץ ובאביב -וגעש כסמבטיון בחורף והיה גורף את כל המים שנאגרו הישר אל הים כמנחה, וכל זאת בנהמה עזה והשמים עוזרים עם ברקים ורעם.

    ...וילדה קטנה שהולכת וגדלה משנה לשנה, מקשיבה בלילות לאיום רב ההוד ומשום מה אינה חוששת.זוהי זמרת הרקע של חייה בממלכתה הקסומה.דווקא כשעברנו לגור בעיר ,הלילות היו מפחידים יותר.כל משב רוח,כל קול היה נשמע לי מאיים.

    ובכן,היינו לוקחים כד מתכת בידינו והולכים רגלית בואכה מושב צה"ל דאז.מגיעים אל המושב אשר הכירו בו אותנו היטב ולאחי גם היו חברים שם ,כמו ראובן השמן.אבי צבע בתים שם,ואנחנו היינו מגיעים פעם בשבוע בד"כ עם ההורים בערב ,כדי לראות סרטים כשהשמים פרושים מעלינו.חלק יושב על החציר ואחרים על כסאות.כשבגרנו יותר היינו מגיעים אחה"צ לשחק במועדון הנוער בטניס.

    טוב כדנו בידינו ואנו הולכים אל המושבניקית אשר אמנו רצתה בתוצרתה, ומבקשים את החלב המיוחל ולעיתם גם ביצים.מסיימים וחוזרים רגלית לאורך ערוץ הנחל ומביאים לאמי את השלל.או אז,הייתה אמי מרתיחה את החלב שכמובן לא היה מפוסטר,והיינו מקבלים את התוצאה הסופית אשר  קרום עבה של מעין שמנת טעימה הצטבר מעליו.

    טעם החלב הזה לא היה ולא יהיה היום בשום מקום.אנו שותים כעת מים בטעם חלב.

    ובכן,איך התקלחנו?הרי אין אמבטיה ואין איך לחמם מים,אין חשמל..וילדים מלוכלכים יש והורים שצריכים להתרחץ.

    מלכתחילה היינו מתאמבטים בשני חצאי חבית אחת.הורי שמו אותם במרכז חדר השינה שלנו.כמובן ראשית חוכמה לשאוב בבאר מים חיים...ואחרי זה לחמם מים ולמהול אותם  במים קרים..או אז הופ לחבית וחגיגת המים מתחילה...

    וכשהגיעה הקידמה כארבע שנים לפני עזיבתנו את המקום-הברז הגיע, וגם הטכנולוגיה עמה.במחסן בו חגגו העכברים בפרקים הקודמים ואבי הכה בהם בגבורתו...בפינה שמו הורי בוילר אשר חומם על בסיס גז ואש פתוחה בוערת.שם התקלחנו והרגשנו שאנו מתחילים להתקרב למודרניזציה של המאה העשרים.

    נו ומכונת כביסה כן הייתה לנו?מה פתאום!ראו מה עשינו אחרי כמובן ששאבנו מהבאר מים זכים.גיגית מתכת כסופה הייתה לנו ומגררת ענקית בתוכה.סבון ענק שלפעמים אפילו קילחו אותנו בו..ואז לוקחים בגד אחד,טובלים במים,מניחים על המגררת ,לוקחים הסבון ומשפשפים היטב את הבגד.ואז כמובן שפשף-כבס,שפשף כבס ו...שטיפה לחולצה שעברה טיפול עשרת אלפים,ולוקחים את הבגד הבא...

    נשים..מי מתלוננת היום על קושי?ואז תולים על חוטים ארוכים.

    לא סיימנו,צריך לגהץ...מגהץ כבד מתחמם על הפרימוס או הגז מאוחר יותר ..תדעו לכם שפעם היו מגהצים הכול......מטפחת אף[שהיה לנו על הבגד חתום עם סיכת בטחון],תחתונים,גופיות,מצעים ,ציפות....וכשעברנו לעיר וכבר הייתי נערה- אני הייתי ממונה על גיהוץ כל דבר העשוי בד.............וזה לא תסכל.יכולתי לחלום,יכולתי לכתב מכתב לחבר שקיבל אותם יום יום למקום בו שרת,וכל השירים והחלומות נשלחו במכתבים כי לא היה מחשב,ולא פלאפונים..הייתה תיבת דואר שבה הדור  הביא חבוש בכובע השרד שלו,את הדואר כל צהריים...

    וכאן נסיים לתת מקום לנושא הבא בפרק שיגיע...

    דרג את התוכן:
      4 תגובות   יום חמישי, 30/6/11, 06:33

      פרק יב בו נדבר על היהדות בחיינו:

      אי אפשר שלא להתייחס לאמונה בחיי משפחתנו שהיא כחוט השני שזורה בתוך התנהלותנו.כאמור, אבי הגיע מבית חרדי,קפדן.משפחה של כוהנים הידועים בעקשנותם וקפדנותם.הבית החרדי לא התאים לאופיו המרדני של אבי בעוד רוחות ההשכלה מנשבות באירופה -והוא מצא עצמו מתפקר מהדת ומועף מהבית.

      אמי גם היא באה ממשפחה בה אמה הייתה חרדית ,עטופה במטפחת אופיינית ליהודי הגולה.אך אצל אחיה ואצלה חלה תזוזה לכיוון הציונות,בשוה"צ בעיקר אצלה.היא גם הייתה מרדנית בדרכה ובשכונה בה גויים ויהודים חיו בידידות גדולה ,היא נפתחה גם לחברות עם גוי למרות שמהר מאד מצאה עצמה מאורסת קרוב לגיל 17 לפני השואה ליהודי,ע"י משפחתה,כדי להבטיח שלא תינשא לגוי.

      במצב זה כשהייתה דילמה אם ללכת עם הגוי ולהציל עצמה או ללכת עם משפחתה ועמה היא הייתה יהודיה גאה והלכה אחרי אמונתה.גם אבי במצב בו נשאל אם ללכת לארץ בה יחיה בשפע או ללכת לארץ אבותיו הצביע ברגליים ועבר לארץ.

      הורי ,מצד אחד קיימו חגי ישראל לפחות בהיותנו אנו הילדים בבית- בדייקנות הכוללת סוכה ,סדר פסח ועוד.כמובן לא בהקפדה חרדית אך בשמירה על חמץ ומצה וכו.

      תקופה מסוימת, אבי היה נוסע על אופניו בשבתות כדי להתפלל בבית הכנסת..[יום אחד שכח להוריד את האטב ממכנסיו אותו היה נוהג לשים על שולי מכנסיו כשנסע באופניים והמתפללים בחיוך העירו לו שלפחות יוריד את העדות ..].שבת לא שמרנו אך נטלנו ידיים לפני הברכה על החלה.כלומר מעין שמירת מסורת יחד עם פריקת עול.המריבות,הפטפוטים גרמו לו לא לשוב לבקר במקום.

      אינני יודעת באיזו נקודת זמן הועבר לי מסר לא וורבאלי ,שסיבת חוסר האמונה של הורי היא השאלה הנצחית:היכן היה אלוקים בשואה.החילוניות שלי הייתה מוחלטת ופסקנית,מעורבת באמונה שאלוקים ישנו ואמונה תמימה בו.הסתירה הפנימית בין ידיעה ברורה בקיומו של אלוקים והתבטאויות כנגד שמשו בערבוביה אצלי.

      אני זוכרת את עצמי בשיעור ספרות בתיכון בעת ויכוח בכיתה על משמעות שיר ,מתבטאת בקיצוניות כה גדולה נגד קיומו של אלוקים -שהמורה ביקש ממני להפסיק והוא היה חילוני.

      כילדה,נערה הקוראת וחושבת ובודקת כל דבר ומהפכת בו לכאן ולכאן לא יכולתי שלא לקלוט את האווירה סביבי ,מה גם שהייתי חשופה יותר ל"אנטיות" של תקופתי ושהיתי בחברה חילונית שלאחר השבר בעמנו.

      כשאחותי הביאה מהשומר הצעיר את ההתנגדות לשתיית יין ששתינו בקידוש -התחברתי אליה ולא שתיתי גם אני מיין הקידוש.

      כשבפעולה בשוה"צ נידינו את הבנות שהלכו עם חצאית וגרבי ניילון[!]-גם אני צידדתי בכך.למעשה עד גיל 33,גיל שבו החלטתי לחזור בתשובה יחד עם אבי ילדי ובשיתוף מלא בינינו בהחלטה לעשות זאת-הדת הייתה האחרונה שחשבתי אי פעם לטעום ממנה.בביתנו לרוב לא הייתה מזוזה ,וזה כלל לא עניין אותי.נהפוך הוא.

      כשחמותי ביקשה כשומרת מסורת שאשמור שבת כפי שהיה מנהג הספרדים לא להדליק אש אך כן להשמיע מוסיקה מזרחית בנשימה אחת אמרתי לה:או שאחזור בתשובה לגמרי או שכלום..אני עושה דברים שלמים לא חלקיים.

      המרדנות שהועברה אלי כלפיד,חקר האמת וההתחברות לאמת הפנימית שלי-לא נתנה לי לשחק כלפי חוץ שום מצב לא אמיתי באמת מצד נשמתי.

      לא שהורי אמרו מפורשות שאלוקים אשם -אך המסר הועבר אלי בשתיקה הרועמת ביותר שהיתה תולה באוויר.

      ועוד נמשיך ונדבר בסוגיה זו ובתהפוכות שקרו אותי בעניין האמונה והדת.דבר שהיה ועודנו אחד המוטיבים המרכזיים בחיי.

      דרג את התוכן:
        2 תגובות   יום חמישי, 30/6/11, 05:40

        הרוח כמתווכת בין הנפש לנשמה

         

        האדם בנוי מעבר לגוף הפיזי מנשמה .על פי חוכמת הקבלה חלקי הנשמה הם : נפש , רוח ,נשמה , חיה ויחידה. רוח אחראית על ההתפתחות הרוחנית של האדם - רגש , התעלות , ביטול האגו העצמי לטובת הזולת . רוח האדם לפי תורת הקבלה נובעת מצ'אקרת הלב. היא מתווכת בין הנפש לנשמה.

         

        במילה "רוח" אנו מתכוונים למשהו שלא נראה אך יש לו, או בו, כוחות אנרגטיים מיוחדים.

        מעצם מהותה, הרוח איננה ניתנת לתפיסה פשוטה. היא ערטילאית, היא נכנסת לדבר או מתלווה לדבר. משהו נטול רוח הוא משהו מת. נראה שהרוח היא לא רק מאפיין של הדבר שאליו היא מתייחסת, היא משהו שנמצא מעליו, מעין השראה, תנועת החיים שלו.

         

        "רוח"- היא אנרגיה הזורמת בחזה, בלב בריאות ובידיים. הרוח אחראית על תפקודם הפיזי של האיברים הנ"ל ועל התפקוד הרוחני של האדם. הפרה באיזון אנרגיית הרוח תפגע באיברי הריאות, הלב והידיים או בתפקודו הרגשי רוחני של האדם, דבר שיתבטא בהפרעות רגשיות או בתעוקה ליבית. הרוח זורמת בתוך מרכזי האנרגיה- ספירות: חסד, גבורה, תפארת.

         

        לפי התורה הסינית,רוח זוהי אנרגיה – חומר קוסמי הקיים גם בתוך האדם וגם מחוצה לו -בסביבה שלו. וכאשר דבר זה עוזב את האדם, האדם הופך למת. גם כאשר אדם עדיין בחיים והצ''י נמצא בתוכו, הוא יכול להיות יותר חזק או יותר חלש. הצ''י יכול להיות יותר חזק או יותר חלש, כלומר כאשר אדם בריא ואנרגטי, רמת הצ''י שלו מאוד גבוהה, כאשר האדם חולה או עייף, רמת הצ''י שלו נמוכה.

         

        בשפה היפנית, כאשר רוצים לשאול מישהו לשלומו, שואלים אותו: "מה שלום הקי שלך", והתשובה על שאלה זו: "הקי שלי טוב" או "הקי שלי לא טוב", זוהי השפה היום יומית המקובלת ביפן, קי הנה מילה מאוד רווחת בשפה ובתרבות היום יומית ביפן. כאשר רוצים להגיד על מישהו שהוא בריא ומלא מרץ, אומרים עליו: "יש לו קי חזק".

         

        ברגע שהרוח מתעוררת, ניתן להתחבר לנשמה שהיא מקור האדם ובבחינת ניצוץ אלוקי. נשמת האדם עשויה מחומר רוחני רב ערך. ברגע שהאדם מחובר לעצמו, כלומר- פיתח את הרוחניות שלו על מנת להתחבר לנשמתו- הוא מחובר למקור הידע. רק אז יוכל לגלות את המיסטיקן שבתוכו.

         

        רוח האדם איננה מפותחת אצל חלק מהאנשים אך בעידן החדש – עידן הדלי- מתרחשת התעוררות פלנטארית של גוף הרוח ומכאן ההתעניינות ההולכת וגוברת ברוחניות.

         

        חיבור רוחני לאדם אחר,מקנה חברות, הבנה, ידידות ושלווה. אופציה להתפתחות וצמיחה. רעות. חיבור רוחני הינו אדם "במזל שלנו" – מביא לנו מזל. כאן קיימת התאמה. מרחב אישי. 

         

        קריאה קלפים ברמה רוחנית היא בתדר הירוק- הדרכה רוחנית.  על אותם קלפים נוכל להדריך את השואל בהתבסס על האנרגיות שיצאו בפריסה.

         

        איזו רוח אנחנו מצפים שתימצא במנהיג, באיש אשר רוח בו? ממנהיג אנחנו  מצפים לשאר רוח, לרוח יתרה. וכיוון שרוח היא משהו מן החוץ, שנכנס באדם -  איש שיש בו שאר רוח הוא כנראה מישהו שמשתדל להיות כלי נקי, שמאפשר לרוח גדולה לנשב בו ולמלא אותו. החוש המוסרי שלו וכוח הבחירה שלו, ימשוך אליו רוח טובה ובונה.

         

        הרוח הוא הלב, ומבקש שררה גדולה ומלכות בלב בני אדם לרדוף אחר הכבוד. על כן גאות הלב נקראת "גסות הרוח". והוא המגביה דעת בני אדם להשתרר ולהתגדל.

         

        ולפנינו שירו של משורר דגול על רוחו של האדם:

        אני מאמין/ שאול טשרניחובסקי

         

        שחקי, שחקי על החלומות,

        זו אני החולם שח.

        שחקי כי באדם אאמין,

        כי עודני מאמין בך.

         

        כי עוד נפשי דרור שואפת,

        לא מכרתיה לעגל-פז,

        כי עוד אאמין גם באדם,

        גם ברוחו, רוח עז.

         

        רוחו ישליך כבלי-הבל,

        ירוממנו במתי-על;

        לא ברעב ימות עובד,

        דרור – לנפש, פת – לדל.

         

        שחקי כי גם ברעות אאמין,

        אאמין כי עוד אמצא לב,

        לב – תקוותי גם תקוותיו,

        יחוש אשר, יבין כאב.

         

        אאמינה גם בעתיד,

        אף אם ירחק זה היום,

        אך בוא יבוא – ישאו שלום

        אז וברכה לאם מלאם.

         

        ישוב יפרח אז גם עמי,

        ובארץ יקום דור,

        ברזל-כבליו יוסר מנו,

        עין-בעין יראה אור.

         

        יחיה, יאהב, יפעל, יעש,

        דור בארץ אמנם חי,

        לא בעתיד, בשמים –

        חיי-רוח לו אין די.

         

        אז שיר חדש ישיר משורר,

        ליפי ונשגב לבו ער;

        לו, לצעיר, מעל קברי

        פרחים ילקטו לזר.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום רביעי, 29/6/11, 23:49

          פרשת הידיים הצבועות /ויקפדיה

          הוא מסמך שנכתב על-ידי אליעזר מרכוס, שהיה מורה חייל שנשלח ללמד בחלסה (קריית שמונה של היום). בקטע הוא מתאר את התנגשות התרבויות של העולים השונים בזמן מדיניות כור ההיתוך, בכך שלא הכיר את מנהגיהם של עולי-תימן אותם לימד.

          והרי המסמך:

           

          Cquote2.svgאחרי היום הראשון ידעתי, שלא לעולם חוסן: כמה סיפורי מתח אוכל לספר להם? היה לי ברור שעליי להכין תוכנית הוראה רצינית יותר. והנה נפלה לידיי מציאה כשרה: חג הסוכות עמד בפתח, ואני הצעתי לכיתה לבנות סוכה. לא היה זה פשוט להשיג חומרי-בנייה. הלכנו לבתים נטושים ו'ארגנו' קורות; סכך תלשנו מעצים; מסמרים וכלי-עבודה הבאתי מהקיבוץ. התלמידים 'נדלקו' לרעיון ובנינו סוכה לתפארת. תוך כדי כך ביקשתי מהילדים התימנים שיספרו על ההלכה, על המנהגים ועל ארבעת המינים. בקיצור, זה היה מבצע רציני. יום לפני חופשת סוכות אמרתי לתלמידים: 'מחר, בשעתיים הראשונות, ניתן לילדים הקטנים להיכנס לסוכה, כדי שכל כיתה תזכה לחוויה. אחר כך, מעשר והלאה עד סוף הלימודים אנחנו נהיה בסוכה, נשיר, נספר סיפורים ונעשה "כיף"'. לפני שהלכתי הביתה הוספתי: 'מאחר שמחר אנחנו חוגגים בסוכה, תבואו כולכם לבושים חגיגית, כדי שנרגיש את החג.'

          למחרת בבוקר אני רואה, שחצי הילדים בכיתה באו כשידיהם צבועות מקצה האצבעות עד המרפק בצבע כתום מוזר. חשבתי לעצמי, שהם מנסים להעמיד אותי בניסיון ואמרתי: 'חבר'ה, אמרתי לכם שבשעתיים הראשונות נלמד; כל הידים שצבעו את הידיים הולכים לברזייה.' הילדים ניסו להסביר לי משהו, אבל אני עמדתי על דעתי: 'אין זמן עכשיו. דיבורים אחר כך, לכו לברזייה.' כשקמו, ראיתי שהמדובר בכל הילדים התימנים, ואילו הילדים הרומנים חייכו עד קצות האוזניים. העיראקים היו במבוכה.

          הילדים צבועי הידיים יצאו, ואני זוכר שלימדתי פרק מספר עמוס. ציפיתי שיחזרו במהרה. חלפו עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה - והילדים אינם. כשצלצל הפעמון, רצתי לחפש אותם. ליד הברזייה לא מצאתי את הילדים. במקומם היו שם שני מבוגרים בעלי זקנים ופיאות, והם אמרו לי: 'יא מורי, אתה אמרת לילדים לבוא חגיגיים לבית הספר?' עניתי בחיוב. 'אתה יודע מה עשינו? עברנו מבית לבית ואמרנו להורים לעשות את החינה לכבוד סוכות יום קודם, כדי שהילדים ילכו לבית הספר הכי חגיגיים שאפשר. הנה, כל הילדים באו מקושטים, חגיגיים כמו שאמרת וכמו שאנחנו עושים תמיד.'

          אני חושב שהייתי סמוק כמו סלק או חיוור כמו סיד. תפסתי איזו טיפשות עשיתי מבחינה חינוכית. זאת הייתה השגיאה הראשונה. בהמשך הדרך היו לי עוד כמה שגיאות, עד שלמדתי את התרבות הזאת. לדידי, לבוש חגיגי פירושו היה כמו בתנועות הנוער - מכנסי חאקי וחולצה לבנה; היום זה בוודאי ג'ינס וחולצה לבנה. לא העליתי על דעתי כלל, שבגד חגיגי או התנהגות חגיגית יכולים להיות אחרים. למשל, מריחת חינה על הידיים על למרפקים, כמנהג בני תימן.

          Cquote1.svg-- מתוך חוברת "ציונות - יש לך מושג?" בהוצאת המכון למורשת בן גוריון

          דרג את התוכן:
            5 תגובות   יום רביעי, 29/6/11, 22:54

            יום רביעי 29 יוני 2011

             

            איבדנו זה לזאת

             

            איבדנו עצמנו זאת לזה

            ממקום מפוכח,כואב

            לא השכלנו האהבה לתרגם

            לרוח הזמן החולף.

             

            אז בוא אלי אהוב מכבר

            הנח ראש כבד,מנוכר

            נזיל דמעת אשלייתנו

            אלוקים..אנא שמור דרכינו...

            דרג את התוכן:
              4 תגובות   יום רביעי, 29/6/11, 20:24

               

              יום שבת 18/7/09

               

              מסכת חיים

               

              חיי הם כחידון

              ארוך ומתמשך

              התחנחן קולה באוזניו

              כמנגינת כינור ענוג....

               

              חיי הם ניגון

              שאינו נגמר

              עצוב ,סעור

              איטי ומועצם.

               

              חיי הם ככבשן

              פיר של מעלית

              עולה ויורדת בו נפשי

              בתקווה להבין.

               

              חיי הם כלבה

              המתפרצת מאי שם

              מתעצבת  בעיתות

              משבר וחוויה.

               

              עט, חפן פניה

              דמעותיה הפשיר

              ספון על מפתן דלתה

              ממהר להתיר.

              דרג את התוכן:
                16 תגובות   יום רביעי, 29/6/11, 16:47

                המקרר של פעם וקובית הקרח של אז

                 

                 

                גם חשמל לא היה באכזיב.וודאי.זה לא הגיע כלל עד סיום שהותנו במקום.כלומר עשר שנים ראינו לאור פנס הלוקס ומנורות הנפט.

                 

                רומנטי?אכן!ופלא פלאים!לא אחד מאתנו הילדים ,נזקק למשקפיים- למרות שאז לא היו בילויים נוספים מלבד ים,פרחים וספרים.כתולעת ספרים מדופלמת, הייתי אמורה להיות עם משקפיים עבות בסוף מגורינו.אך לא.בורא עולם שמעלינו ,דאג שההנהגה הניסית בביתנו לא תפסק.והיה צורך לא מעט בכך.

                 

                ונחזור לכותרת הסיפור.אם אין חשמל איך מקרר יפעל?צאו וראו...

                 

                קנו הורי מקרר אשר פועל על קוביות קרח...חברי וחברותי בנהריה כבר היו בקדמה החשמלית ואני עדיין הייתי צריכה להיות "קונת הקרח הקטנה...."

                 

                לא.ממש לא ריחמתי או התביישתי בדבר.

                 

                מפעל הקרח היה בנהריה..מרחק רב ממגורינו.וכלי הרכב שהיה אמור להוביל את הקרח היו אופני הנאמנים והמאומנים.אם כן,מה עושים?

                 

                אימא נותנת את הכסף.אני מדוושת קודם כל למעברה הקרובה קרית חוף.אם התמזל מזלי –האוטו ה"ענק" של הקרח מחלק את תכולתו בידי אדם עם צבתות נחושת גדולות ,אשר שולף מערמות הקרח המלבניות את מרכולתו .אזי היה מניח את הקובייה על אופני.הייתי סוגרת אותם עם הברזלית המיועדת ומגיע הביתה בחום הקיץ עם שלושת רבעי גודלו המקורי...אמרתי אם התמזל מזלי...

                 

                והיה ולא?

                הייתי מדוושת לנהריה במהירות,נוסעת למפעל הקרח בדרום העיר.קונה את הקובייה הקפואה ומדוושת דרך השכונות לאכזיב,שערותיי הארוכות והבהירות מתבדרות ברוח.שריקות ומחמאות לא מועטות[אך כמובן שומרת על פסון..]וחברותי וחברי מביה"ס מנופפים לי לשלום.

                 

                היום אני מעריכה מאד  את יכולתי לא לראות במצב משהו נחות..אפילו התגאיתי בייחוד.

                 

                אך מה עלה בגורל הקוביה?באיזה גודל הגיע לנחלה ?האמינו לי פחות ממחציתה אם כי דיוושתי במרץ ובהנאה וגזרתי את כל הקופונים מההופעה.

                 

                אמי הייתה לוקחת הקובייה לשמחתי ללא הערה...[אז הייתי הילדה הטובה שעושה הכול כרצונה]שוברת לחתיכות ומניחה בפריזר של המקרר...

                 

                יקירי,עשר שנות דיווש נמרץ,לא ישכחו ממני לעולם.והמפליא?אני זוכרת זאת כחוויה מעשירה...בני הנוער של היום...מה הם היו אומרים...

                דרג את התוכן:
                  4 תגובות   יום רביעי, 29/6/11, 11:45

                  פרק יא מגיע לספר על התרבות בבית:

                  מעניין מאד שהורי אשר גדלו בסה"כ בעירה קטנה שאומנם נקראת נוגווארוד[עיר גדולה בהונגרית],אך לפי תיאורי אמי הייתה קטנה ובאו ממשפחות חרדיות מרובות ילדים,ובסה"כ ממשפחת הצווארונים הכחולים ,הכניסו תרבות עשירה לבית.אמי שסיימה 4 כיתות ולמדה תפירה.אבי שסיים חיידר ובגיל 13 החל חיי רחוב למעשה ,עם הזרקו מבית אביו לאחר מרידתו בערכי הדת..

                  מאין הם הביאו את התאווה והיחס החם לספר,לעיתונות,להצגות בכל הרמות והשפות אותם הכירו,למשחקים מסוגים שונים לילדים ולהם כבוגרים?

                  לאבי הייתה אינטליגנציה טבעית וידע שכנראה בסופו של דבר, בסיסו היה בלימודיו הבסיסיים.אמי הייתה בשומר הצעיר ופמיניסטית אמיתית.היא זו שאמרה את המילה האחרונה בבית[כן ,אמנם רק בגיל מבוגר התחילה ללבוש מכנסיים אך היא בהחלט לבשה אותם בגאון בביתנו].היא הייתה אומרת לי:" אל תנקי צאי ללמוד,לכי לקרא,אל תהיי כמוני..."המסר היה חביב ,אך גרם לי לשריטה עמוקה בענייני ניקיון וערך האישה בעשותה למען ביתה..

                  הורי הקפידו ללכת כשזרועה של אמי תלויה על זרועו של אבי-הוא בחליפה ומגבעת והיא עם חליפה ,תסרוקת,ציפורניים עשויות ותיק קטנטן ותואם.ובודאי נעלי עקב מפארות כפות רגליה הקטנות והרחבות.

                  כך יצאו לכל הצגה ולכל סרט בכל בתי הקולנוע הקיימים בעיר.קולנוע הוד הביא את הסרטים איכותיים ,קולנוע טרומפלדור הביא את הסרטים ההודיים ,חוזליטו ועוד סרטים בהם קהל שכונות רב ישב ומירר בבכי או צחק עם לורד והרדי.

                  כאשר היינו הולכים אתם לסרט או להצגה ,היינו נוסעים בשורה ארוכה באופנינו וכלבינו מלווים אותנו כשומרים נאמנים.בהפסקה ללא יוצא מהכלל -ארטיק של שטראוס מרובע כולנו ליקקנו.ובסיום הסרט עלינו שוב על אופנינו והכלבים ששמרו על רכושנו היו לנו למשמר כבוד.

                  והיה והשאירו אותנו בבית,היו באמצע הלילה מעירים אותנו לפצותנו בבוטנים מסוכרים.כך היו הורינו היקרים.אנשים של כבוד.מה שמגיע ועוד באוכל- מגיע ובמיידי.

                  לכל הצגה הייתה תוכניה ותקליט שמיד נרכש והושם בכבוד על הפטפון למען נפנים את החוויה לעומקה.אידיש,הונגרית,רומנית,עברית,ערבית,חזנות,נעימות צועניות,בכייה הקורע לב של הזמרת אשר ביכתה את ה"אידישא מאמה...".שירו של הזמר המספר בהונגרית"אוז או סיפ או כינק או סמה קיק"[זה יפה אשר עיניו כחולות ועוד...].

                  והויכוחים הפוליטיים בבית עם קריאת עיתון ה"אוי קלט"[שחר חדש"],עלו עד לב השמים בעיקר בבוקרו של שבת על קפה ועוגיות מהבילות בשעה 4 בבוקר...וספרונים קטנים וגדולים המספרים ברומן סוחט דמעות על נערות תמימות שהגבר הצליח "לה קופני"[לפתות אותם..]בתוספת קריאה אלי לשמוע את המסר החשוב:"זה מה שבנים רוצים-"לה קופני או לניות.."[לקחת את השושנה שבכתר מהבנות...].

                  כמה מעניין ומפחיד ה"לקופני הזה.".עשה לי ולאחותי הרבה סיוטים ,אך אין מה לומר גם עורר סקרנות היצור המוזר הזה שנקרא גבר ורק רוצה לטרוף אותנו הבנות הקורבנות של היצר הנבזי הזה...

                  או הו... המסר הזה רדף אותי לילה ויום .ככל שהתבגרתי בחנתי בחון היטב את הבלוריות של הבנים סביבי המכילות את המוח המעוות והמאיים הזה...

                  והיו לנו משחקים:שחמט שאבי לימד רק את הבנים ואני כדרכי למדתי למרות הכול.סבלנות וסולמות,ותשבצים למינם,ורמי,ושש בש..הכל.תרבות המשחק הייתה מאד מפותחת אצל הורי ואצלנו.האמת שבמקום בו גרנו היו חייבים למלא אותו בתוכן ובזה הורי הצטיינו ביותר.

                  ולאחר הדברים האלה נסיים ונמתין לנושא העוקב ובא אחריו.

                  דרג את התוכן:
                    4 תגובות   יום רביעי, 29/6/11, 02:49

                    יום שלישי 22 ספטמבר 2009

                     

                     

                    פתרונות מקוריים...

                     

                    לעיתים כשהעצב מתנחל

                    מתיישב על הלב

                    בודק היכן ניתן להשתחל

                    למלא חללים לא פתורים

                     

                    אני תופסת אותו

                    מעמידה אותו במקומו

                    מכניסה תבליני שמחה

                    מוחקת את העקבות...

                     

                    לעיתים כשהרגש מתחיל

                    לעלות באוב

                    זיכרונות מוכרים נושנים

                    אני אורגת אותו

                     

                    מארגנת ממנו תיק סיפורים

                    חדש ומתובלן

                    ושמה אותו בין שורות

                    שיר מתנגן ורענן.

                     

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום רביעי, 29/6/11, 02:35

                      ר' זוסיא היה איש הרגש, הקרוב קרבה בלתי אמצעית לאל

                       

                      רבי משולם זושא מאניפולי או זוסיא מאניפולי [מכונה גם "הרבי ר' זושא"] הוא אחת הדמויות הייחודיות והמופלאות בעולם החסידי. ר' זוסיא היה איש הרגש, הקרוב קרבה בלתי אמצעית לאל. ניתן לומר, שר' שייצג את דמות ה"פרא" או ה"משוגע", במובן החיובי של המילים הללו. מרטין בובר ראה בו את דמות "הפתי הקדוש" [בספרו אור הגנוז].

                       

                      הוא נולד בפולין ,בתחילת המאה ה-18 לאביו אליעזר ליפא. .היה אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק ותלמידו של המגיד ממזריטש, ממייסדי תנועת החסידות. תאריך לידתו המדויק אינו ידוע. גם אין מידע רב על חייו המוקדמים.

                       

                      רבי זושא היה תלמידו של רבי דוב בר, המגיד ממזריטש. בצעירותו עסק בעיקר בלימוד קבלה. הוא לא הרבה לפקוד את בית המדרש, אלא נהג לשוטט ביער ולזמר שירות ותשבחות לאל.

                       

                      רבי זושא נהג לצאת ממקום מגוריו עם אחיו, הרב אלימלך, למסעות נדודים ["גלות"]. על פי המנהג, היו ה"גולים" יוצאים בלי כסף ובלי אוכל למשך זמן רב. עוד נהגו שלא לישון באותו מקום יותר מלילה אחד. השניים נדדו בעיירות פולין, כדי להשתתף בצער גלות השכינה, וכדי לעורר את היהודים לעשות תשובה.

                       

                      רבי זושא נודע כבעל דרך מיוחדת בעבודת השם, הכוללת ענווה וביטול ועבודת ה' בתמימות. בצוואת המגיד, הורה לתלמידים ללכת בדרכו של רבי זושא במידת הענווה. רבים באו לשאול בעצתו. החסידים נהגו לקרוא לו "הרבי ר' זושא". הוא חי בדוחק רב. את לימודו ביצע בישיבה ליד האח על רצפת בית המדרש. מספרים כי רבים מהאנשים אשר שמעו את שמו ובאו מרחוק להיוועץ בו- הופתעו מבגדיו הבלויים ומצורת חייו הפשוטה.

                       

                      רבי זושא נהג לדבר על עצמו בגוף שלישי, "זושא אומר".הוא נימק זאת בכך שרק הקב"ה יכול לומר אני, כלשון הדיבר הראשון מעשרת הדיברות "אנוכי ה' אלוקיך".

                       

                      מסופר על רבי זושא:

                       פעם אחת נשא רגליו לקבץ מעות עבור פדיון שבויים, ובא למלון אחד והבעל הבית,לא היה בביתו. ראה הצדיק שם קן ציפורים, איך שהם ניצודים, ומגמתם הוא לפרוח באויר העולם, כטבעם להיות צפור דרור. ונכמרו רחמיו עליהם ואמר:

                      -"אני מכתת רגלי להשיג מעות עבור פדיון שבויים, והנה אין פדיון שבויים גדול מזה להתיר הצפרים ממאסרם." ועשה כן ופתח הקן וברחו הצפרים לדרכם. כשחזר הפונדקאי לביתו וראה שהקן פתוח והצפרים אינם. והיצר לו מאוד מזה, ואמר לבני ביתו:

                      -"מי הוא זה שעשה לי הרעה הגדולה?" ואמרו לו:

                      -"יש כאן איש אשר למראה עינינו הוא משוגע, הוא עשה המעשה הרע." אמר הפונדקאי לצדיק:

                      - "אתה המשוגע, איך מלאך לבך לעשות המעשה הרע, להבריח את הצפרים שלי, והפסדת לי ממון הרבה ששילמתי עבורם." אמר לו הצדיק:

                      -כתוב 'ורחמיו על כל מעשיו' -ונכמרו רחמי להוציאם ממסגרותם." והכה אותו בעל הבית מכות אכזריות. אמר לו רבי זושא:

                      -"תדע שאני הולך מעיר לעיר לקבץ מעות לפדיון שבויים, והנה משכורתך יהיה שלימה מאת ה', שאתה תהיה מחוסר לחם." והלך הצדיק לדרכו, וכאשר בא לביתו סיפר לאחיו הרב אלימלך המעשה הזה. ברבות הימים ישבו האחים בסעודה והנה בא עני ועמד בפתח. ורמז ר' זוסא לר' אלימלך על העני. ואמר לו:

                      - "זהו הפונדקאי מהמלון שהכני מכות אכזריות." ושאל ר' זוסא את האיש:

                      -הנה ידוע לי שהיית איש עשיר, ואיך הוא הסיבה שאתה מחזר על הפתחים? ואמר לו ש"נשרף כל אשר לי ונשארתי ריקם מכל" [סיפורים נוראים].

                      דרג את התוכן:
                        2 תגובות   יום שלישי, 28/6/11, 22:05

                        לגדול בצל הניצול-דור שני לשואה


                        אהוד אמיר מעלה את הנושא בכותבו על "עד כמה השפיעה על בני הדור השני, הגדילה במחיצת אדם שעבר את השואה? מה פירוש הדבר, לגדול כאשר אין סבא וסבתא, דודים ודודות, בני דודים ?מה פירוש הדבר לחיות אך ורק עם המשפחה הגרעינית, עם אבא ואמא, ולעתים גם לא זה, אלא רק אחד מהם.

                        לעובדה שילד מחויב לגדול עם דמות הורית אחת, דמות שהשפעתה על חייו הינה טוטאלית, יש משמעות אדירה כאשר הורה זה הינו רדוף סיוטים, גם אם הוא אינו מדבר עליהם במפורש. שיחות לילה אקראיות ועגמומיות של ההורה עם שכנים או מכרים שעברו את אותו גהינום, מוסיפות על פחדיו האדירים של הילד. נוהגיו של ההורה, שהם תולדת ניסיון החיים של הישרדות בשואה, כופים את עצמם על הילד, ועשויים להתגלות בו גם שנים לאחר פטירת ההורה: איסור אובססיבי על זריקת מזון, כולל לחם יבש .שמירה קנאית על קשר עם הילדים והקרובים מדרגה ראשונה, בייחוד בעידן הסלולרי והמחשב, מתוך פחד שכל פרידה תהיה נצחית, כמו הפרידה על רציף השילוח למחנה ההשמדה; הכנת צרור תכשיטים ובגדים בכניסה לבית, מוכן למנוסה בכל עת, על כל צרה שלא תבוא, כאילו הנאצים עומדים מעבר לסף; הלבשת הילד בבגדים חמים, גם בקיץ, שוב - על כל צרה שלא תבוא. דאגה אובססיבית עד בואו של הילד הביתה בלילה, גם אם רק יצא לבילוי שגרתי בסרט או בקניון.

                        עבור הילדים שגדלו בשנות ה-50' וה-60', בבתיהם של ניצולי שואה, נוספו סימנים נוספים: גילוח אובססיבי של הראש, עד הקרקפת, למניעת סכנתם של הכינים, על חשבון הנוי והשיער, וגם במחיר של השפלה חברתית (כינים באושוויץ היוו סכנת מוות); התפרצויות צער, עד טירוף, באופן בלתי צפוי, של המתאבלים על מות יקיריהם .קריאת ילדים בשמות גלותיים ומביכים בעליל, על שמם של הנספים בשואה. לא במקרה תיארו בני דור שני רבים, בהם אנשי עסקים מצליחים, מדענים, מורים ועוד, את תחושתם כי השם הגלותי והמגוחך שנכפה עליהם היה סמל ליחס של ההורים: בני זוג ששכלו את כל ילדיהם והולידו ילד אחרי השואה, ציפו ממנו להיות נר זיכרון לדור שלם של נספים. ציפו ממנו להגשים את כל הציפיות שלא הגשימו אלה שנספו בשואה. החוקרת דינה ורדי קראה להם "נושאי החותם". היא ראיינה עשרות מהם, ואיבחנה דפוסים קבועים של התנהגות ואופני חשיבה רגרסיביים, וכן מועקות נפשיות אדירות, שנובעים באופן עקבי, וכמעט בוודאות, מילדותם בצל השואה, מהציפיות הבלתי רציונליות שהועמסו עליהם ומהפגנתן המתמדת, האובססיבית, החונקת, של ציפיות אלו.

                        השואה הייתה נוכחת בכל יום, בביתם של ניצוליה. הם לא אמרו עליה מאומה, אך שתיקתם הייתה מפחידה מכל סיפור. הסיפורים המעטים שהתמלטו מפיהם רק חיזקו את נוכחותה המעיקה והמפחידה באווירתו של הבית. לא פלא שבניהם של הניצולים כיום מחפשים מפלט מהמועקה של שנות ילדותם, ילדות שעברה "בצל השואה" .

                        אפר ואבק הוא אלבומו השלישי של הזמר יהודה פוליקר, שיצר אותו בשיתוף פעולה עם יעקב גלעד, אשר הפיק וכתב את מרבית השירים. פוליקר וגלעד שילבו בו שנים עשר שירים הנוגעים בחייהם כבני הדור השני לשואה, שגדלו בישראל בצל הטראומה שחוו הוריהם.
                        בעקבות האלבום השתתף גלעד ואמו יחד עם משפחת פוליקר בסרטה התיעודי של אורנה בן-דור "בגלל המלחמה ההיא", שעסק בדור השני לשואה ובו מתואר הליך הפקת האלבום.

                        כשתגדל
                        שר יהודה פוליקר /מילים: יעקב גלעד

                        חכה שתגדל, אמרו לך לא פעם
                        איש אחד גבוה ואשה נמוכה
                        אם לא תאכל לא תגדל אף פעם
                        ילד טוב משאיר צלחת ריקה
                        תגדל, תגדל ותהיה גנרל
                        תהיה אסטרונאוט ותעוף לחלל
                        אתה לא רצית להיות אפילו חייל
                        או סתם להיות כמו כולם כשתגדל
                        אבל, אותך אף אחד לא שאל.

                        כשתגדל ותראה איזה ילד
                        אז תגיד לגוזל לא צריך שתגדל
                        כשתגדל ויהיה לך ילד
                        שיבוא וישאל מה יהיה כשאגדל
                        אז תגיד לו עזוב, אל תשאל.

                        לך הביתה, עזוב את בית הספר
                        אמרו שממך כבר לא יצמח שום דבר
                        אשה גדולה ואיש במשקפיים
                        ימשיכו לרדוף עד הסוף עד עפר
                        תגדל, אל תתערבב בקהל
                        תשקיף מן הצד תתנדנד בערסל
                        אתה לא רצית להיות שם בכלל
                        אז מה, אותך אף אחד לא שאל
                        אתה נשארת גוזל שנפל.

                        כשתגדל ותראה איזה ילד
                        אז תגיד לגוזל לא צריך שתגדל
                        כשתגדל ויהיה לך ילד
                        שיבוא וישאל מה יהיה כשאגדל
                        אז תגיד לו עזוב, אל תשאל.

                        דרג את התוכן:
                          2 תגובות   יום שלישי, 28/6/11, 21:56

                          פרק י -בו נדסקס על הדבר הרגיש מכל לבוגרי שואה..אוכל...[לא נפלתם מהרגליים..]

                          ובכן זאת הסוגיה הכי מרכזית שיכולה להיות בביתו של אדם אשר חווה רעב לא אנושי.ומה זה עושה להתנהגותו העתידים ואיך כל הבית מתחיל ונגמר סביב המזון הנלעס ,הבולמוס הנורא,הבהילות למלא את הקיבה שמא ופן...ואולי שוב לא יהיה אפשר למלא את הגרוגרת כמו אז..אתם יודעים.

                          טוב ברור היה שמי שלא התמרד באמי, דינו היה להשמין כמו אמתכם ואחיה הצעיר.שני אחי המרדנים לא הסכימו ושלמו על זה ביוקר..אך עשו זאת.

                          ואני המרצה וכלי הקיבול לכל סיפורי השואה ורושמת רשמי החיים והדינמיקות בבית- הייתי קורבן עד גיל 15 לגחמות אוכל בלתי הגיוניות...

                          ראשית, כל בוקר חובה נוסף לפרוסה לשתות את כל השוקו .הסנדויצים היו מפוארים במיני סלאמי [אז לא היה ממרח...].צהריים ארוחה מזינה עם שומן ושמן ובשר לרוב בקר.ועוגיות ופירות וירקות וכבושים וכל היום ביקורת עם הפה מלא וטוחן אוכל ואוכל ושוב אוכל...

                          הייתי הולכת עם אמי לקנות בשר, והייתי מחביאה את הגועל שחשתי למראה הראש העקוד על וו של כבש,תרנגולות שראשיהם משופדים בוו כסף,חתיכות בשר מזילות דם בהמה...

                          והכמות שקנתה אמי הייתה לא תאמן...ונקניקים למינכם,וכבד עוף ובקר...

                          ואח"כ העוגיות,הממתקים,הלחם, ועוד ועוד...

                          כמה השקעה במזון...

                          הצרה הגדולה הייתה שהיה עקרון ייהרג ובל יהרוג:לא משאירים כלום בצלחת וכי איננו יודעים שיש ילדים רעבים בעולם?וכי איננו יודעים שהורינו יודעים היטב זאת על בשרם.ושוב הסיפור על סיר תפו"א שאמי קיבלה רק את המים מהקאפו עליה איימה אימי שמיד אחרי שתשוחרר תנקום בה...

                          רק לאבא שלי היה מותר להשאיר קצת, כי כך אביו חינך אותו סבי-להשאיר פאה לעניים...נו,מצא מוצא..אך אל תדאגו אבי אכל והתענג על המאכלים הטעימים ביותר של אמי המתובלים בפפריקה אדומה והרבה אבקת עוף...

                          טוב.אבי התעורר מוקדם בבוקר.מוקדם זה 4 בבוקר וכל הבית קם.אמי קמה להכין לו את הקפה המשובח מגרגירי קפה משובח שקנתה וטחנה.או אז אבי האשכנזי היה פותח בקולי קולות את..אום כולתום..כן..אבי ההונגרי אהב מוזיקה מזרחית וחזנות ובכלל כל סוגי הנגינה.ואני התרגלתי מאז ועד היום לקום השכם בבוקר...[לא,לא לצלילי המזרח..אולי בגלל זה נרתעתי אח"כ כל כך].

                          כשחזר ב-7 ופעמונו מאופניו מצטלטל באוזננו,אימא כבר הניחה על השולחן כבדי עוף מהבילים סמוקי פפריקה הונגרית.ואבי ממש טרף אותם...[לא,אני לא יכולה לחשוב על בשר פעם בשבוע היום..אפילו חושבת על צמחונות].לי אמי טרחה להכין קפה נמס עם 3 כפיות כל חייה, למרות שאמרתי לה שכפית מחוקה סוכר מספיקה לי לגמרי...

                          וכך כרכרה אמי, שרוב הזמן הייתה עקרת בית וכשלא ,גם אז מסרה נפשה להאביס משפחתה ושלא יקרה מצב בו השיניים נחות לרגע...

                          ואז הגעתי לגיל טרום 15 ולמרות תכונת הריצוי- החלטתי לעמוד על שתי רגלי האחוריות ופשוט סתמתי את הפה..הצער היה רב סביבי,השומנים נשרו במהירות אך גם שיערותיי מחוסר מזון חיוני.עד שלא הייתי רזה [לא אנורקטית]וגם אחרי כשהתחלתי לאכל[ אך ורק לפי המינון שלי]-לא הפסקתי מהדבר היחיד בו יכולתי להוריד את שתלטנותה ותסביכיה מהשואה,במניפולציות שלה כלפי...

                          כמו שניתן לראות לאמי היה מקום מרכזי בבית.לגמרי מרכזי.היא הייתה זו שעל פיה נשקו מהלכי הבית..

                          ועוד יסופר גם יסופר בפרקים הבאים...

                          דרג את התוכן:

                            תגובות אחרונות

                            פרופיל

                            אסתר רבקה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS