כותרות TheMarker >
    ';

    כי האדם עץ השדה

    כי האדם עץ השדה / נתן זך

    כי האדם עץ השדה.
    כמו האדם גם העץ צומח
    כמו העץ האדם נגדע.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא שואף למעלה
    כמו האדם הוא נשרף באש.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    אהבתי וגם שנאתי
    טעמתי מזה ומזה.
    קברו אותי כחלקה של עפר
    ומר לי, מר לי בפה.
    כמו עץ השדה.


    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא צמא למים
    כמו האדם גם הוא נשאר צמא.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    ארכיון : 12/2012

    8 תגובות   יום שני, 31/12/12, 19:59

    ''

    למה צחקה האדמה?/ סיפור עם בדווי

     

    יום אחד רכב לו בדווי על סוסתו האצילה בדרך העוברת בין שדות הפלאחים, והעונה הייתה עונת החריש, ובכל שדה עסקו הפלאחים במלאכת החריש. והנה באחד השדות הבחין הבדווי כי במקום לחרוש, מתגודדים הפלאחים בגבול שבין שתי חלקות שדה ונראים כמתדיינים ביניהם.
    התקרב הבדווי הסקרן אל החבורה וברך אותם לשלום. נפנו אליו האנשים שבשדה והשיבו לו ברכת שלום.
    - 'מדוע אינכם חורשים את האדמה?' תמה הבדווי. והפלאחים השיבו לו:
    -'נפל בינינו ריב ואנו שכנים. עד שלא נפתור את הסכסוך לא נוכל לשוב אל עבודת האדמה. האם תסכים לרדת מעל סוסתך ולשפוט בינינו?
    -''האין מביניכם אדם ישר שישפוט בין הצדדים?' שאל הבדווי.
    -'כל אחד מן הנוכחים קשור לאחד מבעלי המריבה', הסבירו לו, 'ואנו מחפשים לנו שופט שאינו מקורב לשום צד. אתה אינך קשור לאיש מאתנו, לכן משפטך נקי בעיננו. אנא, שפוט בינינו ואת אשר תשפוט נקבל עלינו כדין'.
     
    נעתר הבדווי – שבין כך ובין כך עתותיו בידיו ואינו ממהר לעולם – ירד מעל סוסתו האצילה, קשר אותה לגזע עץ סמוך ופנה להקשיב לצדדים הניצים. הציגו לו בעלי המריבה את בעייתם:האחד טען:
    -'שכני הזיז את האבן המסמלת את הגבול שבין שדותינו ובכך גזל במרמה שטח מאדמתי שלי'. ואילו שכנו נשבע בחיי הנביא כי לא הזיז דבר ממקומו:
    -'אדמתי היא, מדורי דורות!' טען בתוקף 'כאן עמדה האבן מאז ומעולם!' זה אומר: 'חלקת השדה הזו שלי היא', וזה אומר: 'שלי'. הביט הבדווי בשני האיכרים ואמר להם:
    - 'ראו ידידיי, שמעתי את שניכם ואין בנמצא עדים. לא אוכל לשפוט ביניכם מבלי שאשמע את האדמה עצמה – שכן היא נושא הדיון'.הביטו הפלאחים זה בזה בתימהון בעוד הבדווי התכופף, רכן אל הקרקע, והניח את אזנו על האדמה ממש. דקה או שתיים רכן כך הבדווי בדממה ולפתע פרץ בצחוק גדול.
    -'צוחק אתה עלינו?' נעלבו הפלאחים.
    -'לא אני הוא שצוחק', התנצל הבדווי, 'האדמה היא שצוחקת'...
    -'וכי מדוע תצחק האדמה?!' רגזו הפלאחים.
    -'סיפרתי לה את שסיפרתם לי אתם קודם לכן', הסביר, 'והיא פרצה בצחוק גדול ואמרה:
    -"אמור לאנשים האלו - שרבים עליי כעל רכוש – כי אינני שייכת לא לזה ולא לזה, אך עליהם לדעת כי בבוא יומם יהיו שניהם שייכים לי… אמור להם לחדול מן המריבה ולחפש אחר האהבה".
     
     הבינו הפלאחים את חכמת האדמה והתביישו מאוד על שראו עצמם כבעליה. הודו לבדווי וחזרו אל מלאכתם – הלוא היא עבודת האדמה, ואילו הבדווי נפרד מהם לשלום, עלה על סוסתו האצילה והמשיך בדרכו אל המאהל השכן כשהוא נושא באמתחתו עוד סיפור לספר לעת ערב, מסביב למדורה.
    מבוסס על הסיפור מתוך אתר מרכז אור http://merkazor.co.il/articles/connected-to-the-earth-category/bedouin-folk-tale.html
    דרג את התוכן:
      14 תגובות   יום שני, 31/12/12, 11:30

      31/12/2012

       

       

      ''

       

      נאה דורשת..עוד יותר נאה מקיימת

       

      ומחר

      תגיע הבחינה.

       

      יפה דורשת

      בוא נראה

      יפה מקיימת.

       

      הצבתי בפני מבחן אתגרי

      דחפתי עצמי למעשים-

      ודי רק לדיבורים!

       

      אומרת,כותבת,נואמת

      נאומים חוצבי אש ושלהבת.

       

      "ועתה, יקירתי"

      לעצמי אני לוחשת

      "בוא נראה אותך מתמודדת

      מיישמת

      כצוק מקבלת

      סערת ימים מתנפצת...

       

      ולא מתפוררת".

       

      כן...

       

      ומחר

      תגיע הבחינה

      יפה דורשת

      בוא נראה

      יפה מקיימת.

      דרג את התוכן:
        6 תגובות   יום שני, 31/12/12, 00:04

        ''

         

        ברוך שלא עשני אישה...ברוך שעשני כרצונו...

        הרב שי פירון מפרש את הפסוק מברכת הבוקר:"ברוך אתה...שלא עשני אישה" כך:

        "את האישה היהודית פטר אלוקים מקיומן של מצוות עשה מרובות. היא בייחוד חייבת לראות בשחרור זה מחלק ניכר של אמצעי החינוך -שכולם יפים כלפי הגברים, הבעת האמון האלוקי במשמעותה המוסרית העצמית.

         
        החוק היהודי מבוסס אפוא על ההנחה שלנשים יש בדרך כלל יותר נכונות פנימית להתמסר לעצם מטרתן, יותר אמונה נלהבת לגבי תפקידן היהודי וסכנת הפיתויים המזדמנת להן בעת מילוי תפקידן קטנה יותר. 

         
        לכן אין צורך להשתמש כלפיהן בכל התקנות המרובות המיועדות להזהיר אנשים...האישה מסמלת את המלאך השומר על ניצוץ הקדושה, על גחלת הטהרה והמוסר במשמעותה העליונה. ברוח זו אומרת האישה היהודית בכל בוקר ובוקר את הברכה:"שעשני כרצונו" לא רק מתוך הכנעה סבילה כקבלת החלטת ה´.. כי אם ברגשות חיוביים בהחלט, בתודה עמוקה ובשמחה כנה שבוראה עשה אותה "כרצונו", כלומר, לפי הרצון והחפץ שלו יתברך בצורה שמצאה חן בעיניו". שעשני כרצונו- משום שהאישה יותר כרצונו של השם מהאיש.


        לכן, היא חייבת בפחות מצוות שנועדו להשלים את האדם ולהביאו למצב מתוקן. הבסיס הרוחני של האישה מתוקן יותר, מושלם יותר ולכן היא חייבת בפחות מצוות". 

        השאלה המתבקשת היא: האם היחס כלפי הברכה לא בא מתוך שאיפת שיווין שאין מקורה בעולמנו היהודי. 

        ולמה כוונתי?

         

        אין לי ספק שהשדר של העולם המערבי עלול להוביל לתחושות של ניכור כלפי רוח הדברים המשתמעים מנוסח ברכה זו. השאלה היא ,

        -האם תחושת העלבון לא באה כתוצאה מהשוואה לא נכונה בין האיש לאישה.

        -האם אין לדבר על שוויון מהותי ושונות רוחנית המביאה גם לידי שונות תפקודית?

        -האם תפיסת השוויון כפי שהיא באה לידי ביטוי בחברה המודרנית לא מזיקה לאיש ולאישה?

        -האם לא מדובר על טשטוש של שונות חיונית הבונה את העולם?

        עד כאן דבריו.

        בברכות השחר האישה וגם האיש מברכים -זה מברך ש"עשני גבר" והאישה משנה ל"שעשני כרצונו".
        ברכה זו תמיד נתנה סיבות לתמיהה למה הכוונה?האם האישה נחותה מהגבר?
        הוא מברך בהתלהבות שעשני גבר ושמח בחלקו-והיא צריכה לשנות את הכתוב ולקבל את הדין-"שעשני כרצונו"

        כפי שאנו רואים במובאה שהבאתי מהרב פירון -רבים מנסים לתרץ ברכה זו ולסבר את אזן האישה התמהה-על מה ולמה אומר כך?האם איני שווה לגבר?ולמה לא לברך "שעשני אישה" ולא" שעשני כרצונו"?

        בשנים בהם התפללתי ,לא חשתי כל נחיתות להתפלל כך.האישה בהחלט לא נחותה בתפילה זו- אלא מקבלת את השונות שבין שני המינים,ולראייה:

        1.אכן יצרה קטן מיצרו של הגבר, והיא ניחנה בתכונות של איפוק וריסון ומחשבה כוללת לגבי תוצאות מעשה "לא מוסרי".יצרו של הגבר גובר עליו מהר יותר מאשר לאישה(לפחות משום שדורות לימדו אותה את מצוות האיפוק...זה כבר עבר אליה בגנים...)

        2.האישה אכן עסוקה יותר מהגבר.היא מתעוררת בלילה לרוב לשמע בכי תינוקם.היא ממהרת להכין את הדייסה ולהלביש את הילדים ולקחת אותם לגן,וללכת לעבודה כדי לעזור בפרנסה ואח"כ לרוץ להוציא את הילדים ואח"כ להכין אוכל לבית ואח"כ להיות ביביסיטרית לילדים ואח"כ לנקות ואח"כ להכין ארוחה לבעלה ואח"כ להכין מקלחות ואח"כ...ואח"כ... ואח"כ...-איך יהיה לה זמן ללכת שלוש פעמים לביה"כ גם ולהניח תפילין,( ולחפש מישהו כדי להתפתות כשהיא כבר חסרת כוחות) ועוד...לכן אין עליה מצוות שהזמן גרמא(שתלויות בזמנים).

        ובאמת כאן שאלת השוויון היא הכרחית.האם באמת יש שוויון בין המינים?
        אין שיווין וכל שוויון הוא כפוי.

        האישה מעצם בריאתה ,במבנה האנטומי שלה מביאה את התשובה הניצחת.
        היא נועדה להכיל(את התינוק ברחמה)ולתת(את האוכל מדדיה)-בזה כל אדם שיש לו עיניים בראשו יודה-עובדה.

        הגבר-נועד להעניק מזרעו אך בתוצאות מעשיו הוא תלוי באישה.לאישה יש עליונות עליו.היא היחידה היכולה להעיד האם באמת הוא האב וסומכים עליה....

        הגבר הוא הברק המבריק הוא החוכמה .האישה היא הבינה-היא מפרקת את מה שהגבר נתן(הזרע)ובונה יצור חדש ומפליא ברחמה.הכול נבנה בתוכה,הכול תלוי בתהליך המתהווה בה-גם הגבר-עיניו נשואות אליה.

        אין ספק שכוחותיה של האישה - גדולים יותר.לא בכדי אומרים שתינוקות נקבות שורדות יותר וגם בזקנותינו, נשים רבות קוברות את בעליהן לפניהן וחיות שנים רבות יותר.
        אז מה לנו כי נלין?-

        ומה עוד אומרים?כי בבוא המשיח אישה תמשול בגבר...כלומר שהעתיד מובטח לנו בנות המין החלש-אז למה להרגיש נחותות?

        ברוך שעשני כרצונו...אמן...

        דרג את התוכן:
          14 תגובות   יום ראשון, 30/12/12, 05:32

          30/12/2012

           

          ''

           

          נשמה נכנסת לבלוג

           

          נשמה נכנסת לבלוג

          ומשוחחת עימי

          כאילו אנו

          חברים מגלגולים

          קודמים.

           

          היא לא מזדהה

          אך מקווה

          שזיהיתי אותה.

           

          לעיתים מצטיירת הצורה בעיני.

          לעיתים אני משייכת אותה לאדם

          המתאים ביותר מעברי ,לשיחה.

           

          יש הרוצים להסתתר

          מאחורי שמות בדויים

          המעוניינים לשוחח עימי

          שיחות עוטפות ומלמדות.

           

          ואני אנרגטית חובקת נשמתם

          שחה להם מנגינה

          מקווה שמעניקה ומקבלת

          מעצם נשמתם

          את האמת העמוקה

          של החיבור

          שנוצר ,

          ולו לרגע קט.

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום שבת, 29/12/12, 20:53

            29/12/2012

             

            ''

             

            כשהדרך נפתחת...

             

            כשהדרך נפתחת

            חדשה,מקווה,פורחת

            אני עוברת בדלת הראשית

            לדרך התקוות,הבראשית.

             

            בצידי הדרך כלניות

            נרקיסים ומיני פריחות

            חיות עליזות וקטנטנות

            קורצות אל בלוני האשליות.

             

            הכול תכול ובהיר

            שלל צבעי ציפיות מרחפות באוויר

            וההרגשה בליבי נושאת פעמי

            הלאה ,בריחוף קל

            בשמחה וגיל ודיצה...

             

            ועד שיגיעו התקלות

            ועד שיצמחו קוצים בגאיות

            אלך לי עם חיוך קדימה

            נושמת לתוכי אוויר צלול פנימה.

             

            מוזמנים אתם ללוותני

            לתמונה חדשה שהמצאתי

            יחד ננגן ניגוני נפש רכים

            לצלילי חליל רועים עתיק ימים.

            דרג את התוכן:
              6 תגובות   יום שבת, 29/12/12, 17:11

              ''

               

              כוחה של הלשון


              האגדה מספרת על מלך, שסבל ממחלה נדירה, וכמעט בלתי ניתנת לריפוי. התרופה היחידה למחלתו הייתה כוס של חלב לביאות.

               

              אדם אמיץ, התנדב להציל את חיי המלך, ובעזרת חוכמתו הרבה,הצליח להשיג חלב מלביאה,ולהביא להבראתו של המלך.

               

              באותו לילה, כשהלך לישון, החלו איבריו להתווכח. כל אחד מחלקי גופו טען שהכבוד על ביצוע מעשה גבורה זה מגיע לו.

               

              בזה אחר זה, התרברבו המוח, הרגליים, הידיים, העיניים והאוזניים על חשיבותם העליונה בביצוע המשימה, ואז נפתח הפה ואמר:


              "אני טוען שאני לבדי אחראי להצלחת משימה זו. יש לי את הכוח לזכות אותנו בפרס הגדול, או, אם ארצה בכך, לגרום למותנו".

               


              שאר חלקי הגוף הגיבו בבוז למילותיו השחצניות של הפה, אך למחרת בבוקר הם נוכחו, לצערם הרב, בצדקתו.

               

              כשהגיעה העת להביא למלך את חלב הלביאה, טען הפה שמדובר בחלב כלבה.

               

              המלך זעם, ודן מייד את האביר הנדהם למוות.

               

              אך לאחר שהוכיח את טענתו, חזר בו הפה מדבריו, והציל את המצב באומרו, כי סבל מאי שפיות זמנית, והתעקש על כך שהחלב הוא אכן חלב לביאה.

               

              המלך שתה את החלב והחלים. 


              מוסר ההשכל של המשל ברור "חיים ומוות ביד הלשון"

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום שבת, 29/12/12, 08:28

                צטט: בוא נהיה אוטודידקטים 2012-12-29 08:13:01

                ''

                 

                צורות התייחסות שונות למוות


                וודי אלן אמר פעם,שאיננו פוחד למות-אך איננו רוצה להיות נוכח כשזה יקרה...

                 


                במחצית חיינו השנייה אנו נעשים יותר ויותר ערים לסופיות החיים ולמוות המצפה לנו.

                אנו חשים שהזמן פוחת ואוזל.

                התחושה הזו שונה אצל כל אדם-כי כל אחד חי ומת באופן אישי וחד פעמי.

                 

                הספרות העוסקת במוות נותנת לקורא נקודות מבט מזוויות שונות:


                א.המוות יכול להתפס ככניסה לאין סופיות,ולכן ניתן לקבלו בשקט ובשלווה,כפי שמגדיר אותם רבי בונם.

                כאן המוות אינו מפסיק את החיים ,כי האדם שמת ממשיך לחיות בדורות הבאים כחלק "מאילן היוחסין" שלו,בהסטוריה המשפחתית שלו.

                 

                ב.גישה הרואה במוות ידיד ששמחים לקראתו,שכן הוא בא כאדם מוכן,מתוך ידיעה שסיים את מפעל חייו וחי חיים משמעותיים.אין הוא פוחד למות אלא רואה במוות תפקיד שיש לבצע ביושר.

                 

                ג.גישה של קבלת המוות ללא אשליות של "חיי עולם הבא".

                 

                 

                טולסטוי ושופנהאואר סברו שהעובדה שהחיים נגמרים במוות-מחייבת אותנו לדבר משמעותם.

                 

                לעומתם-


                יש שסוברים כי המודעות לסוף החיים הורסת את אושרו של הפרט ואת הטעם לחיפוש משמעות.

                 

                את יסודות פילוסופיית החיים רוכש האדם כבר בילדותו.

                אלה מלווים אותו לאורך כל חייו ומשפיעים על התייחסותו הבסיסית גם לחיים וגם למוות.

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום שבת, 29/12/12, 04:25

                  ''

                   

                  מידת התפארת היא היופי שבאיזון

                   

                  יעקב אבינו מסמל את מידת התפארת המאזנת בין מידת החסד [אברהם] למידת הגבורה [יצחק]. מידת התפארת היא האיזון והחיבור של המידות הנפשיות משתי הקצוות המבטא את השלמות הפנימית.

                   

                  מידת התפארת היא מידה של התכללות ושילוב של חסד וגבורה, דבר יפה [תפארת] הוא שיש בו כמה גוונים. האיזון מגיע ממידת התפארת. איזון לא מתוך פשרה אלה מתוך הרמוניה. החיים אינם קיצוניות של  שחור ולבן. מידת התפארת היא היכולת של כל אחד ואחת מאיתנו לראות את התמונה בצורה כוללת, וע"י כך למצוא את נקודת האיזון שלנו. איזון המאפשר לנו בריאות גופנית ונפשית.

                  תפארת באה מלשון "תתרפא", ותראפיה. תפארת באה גם מלשון יופי -המגיע תוך שילוב של אלמנטים שונים ומיזוגם בהרמוניה מושלמת. שחור ולבן הם הפכים, השילוב המתאים ביניהם יוצר יופי. תפארת אינה מפשרת בין הניגודים והופכת את כולם לאפור. להיפך, תפארת משתמשת הן בשחור והן בלבן על מנת ליצור תמונה בעלת עומק.

                   

                  המימד הפנימי של תפארת הוא -רחמים. מידת הרחמים אומרת לתת לא רק למי שראוי בלבד ,אלא גם למי שראוי לרחם עליו, אמנם לא ללא הבחנה, אך להשפיע גם מעבר למידת הדין ולרחם על מי שזקוק לזה.

                   

                  מידת התפארת היא האיזון הנכון והראוי בין החסד והגבורה, והיא השומרת שלא יצאו מזה תוצאות שליליות. יעקב אבינו, שהיה כנגד מידת התפארת -כל בניו צדיקים ושלמים:שנים עשר שבטי ישראל. מידת התפארת של יעקב אבינו הינה ביטוי לריבוי קשת הגוונים ,שבין שני הקצוות של כל הצבעים בעולם- השחור והלבן. מידתו של יעקב נעה בקשת הגוונים שבין מידותיהם של אברהם ויצחק- האהבה והיראה, הישות וההעדר, כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.

                   יראת השמים האמיתית המתגלה בדמותו של יעקב, בהתכללותם של שני הפכים מוחלטים המתכנסים למקום אחד, כוללת בקרבה הן את הלבן והן את השחור, הישות וההעדר, ואף עמוק עמוק מצבעי המציאות כולם [הרב יהושע שפירא].

                   

                  השמש- שהיא התפארת, כוללת בה את שני ההנהגות שהן :הספירות חסד וגבורה.

                   אילו היה העולם מתנהג רק במידת הגבורה לא היה העולם יכול להתקיים, וכך גם במידת החסדים לבד גם כן ,לא היה העולם בר קיום, מכיוון שהעולם נברא על תקן של שכר ועונש, שבלעדיה המטרה האלוקית לא הייתה יוצאת לפועל.

                  תמיד העולם מתנהג על פי מידת התפארת, אלא שישנם זמנים שבהם החסד משפיע יותר וזמנים אלו הן בבחינת ימות החורף, שבהם מושפעת השפעת הגשמים שמקורם בהשפעת החסדים שהמים מסמלים אותם, ואילו יש זמנים שהגלגל מתהפך ,וכוח הגבורה שיש במידת התפארת גוברת יותר- וזה בבחינת ימות הקיץ שבהן החום והאש שולטים יותר והם המסמלים את מידת הגבורה שבעולם.

                   

                  חודש סיוון הוא חודש של תפארת מידת התפארת כוללת ומאחדת כאמור,את החסד והגבורה. בחסד ללא גבולות, או בדין וגבורה ללא שמץ של ויתור לא יכול העולם להתקיים. מידת התפארת ממזגת ומשלבת את החסד והגבורה באופן ראוי, לכן היא נקראת גם "אמת". 

                  דרג את התוכן:
                    10 תגובות   יום שישי , 28/12/12, 08:03

                    28/12/2012

                     

                    ''

                     

                    בליינדייט  קשישא

                     

                     

                    טוב.

                    עוברים את שלב השיחות בהצלחה.

                    שיחה קולחת

                    נעימה

                    אינטליגנטית.

                     

                    סיפורי גירושין עצובים,התבדחות על קשיי הגיל

                    סיפורי גבורה וצבא

                    הצגת כרטיס הביקור המבריק ביותר

                    שאנו יכולים להביא.

                     

                    נו ,ועכשו?

                     

                    להיפגש לקפה...

                     

                    איך נתקבל ע"י הווירטואלי?

                    איך יקבל את המראה?

                    הרי כשהיינו צעירים היה לנו הרבה:

                    גוף,חיוך,צורה,תעוזה

                    חוצפה,חן של תום ועוד...

                     

                    ואנחנו?

                    זה קשיש וגם זו...

                    פה "קרכצן"-שאתה לא רוצה לחשוף

                    והברכיים לא תמיד "אי אי אי..."

                     

                    אל תאמרו שזה לא מלחיץ...

                     

                    פגישה של פעם- כמה קלה...

                    פגישה של היום

                    עם שק הניסיון,התובנות,החיים

                    ילדים,נכדים...

                     

                    אוהו כמה אומץ

                    אנו צריכים...

                    דרג את התוכן:
                      6 תגובות   יום שישי , 28/12/12, 06:44

                      צטט: בוא נהיה אוטודידקטים 2012-12-28 06:25:42

                      ''

                       

                       

                      בפרק הקודם אמרנו כי יתכן שנוכל פשוט לוותר על השליליות,ברגע שלא נרצה לחוש שדה אנרגיה זה בתוכנו. כשנפנים שהשליליות  לא משרתת שום מטרה. אם איננו מסוגלים לוותר על השליליות-נקבל את העובדה שהיא שם ,ונמקד את תשומת ליבנו ברגשותינו.

                       

                      אפשרות נוספת לוויתור על השליליות-היא להעלים אותה ע"י כך שנדמיין שאנו הופכים שקופים לסיבה חיצונית שיצרה את התגובה.


                      ההמלצה היא להתחיל עם הדברים הקטנים,אפילו הטריוויאליים:

                       

                      נתאר מצב בו אנו יושבים בבית בשקט,לפתע נשמעת אזעקת מכונית מהרחוב.

                      הרוגז מתחיל להתעורר.

                      מה מטרת הרוגז?

                      כלום!

                      מגוע יצרנו אותו?

                      לא עשינו זאת.המוח עשה זאת.התגובה אוטומטית,בלתי מודעת לחלוטין.

                      מדוע הראש יצר אותה?

                      משום שהוא מחזיק באמונה הלא מודעת שהתנגדותו,הנחוות על ידנו כשלילה או חוסר אושר,תסלק איכשהו את המצב הלא רצוי.

                      זוהי כמובן אשליה.

                      ההתנגדות שהוא יוצר,העצבנות או הרוגז במקרה שלנו,מפריעה הרבה יותר מהגורם העיקרי אותו היא מנסה לסלק.

                       

                      העיצה היא:


                      -נחוש את עצמנו שקופים,ללא דחיסות הגוף החומרי.

                      -נאפשר לרעש,או לכל מה שגורם לנו לתגובה שלילית,לעבור דרכינו.

                      -שוב אין הגורם נתקל בקיר המוצק שבתוכינו.

                       

                      נתחיל להתאמן בדברים הקטנים,כגון:נביחת כלב,פקק תנועה וכו.

                       

                      במקום להציב קיר של התנגדות בתוכנו הנתקל שוב ושוב "בדברים שלא היו צריכים לקרות"-נניח לכל דבר לעבור דרכינו.

                       

                      כאשר מישהו מתחצף בכוונה לפגוע בנו-המקום לעבור לתגובה לא מודעת של שליליות:


                      -לתקוף

                      -להתגונן

                      -לסגת

                      ניתן  לדברים לעבור דרכינו.

                      לא ניצור התנגדות.

                      נהיה במצב "שכאילו" אין שם מישהו שיכול להיפגע.

                      זוהי סליחה.

                      באופן כזה,אנו נעשים בלתי פגיעים.

                       

                      אנו יכולים לומר לאותו אדם שהתנהגותו אינה מקובלת עלינו-אם זה מה שאנו בוחרים לעשות,אבל לאדם זה שוב לא תהיה שליטה על מצבינו הפנימי.

                       

                      במצב זה העוצמה בידינו ולא בידי אדם אחר.

                      כך איננו מנוהלים ע"י מוחנו.

                       

                      מנגנון ההתנגדות שלנו פועל באופן זהה לאזעקה,אדם גס,שיטפון,רעידת אדמה,אובדן רכושינו וכו.

                       

                      הצעת המחבר:

                      -אל נחפש את השלווה.

                      -אל נחפש כל מצב,פרט למצב בו אנו נתונים עכשו,אחרת ניצור מאבק פנימי והתנגדות בלתי מודעת.

                      -נסלח לעצמנו שאיננו חווים שלווה.ברגע שנקבל את המצב  של חוסר השלווה הוא יהפוך לשלווה.

                      כל דבר שנקבל אותו במלואו-יביא אותנו לשלווה.

                      זהו נס הכניעה וההתמסרות.


                       

                      כאשר אנו מקבלים את מה שיש-כל רגע הוא הרגע הטוב ביותר.

                       

                      זוהי הארה!!!

                      דרג את התוכן:
                        6 תגובות   יום חמישי, 27/12/12, 08:28

                        ''

                         

                        שמע ישראל
                        שמע ישראל הוא כינוי של פסוק בספר דברים, פרק ו, פסוק ד': "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". הפסוק נתפס ביהדות כהצהרת האמונה הבסיסית ביותר, ולכן הוא נאמר בהזדמנויות שונות, בין שגרתיות - בכל בוקר וזאת לומדים מסוף הפסוק: "בשכבך ובקומך" כהוראה מדויקת לעשייה. אין זה זאת קביעה ברורה ושאלה זאת נדונה באריכות בגמרא (מסכת ברכות).


                        ההלכה קובעת כי תחילת זמן קריאת שמע של ערבית היא מצאת הכוכבים כאשר נראים שלושה כוכבים ברקיע ויש לקרוא אותה עד חצות הלילה. קריאת שמע של שחרית זמנה מנץ החמה (משאדם יכול להכיר את חברו) ועד חצות היום. בקריאת שמע - ובין קיצוניות, למשל במקרים של מוות על קידוש השם. במוצאי יום כיפור נהוג לומר את פסוק שמע ישראל בסיום תפילת נעילה. כמו כן יש הקוראים שמע ישראל לפני השינה, המכונה 'קריאת שמע על המיטה'.


                        מבחינת תוכנו, הפסוק הוא קריאה לעם ישראל להכיר באלוהותו של ה', בהיותו אלוהיו של עם ישראל, ובהיותו אחד ויחיד (כתפיסת המונותאיזם). במקור אמר אותו משה רבנו במהלך נאומו לעם ישראל לפני מותו. הגמרא מציינת שהפסוק נאמר עוד לפני כן על ידי בני יעקב ליעקב לפני שנפטר.


                        בתלמוד הבבלי מופיע סיפור מותו של רבי עקיבא, המדגים אמירת "שמע ישראל" בעת מוות על קידוש השם:


                        "בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, "בכל נפשך", אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי ולא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך עקיבא שיצתה נשמתך באחד".

                        והנה לפניכם-שירה של שרית חדד אותו כתב יוסי גיספן:


                        כשהלב בוכה רק אלוהים שומע
                        הכאב עולה מתוך הנשמה
                        אדם נופל לפני שהוא שוקע
                        בתפילה קטנה חותך את הדממה.

                        שמע ישראל אלוהי אתה הכול יכול
                        נתת לי את חיי נתת לי הכול
                        בעיני דמעה הלב בוכה בשקט
                        וכשהלב שותק הנשמה זועקת.
                        שמע ישראל אלוהי עכשיו אני לבד
                        חזק אותי אלוהי עשה שלא אפחד
                        הכאב גדול ואין לאן לברוח
                        עשה שיגמר כי לא נותר בי כוח.

                        כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת
                        האדם רואה את כל חייו פתאום
                        אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת
                        לאלוהיו קורא על סף תהום.

                        שמע ישראל אלוהי...

                        כשאנו בשעת צרה אמיתית אנו מגלים שאנו עומדים לבד מול כוח מעלינו והוא הכול יכול.כל מה שאנו יכולים זה לקרא לעזרתו ולבקש אותה.ברגע האמת ,אנחנו יודעים שרק הוא מקור העזרה האמיתי שלנו...כמה יהודים אמרו שמע ישראל ברגע האמת.

                        דרג את התוכן:
                          6 תגובות   יום רביעי, 26/12/12, 12:32

                          ''

                           

                           

                          הבעל שם טוב אמר: "אין מיתה אלא מעבר מקרן זווית אחת לקרן זווית שנייה". המוות מהווה פרידה מהישן, כדי לאפשר לחדש להיוולד, כמו שמחליפים בגד ישן בבגד חדש: "וכולם כבגד יבלו, כלבוש תחליפם ויחלפו" [תהילים ].

                           מהותו של האדם, שהיא ישות הבורא ,נקראת "רוח"- לפי שטיינר. עבור הרוח -המוות הוא כמו שינוי החל בפרח: "לגבי הרוח, לידה ומוות אינם אלא תהליך של לבישת צורה ופשיטת צורה, בדומה לתמורה החלה בפרח כשהוא בוקע ומופיע מתוך הניצן" (שטיינר).

                           

                          מוות מוגדר במילון אבן שושן כ "חוסר חיים, חדלון, מצב שפסקו בו כל הפעולות והתהליכים של החיים בגוף החי או הצומח. ברפואה מבחינים בין "מוות קליני" ל "מוות מוחי" ולצידם, כבונוס, גם מצב של קומה, תרדמת. מוות נקבע כאשר כל תהליכי החיים וחילוף החומרים בגוף נפסקים.

                           

                          נאמר: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" [בראשית]. החיים החלו מחומרים דוממים, וכאשר אנו מתים, הם חוזרים להיות חומרים דוממים ומתפרקים ליסודות המרכיבים אותם. מות כל התאים משמעותם מות היצור, וכל מוות מתחיל ממותם של תאים בודדים. "בבוא המות, הוא אוסף אותנו אליו תא אחר תא אחר תא." [ויליאם קלארק].

                           

                          רבי מנחם מנדל אף הגדיל ואמר: "המוות אינו ולא כלום, משל לאדם העובר מדירה לדירה. אלא שהפיקח בוחר לו דירה נאה מן הראשונה".

                          בתנ"ך מספרים לנו שבעת המוות הנשמה עוזבת את הגוף וממשיכה להתקיים בעולם הרוח, במישור שאינו פיזי, בעולם ההמשך, בעולם האלוהי. זאת לפי הפסוק "וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים" [קהלת ].

                           

                          אומר קהלת (ג' פס' ב') "עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע". דהיינו, גם למות צריך לדעת. יש, שכל חייהם מקדישים כדי לא למות. ויש, שאף את מותם מקדישים לחיים. כך ראוי לו לאדם, שידע אף את מותו להקדיש לחיים האמיתיים.

                          בחברה המודרנית, איבדו את הפשטות בכל הנוגע למוות. כבר לא מסוגלים לראות את

                          המוות כפי שהוא, להביט בו באופן ענייני. אחרים ,שהם עובדי ציבור,מטפלים במתים.

                          החברה בחרה שלא ליטול חלק בדבר. רק לעתים נדירות רואים מוות.

                           

                          בחברות קדומות יותר, שבהן אנשים טיפלו במתיהם, חיו עם מתיהם וקברו את מתיהם, לא פחדו

                          מהמוות. מאחר שהיה עליהם לעמוד מול המוות הסובב אותם מדי יום ביומו , לא ניתן היה להתעלם

                          מהאמת הפשוטה שהמוות הוא רק גוף חסר רוח חיים .

                           

                          הפחד של האדם מהמוות, יוצר עבורו משמעות לחייו.ומאחר שאין לאדם הלא רוחני-מושג למה הוא חי, הוא החליט שתכלית החיים היא –החיים עצמם.דהיינו, שישנה  איזו מטרה עליונה שהיא לחיות. וכך האדם מתאמץ כל חייו לנסות להשיג את המטרה העליונה שהיא לחיות. מאחר שאין לאדם שמץ של מושג מה המטרה האמיתית של מה שקורה כאן בעולם.

                           

                          ביהדות יש לנו מנהגי אבלות ותפילות שמעסיקים את האבל לפחות בזמן השבעה ובהמשך השנה הראשונה."

                          דרג את התוכן:

                            תגובות אחרונות

                            פרופיל

                            אסתר רבקה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS