כותרות TheMarker >
    ';

    כי האדם עץ השדה

    כי האדם עץ השדה / נתן זך

    כי האדם עץ השדה.
    כמו האדם גם העץ צומח
    כמו העץ האדם נגדע.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא שואף למעלה
    כמו האדם הוא נשרף באש.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    אהבתי וגם שנאתי
    טעמתי מזה ומזה.
    קברו אותי כחלקה של עפר
    ומר לי, מר לי בפה.
    כמו עץ השדה.


    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא צמא למים
    כמו האדם גם הוא נשאר צמא.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    ארכיון : 5/2014

    2 תגובות   יום שבת, 10/5/14, 07:36

    ''

     

    היום עשרים וארבעה ימים לעומר-תפארת שבנצח.

      

    התמדה חיובית שמכוונת לפיתוח תכונות טובות ולהגבלת כאלו שאינן,נובעת תמיד מרגש רחמנות.

    רק במידה ואכן ההתמדה נובעת מרגש רחמנות,נוכל לפעול למחוייבות מתמשכת שתעזור גם לשני להתפתח.

    יכולת ההתמדה נבחנת בשעה שנאהב לא רק את מי שראוי לכך אלא גם את אותם חסרי המזל.


     

    שאלות לבחינה עצמית:

      -האם ההחלטיות שבי באה על חשבון הרחמנות לזולת?

     -האם אני מסוגל להתעלות מעבר לאגו שלי ולהיות אוהד גם את המתחרים בי?

    -האם אני אסיר תודה בניצחוני?

      

    האתגר היומי:

      היה סובלני והטה אוזן לאדם שבד"כ מעורר בך חוסר סבלנות.

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שישי , 9/5/14, 06:26

      צטט: הצעדה אל הפנסיה 2014-05-09 06:10:28

      ''

       

      החיים כחשבון בנק

       

      פרק שני-יתרות זכות ויתרות חובה

       

      גם אם אתה צעיר:

      -אל תדחה את ההזדמנות להציץ פנימה אל תוך גופך.

       

      -לקרא את הוראות ההפעלה הנכונות של מערכת גופך.

       

      -זכור כי רוב המחלות אינן קופצות על האדם פתאםוללא הודעה מוקדמת.מדובר על מערכת "משיכות" לא מאוזנת לאורך שנים.

       

      כשחשבון הבנק שלך מראה על חובה של אלף שקל-אף אחד לא מתרגש.לא אתה ולא המנהל.כנ"ל אלפיים.

      לאט לאט אבל בטוח יתרת החובה מתחילה לזחול כלפי מעלה ,הפקידים מתרים בךעל החובה הגדלה וכשאתה מתעלם וממשיך למשוך יום אחד אתה כבר מצוי באיזוא עשרות או מאות אלפים ואז מצלצל הטלפון כשמנהל הבנק על הקו.

      זו התראה אחרונה לפני הניתוק?

       

      אתה מזדעק ומתחנן ותמה וכועס-אבל עכשו מאוחר מדי ידידי הצעיר-משכת ומשכת ולא שמת לב.מה לעשות?????

       

      בדומה לכך גם עם בריאותנו.

       

      אך כאן התוצאות הן דרמטיות וקריטיות הרבה יותר.זה לא הכסף!אלו הם חיינו!

       

      לכן-אנא-בוא נהיה קשובים למילים אלו ונחל לשים לב למזון אותו אנו מכניסים אל פינו.

       

       

      ^מתוך הספר "חיים בריאים כהלכה"-יחזקאל אסחייק

       

       

      דרג את התוכן:
        6 תגובות   יום חמישי, 8/5/14, 01:53

        ''

         

        היום עשרים ושלושה לעומר-גבורה שבנצח

         

        בדוק האם ההתמדה שלך מבוקרת,בעלת אופי בונה ויצרני,והאם היא מכוונת ליעדים מעשיים.

         

         שאלות לבחינה עצמית:

         

        -האם ההתמדה וההחלטיות שבי מכוונים ליצירת הרגלים טובים ולשבירת כאלו שאינם טובים?

        -האם כושר התמדתי נובע מתוך עמדה של חוזק או של חולשה?

        -האם הוא נובע ממניע פנימי או שהוא רק אמצעי הגנה [כנגד גורמי חוץ]?

        -האם התמדתי היא בעלת הרס עצמי ונובעת מחוסר ההחלטיות שבי?

         

        האתגר היומי:

         

        השתדל בכל יום לשרש הרגל שלילי שלך.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום רביעי, 7/5/14, 06:04

          צטט: הצעדה אל הפנסיה 2014-05-07 05:56:27

          ''

           

          החיים כחשבון בנק

           

           

          פרק ראשון:

           

          החיים מנוהלים באופן זהה המקביל לחשבון בנק.לכל אדם חשבון נפרד.

           

          בבואינו לעולם אנו מפקידים  ב"בנק החיים" את הנתונים שניתנו לנו.מנהל הבנ' הוא בורא העולם אשר לפעמים מאשר "חריגות".הוא אשר טרם לידתנו [על פי מדרש תנחומא] גוזר מי יוולד חלש או גיבור,זכר או נקבה,עשיר או עני וכו.

           

          מכאן והלאה אנו מבצעים פעולות בעצמינו.לכל אחד מאיתנו כספומט משלו.איננו צריכים אישור להוצאותינו דרכו מפקידים וכו.אנו המחליטים אם למשוך או להפקיד

           

          ולמה כל ההקדמה הזו?

          נעבור לעסקי המזון..

          -אם אכלנו מזון בריא ומזין-עשינו פעולת הפקדה.

          -אם אכלנו גאנקפוד[אוכל ריק ופסול]-ביצענו פעולת משיכה.

          גופנו יצטרך לכסות את המשיכה ע"י דלדול המשאבים איתם נולדנו.

           

          עד גיל 30-מאגרינו צעירים וחזקים ומשיכותינו עדיין מועטות.

          מגיל 40 ומעלה –רובנו מרגישים את תוצאות הנהגתנו השגויות והדבר בא לידי ביטוי אצל כל אחד מאיתנו באופן שונה[תלוי במבנה גופנו,חוזקנו והתורשה אותה הבאנו  עם לידתנו.

           

           

          ^

          מתבסס על ספרו של יחזקאל אסחייק-חיים בריאים כהלכה

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום רביעי, 7/5/14, 05:04

            ''

             

            ימי שלישי עם מורי/ מיץ' אלבום

            לא כל יום נופל לידך ספר שמלווה אותך כל חייך...


            כבר בתחילת דרכי ה"רוחנית"-גילו לי את סוד קיומו של ספר אשר לימד אותי רבות על החיים והדרך להתייחס אליהם.אשמח מאד לשתף אתכם בכמה מהחוכמות והתובנות שקיבלתי מהספר.


            ימי שלישי עם מורי הו ספר של מיץ' אלבום שהיה גם סרט טלוויזיה זוכה פרס האמי, בכיכובו של ג'ק למון ובהפקתה של אופרה וינפרי .


            זהו סיפור של מיץ' אלבום .הוא כתב ספורט פופולארי מדטרויט, מישיגן, העסוק מעל הראש. הוא כותב טור יומי בעיתון, מנחה בטלוויזיה וברדיו ומזניח את חייו האישיים. חייו סובבים סביב מטוסים ובתי מלון יחד עם המחשב האישי שלו והטלפון הסלולארי.


            ערב אחד, בעת זפזופ בערוצי הטלוויזיה מבחין מיץ' בפנים מוכרות: היה זה מורי שוורץ ,המרצה האהוב שלו מהאוניברסיטה, 16 שנים קודם לכן, שהתראיין וסיפר על כך שהוא גוסס ממחלת ה- ALS. בעצת חברתו מחליט לנסוע לבקר את מורי בביתו שבבוסטון, ההופך להיות ביקור שבועי, בימי שלישי, בו מעביר מוריי את הקורס האחרון שלו, שנושאו - משמעות החיים. מערכת היחסים הנרקמת בין השניים מאלצת את מיץ' להתעמת עם כל מה שניסה להדחיק בעבר, ובכך משנה את דרך חשיבתו ואת חייו.

            מיץ' אלבום זכה בהזדמנות שנייה. הוא גילה מחדש את מורי, בחודשי חייו האחרונים של האיש הזקן. מורי, שידע שהוא עומד למות, נפגש עם מיץ' בחדר העבודה שלו בכל יום שלישי, ממש כפי שנהגו בזמן הלימודים במכללה. יחסיהם שניצתו מחדש נהפכו לשיעורים אחרונים ב"קורס של החיים": שיעורים בהם לומדים כיצד לחיות. 


            אולי גם אתם, כמו מיץ', איבדתם את הקשר עם המורה הרוחני שלכם במשך הזמן, התובנות שהעניק לכם היטשטשו והעולם נראה קר יותר. האם לא הייתם רוצים לפגוש שוב באדם הזה, לשאול אותו את השאלות הגדולות שעדיין רודפות אתכם, לשאוב ממנו חוכמה לארגון חייכם העסוקים היום כפי שקיבלתם ממנו פעם, כשהייתם צעירים? 


            "ימי שלישי עם מורי" הוא תיעוד קסום של הזמן שבילו יחד, ובאמצעותו חולק מיץ' עם הקוראים את מתנתו האלמותית של מורי. 
            והרי לפניכם כמה תובנות מהספר:
            *האהבה היא הפעולה ההגיונית היחידה.
            *המפתח למציאת משמעות בחיים הוא-להפסיק להוציא את הזבל.
            *אולי המוות הוא נקודת השוויון הסופית,הדבר הגדול הזה שמסוגל לגרום לזרים גמורים- להזיל דמעות זה על זה.
            *הדבר החשוב ביותר בחיים-הוא ללמוד כיצד לתת אהבה וכיצד לאפשר לה להיכנס.
            *השפעת השקט על יחסים בין בני אדם.מדוע השקט גורם לנו מבוכה?איזה נחמה אנחנו מוצאים בכל הרעש הזה?
            *רחמים-ומדוע בחברה שלנו יש מחסור כל כך גדול בהם?
            *אני מרשה לעצמי בכייה טובה אם אני זקוק לה.אבל אז אני מתרכז בכל אותם דברים טובים שעדיין יש לי בחיי.בסיפורים שאני עומד לשמוע.
            *אינני מרשה לעצמי יותר רחמים עצמיים מקצת בכל בוקר,כמה דמעות-וזה הכול.
            *חשבתי על אותם אנשים שבילו חלק גדול משעות הערנות שלהם ברחמים עצמיים.רק כמה רגעים של דמעות,ואז אפשר להמשיך.ואם מורי יכול לעשות זאת,עם מחלה נוראית שכזו...
            *המחלה נוראית-רק אם מתייחסים אליה כך.
            *מורה משפיע על הנצח.הוא לעולם לא יכול לדעת עד היכן מגיעה השפעתו.
            *עצימת עיניים-זה עושה את כל ההבדל.לפעמים אי אפשר להאמין למה שרואים-ואז צריך להאמין למה שמרגישים.ואם אתם רוצים שאחרים יבטחו בכם,אתם חייבים להרגיש שגם אתם בוטחים בהם-גם כשאתם נמצאים בחושך.גם כשאתם נופלים.

            זוהי טיפה בים התובנות של הספר-קראו הסכיתו ולמדו...

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום שלישי, 6/5/14, 22:42

              ''

               

              היום עשרים ושניים ימים לעומר-חסד שבנצח

               

               עליך לאהוב את מה שברצונך להמשיכו.יחס ניטראלי או אדיש יתבטא במחוייבות שולית בלבד.ברגע שאתה נתקל בקושי להתחייב בדבר מסוים,עליך לבדוק האם אתה אוהב אותו או נהנה ממנו.האם אתה אוהב את עבודתך?את משפחתך?את הדברים בהם אתה בוחר?כדי לגרום להמשכה ולהתמדה עליך להשקיע אהבה.המשכה מאולצת שבאה בצורה כפייתית,עלולה לפגוע בשיתוף הפעולה שלך עם אחרים.

               

               שאלות לבחינה אישית:

               

               -האם ההתמדה שלי גורמת לי לחוסר גמישות?

              -האם הדחפים שבי גורמים לי להיות שתלטן?

              -האם אני דורש יותר מדי?

              -האם האחרים אשר אני אתם בקשר,משתפים איתי פעולה מתוך הכרח בלבד או מתוך אהבה?

              -האם בכדי להשיג דבר מה מסוים אין אני נמנע מלפגוע באחרים?

              -האם אני דוגל בשיטה שהמטרה מקדשת את האמצעים?

              -כאשר אני מגן על עצמי או על אחרים נגד השפעות שליליות,האם אני נדחף ע"י אהבה או שנאה?

               

               

              האתגר היומי:

               

              בשעה שאתה נאבק על דבר בו אתה מאמין,עצור רגע-האם אתה פועל מתוך אהבה?

              דרג את התוכן:
                2 תגובות   יום שלישי, 6/5/14, 09:58

                ''

                 

                הנסיך הקטן אכן היה ילד כזה -שבצבא יהונתן גפן פגש''

                 

                הנסיך הקטן הוא שיר עברי אשר נכתב על ידי יהונתן גפן. השיר נכתב על חייל, שכינויו היה "ציפציף" עקב מראהו הצנום וגובהו הנמוך, ששירת לצד יהונתן גפן, כותב השיר, ונהרג מאש כוחותינו באחד מאימוני הקיץ ‏.

                יהונתן גפן סיפר כי כתב את השיר על חייל שלא התאים למערכת הצבאית ולשירות הקרבי בפרט. כך הוא כתב: "את השיר "הנסיך הקטן" כתבתי על חייל כזה. אנחנו, החברים בפלוגה קראנו לו "ציפציף", ילד רזה בגובה מטר וחצי, הנשק והציוד התנדנדו עליו, הקסדה כיסתה לו את העיניים. באחד מאימוני הקיץ החטיבתיים ציפציף נהרג מאש ידידותית" [פסטיש].

                 

                השיר כולל רמיזות ואזכורים לספר הנסיך הקטן של אנטואן דה סנט-אכזופרי, ואף ציטוטים כמו "יפה שקיעת שמש ללב עצוב".

                 

                 "הנסיך הקטן" המקורי הוא סיפור אגדה לא רגיל בו המחבר הוא חלק מן הסיפור והוא אדם של ממש. מחבר "הנסיך הקטן", נולד בצרפת בשנת 1900. בגיל 12 הטיס לראשונה מטוס, ומאז ליוותה אותו התעופה [שהייתה אז בראשיתה] עד סוף ימיו. הוא מספר סיפור שהתרחש במקום ידוע ובזמן ידוע, באירוע שאכן היה [נחיתת האונס במדבר סהרה ב1935].

                הסיפור מתחיל בהיותו של המחבר בן שש ומספר כיצד דיכאו המבוגרים, בגלל חוסר יכולתם להבין דברים הנסתרים מן העין, את כשרון הציור שהיה לו. הפרק השני מספר על תאונת המטוס והפגישה המוזרה עם הנסיך הקטן. בהמשך מתואר מהיכן הגיע הנסיך הקטן ומהם מנהגיו ואורחות חייו. אנו מתוודעים אל הפרח האחד והיחיד - השושנה, אותה אוהב הנסיך הקטן ובגללה גם בורח הנסיך הקטן מכוכבו. אחר כך מתוארים מסעותיו של הנסיך הקטן בהם הוא פוגש אנשים שונים. בכל אחד מן הכוכבים נוצרת מערכת יחסים.

                 

                בראיונות שנתן אביב גפן והתייחס לשיר אמר:

                 "הוא לא היה צריך להיות שם! הוא היה ילד קטן שכותב שירים ומתעלף אחרי ריצה של 200 מטר. תמיד במסעות האלונקה הוא היה על האלונקה משום שהיה כל כך קל, ורק בעיניו העצובות ראינו שהוא כל כך כבד, כל כך לא במקום שלו, עד שבבוקר אחר הוא שוב נישא על אלונקה, והפעם על אמת, ובפעם האחרונה." 

                "כל מה שכתבתי זה היה שירים לחיים ולא למתים..הנסיך הקטן אכן היה ילד כזה שבצבא הכרתי אותו והוא היה קטן מדי וכל הזמן אמרתי - 'הוא יותר מדי קטן, הוא בטח ימות', לצערי זה אכן מה שקרה ..עצוב לי שלא שרים את זה בכל יום כי הנסיך הקטן צריך להזכיר חיים. חבל שלא שרים אותו ביום האהבה, למשל. חבל שלא שרים אותו בחופים בבית ינאי. לא צריכים לשיר אותו בימי הזיכרון".

                 

                 הנסיך הקטן /מילים: יהונתן גפן

                 

                פגשתי אותו בלב המדבר

                יפה שקיעת שמש ללב עצוב

                ציירתי לו עץ וכבשה על נייר

                והוא הבטיח לי שישוב

                 

                הנסיך הקטן מפלוגה ב'

                לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח

                וכל שושניו הן קוצים כעת

                וליבו הקטן קפא כקרח

                 

                ואם אי פעם תגיעו לכאן

                תדעו שכאן הוא חרש צנח

                וקול הנפילה מעולם לא נשמע

                בגלל החול הרך

                 

                והיה אם יופיע שם ילד אחד

                שפניו שוחקות ושיער לו זהב

                תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד

                ולטפו את אבק המדבר מעיניו

                 

                ואז תעשו עימי חסד קטן

                כיתבו נא מהר לכל אימותינו

                שירווח להן קצת ויפוג צערן

                הנסיך הקטן חזר אלינו

                 

                הנסיך הקטן מפלוגה ב'

                לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח

                וכל שושניו הן קוצים כעת

                וליבו הקטן קפא כקרח

                 

                פגשתי אותו בלב המדבר

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום שלישי, 6/5/14, 08:20

                  ''

                   

                  ‏יום שלישי 06 מאי 2014

                   

                   

                  להקיא סיפורו

                   

                  אדם צריך להקיא

                   

                  על דף נייר

                   

                  את סיפורו

                   

                  כדי שיוכל

                   

                  להמשיך דרכו

                   

                  בדרך חדשה מטוהרת

                   

                  של סליחה,שמחה ואהבה

                   

                  לקראת פגישה מיוחלת

                   

                  עם בוראו.

                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום שלישי, 6/5/14, 05:31

                    ''

                     

                    היום עשרים ואחת לעומר-מלכות שבתפארת

                     

                     בכדי להביא את הרחמנות שבך לשלמות[וכך לחזק מידות נוספות שבה]עליך להוקיר ולהעריך את קיומם של גורמים אחרים.

                     

                    הרחמנות צריכה לעודד כבוד והערכה עצמית –הן של הנותן והן של המקבל.

                     

                    שאלות לבחינה עצמית:

                     

                     -האם אני מבטא את הרחמנות שבי באופן מעורר כבוד?

                    -האם גם אחרים מקבלים את הרושם הזה?

                    -האם אני מכיר בעובדה שכדי ליצור קשר הדדי ביני ובין המקבל עלי לפעול באופן מעורר כבוד?

                     

                    האתגר היומי:

                     

                    מלבד הצדקה שאתה נותן,עזור גם לנזקקים לעזור לעצמם והאופן שיחזק את כבודם העצמי.

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום ראשון, 4/5/14, 05:21

                      ''

                       

                      היום תשעה עשר ימים לעומר-הוד שבתפארת 
                        


                      אם ברצונך למנוע רגש התנשאות שעלול לנבוע מרחמנות,עליך להפעיל את מידת הענווה שבתוכך.מידה זו תביא אותך להכרה שהעובדה שאתה זה שמעניק ומרחם,אינה בהכרח מוכיחה שאתה גם טוב יותר מהמקבל.עליך להכיר טובה לאלוקים שהעניק לך את הזכות והאפשרות לתת.בכך תמנע מעצמך רגשות גאווה.


                        


                      שאלות לבחינה עצמית:

                       

                      -האם אני נחשב בעיני נעלה יותר מכיוון שאני רחמן? 
                      -האם אני מזלזל באותם אלו הזקוקים לעזרתי?

                      -האם אני מכיר טובה לשם שנתן לי את האפשרות לעזור לאחרים?

                       

                      האתגר היומי:


                      השתדל לרחם ולהעניק בלי לגלות את זהותך,ובלי טובת הנאה או תמורה כלשהי.

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום שבת, 3/5/14, 23:11

                        ''

                         

                        אחיהם של חללי צהל

                         

                        "נפל עלינו תיק שמצמיח המון רגשי אשמה"

                         

                        לאחרונה נקלעתי למודעות חדשה ,על הקורה אצל משפחות שכולות אך יותר על הקורה לאחים השכולים אשר רק לפני שנתיים העלו לכותרות את תחושותיהם.

                        מי שכמוני ,התמזל מזלו ,ולא חווה שכול חייב להיות מודע מה קורה למשפחות רבות בארצנו לאחר שהחיל שלהם,שהציל גם את חייהם והקריב עצמו למען מדינתנו ושלומנו,נהרג.העומס שנפל על גבותיהם של האחים במשפחה האבלה.אחרי שנהיתי מודעת ,אני מבינה שכולנו חייבים להירתם לעזרת אחי החללים ולתת להם כתף בקשייהם.

                         

                        אובדן של בן משפחה הוא אחד השינויים הקיצוניים והמטלטלים ביותר אשר יכולה משפחה לחוות. נסיבות המוות, טיב קירבה המשפחתית לנפטר ואישיותו של האדם משפיעים על אופן ההתמודדות.

                         

                        קשר הדם הזה בין האח שאינו והאח שחי קיים גם במיתולוגיה היוונית,אנטיגונה של סופוקלס מחרפת נפשה למען אחיה המת פוליניקס. לאח לדבריה לא ניתן למצוא לו תחליף. עמותת "לנצח אחי"- קמה מתוך הזעקה של האחים השכולים, האדמה כבר רועדת והיא תרעד עוד.

                         

                        העובדה שהאחים השכולים ממשיכים לכאורה בחייהם, ואף מקימים משפחה, "מרחיקה" אותם אף יותר מקונצנזוס האבל. "בשנה הראשונה עוד יש יחס מיוחד של החברה, כמו שמתייחסים להורים. 'היא אחות שכולה', 'אח שלה נהרג', אבל אחרי שנה מצפים ממך כבר להמשיך הלאה. בעוד שאצל ההורים השכול מעתה ואילך הוא חלק מהזהות, ממך לא מצפים שזה יהיה חלק מזהותך

                         

                        אומרת אחות שכולה:"בכל פעם כשנהרג חייל אני משום מה לא חושבת על דבר מלבד על מי שנותר. על האחים השכולים. אני לא מסוגלת לחשוב על ההורים ולא על הצער שמזמין אצלם מקום לשבת, משתרש לנצח, אלא על האחים השכולים שלא תהיה להם לעולם שמחה אמיתית, אפילו חתונה, אפילו הולדת, תביא תבוא בצילם העננה הזאת שאי אפשר בלעדיה. גם אם נלחמתי כל חיי להיות שייכת לנורמה, עדיין יש בי שרטת".

                         

                        "האחים השכולים חשים כי  השכול שלהם  הוא שכול מכווץ, אל מול האובדן הנורא של ההורים. נפל עליהם תיק שמצמיח המון רגשי אשמה".לדברי העיתונאי רזי ברקאי.

                         

                        "זה מה שחסר לנו כאחים שכולים שיבדקו מה קרה איתנו. שלא לדבר על טיפול נפשי , אף פעם לא באו אליי והציעו לי לקבל טיפול מלווה. היינו לא קיימים, וכך קרה שהיינו נופלים וקמים והכי חששנו לפגוע בהורינו.תמיד אבל תמיד הקרבנו את אושרנו למענם. רק שלא יהיה להם כואב".

                         

                         

                        "כשאני שומעת על אחים בכל הגילאים שלא מסתדר להם לעבוד הרבה שעות, לא מסתדר להם לקיים מסגרת קבועה. רבים מהם חיים בעולמות שבורים או אחרים מנסים להחזיק חזק את העולם השבור שנשאר להם כדי שלא יתפרק כי להיות אח שכול, מישהו אומר, זה משהו לכל החיים. וזה לא משנה בן כמה אתה".

                         

                        אחים שכולים רבים אף חווים אשמה קשה על כך שנשארו בחיים וכי הם עדיין מסוגלים לשמוח ולדבוק בחיים, למרות האבל השורר בבית. בהתאם, עשויים ילדים להתמודד עם שאלות אשר נשמעות מופרכות ובלתי רציונאליות, אך גורמות לסבל רב: האם ההורים היו מעדיפים שאני אמות, ולא הוא? האם אני אשם במוות, מאחר ונהגתי לריב איתו ולפעמים אפילו קיוויתי בסתר שימות? האם משהו פגום בי, אם אני יכול לשמוח למרות האובדן?

                         

                         

                        כאשר הילד מרגיש שהוריו אינם מסוגלים עוד למלא את התפקיד ההורי עשויות להתפתח רגשות אשמה, תחושת אחריות וצורך 'לפצות' על את ההורים על האובדן, וחווית בידוד ותפיסה לפיה לא ניתן להסתמך על אחרים במצבי משבר.

                         

                        ההתמודדות עם האובדן משנה את המערך וההתנהלות המשפחתיים, והמשפחה ניצבת בפני משימות ייחודיות, אשר הראשונה בהן היא היכולת לתפוס ולעבד את האובדן.

                         

                        תהליך ההתמודדות עם המוות כולל פעמים רבות שלב נורמטיבי של הכחשה ("לא יכול להיות שזה קורה לי"; "זאת טעות"). עם זאת, התמודדות תקינה כוללת הכרה הן בעובדת המוות והן במגוון הרגשות העשויים להתעורר בעקבותיו- כאב, ייאוש, כעס (על הנפטר או אנשים הנתפסים כקשורים במותו), אשמה, פחד וחוסר אונים.

                         

                        לאחר ההתמודדות הראשונית עם האובדן, על המשפחה להתמודד עם שגרת החיים ללא האח הנפטר. על המשפחה להתמודד עם החלל וההיעדר בתא המשפחתי .

                         

                        עם הזמן, על המשפחה לחזור ולחיות חיים מספקים ומלאים למרות כאב האובדן ותחושת ההחמצה הקשה הנלווית לו. משימה זו עשויה להיות מורכבת במיוחד כאשר הילד חש כי רצונו לחיות וליהנות מהחיים נתפס כבגידה בזכר האח המת או פגיעה ואדישות לכאבם של ההורים.

                         

                        למרות הקשיים הניצבים בפני אחים שכולים, עשויה תמיכה והיערכות משפחתית נכונה לסייע ולהקל בצורה משמעותית על ההתמודדות. היבט משמעותי במיוחד הוא ההכרה בכך שלכל בן משפחה סגנון התמודדות שונה ודרכים אחרות להביע את הכאב ולעבד אותו. כמו כן, חשוב לתת לגיטימציה להבעת מגוון רגשות, ולא רק צער וכאב.

                         

                        במותם ציוו לנו את חיים ואת האחריות על משפחותיהם כולל אחיהם.

                         

                        חר שלא רציתי
                        שושנה ויג

                        שנים אני יודעת שאני כזאת
                        ושנים לא יודעים עלי שאני כזאת
                        גם אם עשיתי עם זה משהו
                        יצאו המלים ממני
                        והפכו לטקסים ביום הזכרון
                        וכך 
                        נמחקתי 

                        בכנס ההוא
                        ישבתי עם כלם
                        הייתי אנונימית
                        בין כמה עשרות
                        כאלה דומים לי
                        והבנתי שאני לא רוצה להיות כזאתי
                        לא רוצה להיות כמו אלה 
                        שעלו על הבמה
                        הופיעו בתאטרון
                        האבסורד
                        על החסר
                        על החר שנפער
                        שלא רציתי 

                        שנים ידעתי שאני כזאת
                        לא רוצה להיות
                        אחות שכולה

                        דרג את התוכן:
                          0 תגובות   יום שבת, 3/5/14, 12:15

                          ''

                           

                          30/05/2012

                           

                          גורל מסע הנשמה

                           

                          בכל פרידה

                          פוקע מיתר

                          בכינורו המופלא

                          של הקשר

                          בין נשמה לנשמה.

                           

                          וזה המפקיע

                          נדחף בידי גורל

                          בהחלטה ובעיקשות

                          יגזור הנימה.

                           

                          בכל מפגש

                          יש משהו מפתיע

                          הרה גורל

                          עוצמה

                          הבטחה.

                           

                          וזה הנפגש

                          ידי פעמי ההחלטה

                          הגבוהה

                          במסע הנשמה

                          מבצע..

                           

                          לרוב כסוי עיניים

                          פעום רגש

                          ללא ידיעת

                          הפעולה

                          ומשמעותה

                          לחייו

                          ולחיי

                           המופגש.

                           

                          בכל פרידה

                          פוקע מיתר

                          בכינורו המופלא

                          של הקשר

                          בין נשמה לנשמה.

                          דרג את התוכן:

                            תגובות אחרונות

                            פרופיל

                            אסתר רבקה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            תגובות אחרונות

                            פיד RSS