כותרות TheMarker >
    ';

    כי האדם עץ השדה

    כי האדם עץ השדה / נתן זך

    כי האדם עץ השדה.
    כמו האדם גם העץ צומח
    כמו העץ האדם נגדע.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא שואף למעלה
    כמו האדם הוא נשרף באש.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    אהבתי וגם שנאתי
    טעמתי מזה ומזה.
    קברו אותי כחלקה של עפר
    ומר לי, מר לי בפה.
    כמו עץ השדה.


    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא צמא למים
    כמו האדם גם הוא נשאר צמא.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    ארכיון : 4/2013

    3 תגובות   יום שישי , 26/4/13, 11:24

    26/04/2013

     

    ''

     

    משחק בקלפים מוכרים

     

    כל כך נוח לשחק

    בקלפים המוכרים

    בכלי המשחק הידועים

    במקום הבטוח של הכרת המצב.

     

    כמה קשה כשהחיים

    שומטים את השטיח מתחת לרגלינו

    הסערה טורפת הקלפים

    כלי המשחק נשברים לרסיסים.

     

    המומים ושבורים

    אנו חוזים בהרס

    מנסים לאחות השברים

    להדביק הקלפים

    מאין יהא לנו הכוח להדביק,

    לאחות,לרפא

    את השבר הנורא?

     

    ותשקוט הסערה...

     

    לשינוי פנינו מרצון או מהכרח

    שוב נלמד עצמנו

    לנהוג בקלפים ובכלים החדשים,

    מתמודדים

    כילדים,

    תוהים

    לא פעם מפוחדים...

     

    ושוב...שבנו...

     

     אל המקום הבטוח,המוכר...

    למדנו לשחק מחדש

    נעשה לנו מוכר,נוח

    כנעל בית ישנה...

    נחים על זרי דפנה...

     

    ואז...ומחדש...

     

    החיים

    שומטים את השטיח מתחת לרגלינו

    הסערה טורפת הקלפים

    כלי המשחק נשברים לרסיסים.

     

    המומים ושבורים

    אנו חוזים בהרס

    מנסים לאחות השברים

    להדביק הקלפים

    מאין יהא לנו הכוח

    לאחות,לרפא

    את השבר הנוסף הזה?

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שישי , 26/4/13, 05:15

      ''

       

      לג בעומר הוא בבחינת חג נסתר,אשר הנהגותיו וסיבותיו מחז"ל

       

      ל"ג בעומר הנחגג בזמנינו בצורות שונות הוא "חג חדש" יחסית, אשר מקורו במנהג אשר התפתח החל מהמאה ה-12.זהו מנהג חדש יחסית ,מכיוון שעניינו ומנהגיו אינם מוזכרים במקורות האמוראים ואף לא בהלכות הרמב"ם וחכמי דורו.לפיכך, יום ל"ג בעומר הוא בבחינת "חג נסתר",אשר הנהגותיו וסיבותיו מלוקטים מדברי חז"ל המאוחרים יותר. ל"ג בעומר חל ביום השלושים ושלושה לספירת העומר אשר סופרים מפסח לשבועות, וחל בי"ח באייר.

       

      ל"ג בעומר נחשב ליום מפנה חשוב בתולדותיו של עם ישראל,לפיכך חז"ל קבעו להרבות בו קצת שמחה רוחנית לדורות,דהיינו,על כל אדם מישראל להיות שמח ביום ל"ג בעומר ע"פ מדרגתו הרוחנית,משום שהסיבות לשמחת יום ל"ג בעומר הן בעיקרן סיבות רוחניות.

      כיום,עורכים במירון בליל ל"ג בעומר חגיגה גדולה, המאופיינת בתהלוכה, היוצאת מבית עבו שבצפת, בהדלקת אבוקות ומדורות, בריקודים ובתספורת ראשונה של ילדים בני שלוש ליד הקבר – טקס ה"חלאקה".

      ל"ג בעומר הוא מעין חג למחצה, שכן על-פי המסורת נעצרה בו המגפה שבה מתו 24,000 מתלמידיו של רבי עקיבא [יבמות],לכן נהוג להפסיק ביום זה את מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר, שלפיהם אין עורכים טקסי נישואין, אין מספרים את השיער ונמנעים מביטויי שמחה כמו שירה וריקודים.

      יש מנהגים שלפיהם מסתיימת בל"ג בעומר אבלות ספירת העומר, ויש הנוהגים להמשיך במנהגי האבלות לאחר ל"ג בעומר עד לסיום ספירת העומר בחג השבועות.

       

      על המניעים לציון יום זה קיימות מסורות לא מבוססות, המייחסות אירועים שונים ליום זה:

      - נפסק מותם במגפה של תלמידי רבי עקיבא.

      -חל מפנה לטובת צבאו של בר כוכבא במרד מול הרומאים והושאו משואות לבשר את הניצחון. המורדים הדליקו משואות אש על ראשי ההרים- כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד. המדורות שמדליקים היום בל"ג בעומר הן זכר לאותן משואות.

      -נפטר רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), ובשעת פטירתו נתגלו לו סודות תורה נשגבים. על-פי המסורת, היה מחשובי תלמידיו של ר' עקיבא, ולמד מפיו בתקופת מאסרו בידי הרומאים [פסחים]. ספר הזוהר מיוחס אליו. מסורת קדומה קבעה את קבר רבי שמעון בר יוחאי ובנו במירון, ומאז המאה ה-16, על-פי מסורת הנזכרת לראשונה אצל האר"י ותלמידיו, מקובלי צפת, ל"ג בעומר מצוין כיום פטירתו.

      -קביעת יום חג לקבלת תורת הנסתר ,לפיכך עיקר שמחת יום ל"ג בעומר היא הפנמת המסר של רבי עקיבא-שעיקרו הוא:אהבת ישראל בדרך של"ואהבת לרעך כמוך '... זהו כלל גדול בתורה" [ירושלמי, סנהדרין]והדגשת הצורך במסירות הנפש של צדיקי הדור למען הנחלת לימוד התורה לכלל עם ישראל .

       

      ילדי ישראל בכל מקום ומקום נהגו כל השנים לצאת לשדות וליערות ולשחק בחץ וקשת לזכר גזירות הרומאים על מצוות הדת ולזכר מרד בר-כוכבא. ברחבי הארץ מדליקים מדורות ואבוקות לזכר רבי שמעון בר יוחאי וגם לזכר המורדים במרד בר-כוכבא, אשר הדליקו משואות על ראשי ההרים כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד.

      במדינת ישראל יום זה הוא יום חג לילדים ולתנועות הנוער לסוגיהן. כמו כן, השבוע שחל בו ל"ג בעומר, מצוין בצה"ל כשבוע הגדנ"ע – גדודי הנוער – שהוקמו בל"ג בעומר התש"א – 1941 ועל דגלם קשת וחץ.

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שישי , 26/4/13, 04:32

        ''

         

        היום שלושים ואחד ימים לעומר-תפארת שבהוד

         

        בדוק אם הענווה שבך נובעת גם מתוך רחמנות.כשם שהענווה מביאה לרחמנות,כך הרחמנות מובילה לענווה.אם הענווה שבך לוקה בחסר,נסה להיות רחמן.

         

        שאלות לבחינה עצמית:


         -האם הענווה שבי גורמת לי להיות מרוכז בעצמי ולא חברותי.או האם היא מתבטאת בהזדהות עם אחרים?

        -האם היא מאוזנת ומועילה?

        -האם היא מכבידה על אחרים?

         

         האתגר היומי:


        בטא רגש של אהבה במעשה שנעשה מתוך רחמנות.

        דרג את התוכן:
          3 תגובות   יום חמישי, 25/4/13, 23:09
           

          ''

           

          רחל אשת רבי עקיבא-מודל חיובי או שלילי?

          רחל ,אשת רבי עקיבא בת כלבא שבוע הייתה אשתו של התנא רבי עקיבא. לפי סיפורי חז"ל, חיה בסוף תקופת בית שני. היא מהווה מודל חיובי, בעיני חז"ל, לרעייה המקריבה את עצמה ואת חייה על מנת לקדם את בעלה.
          לעומת הראייה הפמיניסטית המתייחסת לעתים לסיפור הזה, כאל דוגמה לקיפוח, וליחסי הניצול והמרות שבין גבר לאישה.
          אחרים משבחים אותה, ורואים בסיפורה מודל להקרבה, הנובעת מאהבת אמת.

          הבה נשמע את סיפורה:
          היא שלחה מיוזמתה את בעלה לבית המדרש, למשך תקופה ארוכה של עשרים וארבע שנים, הסכימה לריחוק פיזי מבעלה ,נשאה לבדה בעול הבית,רק כדי שבעלה ילמד תורה.

          ר' עקיבא,רועה הצאן העני התארס עם רחל,בתו של כלבא שבוע. שמע אביה ונישל אותה מכל נכסיו. למרות הכל -התחתנה איתו. בחורף הם לנו במתבן, וכל בוקר ר' עקיבא היה מוציא את הקש משערותיה. אמר לה: אם היה לי כסף הייתי קונה לך סיכת 'ירושלים של זהב'.

          בא אליהו הנביא כעני, וביקש מהם מעט תבן לאשתו שילדה ואין לה על מה לשכב. ניחם ר' עקיבא את רחל: תראי, לעני זה אין אפילו תבן!.

          אמרה רחל לר' עקיבא :לך תלמד תורה,והוא הלך ללמוד שתים עשרה שנים בבית מדרשם של ר' אליעזר ור' יהושע. לאחר שתים עשרה שנים חזר לביתו ושמע מאחורי הדלת רשע אחד שאומר לרחל, שאביה, כלבא שבוע, צדק - "ר' עקיבא עזב אותך". ענתה רחל: "אם הוא היה שומע בקולי הוא היה הולך לעוד שתים עשרה שנה!", וכך ר' עקיבא עשה,מבלי לראות את אשתו,חזר ללמוד.

          לאחר עשרים וארבע שנים חזר ר' עקיבא כרב מפורסם שעשרים וארבעה אלף תלמידים מלווים אותו, וכל בני העיר באים לקדם את פניו.

          אמר אותו רשע לרחל: "אין לך מה לצאת" והיא ענתה לו: "יודע צדיק נפש בהמתו". כאשר באה לפני רבי עקיבא ,דחפו אותה התלמידים ור' עקיבא אמר להם: "שלי ושלכם - שלה הוא".

          שמע כלבא שבוע וביקש מר' עקיבא שיתיר לו את הנדר, והתיר לו".

          ומספר התלמוד,מעשה בר' עקיבא שעשה לאשתו עיר של זהב. ראתה אותה אשתו של רבן גמליאל וקינאה בה. אמר לה רבן גמליאל בעלה: "את לא עשית עבורי כמו מה שהיא עשתה למענו, שהיא הייתה מוכרת את שיער ראשה על מנת שהוא ילמד תורה."

          האם יש היום נשים כדוגמתה?
          אומרת עו"ד שרה כץ: "מילא, שבנות ונשים חרדיות גדלות על ברכי הסיפור ומוכנות להיות גם המפרנסות וגם עקרות הבית, כדי שהבעלים ילמדו תורה, כי הן מאמינות שבזכות לימוד התורה של הבעל, השכר על לימוד התורה של הבעל שייך גם להן. שבעולם הבא הן יקבלו שכר על פועלן.
          אבל, מה עם נשים חילוניות, שלא מאמינות בעולם הבא?
          מה קורה כשלבעל יש ציפיות כאלו במודע או בתת מודע, שמצדיק סידור כזה, והאישה היא לא בדיוק רחל בתו של כלבא שבוע, אלא חיה בימינו אנו, אפילו פמיניסטית. פמיניסטית במובן זה, שאינה מצפה שבן זוגה יפרנס אותה ואת הילדים. היא רואה בעצמה אחראית שווה לפרנסת הבית והילדים. אבל לא כאחראית על פרנסת הבעל ולא כמפרנסת בלעדית של הילדים. במקרים כאלה, המשבר יהיה בלתי נמנע".

          כל אישה תענה את תשובתה לפי דרכה והשקפתה....

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום חמישי, 25/4/13, 07:39

            ''

             

            מהותם האנרגטית של ע"ב השמות

             

            האותיות  הינם המהות הפנימית של כל הבריאה .הם מהות אנרגטית רוחנית עליונה, כוח הנמשך מאת הבורא אל העולם, כל נברא יש בו שילוב של כמה וכמה כוחות- אותיות, כל "עצם" ונברא כל שהוא מתקיים בכל רגע בהשפעת הכוחות הנמשכים אליו בכל רגע, האותיות הם הצינורות והכוחות שנמשך מהם כל היקום וכל העולמות כולם שמעבר לו.

             כאשר אדם מוציא מפיו אותיות הוא מתחבר מנענע ומעיר את אותם כוחות, וכפי איכות כלי הדיבור שלו וזכות פיו הינו מושך שפע לעולם או לעצמו.

             

            ע.ב השמות[הבנויים מאותיות] הנם קודים אנרגטיים ,בהם השתמש משה רבנו בקריעת ים סוף והם אמורים להכיל את כל צירופי ה  DNA  הרוחניים המאפשרים תיקון, ריפוי ועליה רוחנית למי שעובד איתם. היא טבלה המכילה את כל האנרגיות להם האדם זקוק במהלך חייו. כל אחד מהצירופים של ע"ב שמות מכיל אנרגיה זמינה עבורנו לכל מיני מצבים בחיים.

             

            לפי דברי הזוהר,מטרת ע"ב שמות חבויה בסיפור "ים סוף" .השמות הם כלי שעוזר לאנושות לזכות בשליטה על העולם החומרי. באמצעותם,התגברו בני ישראל על מה שהיה נראה כגזירה בלתי נמנעת, על השליליות שיכלה להגיע כתוצאה של האגו, של הספק בהצלחתם לברוח מהמצרים מול הים הסוגר עליהם. כתוצאה מאמירת השמות על ידי משה- שונה טבעם של המים והם הפסיקו לזרום.

             

            לפי חכמת הקבלה, אנו יכולים ואמורים לשלוט בטבע הגשמי; המכשול היחיד הוא האגו שלנו. כאשר נתגבר על האגו נוכל לנתב ולתמרן את הטבע שיפעל לטובתנו. כאשר נתגבר על האגו עוד לפני היווצרותו, נוכל לשלוט בעולם הגשמי, לשם כך נוצר כלי עזר שנקרא בשם ע"ב השמות. למרות מה שאנו חושבים, האגו אינו מי שאנחנו. האגו הינו מעטה, מסך שמסתיר את האור של האני המקורי שלנו. מטרתנו בעולם הזה היא להסיר את המעטה המסתיר את המהות והפוטנציאל האמיתיים שלנו.

             

            הכהן הגדול בבהמ"ק,בקודש הקודשים,היה אומר את ע"ב השמות על פי נוסחא סודית שהייתה עוברת מכהן גדול לכהן גדול בלבד.

             

            בע"ב השמות מוצפנים בפסוקים המתארים את נס קריאת ים סוף ,אשר הינו אחד הניסים החשובים ביותר בחיי העם היהודי:

             ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם: ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה, ולא קרב זה אל זה כל הלילה: ויט משה את ידו על הים, ויולך יהוה את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה, ויבקעו המים:"[ספר שמות] .

             

            ע"ב השמות בנויות מ- 42 קבוצות של שלוש אותיות, כאשר כל שלוש אותיות יש להם משמעות אנרגטית אחרת עבור האדם. כאשר קוראים את ע"ב השמות יש לקרא את האותיות אחת אחת בכל קבוצה[ואין לקרא אותם כמילה הבנויה משלושה אותיות].

            קריאת ע"ב שמות מתבצעת מימין לשמאל ומלמעלה למטה– אות אחרי אות ובסיום השורה הראשונה עוברים לשורה השנייה, הקריאה צריכה להיות ברצף עד הסיום.

             

            צירופי אותיות ,הן סגולות לפתרון בעיות בכל תחומי החיים. הם מיצגים את החבור בין העולם הרוחני לעולם הגשמי. צרוף האותיות מחברים אותנו למקור כוח שבאמצעותו אנו יכולים לשלוט בכל תחומי חיינו ולשנותם לטובה. כל שצריך הוא להביט בהם וללחוש אותם ויתגלה כוחם האדיר.

            להלן רשימה קצרה של מס' שמות והתחומים אותם הם מחזקים:

            שאה - לזוגיות וזיווג

            ההע - לאהבה ללא תנאי

            סאל – לשפע, הצלחה, קריירה ופרנסה.

            מבה – מהכח אל הפועל, טוב לאנשי עסקים ולהצלחה בכלל.

            אלד - להגנה מעין הרע

            מהש – לרפואה ובריאות.

            והו – לאושר ושלום בית

            כלי - לפוריות והבאת ילדים לעולם

            לוו – לקשר ישיר עם הבורא

            ריי - לשמירה, טהור והגנה.

            לאו - לטהור אנרגיות שליליות

            הקם - לתאוששות, יציאה מחרדה ודיכאון, סילוק מחשבות שליליות.

            יזל - להרמוניה ושלווה נפשית.

             

            מומלץ ,כדי להפיק המירב מאמירת ע"ב השמות:

            -לערוך טבילה במקווה,או בטבע או בים.

            -להיות במקום בו אנו יכולים לעשות התכוונות בשקט וללא הפרעות סביבתיות. רצוי חדר שקט .

            -לשבת בנוחיות ברגליים משוכלות וידיים פתוחות כלפי מעלה, ולבצע נשימות מלאות נכונות במשך מספר דקות למחזורים[10 נשימות] הכוללים 3 פעילויות :

            -שאיפה של אוויר דרך האף לתוכנו תוך ספירה למשך 4-5 שניות. החזקת האוויר בריאות הגוף תוך ספירה למשך 4-5 שניות. הוצאת האוויר דרך הפה בנשיפה תוך ספירה למשך 4-5 שניות.

            -יש למקד אך ורק צירוף אחד של ע"ב שמות[למשל:מה"ש] ושהוא באמת הצירוף המבוקש והנכון והמתאים לנו ורק בו להשתמש בתקופה של רצף בן 40 יום.

            -לדמיין שאנו נמצאים בתוך המשולש :

            -את האות הראשונה נמקם מעל ראשינו בקודקוד המשולש המקיף אותנו.

            -את האות השנייה נמקם בקצה הימני התחתון של המשולש המקיף אותנו.

            -את האות השלישית נמקם בקצה השמאלי התחתון של המשולש המקיף אותנו.

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום חמישי, 25/4/13, 00:31

              ''

               

              היום שלושים יום לעומר-גבורה שבהוד

               

              על הענווה להיות מבוקרת וממוקדת.הענווה מביאה ליראה,ולרגש כבוד כלפי אחרים.

               

              שאלות לבחינה עצמית:


               -מתי צריכה הענווה לגרום לי להתפשר ומתי לא?

              -האם קורה שכאשר אני עומד מול רשע,אני בוחר לשתוק או להיות ניטראלי בשם הענווה?

              -האם העובדה שמידת הענווה שבי לוקה בחסר היא תוצאה מכך שאיני מכבד אחרים?

               

              האתגר היומי:

               

              בדוק האם סירובך להתחייב בנושא מסוים נובע מרגש ענווה אמיתי.

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום רביעי, 24/4/13, 18:47

                ''

                 

                האם הנפש שלנו לובשת בגדים?

                 

                לבוש הוא דבר אשר נמצא מחוץ לאדם ומקיף אותו. הוא לא חלק ממהותו של הגוף. אבל, בכל זאת כשאדם יוצא לרחוב הוא יוצא עם לבוש, עטוף, ובכל פעם הוא מתאים את לבושו למצב הנתון. לבושו של האדם מאפשר לבאים עימו במגע,ללמוד מיהו ולעמוד על מהותו. במילים אחרות: הלבוש מבטא את האדם...

                 

                הנשמה אשר היא רוחנית, יורדת לעולם ומתלבשת בלבוש גשמי, כי היא צריכה לבוא במגע עם העולם והנבראים. בין השכבה הפנימית של הנשמה עצמה לבין השכבה החיצונית של הגוף נמצאת שכבה נוספת, הנקראת בקבלה: "לבושי הנפש" . היא אחראית לאופן שבו משתקפת הנשמה של האדם בגופו, ועד כמה יהיה לה קל או קשה לזרוח דרכו.

                 

                כשם שיש לגוף האדם לבושים גשמיים, כך יש לנפש לבושים רוחניים והם: מחשבה ,דיבור ומעשה. הלבושים מבטאים את הנפש. כמו הבגדים, לבושי הנפש גם מכבדים את האדם . לבושי הנפש ,הם ביטויים חיצוניים בלבד וניתן לשנותם בקלות-ולכן ,הם מכונים "לבושים". הם דומים לבגדים אותם לובש האדם. לבושים אלה ,הם הכלים אשר באמצעותם מתבטאים כוחות הנפש. לנפש שלושה לבושים מחשבה, דיבור ומעשה. האדם יכול בכל זמן לשנות ולהחליף את לבושי נפשו.

                 

                ואלו הם לבושי הנפש:

                -מחשבה – מחשבה נחשבת כלבוש המאוחד עם הנפש, ולכן בתורת החסידות ,ישנו דגש מיוחד על הצורך בשמירה מיוחדת על לבוש זה, שלא לחשוב מחשבות אסורות, כי על ידי השחתת לבוש המחשבה, נפגמת גם הנפש. ב'לבוש' זה באים לידי ביטוי בעיקר, הכוחות השכליים (חוכמה,בינה ודעת) של האדם.

                לפי שיטת אדמו"ר הזקן בספר התניא, כאשר מתעוררים באדם מחשבות זרות יסיח את דעתו מהמחשבות, ויתייחס עליהם לא על ידי מלחמה עימם, אלא על ידי העתקת המחשבה לענינים אחרים .

                -דבור - דיבור הוא הלבוש האמצעי של הנפש ,שאינו מאוחד עם הנפש. ב'לבוש' זה באים לידי ביטוי בעיקר, כוחות הרגש של האדם. הנפש מצטמצמת ,כדי להתלבש בדבור. הדיבור מקבל את החומר שלו וגם את אופן פעולתו מהמחשבה ופועל בהפסקות . הדיבור הגשמי מורכב מקול גשמי אשר נוצר על ידי ההבל היוצא מן הלב, ופועל בחמשת מוצאות הפה: השפתיים, השיניים, החיך, הגרון והלשון.

                -מעשה -הוא הלבוש השלישי של הנפש. ב'לבוש' זה באים לידי ביטוי בעיקר, כוחותיו ההתנהגותיים של האדם. מעשה הוא הלבוש החיצוני, הלבוש הנפרד, האדם משקיע כשרונותיו ופעולותיו בדברים דוממים וגשמיים, דברים שאינם בערכו. ומבחינה זו הדיבור נעלה פי כמה מן המעשה, מפני שהדיבור מתייחס רק לבני אדם שהם בערכו. נוסף על כך, מעשה אינו שייך רק לאדם אלא גם לבעלי חיים.

                 

                כשם שהלבושים הם לא חלק מהאדם ,אין לו שום קשר מהותי עמם, והוא לובשם ופושטם כרצונו, כך הוא גם היחס בין לבושי הנפש לעצם הנפש: המחשבה הדיבור והמעשה אינם חלק ממהות הנפש עצמה, ולכן הוא יכול לפושטם, מכיוון שברצונו וביכולתו של האדם,להימנע מלעשות ולדבר, ואף להימנע מלחשוב מחשבה מסוימת [כי אף שאדם מוכרח לחשוב תמיד, מכל מקום בקלות ביכולתו להחליף את מחשבותיו למחשבה שונה].

                 

                למרות שלבושי הנפש ניתנים לשינוי ואינם מהות האדם עצמו, הרי בדרך כלל [אף שאינו מוכרח], מהות האדם מתגלית דרך לבושיו. כמו שאדם חשוב מתלבש בלבושים חשובים וכדומה, כך מהות הנפש מתגלה דרך לבושיה, המחשבות הדיבורים והמעשים של האדם. שימוש נכון בלבושים אלו ,הרי הנפש מתעלה למקום עליון יותר ממה שהיתה לפני ההתלבשות בלבושים אלו.

                 

                בכל הקשור לשינוי הלבושים - המחשבה הדיבור והמעשה, לא דרוש שום מאמץ מיוחד.

                -אדם אשר שונא מישהו יכול בקלות,למרות רגשי הלב הללו, לעשות לו טובה, לדבר אודותיו דברים טובים ואף לחשוב בטובתו. הוא אמנם אינו אוהבו כלל ואף שונאו, אך ברגע שהחליט שבכל הקשור למחשבה ולדיבור ולמעשה יתנהג כלפיו באהבה - הרי כהרף עין ביכולתו לבצע את החלטתו. גם אם הוא משוכנע בשכלו שהלה אינו ראוי לשום טובה, הוא יכול לפעול במחשבה בדיבור ובמעשה בניגוד לדעתו, וכל זאת בלי מאמץ מיוחד, בלי הכנה מראש ובלי שום מהפך פנימי.

                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום רביעי, 24/4/13, 15:36

                  24/04/2013

                   

                  ''

                   

                  ימי חוויה אחרונה

                   

                  תוגת הנפש

                  נעימה זכה

                  ראות צלולה

                  ממרחק זמן.

                   

                  עצב רך

                  סליחה גמורה

                  על כל מפח

                  תשובה טהורה.

                   

                  לא עת לפנקסאות

                  פעימה קצרה

                  קפיצה לסער

                  ימי חוויה

                  אחרונה.

                  דרג את התוכן:
                    2 תגובות   יום רביעי, 24/4/13, 06:33

                    ''

                     

                    אלוקי, נשמה שנתת בי...

                    בבוקרו של יום אנו מודים לאלוקים על הנשמה שנתן לנו ובנו-שהיא המניעה את גופינו הפיזי כל זמן שאלוקים ברוב חסדו משאירה בתוכנו.
                    "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא-אתה בראת ,אתה יתרת,אתה נפחת בי.
                    כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני,לפניך אלוקי ואלוקי אבותיי...ברוך אתה ה המחזיר נשמות לפגרים מתים"

                    מהי נשמה זו?

                    האם יש לך גוף? האם אמרת כן? אז עכשיו אמור לי: מי זה ה"אני" הזה שיש לו את הגוף הזה? זה לא יכול להיות הגוף - שהרי אי אפשר להגיד שלגוף יש גוף. אז זהו הדבר שלו אנחנו קוראים נשמה. באופן יותר כולל, כל אחד ואחת מאיתנו מורכבים מנשמה ומגוף. זה מסביר מדוע כולנו כל כך מבולבלים, נכון?

                    נשמה היא ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי.

                    קיימת אמונה בקיום הנשמה גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל.

                    ביהדות ישנם טקסים שונים סביב הליכתה של הנשמה וחזרתה. בלילה יש תפילה הנקראת "קריאת שמע שעל המיטה" ובה הכנה לקראת העובדה שהנשמה יכולה שלא לחזור, במה שקרוי "מיתת נשיקה". וכן,ברכות לומר מיד עם הקימה בבוקר, ועניינן להודות לה' על הטוב שהוא גומל לנו בכל יום ובבוקר בברכות השחר אומרים, "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא". זו היא תפילת הודיה על חזרתה של הנשמה.

                    אחד היסודות של הבריאה הוא התחברותה של נשמה אלוקית לגופו של האדם. החיים פה בעולם הזה בנויים על ההרכב הזה של נשמה וגוף. לכל אחד מהשניים יש תפקיד חיוני לקיומו של האדם. ברכת "אלהי, נשמה שנתת בי", באה להודות לה' על הנשמה שהוא נתן לאדם. הזמן המתאים ביותר לברכה זו, נקבע לשעות הבוקר לאחר שהאדם קם משנתו, והוא כמו בריאה מחודשת שכוח החיים חזר אליה.

                    תפילת זו מספרת על מסעה של הנשמה. המסע מתחיל למעלה, בעולמות העליונים ובעוד הנשמה טהורה, היא יורדת משם למטה, אל העולם הגשמי. שלושת הפעלים: 'בראת', 'יצרת' ו-'נפחת', מרמזים על ירידת הנשמה דרך שלשה "עולמות" רוחניים: עולם הבריאה, עולם היצירה, ועולם העשייה, שעל פי הקבלה נמצאים מתחת לעולם של מעלה, עולם האצילות, ודרכם מגיע השפע לעולם שלנו. כל אחד מהם מוגבל וקונקרטי מקודמו וכל אחד מהם מקביל לאחד משלושת כלי הביטוי של הנפש - מחשבה, דיבור ומעשה. עד שה' נופח אותה לתוך גופנו. הגוף אכן נמצא למטה, אבל כעת טמונה בו הנשמה שמקורה גבוה, והיא, יותר מכל דבר אחר, ה-"אני" האמיתי של האדם. אני, אתה ואת, שורש כולנו הינו גבוה.

                    קביעתה של התפילה דווקא בזמן ההתעוררות מהשינה ,רומזת כי זהו תהליך המתרחש מדי-יום. נמצא שכל יום הוא תחיית המתים, כל יום הוא יום-הולדת.

                    לפעמים התנהגותו של האדם בעבר, מייצרת אצלו הנחות יסוד אודות עצמו שמחלישות את אמונתו ביכולתו להיות טוב, ולעיתים מזומנות זוהי "נבואה המגשימה את עצמה". הידיעה כי מדי-יום האדם מקבל את נשמתו מחדש, טהורה, יכולה לשחרר אותו מהמטענים המעכבים אותו מלהתפתח ולהשתנות, ולאפשר לו לומר לעצמו - "אני טהור".

                    תפילת "אלוהי נשמה" מתארת את הנשמה בעת קבלתה על ידי האדם מאת הקב"ה - טהורה. אבל מצבה כשייטול אותה הקב"ה בחזרה, תלוי רק באדם. הזוהר הקודש ממשיל את חזרת הנשמה לאלוהים בלילה להקרבת קרבן. רק מעשי האדם במהלך אותו היום קובעים את איכות הקורבן, האם הוא תמים או שמא נפל בו מום.

                    אילו היה מסע הנשמה משלים את מחזורו לאורך תקופת כל חיי האדם, היה ניתן לדחות את ההתבוננות במצבה של הנשמה למחר, לשנה הבאה, או לשלב הבא של החיים. אבל כבר הלילה חוזרת הנשמה אל קונה, ולכן, כבר עתה צריך האדם לכתוב את התפילה - "אלהי, נשמה שאני מחזיר לך...".

                    מקובלים מלמדים ש"עולם הבא" הוא לא העולם שמחכה לנו לאחר שנמות. המושג "עולם הבא" מתייחס למציאות עליונה שאותה משיג אדם ההולך בדרך ההתפתחות הרוחנית. אדם שלא השיג במהלך חייו את הרגשת העולם הרוחני במלואה, ייאלץ לשוב ולהתגלגל לעולם הזה לאחר פטירתו עד אשר ישיג אותה.
                    אז בוא ונטפח נשמה זו שהיא שייכת לנו וכמו שהיא שומרת עלינו עלינו לשמור אותה שתהיה שלמה,שתהיה טהורה,שתהיה בתוכנו בשלמותה ושחלילה חלקים ממנה לא ילכו לאיבוד.

                    בוקר בוקר נתחבר אליה אם בתפילה אם בתודה ונברך אותה:
                    "בוקר טוב נשמה-מה שלומך?"
                    והיא תענה לנו ללא מילים:"תודה,ומה שלומך את/ה?"
                    והיא תהיה המלווה שלנו ,איתה נתייעץ ונקבל תשובות חכמות המתאימות לתדר שלנו ולמיוחד שבנו-שרק היא המחוברת אלינו ומכירה אותנו יכולה לענות תשובות הטובות לנו במסע חיינו.

                    ולהלן שיא של עופרה חזה:

                    כל הנשמה /מילים: בצלאל אלוני ועופרה חזה

                    אלוהיי כל הנשמה
                    שנתת בי... אלוהי...

                    כן, יש הרבה הסתר פנים
                    ואהבות שאי-אפשר
                    כמו שאנו נולדים
                    אל תוך החיים
                    מה נשאר?

                    כן, על ימים רבים רבים
                    על הכאב שלא חדל
                    כמו שאנו נולדים
                    ומבקשים קצת רחמים
                    אלוהיי...

                    אלוהיי, כל הנשמה שנתת בי
                    אלוהיי, כל הנשמה מה מהי?!...
                    אלוהיי, תן רק כוח לכולם
                    אלוהיי, תן רק כוח לעולם.
                     

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום רביעי, 24/4/13, 01:14

                      ''

                       

                       

                      אדם לעמל יולד

                       

                      חשיבותה של המלאכה בכך ,שהיא מבטיחה יצירה וקיום לעולם. יש והמלאכה מהווה תריס בפני הפורענות. המלאכה יוצקת תוכן ומסגרת חיובית וחיונית לחיי האדם. קומתו הרוחנית של האדם קשורה במידת החיבור לעולם המעשה.

                       

                      כתוב באיוב:''אדם לעמל יולד'', ולכך ברא השם את האדם בזה העולם, כדי שיעמול עם הנסיונות, כי השם הלא יש לו בשמים מלאכים שעובדים אותו ביראה גדולה ובהשתוקקות גדול, והשם ברא את האדם שיהיו לו נסיונות- ויתגבר עליהם, וזהו הנחת רוח לשם.

                       

                       מובא בספרי חסידות, שכל דבר המגיע אל האדם,כגודל הקושי- חשיבותו בעיני השם גדולה יותר [וכמאמר חכמינו זצ''ל: "לפום צערא אגרא"], ומי שאין לו נסיונות והכל הולך לו בנקל, אין זו חשיבות לפני השם יתברך, ועיקר החשיבות הוא מי שיש לו נסיונות ומתגבר עליהם, וכפי גודל הנסיונות- כן גדול יותר החשיבות שלו בשמים.

                       

                      אחד מעקרונות היהדות הינו ''אדם לעמל יולד''. כלומר :אדם בא לעולם לא לעזוב אותו כפי שבא

                      אליו, אלא לעבד את עצמו ממצב גולמי למצב שיש בו פאר והדר. בין העבודות שאדם נתקל בהן, הם:עבודה לפרנסת המשפחה, עבודות הבית.

                       ביהדות ישנם עוד פעולות הנקראות ''עבודה על המידות'', כלומר, אדם בא לעולם כדי לשפר את תכונותיו והתנהגותו.

                       

                      אומר המהר''ל: המיוחד שיש באדם לעומת הבהמה,הוא:בעברית המילה ''בהמה'' הינה צירוף של שתי מילים ''בה'' – ''מה'' כלומר מה שיש בה - יש בה. היא נולדת כמעט בשיא הפוטנציאל שלה ולא מתפתחת יותר, וגם אינה נפחתת ממה שעימו היא נולדה.

                       האדם לעומת הבהמה, נולד בצורה מאוד חלשה, תלותית, בלי יכולת לעשות כלום, אך אפשרויות אדירות טמונות בו. אם יפתחו את אפשרויותיו, הוא ינסוק לגבהי מרומים, ואם לא יטפלו בו, הוא מסוגל להיות גרוע מן הגרועות שבחיות.

                       

                      המהר''ל טוען שאדם בטבעו בעל תכונת עצלות כיון שהוא עשוי מאדמה, והאדמה אומנם מצמיחה ומגדלת, אבל היא עצמה סטטית ולא זזה.

                      על פי התפיסה היהודית נשמתו של אדם יודעת שכל מה שהיא עושה הוא עבור ההמשך -  עולם הבא, ושכאן הוא עולם המעשה, ושם הוא עולם המנוחה. לעומת זאת, טיבעו הגופני של האדם הוא עצלות ואי רצון לקום מהמקום שבו הוא יושב.

                       

                      תכלית הטוב היא שהאדם ישיג לא רק את השלמות האפשרית לנברא, אלא יגיע למדרגה שבה הוא דומה, כביכול, לבוראו. בלשון חז"ל: "שותף לקב"ה במעשה בראשית". לכן טבע הקב"ה באדם את התכונה שאין הוא מתענג אלא מדברים שעמל עליהם, כי רק אז הוא דומה לבוראו. אילו לא היה האדם נדרש לעמל וליגיעה, היה מעמדו בבחינת 'מקבל' בלבד.

                       

                      הדמיון לקב"ה נוצר רק כשהוא משקיע עמל ויגיעה, שאז הוא נעשה בבחינת 'משפיע' ויוצר, שבזה הוא מתדמה לבוראו. ומכאן חשיבותם הרבה של המלאכה והעמל.

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום רביעי, 24/4/13, 01:07

                        ''

                         

                        היום עשרים ותשעה ימים לעומר-חסד שבהוד

                         

                        בחן את מידת אהבתך,זאת שנוצרה מתוך ענווה.

                        ענווה אמיתית אינה מדכאת,אלא להיפך,גורמת לשמחה.

                        ענווה ללא אהבה אינה יכולה להיות אמיתית ,כיוון שרק ענווה אמיתית מאפשרת לך להתעלות מעל עצמך ולאהוב את השני.

                        גאווה במסווה של אהבה מבטאת אהבה עצמית או גרוע מזה.

                        הפיכת אחרים לחלק מעצמך ומאהבתך הזמנית.

                         

                         

                         שאלות לבחינה עצמית:

                         

                        -האם הענווה שבי גורמת לי להיות אוהב ונותן יותר?

                        -האם הענווה מגבילה אותי?

                        -האם אני ענו ושמח או ענו אומלל?

                         

                        האתגר היומי:

                         

                        תן צדקה לפני שאתה מתפלל בענווה ותודה לשם.פעולה זו תחזק את תפילתך.

                        דרג את התוכן:
                          2 תגובות   יום שלישי, 23/4/13, 21:57

                          ''

                           

                          ''

                           

                          ''

                           

                          מידי יום שלישי אני מעבירה בהתנדבות סדנאות למתנדבים בבאר שבע.

                          זאת דרכם של הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון לתגמל את המתנדבים בפרויקט היפה של ההתנדבות שהקימו במסגרת האוניברסיטה.

                          הנה כמה תמונות מסיום שלב א -קורס טארוט גמלאים:

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            אסתר רבקה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS