כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כי האדם עץ השדה

    כי האדם עץ השדה / נתן זך

    כי האדם עץ השדה.
    כמו האדם גם העץ צומח
    כמו העץ האדם נגדע.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא שואף למעלה
    כמו האדם הוא נשרף באש.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    אהבתי וגם שנאתי
    טעמתי מזה ומזה.
    קברו אותי כחלקה של עפר
    ומר לי, מר לי בפה.
    כמו עץ השדה.


    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא צמא למים
    כמו האדם גם הוא נשאר צמא.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    ארכיון : 4/2020

    2 תגובות   יום חמישי, 30/4/20, 12:32

     

    ''

    פסיכותרפיה רוחנית - הוליסטית: מפגש של פסיכולוגיה ורוחניות

     

    אדם המפותח מבחינה רוחנית נמצא במצב של התבוננות וקבלה

    רוחניות הינה דרך המאפשרת לאדם הבוחר ללכת לאורה לגלות את מהות קיומו.זהו מצב תודעתי-קיומי והשקפת חיים. הדרך להגיע אליה הינה שינוי דרך החיים הישנה, בדרך המתאימה יותר לאדם המעוניין בכך.

    רוחניות על פי הגדרת ויקפדיה היא "השקפה המטעימה את החלק הנפשי, הפנימי והסובייקטיבי של הקיום האנושי. מרבית ההשקפות הרוחניות רואות את חיי הרוח כעיקריים ואת החיים המטריאליסטים [החומריים, הפיזיים, החיצוניים, האובייקטיביים]- כמשניים בחשיבותם. השקפות רוחניות רבות נסמכות על אמונה בקיומה של מציאות על-חושית [טרנסצנדנטלית] כמו אלוקים או חיים שלאחר המוות, וחלקן על אידאות מופשטות אחרות".

    חכמת הקבלה מגדירה את המילה רוחניות כהשפעה ואהבה, כלומר נתינת שפע ללא שום מחשבה לתועלת אישית.איננו יכולים להרגיש רוחניות דרך חמשת החושים.אך-כל אחד יכול לפתח בתוכו את התכונה הרוחנית ולגלות בעזרתה מציאות חדשה-זאת מכיוון,שבתוך כל אחד מאיתנו קיימת "הנקודה שבלב" - מעין חוש שישי שבאמצעותו ניתן להרגיש את המציאות הרוחנית. כלי חישה אשר עדיין רדום בתוכנו. כדי לפתח אותו, עלינו לקרוא בכתבי הקבלה המקוריים, שבהם מתואר בפרטי פרטים המצב המושלם שלנו.
    כשאנו קוראים בכתבי הקבלה האותנטיים ורוצים להגיע לאותו מצב נעלה, אנו מושכים על עצמנו כוח מיוחד, שמקורו במצבים המתוארים בכתוב. כוח זה נקראת בלשון הקבלה "המאור המחזיר למוטב", והוא מתחיל לפתח בנו את "הנקודה שבלב" ולכוון אותנו לאט, לאט להרגשת העולם הרוחני. "וכשהאור העליון מאיר בתוך הלב", כותב בעל הסולם, "אז הלב מתחזק, ובכל פעם הוא מוסיף והולך"

    יש באפשרות האדם לתפוס את התדרים הקיימים מחוץ לו על פי "התדר הפנימי" שייצר בתוכו. להיות רוחני זה משהו שלא נראה כלפי חוץ ,אך הוא בעל כוחות אנרגטיים מיוחדים. כשאדם יוצא לדרך הרוחנית ומנסה להכיר את עצמו יותר, לשלוט בחייו או להיפך - להצליח לשחרר, הוא לעיתים מחפש הדרכה כלשהי או מורה שיוכל לכוון אותו לכיוון הרוחניות. 

    אדם מפותח מבחינה רוחנית יהיה במצב של התבוננות וקבלה חופשית בכל תחומי חייו. הדרך הרוחנית כרוכה בעיקר בראייה מפוכחת על החיים - "התבוננות", בהבנת המציאות העכשווית וקבלתה המוחלטת, בהבנת אלמנטים כגון: אהבה, כעס, עצבות וסבל. 
    כתוצאה מהבנת בהם-יחולו באופן ניכר שיפורים בהתנהגות .כגון: דיבור נכון, תנועה נכונה, אכילה נכונה ודברים נוספים שישפרו את המתרגל ואת סביבתו. 

    סביב האדם קיימים תדרים רבים, שאת רובם אינו מסוגל לקלוט, כמו קרני רנטגן או גלי רדיו. אם יצטייד האדם במכשיר קליטה מתאים המתרגם את הגלים הללו לאורך הגל אשר מתאים למכשירי הקליטה הטבעיים שלו,כגון: האוזן, העין, האף והחיישנים האחרים שבגופו - יוכל להכיר בקיומם של הגלים הללו באוויר.

    מחקרים רבים הראו כי תרגול מדיטציה, תפילה, יוגה, פיתוח מודעות עצמית-או השתייכות לקבוצות רוחניות/דתיות קשורות לבריאות פיסית, נפשית וחברתית .לאור זאת ,חל שינוי בהערכת אנשי מקצוע שונים את מקומה של הרוחניות מתפיסתה כמתייחסת לאמונות נוירוטיות שיש להירפא מהן לתפיסת הרוחניות כמקדמת התנהגויות שיכולות להוות מקור לכוח וחוסן ולהוביל שינוי אצל המטופל .

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שלישי, 28/4/20, 08:28

      מראה חיצוני וכאב מהשוואה - אקשיבה

      תוצאת תמונה עבור גופנפש

       

      נקודה מעניינת להתבוננות...גופנפש...

       

       

      אנחנו רגילים לקום בבוקר ולראות את העטיפה החיצונית שלנו משתקפת אלינו בראי. פשוט התרגלנו כל כך, עד שמבלי לחשוב, אנחנו קוראים לעטיפה הזו - "אני."

       

      אנחנו מאוד מודאגים מכל כתם וקמט שיש לעטיפה, ועלולים אפילו לקבל דיכאון אם העטיפה הזו שוקלת כמה קילוגרמים יותר מעטיפות של אנשים אחרים…

       

      כן אנחנו נותנים חשיבות מוגזמת לעטיפה של הגוף, והורגלנו לטפח אותה עד אבדן חושים או ליתר דיוק עד אבדן כל פרופורציה.

       

       

      כמות עצומה ביותר של אנרגיה מושקעת בהחלקת קמטיה של העטיפה, בהגמשת שריריה, ובקישוטה בבדים תפורים היטב ואפילו לא 10% מתוך כל האנרגיה הזו - מושקעת בטיפוח מה שיש בתוך העטיפה, או לפחות בהכרות עם המהות הפנימית הזו. האם כאשר עטיפת הגוף נפגעת באופן קריטי, חלילה, בתאונה, או בפיגוע – האם האדם נעלם ?

      בודאי שלא.

       

       

      אבל מה בכל זאת קורה, כאשר הגוף נפגע ?

       

       

      מה שקורה הוא שאותו גוף - כבר לא יכול לשמש כלי לנפש, ולשאר החלקים הרוחניים ששכנו באותה עטיפה, ועליהם לצאת ממנה. אנחנו מכנים את התהליך הזה בשם מוות.

       

       

      אבל האדם- שהיה קודם בתוך הגוף הזה לא נמס, לא התאדה, לא נעלם בהוקוס פוקוס. כי בתוך הגוף הזה הייתה אנרגיה.יי

      אנרגיה חזקה, שאנשים רבים חשו בה.

      ואנרגיה, כפי שאמר אלברט איינשטיין- איננה יכולה להעלם – היא יכולה רק לשנות צורה.

      זהו חוק שימור האנרגיה.

       

       

      כלומר- אם הייתה באדם החי אנרגיה כלשהי, וכולנו נודה שהיא אכן הייתה בו - הרי שהיא לא יכולה למות. רק הגוף יכול למות.


      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שני, 27/4/20, 12:22

        נקמתו של סבל / יהושע בר יוסף - תרבות מחזור ח'


        מהו סבל?/ד"ר דיפאק צ'ופרה

         

         סבל הוא תוצאה של אי ידיעת הטבע האמיתי של המציאות.

         

        אנשים סובלים מחמש סיבות:

         

        -אי הידיעה של טבע עצמם,

         

        -היאחזות בדברים שחולפים,

         

        -פחד מדברים שחולפים,

         

        -הזדהות עם האגו

         

        -והפחד ממוות.

         

        אין דבר כזה עצמי נפרד. הגוף שלי הוא גלגול של גופים אחרים, המחשבות שלי ממחזרות אינפורמציה, הרגשות שלי הן אנרגיה ממוחזרת. אני בונה את הזהות שלי על ידי הזדהות עם גורמים חיצוניים (סמלי סטטוס למיניהם), אז איפה אני? זה האגו שממחזר מערכות יחסים.

         

        איפה אני, אני הרבה יותר עמוק, הנשמה שלי משקפת את כל הנשמות. כשאנחנו מגיעים לתודעה שמאחורי המחשבות, אנחנו מגיעים לאותה תודעה כמו של כולם, ואז אנחנו מתמלאים בחמלה. אנחנו שמחים שאחרים שמחים, יש לנו שלווה ורוגע. 

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שני, 27/4/20, 06:17

          זיקנה ובריאות - מה קורה בגוף שלנו עם השנים? ואיך לשמר את הבריאות?

           

           

          נחשפת לפנינו תובנה רחבה של אברהם  ביחס לזקנהזקנים ראויים למעמד ולכבוד:

           

          זִקנה מופיעה בתנ”ך בפעם הראשונה בהקשר של אברהם ושרה:

           

          וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים” (בראשית, כ”ד, א).


          המדרש המופיע בבא מציעא (דף פ”ז עמוד א) מודע לכך, ומצהיר מתוך כך כי: “עד אברהם לא הייתה זִקנה”.

           

          המדרש ממשיך ומספר שאברהם ביקש את הזקנה.


          מה מספר לנו תיאור הבקשה אודות מאפייניה של הזקנה?

          כיצד מתוארת הזקנה, ואיזה יחס כלפיה ?

           

          מוצע לנו בבראשית רבה ,שם נכתב:

           

          אמר רבי יודה בי רבי סימון:

          אברהם תבע זקנה, אמר לפניו :"רבון העולמים: אב ובנו נכנסים למקום ואין אדם יודע למי יכבד, ומתוך שאת מעטרו לאב בזקנה אדם יודע למי יכבד".

           

          אמר לו הקב”ה: חייך, דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל, מתחילת הספר ועד כאן אין כתיב זקנה, וכיון שעמד אבינו אברהם ניתן לו זקנה: ‘ואברהם זקן בא בימים’ (בראשית כ”ד, א).


           

          השלכה מרתקת אחת של העולם שלפני הזדקנות מובנת ממקור זה:

           

           אבות ובנים שדמו זה לזה, כולל אברהם ויצחק, למעשה היו זהים זה לזה, ולא ניתן היה להבדיל ביניהם. כלומר, ההתפתחות הפיזית של בני האדם עצרה בנקודה כלשהי. בלי הזדקנות, לא הייתה עדות חיצונית למעבר הזמן, לחוויות החיים ולפערים בין דוריים. לפי גרסה זו, אברהם ביקש את בקשתו באופן ישיר, והמניע שלו היה רצונו לקבל את הכבוד הבא עם בגרות הגיל. הסברו של אברהם חושף את רצונות לכבוד, מעמד והיררכיה.

            

          מלה זו מה היא מלמדת אותנו?


          חז"ל במדרש מספרים לנו שיעקב אבינו הוא שביקש מבקב"ה את המחלות.


          הראשון בתנ"ך שמסופר עליו שהיה חולה, זה יעקב. עד אליו, אדם היה בריא עד יום מותו, וכך לא היה מה שיעיר אותו לשוב בתשובה לפני מותו.


          מהי משמעות הסיפור? מה רצו חז"ל ללמדנו?

           
          כוונת הסיפור היא, שהמחלות הן בשבילנו.זה עוקר אותנו מהשיגרה.


          איננו יודעים למה ה' עושה לנו כך או אחרת. אבל אנו יודעים מה עלינו לעשות. ואכן, כשאדם יוצא מהשיגרה, כשהוא נזרק ממצבו הנוח למצב קשה- מחלה, בעיה כלכלית וכד', הוא בד"כ מתחיל לשאול למה זה קורה לי. וזה הזמן שלו לחשבון נפש, לעצור ולחשוב מי ומה אני, היכן אני נמצא והיכן הייתי צריך להיות, ובעיקר מה עלי לתקן.


          כמובן שמחשבות אלה, צריכות להיות תמיד. אבל כשאנו מקבלים סטירה, קטנה או גדולה, זה מעורר גם את מי מאיתנו שישן.
          איךכמה ולמה, מה גודל ההארה, והאם היא נעימה או לא, זה כבר ממש חשבונות אלוקיים. אבלהעיקרון הוא שאנו צריכים לנצל כל דבר כזה ולהתעורר לחשבון נפש.

           

          מתוך:מאמר של מכון הדר ואתר שאל את הרב

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שלישי, 21/4/20, 13:23

            http://cafe.themarker.com/image/3032434/
            אמא שלי סיפרה לי:

             

            על נערה בת 17 בהונגריה.

             

            אבא שלי סיפר לי בעזרתה

             

            על גבר בן 30 שנלקח בכוח הזרוע

             

            ונקרע  מאשה ובנו הפעוט

             

            ולא ראה אותם שוב

             

            כי עלו באובך הכבשן.

             

            ועוד המשיכה אמי ליבב

             

            על אמה ,אחיותיה ואחיה

             

            שנשלחו יחד עם שני אחינה

             

            לשמד ע"י מנגלה הצורר.

             

             

            ועוד רבות סיפרה לי אמא

             

            ללא הפסק

             

            ורק אבי היה דומם ושותק.

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום שלישי, 21/4/20, 13:17

               

              הזכות הגדולה לקבל הסמכה כבן דור שני לשואה''


              לא לכל אחד יש זכות ,לקבל הסמכה כבן דור שני לשואה.אתה צריך קודם כל -להיות בן של הורה בוגר שואה מוסמך או הורים, שזה מעלה את סיכויי ההתקבלות שלך,כמובן.
              התנאים לקבלת התואר הם:
              1.היו לך הורים או הורה אשר התקבלו/התקבל לשואה שלא מרצונם/מרצונו- ועמדו בה בהצלחה.
              להלן הפירוט: עמדו בה בהצלחה:אבדו הורים,אחיות,בית ,אישה,ילדים,בטחון עצמי,פרק חיים חשוב מחייהם ולמרות הכול הצליחו לשרוד ולהביא אותך לעולם.
              2.כשהביאו אותך לעולם דאגו הוריך, יחד עם החלב -לטבל את אווירת הבית בסיפורי שואה או בשתיקה מחרישת אוזניים על הטראומה שעברו.
              3.היית אם ואב להוריך.היית מוחל להם על כל דבר שעשו עם המשפט הקבוע:"הם עברו דבר כל כך נורא,אפשר להבין אותם" וויתרת להם על זכות הכעס המוצדק שפעפע בתוכך, וויתרת גם על זכותך המוצדקת להיות ילד ולא מבוגר -המגדל שברי כלים בבית.
              4.לא קיבלת הדרכה פסיכולוגית כל שהיא להתמודד עם פצעי שואה לא פתורים כגון:שתיקות רועמות,סיפורי אימים על גדרות תייל וגנבת גזר עם עונש של "הקפאה בלילה "על העוון הנורא "לבקש להשביע את רעבונם.
              5.אכלת אחוז אמוק , משך כל היום- ועדיין אמך דחפה לך עוד קצת, כי אתה יודע ,היא הייתה רעבה- ואתה לא יודע להעריך את גדולת האוכל ,שהיא דוחפת לך משך כל שעות היום.ואז היית שומע סיפורי רעב איומים על הסיר הענק, שהקאפו נתנה לאמך רק את המים, ולא טרחה לתת לה תפו"א -ואמך איימה עליה בגבורתה ,שלכשיגמר הטירוף במחנה היא תלמד אותה לקח....
              6.בלילות היית חולם על הסיפורים שלא פסקו- על אומללות,צער,אובדן וקשיים.לא העזת לחייך סתם כך-כי הרי הוריך עברו דבר נורא.
              7.יום אחד שמעת שהוריך הם נמושות ,על כי לא היה להם הכוח לקום ולהתנגד- והם צריכים להתבייש ולהסתיר את אוזלת ידם ולכתם "כצאן לטבח"-ולא הבנת למה.
              8.התביישת להיות בגיל ההתבגרות מאושר-כי הרי בדיוק באותו גיל הוריך נלקחו למחנות ולא חוו את האושר של "גיל הטיפש עשרה" ועליך לשלם על כך את המחיר.
              9.ראית את הוריך בערוב ימיהם, יושבים ספונים בתוך עצמם ,חווים בכאב מחדש את הטראומה -והפעם אתה לא שם להקשיב כל הזמן ,כי ברחת בהזדמנות הראשונה מחברתם -לגור במעונות הסטודנטים או בכל מקום, בו לא ירדפו אותך סיפורי השואה.
              10.אמך ספרה לך שרצתה מאד אותך ,אבל כששמעה שהיא בהריון -נתפסה לפאניקה וחשבה ,איך לא להביא אותך לעולם נורא שכזה...
              11.סיפרו לך במקרה ולא גזרו על עצמם שתיקה ,כי רבים קצו בחייהם ורצו אל הגדר המחושמלת-אבל הם לא -כי הם רצו לחיות...ואתה מדמיין את הקושי...ומעריך...
              12.סיפרו לך : איך מנערה גאה שהייתה בשומר הצעיר בדקות ספורות הפכה אמך לכלום חסר שיער,לבוש שק וקבקבי עץ...כשתמרות העשן והריח סיפרו לה, שכל אהוביה עלו בתמרות עשן...

              ואם אתה עומד בכל התנאים שמניתי,או בחלקם או יש לך נקודות זכות נוספות...הידד!התקבלת אחי למועדון "הבית השני"-המוציא מתוכו "דור שלישי" לשואה גאה...עם כל מה שהבאת אתה לביתך בזכות התואר הנכסף

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום שלישי, 21/4/20, 03:51

                 

                הטלאי הצהוב - אות כבוד, שילומים ומשא ומתן - חרפה לדורות"-האומנם?

                כבתם של ניצולי שואה הייתי במרכז פילוג דעות משפחתי ,בין אבי לאמי לגבי הפיצויים.אמי הייתה בעד לקחת את הפיצויים וכל המגיע לה -על לקיחתה בגיל 17 לאושוויץ ואיבוד מרבית משפחתה בשואה.אבי אשר היה במחנה עבודה -התנגד ללקיחת כספים מגרמנים .הוא איבד רכוש ,אישה ובן ולדבריו לא יכלו הגרמנים לפצותו ,וגם לא רצה לקחת מידם דבר.
                אין ספק שהכסף שאמי הביאה לבית כפיצוי על השואה -עזר להורי להתבסס ולקנות דירה וכן הרנטה החודשית, עזרה להם לקיום מכובד יחסית.
                אך אבי עד יומו האחרון- לא הסכים להכתים את ידיו בכסף זה.בין שתי גישות אלו חייתי, ואני רוצה להביא כאן את הרקע ההיסטורי לכך-לזכור ולא לשכוח את הדילמות והמשברים שהיו במדינה סביב השואה.
                הדברים מסוכמים מתוך אנציקלופדית "ויקפדיה":

                ב-10 בספטמבר 1952,נחתם הסכם השילומים, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות לניצולי השואה. הרנטה היא תשלום חודשי קבוע לשם מימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה. גובה הפיצויים נקבע לפי קריטריונים שאמדו את מידת הנזק שנגרם לניצול השואה.
                בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. ההסכם כלל הכרה במדינת ישראל כמייצגת את העם היהודי ובפרט את הנרצחים בשואה, וכן כמדינה שנשאה בנטל העיקרי של קליטת הפליטים היהודים ושיקומם. הפיצויים האישיים הועברו גם לניצולים זכאים שלא ישבו בישראל ולא היו אזרחים ישראלים.
                מדינת ישראל שנוסדה ב-1948,התקשתה לגבש מדיניות כלפי גרמניה. החרם שהוטל על גרמניה על ידי הארגונים היהודיים המשיך להתקיים במדינת ישראל. למשל, בדרכונים החדשים של המדינה הודפס: "לכל הארצות פרט לגרמניה" (מי שהיה מעוניין לנסוע לגרמניה, היה צריך לפנות למשרד הפנים ולבקש שהמילים "פרט לגרמניה" יימחקו מדרכונו). עם זאת, כיוון שגרמניה המערבית הפכה לחלק בלתי נפרד מגוש מדינות המערב, שישראל שאפה לטפח את קשריה איתו, החרם הקשה על ניהול יחסי החוץ של ישראל.
                בשנת 1950- התקבלה החלטה בממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן ישיר עם גרמניה המערבית לגבי הפיצויים האישיים (הרנטות) ובספטמבר באותה שנה, בהמלצת משרד החוץ, מונתה ועדה מיוחדת לטיפול בעניין הפיצויים האישיים והכלליים. ההחלטה לפנות לגרמניה נבעה, בין היתר, מהמצב הכלכלי בארץ. באותה תקופה היה בישראל מחסור חמור מאוד במטבע זר והתברר כי מדיניות הצנע שנועדה לפתור את בעיית המחסור לא צלחה.
                באפריל 1951 הביע קנצלר גרמניה נכונות לפצות את העם היהודי ולצאת בהכרזה שגרמניה נוטלת על עצמה את האחריות על פשעי הנאצים כלפי העם היהודי. הצהרה זו הייתה אמורה להכשיר את דעת הקהל לקראת פתיחת המגעים הרשמיים והגלויים עם גרמניה המערבית.
                ב-6 בינואר 1952 עלה הסכם השילומים עם גרמניה, לסדר יומה של הכנסת השנייה, ולאחר שלושה ימי דיון נערכה הצבעה במליאה. ההחלטה שהתקבלה הייתה לייפות את כוחה של הממשלה לנהל את המשא ומתן.
                פרצה הפגנה כשמנחם בגין נואם בהפגנה בחריפות כנגד ההסכם מרגע חשיפת המשא ומתן הישיר עם גרמניה הייתה הארץ כמרקחה. היה זה אחד מהוויכוחים הסוערים שידעה המדינה בכלל והכנסת בפרט. המחאה שהחלה בדצמבר 1951 הגיעה לשיאה ב-7 בינואר 1952, כשההסכם עלה לסדר יומה של הכנסת .ההמון לצעוד לעבר הכנסת. על הכנסת הופקדו שוטרים רבים שפרסו סביבה גדרות תיל והציבו ברחובות מחסומים רבים. חרף ניסיונות המשטרה לבלום את המפגינים באלות ובגז מדמיע, הגיעו המפגינים למפתן הכנסת והשליכו אבנים לתוך אולם המליאה. עיתון "הארץ" תיאר את רחבת הכנסת באותו היום כ"שדה קרב". בגין נשא נאום חריף מאוד בתוך המליאה במהלכו כינה את בן-גוריון "פשיסט" ו"חוליגן" לקול ניפוץ השמשות ולמראה בהלתם של חברי הכנסת שהתרחקו מהחלונות ומהאבנים הניתכות מכל עבר. בעקבות נאומו החריף והתנהגות מפלגתו הורחק בגין מהכנסת לכמה חודשים. התגובות להתנהגותה של מפלגת "חרות" ברחוב היו נזעמות. בעיתונות הישראלית רווחה הטענה שבגין ו"חרות", בהתנהגותם, היו רחוקים רק מעט משפיכות דמים של ממש ומהחרבתה של מדינת ישראל בעוד חלק ניכר מהמפגינים טען שאנשי הש"ב בחסות רה"מ ביצעו פרובוקציה והיו בעצמם בין זורקי האבנים.
                טיעוני התומכים -התמקדו בצד הפרגמאטי-פרקטי ובצורך בשילומים למען העתיד. הקו הכללי שליווה אותם הוא הטענה ש"אל לרגש לגבור על השכל"- אין לאפשר לתחושות הניצולים, קשות ככל שיהיו, להביא לוויתור על כסף רב שמגיע למדינה וחשוב לשם המשך קיומה.
                בן-גוריון טבע את המושג "גרמניה האחרת", שפירושו גרמניה של היום היא איננה גרמניה הנאצית ועל כן אין סיבה שלא לבוא במגע עם גוף זה. לא ניתן להאשים את המדינה הגרמנית ואת העם הגרמני כיום באחריות מלאה על פשעי השואה.
                בעוד שהעם היהודי יכול להרשות לעצמו להחרים את העם הגרמני הרי שהמדינה היהודית לא יכולה להחרים את המדינה הגרמנית- מדינה לא יכולה להתנהל כמו עם, היא פועלת בעולם מושגים אחר.
                השילומים יפתרו חלק גדול מאוד מהמחסור במטבע זר ובכך יסייעו בהתבססות המדינה וימנעו את החשש להתמוטטותה הכלכלית.
                בן-גוריון טען כי מצב בו ישראל לא תתבע את השילומים מגרמניה יהיה בבחינת "הרצחת וגם ירשת". לדידו של בן-גוריון אין טעם "לגמול" לגרמנים על פשעיהם בכך שהיא תזכה גם ברכוש היהודי.
                השילומים למדינת היהודית הריבונית הם כמעין "נקמה" בנאצים על פשעיהם והוכחה ניצחת שלא ניתן להכחיד את העם היהודי והנה שנים ספורות לאחר השואה הוא חי במדינה משלו בארצו.
                הצדק מחייב את גרמניה להשתתף בקליטתם של מאות אלפי ניצולי שואה שהגיעו לארץ חסרי כל ועול קליטתם נפל על כתפי המדינה.
                טיעוני מתנגדי ההסכם, מנחם בגין בראשם, טענו שבחתימת ההסכם יש עוול מוסרי שכן הסכם שכזה מהווה מעין מחילה או כפרה לנאצים על פשעיהם, ונקיבת מחיר חומרי על סבל שלא ניתן להעריך בסכום כזה או אחר של דולרים, תהיה נחיצותו גדולה ככל שתהיה. הם ראו את ההסכם כמעילה בצוואת הקורבנות וכבגידה בזכרם.
                מפ"ם טענה שחתימת ההסכם משרתת את האינטרסים הקפיטליסטים ועוד עלולה להביא לשואה נוספת.
                מפלגות הימין היו המתנגדות החריפות ביותר להסכם. בניגוד לשאר סיעות הבית התנגדה חרות לכל משא ומתן עם גרמניה, ישיר או עקיף, אישי או כללי. היא טענה ש"הטלאי הצהוב - אות כבוד, שילומים ומשא ומתן - חרפה לדורות". לדידם של חבריה המשא ומתן מהווה את מכירת הכבוד הלאומי של העם היהודי, השילומים יפקירו את "האינטרס האמיתי של ישראל", לשמש כמדינה הריבונית של העם היהודי ולהשיב את כבודו שנרמס בשואה. כמו כן נטען כי מיסוד יחסים מסחריים עם גרמניה יאיץ את תהליך הלגיטימציה שלה.
                עוד הם טענו שבשילומים באה לידי ביטוי מדיניות של קבצנות שאינה ראויה למדינה המכבדת את עצמה, מה גם שהסכום שהוצע על ידי גרמניה מהווה רק כ-5% מערכו האמיתי של הרכוש היהודי שנשדד.
                ב-10 בספטמבר 1952, לאחר שישה חודשי משא ומתן, ועידת התביעות והממשלה הפדראלית הגרמנית חתמו על הסכם .
                עם חתימת ההסכם בספטמבר 1952 שלחה מדינת ישראל משלחת מיוחדת לפיקוח על ביצוע ההסכם. משלחת זו הפכה בסופו של דבר למשרד אינטרסים ישראלי. בתחילה התמקדו היחסים במישור המסחרי, בהמשך החל ייצוא סחורות מישראל לגרמניה, מגמה שהתחזקה והגיעה לשיאה בשנות השישים. עם כינון היחסים הכלכליים החלו גם ניצנים של יחסים מדיניים שהלכו והתחזקו עם הזמן. בסוף שנות החמישים נרקמו גם קשרים ביטחוניים שכללו עסקאות נשק וחילופי ידע, קשרים אלו היו בהתחלה חשאיים ונחשפו לציבור רק מאוחר יותר.
                הפיצויים האישיים (ה"רנטות") ניתנו לפי בקשות שהגישו ניצולי שואה. הניצולים נדרשו לספק ראיות כלשהן להוכחת זכאותם לפי הקריטריונים שנקבעו בהסכם.
                ניצולים רבים שהשתייכו ל"תנועת החרות" ותנועות ימין אחרות, וכן ניצולים אחרים שהסתייגו מההסכם מסיבות אידיאולוגיות, לא הגישו בקשות, ולא קיבלו פיצויים. ניצולים אלה איבדו את זכאותם בחלוף הזמן, אולם חלקם זכאים לקצבה מיוחדת מהמוסד לביטוח לאומי.

                אני מאד מכבדת ומעריכה את אבי על דעותיו ועמידתו האיתנה -שלא לקבל את הכסף.
                אני מאד מבינה לליבה של אימי, כשרצתה לקבל את זכותה להיות חיה את חייה בכבוד ,עם כל העצב למקור הכסף.
                מי אני שאשפוט?
                האם בכלל יש לנו זכות לשפוט את מעשיהם ודעותיהם של אלו ששבו משם?

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום שני, 20/4/20, 03:32

                  חודש וחצי בבידוד

                   

                  ולא רואים את קצה האור של היציאה ממנה.

                   

                  ימים מוזרים לגילאי הגיל השלישי.

                   

                  המילים לעיתים נעתקות מכאב

                   

                  מצער על הדין הקשה.

                   

                  כדי לשמור על עצמנו

                   

                  עלינו להתרחק ולהיות מורחקים

                   

                  מסכנת ההדבקות והתכחדות.

                   

                   

                  ומכיוון שבאינפורמציה וירטואלית

                   

                  אנו מוקפים

                   

                  מתסכלים אותנו "מוציאי האמת לאור"

                   

                  בספרם לנו עד כמה אנו שקופים.

                   

                  כמה מקומנו בסוף רשימת העדיפיות

                   

                  גם בקבלת טיפול רפואי

                   

                  ובכלל ההעדפות.

                   

                   

                  ומה שנותר לנו הוא

                   

                  לאסוף את כוחנו

                   

                  ברוחניות ובגופניות עד כמה שניתן

                   

                  ולהאמין בחשיבה חיובית

                   

                  בעודנו מנערים מעלינו 

                   

                  את הפחד הנושן של המזדקנים

                   

                  להיות בלתי נראים.

                   

                   

                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום ראשון, 19/4/20, 13:08

                     

                    למה צריך תקווה בחיינו?''

                     

                    האגדה מספרת שזאוס, מלך האלים, לא אהב את הכיוון אליו מתפתחת האנושות. כדי לנקום בבני האדם, הוא ברא את האישה הראשונה - פנדורה, שהייתה יפה ומלאת כישורים ויכולות. פרומתאוס התאהב בה מיד, הכניס אותה לביתו וחלק איתה את חייו. רק בקשה אחת הייתה לו, לאחיו אפימתאוס הייתה תיבה בקומת המרתף והוא ביקש ממנה לא לגעת בה. אך פנדורה הייתה סקרנית וחקרנית. היא לא התאפקה ובניגוד להוראות פתחה את התיבה שהאלים הפקידו בידה.


                    מן התיבה פרצו ויצאו כל הפורענויות : העמל המפרך, הסבל, המחלות והתלאות. מבוהלת בקשה פנדורה לסגור את המכסה, אולם איחרה את המועד. רק דבר טוב אחד לבני אדם היה בתיבה : התקווה. היא נותרה לחזק את לב האנשים.

                    התחלת המפלה של האדם נובעת מכך, שהוא מתייאש מלרצות. כאשר האדם מאבד תקווה ומפסיק לרצות את הטוב, משם הרי לא תצמח הישועה, אלא רק להפך. כאשר אדם מתייאש מלרצות הוא מאבד את כל המערכה כולה. לעומת זאת, אם ימשיך לחזק את עצמו ולרצות את החיובי ולא משנה מה יקרה ולא משנה מה המצב, הרי שאז במו ידיו ייצור מציאות חיובית לעצמו .התקווה היא שתעזור לו בסופו של דבר למצוא פתרונות לכל דבר.

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום ראשון, 19/4/20, 03:55

                      ד"ר רוביק רוזנטל / זה לא הגיל, זה השפה

                      אז מה אנחנו עושים עם המוני האנשים האלה, שזה אנחנו, או הורינו, או שנהיה כאלה בקרוב יותר או בקרוב פחות? איך נקרא להם בלי לפגוע בהם, או בעצמנו?

                      העולם כולו מתפתל סביב השאלה הזו, שהיא לשונית וחברתית גם יחד. הזקנים. 'זקֵן' היא מילה של כבוד וקדושה במקורות ישראל, ככתוב במשנה הפותחת של מסכת אבות: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". איש לא העלה בדעתו שהמשפט אינו תקין פוליטית, וראוי היה לכתוב "יהושע מסרה לאזרחים ותיקים", או "יהושע מסרה לאנשי הגיל השלישי", ואולי "יהושע מסרה למאותגרים קָלֶנדָרית". ואם לרדת נמוך יותר, "יהושע מסרה לחבורת סנילים, והם שכחו למי למסור אותה הלאה".

                      לא. זקנים. פשוט זקנים. הזקנים הם הסמכות הרוחנית, בעלי הניסיון והחוכמה. הגיל הוא יתרונם ולא חסרונם. 'זקן' הוא 'חכם'. יש לזכור שהמילה 'זקֵן' הוראתה המקורית 'בעל זָקָן', הזקן נחשב סימן כבוד וכזה הוא עד היום בקרב אגפים רבים ביהדות הדתית והחרדית. הביטוי הביקורתי "זִקנתו מביישת את נעוריו" הוא היפוך הביטוי והכוונה של חז"ל במסכת סוכה: "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו – אלו חסידים ואנשי מעשה". את הביטוי "זקן משול לילד" לקחנו דווקא מהלטינית: senex bis puer – זקן הוא ילד כפול שתיים. הביטוי "חוכמת זקנים" נשאל לעברית מאנגלית וגרמנית, אבל הוא נרמז במסכת קידושין: "אין זקן אלא מי שקנה חוכמה". ורק לפני שבעה עשורים כיכבו בשמי הציונות שלושה אנשים שכונו בהדרת כבוד 'הזקן': בן גוריון, יצחק שדה, ומנחם בגין בן הארבעים בפי חבריו באצ"ל.

                      מדוע אם כן הפך שם התואר "זקן" בחברה המודרנית לשם גנאי? מדוע אנחנו נזהרים מלהשתמש בו בנוכחות אנשים שבדורות קודמים כבר נחשבו ישישים? שני יסודות מתנגשים בחברה המודרנית תורמים לבלבול הזה. מצד אחד: חברה דינמית, הבנויה על התמחויות וידע פונקציונלי ומעריכה פחות ידע מקיף ותובנות עמוקות. הזקן אינו שייך לכאורה לעולם הזה, שהרי "העולם שייך לצעירים", סיסמה שהומצאה על ידי פרסומאים של מותגי אופנה. מצד שני, החברה המודרנית היא חברה ליברלית הבנויה על עקרון הקבלה והתמיכה של כולם, גם אלה שאינם עמוד השדרה של החברה. ה'זקנים' נחשבים קבוצה כזו, ולכן השפה אמורה להגן עליהם.

                      אז אם 'זקֵן' אאוט, חוזרת השאלה שבפיסקה הראשונה: איך נקרא להם, לנו, לכולנו היום או מחר? יחד עם 'זקן' נפל למלכודת הסטיגמה גם 'קשיש', מונח תלמודי שמסגרת הגילים שהוא מקיף היום אינה ברורה; ובוודאי 'ישיש'. 'חתיאר', זקן בערבית הוא הזקן החכם. בסלנג הישראלי הוא כינוי מלגלג. 'עובר בטל', או בהגייה אשכנית 'אוֹבֶרבּוֹטֶל' הוא פיתוח של מסכת אבות: "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", ובקיצור, אַלְטֶה קָקֶר. 'תרח' הוא זקן שוטה, וכאן נעשה חשבון עם אביו עובד האלילים של אברהם באמצעות המילה הגרמנית הדומה töricht, אוויל. בעשורים האחרונים דבקו בקבוצה המדוברת כינויים סטיגמטיים מתחום הרפואה, כמו 'סֶנילי', 'אלצהיימר', ומעל כולם 'גריאטרי', מונח המקיף היום תחום שלם ברפואה, אבל בשפה הפך לכינוי פוגעני כמו 'הופעתי בפני קהל גריאטרי', 'האווירה במקום גריאטרית' ועוד.

                      בצידה השני של הסקאלה מצויה קבוצת כינויים ההופכים את הזקנה לפסגת החיים, גן עדן עלי אדמות, מעין פיצוי לשוני למכאובי הגיל. בראשם "גיל הזהב". המקור האנגלי golden age נשען על המיתולוגיה היוונית, שם מדובר על ימי הפריחה של האנושות, וכאן age פירושה תקופה או עידן. מאז המאה ה-16 מתייחס הביטוי גם לתקופת הפרישה והזקנה, ומכאן המעבר  למשמעות 'גיל'.

                      גם הביטוי "הגיע לגבורות", בעקבות מסכת אבות שקבעה "גיל שמונים לגבורה" נועד להעצים. הוא התגלגל מספר תהילים: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה". רש"י מפרש: "ואם הרבה גברו ימיו, שמונים שנה הם". הביטוי המכבד "הַדְרַת שיבה" שנטבע בימי תחיית הלשון התגלגל ממסכת שבת, שבה נכתב "הדרת פנים – זקן, שמחת לב – אשה".

                      בדרך כלל הביטויים שמהם נוקה כל רמז ל'זקן' הם בעלי אופי נייטרלי. כך נקבע הביטוי 'הגיל השלישי', בעקבות אנגלית וצרפתית. תוחלת החיים כבר הולידה בעקבותיו את 'הגיל הרביעי'. המקרא מציע לנו את הצירוף הנאה 'בא בימים', הלא הוא אברהם. הרמב"ן מביא לביטוי פרשנות מעניינת: "כאשר יזקין ויחיה ימים רבים מרוב בני האדם בדורו ייקרא 'בא בימים', מפני שהוא כבא בארץ אחרת, נוסע מעיר ובא אל עיר מיום אל יום". נשמע קצת כמו הבדיחה על הסנילי שפוגש כל יום חברים חדשים.

                      המערכת הציבורית, שהתלבטה רבות בנושא בחברות שונות, טבעה את הצירוף האנגלי senior citizen, כאשר למילה סניור משמעות כפולה: ותיק וגם ראשון במעלה. היא תורגמה בעברית ל"אזרח ותיק". יש לזכור שבמקורות 'ותיק' הוא לא רק ראשון בסולם הגילים, אלא אדם נאמן וישר המדקדק במצוות. לצד אלה צמחו הכינויים המתייחסים לתחום התעסוקה והפרנסה: פנסיונר, ובעברית, גימלאי. גימלאי, יש לומר, לא חמקה לגמרי ממלכודת הסטיגמה, שכן היא משתמעת כאדם שכבר אינו תורם לחברה, מה שאין לומר על גימלאים רבים. המילה המנצחת, בוודאי בעברית, היא 'מבוגר'. ענייני, מכבד, וכל אחד מבין למה הכוונה.

                      סוכני השינוי הלשוני המרכזיים היום הם המוסדות שבהם מתגוררים בני הדור השלישי והרביעי בערוב ימיהם. פעם היו לנו 'בית אבות', 'מושב זקנים', ובמקרה הטוב 'בית הורים'. המוסדות האלה הוכתמו בסטיגמה הגריאטרית, ועל כן הם נעלמו כמעט מהשטח. היום יש לנו 'דיור מוגן', בתי האבות הפכו ל'אחוזות', והפרסומות מציגות לנו עולם של אושר, צחוק, ריקודים וסקס.

                      "כל השטוף בזימה – זקנה קופצת עליו", נאמר במסכת שבת. ועל כך יש סיפור שסופר ביום עיון על כינויים באוניברסיטת בר אילן. בכנס מחזור פנו הבוגרים שכבר הכריסו והאפירו לאחד הבאים בנוסח "מה נשמע, זקֵנה", " מזמן לא ראינו אותךָ, זקֵנה". לאשתו המבוהלת הסבירו שבכיתה ה', בשיעור קריאה, התקשה הילד לקרוא את הטקסט שניתן לו, וקרא "קפצה עליו זקֵנה". מאז דבק בו הכינוי זקֵנה, עד זִקנה ושיבה.

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום שבת, 11/4/20, 17:41

                         


                        קלף ה"מודעות" של אושו

                        מודעות עצמית היא - התבוננות פנימית. כשאדם מחליט להתבונן אל תוכו ולכל דבר הקיים ומתרחש מסביבו - הוא מודע. ברגע שמתחילים לפתוח את העיניים ולהתבונן ולהקשיב, כל הדברים הנכונים יקרו ואותו אדם יגיע למקומו בשלווה.


                        אין מקום מסוים שמגיעים אליו, הדרך לא מסתיימת כל עוד אנו חיים בגופינו הגשמי, לכן אין מה למהר ולנסות להגיע ל"שם".
                        כל דבר יקרה בזמנו המתאים, וחלק מהמודעות היא לתת לדברים לקרות.


                        מודעות עצמית בעיקרה היא להתבונן בתת מודע שלנו ולחיות את הרגע מתוך חוסר מחשבות ושקט נפשי.


                        בקלף ה"מודעות" של אושו ,אנו רואים מסך של אשליה,אשר מונע מאיתנו לראות את המציאות כפי שהיא באמת.מסך זה מתחיל להישרף ע"י הלהבה הקרירה של המודעות.ככל שהאש תשרוף יותר מווילון האשליות-כך נגלה יותר דברים ונתחבר למודעות.


                        השכל אינו אינטליגנטי.נהפוך הוא-אי החשיבה היא האינטליגנטית,היא המקורית והמהפכנית-היא המהפכה בפעולתה.


                        השכל נותן לנו סוג מסויים של כהות חושים.הוא עמוס בחוויות וזכרונות מהעבר,ובהשלכות לצפוי בעתיד- וכתוצאה מכך, אנחנו חיים במינימום במקום להפיק מהחיים את המקסימום.הלהבה נשארת עמומה-ככל שתשיל מעליך את המחשבות,את אבק העבר-תהיה להבתך נקייה ,בהירה וצעירה.הלהבה שלך היא ללא עשן-היא מסמלת את המודעות אליה הגעת.


                        כשעולה בפריסה קלף המודעות -נבין כי הפונה אלינו מתחיל להיות מודע לדברים (או להיפך).עלינו ליעץ לו לא להיאבק כדי להיות מודע או כדי שמשהו יקרה-אלא להתישב ולזכור כי- עמוק בפנים"אתה רק עד,שקט לנצח,מודע ובלתי משתנה"


                        כעת נפתח ערוץ הבא מבחוץ פנימה.ערוץ שיעזור לך להיות מנותק מהמסך של המציאות המודעת -ולקבל מודעות חדשה אשר תגול את המסך מעל עינך.

                        דרג את התוכן:
                          0 תגובות   יום שישי , 3/4/20, 09:23

                           

                          ''

                           

                          המחשבות הם דרך הנשמה לתקשר עם הגוף

                           

                          אפלטון אמר, שהמחשבות הן הדרך של הנשמה שלנו לתקשר עם גופינו.קייטי ביירון אומרת, כי מחשבות מתרוצצות ומיוצרות במוחינו כל הזמן. כמו שאנחנו מייצרים רוק, ואי אפשר לעצור את זה, כך גם המחשבות חולפות בראש.

                           

                          מחשבות הן  כלי עבודה. הן בונות תשובות הן יכולות לעשות אותה  חיוביות או שלילית. הן אלו  שישפיעו על מצבו הפיזי של הגוף.  הן ילוו אותו בכל עשייה בה נהיה , הן יתערבבו עם מחשבות אחרות,  עד יום מותנו לא נפסיק לחשוב. חוץ מאתנו- איש אינו יכול להשתמש בהן. רק אנו נחליט איזה מחשבה  תזרום עכשיו בתוכנו . מחשבות הן מה שאני חושב כעת.רק אנחנו יכולים לחשוב את המחשבות שלנו.איש לא יכול לכעוס עבורך,  רק אתה  תבחר  אם לכעוס או לאהוב.

                           

                           -כעס הוא מחשבה שלילית .מחשבות רעות - מגיעות לעיתים. אפשר לתת להם לעורר עניין, להנמיך אותנו, להפוך את זה לדיון סוער של הנשמה עם הגוף שלנו ואפשר פשוט לתת להן לחלוף, כי הם שם.

                          -אהבה  היא מחשבה  חיובית. כל מחשבה חיובית  היא הזרמה של תשובות מרגיעות לתוך הגוף, מחשבה חיובית היא דבר שאני אוהב אותו ובדמיון שלי הוא כבר אצלי.

                           

                          שאילה קת'רין* אומרת ,כי ישנם כמה אופנים בהם ניתן להתבונן במחשבות:

                           א. זיהוי הופעתה של מחשבה בתודעה -על ידי ציון מנטאלי. כלומר, כל פעם שעולה מחשבה, אנחנו מציינים באופן מנטלי: "מחשבה". כך אנחנו מפתחים תשומת לב למה שמתרחש בתודעה מרגע לרגע.

                          ב.התבוננות בטבעה של המחשבה- אנו מעלים שאלות מסוימות מידי פעם. שאלות "שנזרקות" לחלל התודעה. לדוגמא: מה זו מחשבה? מאיפה היא מגיעה ולאן היא הולכת? מה טבעה? מידי פעם, ניתן לשאול את השאלה הזו בדיבור הפנימי ולתת לה להדהד בתוכנו.

                          ג.התבוננות אשר בוחנת את המחשבות -תוך ניסיון לזהות איזה סוגי מחשבות מתעוררות בתודעתנו שוב ושוב. התבוננות זו בוחנת גם, וזו מילת מפתח, את תוכן המחשבות. היא מנסה לזהות את התבניות המחשבתיות העיקריות שלנו. ראייה בהירה של הנטיות המחשבתיות היא הדרך להשתחרר לאט לאט מאותם מחשבות שאינן מועילות ושגורמות לנו לסבל ומצוקה.

                           

                          היידגר* אומר כי מחשבה היא  תהליך של חיפוש. תהליך נפשי של חיפוש. המחשבה היא המהות של עצמה. לאדם אין יכולת להגיע למהות של עצמו מכיוון שזהו תהליך של הכנסת האין סוף, בתוך סוף של מחשבה. לאדם ישנה יכולת להבין חלק של האין סוף, שזהו הלא נחשב, בעזרת הרגשות או הדמיונות. מחשבה היא פעולה הנעשית לפני ההבנה, הידע וההכרה.

                           

                          הבנה או תפיסה הם מונחים של סיום המחשבה, ותוצאה של תהליך :


                          -החיפוש- המחשבה.

                          -הכרה- היא היכולת של האדם להבין שהוא מסוגל לדעת.

                           -הבנה- התוצאה הסופית של פעולת החשיבה באדם.

                           

                           כשמחשבה מקורית יותר, זאת אומרת -שהיא מחשבה רחוקה יותר מהמהות שלה ומהתפיסה האנושית. ומכוון שכך  כדי להבינה אנו צריכים לעשות תהליך ארוך יותר של חיפוש..."הלא נחשב היא המתנה הכי נעלה שיכולה לתת המחשבה".הלא נחשב של המחשבה הם הדברים שאנו לא מודעים להם, או אותם דברים שלא חשבנו עליהם, אלה אותם דברים שמגרים אותנו לצאת לתהליך החיפוש לחשיבה.

                           

                          ולפנינו השיר מעורר מחשבות:

                           

                          מחשבות /מילים: יהודה מסס ועמיר בניון

                           

                          מחשבות רבות בלב איש

                          המחשבות כולן, יש טובות יש עצובות

                          יש לי מכולן, מחשבות מתחלפות מחשבות

                          בלב כולם

                          מחשבות רבות בלב איש

                          המחשבות כולן, יש טובות יש עצובות

                          יש לי מכולן, מחשבות נפגשות מחשבות

                          בלב כולם

                           

                          עכשיו אני חושב

                          איך זה בעצם שהלב

                          לא מוותר, איך זה לרצות להיות

                          למשהו אחר, מה זה פתאום לשכוח

                          זיכרונות בכל הכוח

                          עד הסוף, בכל הכוח

                          עד הסוף

                           

                          עכשיו אני הולך, הולך בתלם

                          לא רוצה להתנגד, שולי הדרך מסמנים להיצמד

                          צועד בכל הכוח כי זה לא הזמן לנוח

                          עד הסוף, בכל הכוח עד הסוף

                           

                           

                          *שאילה קת'רין מורה לוויפסנה -מאמר:" תרגול ויפסנא ועבודה עם מחשבות"

                          *מהספר "מה זה נקרא מחשבה " של היידגר ( 1954)

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            אסתר רבקה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS