כותרות TheMarker >
    ';

    כי האדם עץ השדה

    כי האדם עץ השדה / נתן זך

    כי האדם עץ השדה.
    כמו האדם גם העץ צומח
    כמו העץ האדם נגדע.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא שואף למעלה
    כמו האדם הוא נשרף באש.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    אהבתי וגם שנאתי
    טעמתי מזה ומזה.
    קברו אותי כחלקה של עפר
    ומר לי, מר לי בפה.
    כמו עץ השדה.


    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא צמא למים
    כמו האדם גם הוא נשאר צמא.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    ארכיון : 5/2020

    1 תגובות   יום שבת, 30/5/20, 17:24

    שירי סוף הדרך

    אלה שלושה שירים שנכתבו על ידי המשוררת הישראלית לאה גולדברג.

    הם התפרסמו בפעם הראשונה ב-1954 .

    השירים, אשר עוסקים במחזור המוות והחיים, זכו לפופולריות ומוקראים באירועי מעבר כגון בת מצווה וטקסי אזכרה



    שיר ראשון - הדרך

    הַדֶּרֶךְ יָפָה עַד מְאד - אָמַר הַנַּעַר.
    הַדֶּרֶךְ קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.
    הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.
    יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

    צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
    הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
    צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
    -
    הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ?

    בשיר יש פרידה של הזקן מהחיים.

    הנער, העלם והגבר הם הדרך (המסמלת את החיים), אך הזקן כבר התעייף ויושב לנוח בצד הדרך.

    הנער, שעודו צעיר וחושב שהחיים יפים ומהנים, אומר כמה הדרך יפה.

    העלם, שמתחיל לעבוד, מגלה מהר מאוד שהדרך גם קשה ולא הכל מהנה.

    הגבר, שחי זמן רב, רואה שהדרך ארוכה.



    ואז,מתואר סוף דרכו של הזקן, שנח לצד הדרך, והשקיעה צובעת שיבתו בפז ואדום, ובאותו רגע שואלת אותו ציפור: התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך?\ויקפדיה

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום רביעי, 27/5/20, 12:44

      כמה קשה להביט פנימה. כמה קל להיכנע להרגלים ישנים.

      במרחב הטיפולי ניווכח לגלות כיצד ניתן להתבונן בחיינו ללא ביקורת, נטו התבוננות פנימה. נראה כיצד ההתבוננות נקייה מאפשרת לנו לאט לאט לראות כיצד אנו נופלים שוב ושוב לדפוסים הישנים והקבועים שלנו. אנו עלולים כמובן לחזור ולשקוע בתוכם, זה בלתי נמנע וזה טבעי. אך לאט לאט, מעצם ההכרה, השיח, ההתבוננות- האוטומט נעצר ונפתחת בפנינו אפשרות נוספת, להשתחרר מהם.

      היכן שיש יותר מאפשרות אחת, יש בחירה\יהודית חן מנור


      אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים / פורשיה נלסון


      פרק ראשון

      אני הולך ברחוב.
      במדרכה יש בור עמוק.
      אני נופל לתוכו.
      אני אבוד.
      אני חסר אונים.
      אין זו אשמתי.
      לוקח לי נצח למצוא את הדרך החוצה.

       


      פרק שני

      אני הולך באותו רחוב.
      במדרכה יש בור עמוק
      אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
      אני שוב נופל לבור.
      אינני יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן,
      אך זוהי לא אשמתי.
      עדיין לוקח לי המון זמן לצאת מהבור.

       


      פרק שלישי

      אני הולך באותו רחוב.
      במדרכה יש בור עמוק.
      אני רואה אותו.
      אני עדיין נופל לתוכו...
      זהו כוחו של הרגל.
      עיניי פקוחות.
      אני יודע היכן אני נמצא.
      זוהי אשמתי.
      אני יוצא מהבור מייד.

       


      פרק רביעי

      אני הולך באותו רחוב.
      במדרכה יש בור עמוק.
      אני עוקף אותו.

      פרק חמישי

      אני הולך ברחוב אחר.


      **
      היום לפני 96 שנים נולדה פורשיה נלסון, משוררת, שחקנית ("צלילי המוסיקה", "דוקטור דוליטל") וזמרת. ארבע שנים לאחר שהחלימה ממחלת הסרטן, הוציאה ספר שירה ובו פרסמה את השיר הזה, שהפך לפופולרי מאוד ברחבי העולם.
      תרגום זה הוא מתוך: "ספר המתים והחיים הטיבטי"

       

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום רביעי, 27/5/20, 04:07

        שאמס א-דין חאפז 13251389 היה משורר פרסי סופי.

        חאפז נולד בעיר שיראז שבפרס. והיה השלישי בבניו של בהא א-דין. הוא למד את הקוראן בעל פה כאשר הקשיב לתפילתו של אביו, וגם את שירתו של סעדי, שהיה המשורר האהוב עליו. אביו, שהיה סוחר פחם, מת והשאיר אחריו חובות כבדים.

        חאפז נאלץ לעזוב את בית הספר ולעבוד באריגה ואחר כך במאפייה. כאשר עבד במאפיה הוא הוביל לחם לרובע העשיר של העיר שיראז, ופגש את שאק א- נבאט, שהייתה עלמה יפהפייה.

        בשנות העשרים לחייו הוא נשא אישה שילדה לו בן, אבל אהב את שאק א-נבאט שסימלה בשבילו יופי אלוהי.

        חאפז פגש את המשורר עטאר והפך לתלמידו. כשהיה בן 33 שימש חאפז כמשורר החצר של אבו אסחאק, נעשה למשורר מפורסם בשיראז, והיה מורה ללמודי הקוראן בבית הספר שם.

        כשהיה בן 48 נאלץ להימלט מעירו שיראז ולהתגורר בעיר אספהאן, אך חזר לשיראז כעבור ארבע שנים.

        בהיותו בן 60 הוא החל במשמרת של ארבעים יום וארבעים לילה שבהם ישב במעגל שאת גבולותיו קבע לעצמו, דבר שגרם לו התעלות רוחנית וחוויה דתית של התקרבות לאלוהים.

        חאפז מת בשיראז ב-1389, ונקבר בגני מוסאלה שעל גדות נהר רוקנבאר בשיראז, מקום המכונה בשם חאפזיה.



        חאפז כתב כ-500 "גזל", שירים קצרים רבים משיריו הם שירי אהבה המוקדשים לשאק א-נבאט.

        חלק משיריו הם שירי געגועים לעיר מולדתו שיראז, שנכתבו כאשר התגורר באספהאן.

        חאפז כתב רק כאשר הייתה לו השראה אלוהית

        בתשע השנים האחרונות לחייו, אחרי שעבר חוויה דתית, הוא כתב יותר ממחצית שיריו.

        רבים מבין שירי הגזל שכתב היו שירי אהבה לבחורים.



        "בנה בית לאדם ולציפורים

        התקרב,שב אתם-נגן מוזיקה.

        ליום,רק ליום אחד,

        דבר על מה שלא מפריע לאיש

        ןהבא שלום

        לעינך היפות.”\מתוך חדשות האהבה

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום רביעי, 27/5/20, 03:43

          כותבת דינה סנדלר:

           

          חשבתם כי השיר ״ילדים זה שמחה״ שנכתב ע״י יהושע סובול והולחן ע״י שלמה בר מדבר על כך שילדים זה שמחה?
          אז טעיתם?

          בשנת 1976 כתב סובול הצגה בשם ״קריזה״, ההצגה תיארה את החיים באזורי המצוקה והעוני של ישראל באמצעות שירים וריקודים והתבססה על ראיונות שערך סובול בעיירות פיתוח ושכונות מצוקה בארץ.
          אם תקראו את מילות השיר בתשומת לב , תיראו כמה שהשיר אירוני.

          "תביאו ארבעה תביאו חמישה
          תביאו שישה ילדים
          תקבלו הנאה וכבוד מקרובים
          אתם אוהבים ילדים"

          השיר יוצא נגד עידוד הילודה כי הוא מגביר את סיכויי המשפחות העניות להישאר במעגל העוני והמצוקה. ככל שחלפו השנים השיר הפך לשיר עממי, אנשים הפסיקו לשים לב לאירוניה שבו. הוא נתפס כשיר שמדבר על עידוד ילודה ובאמת אומר כי ילדים זה שמחה!!

          מקורות:
          -
          שמעתי את זה פעם בתוכנית טלויזיה כל שהיא
          -
          תרבות.il ניתוח השיר



          אצלנו בכפר טודרא

          אצלנו בכפר טודרא
          שבלב הרי האטלס
          היו לוקחים את הילד
          שהגיע לגיל חמש
          כתר פרחים עושים לו
          אצלנו בכפר טודרא
          כתר בראש מלבישים לו
          שהגיע לגיל חמש
          כל הילדים ברחוב
          חגיגה גדולה עורכים לו
          שהגיע לגיל חמש
          אצלנו בכפר טודרא



          ואז את חתן השמחה
          שהגיע לגיל חמש
          אצלנו בכפר טודרא
          מכניסים לבית הכנסת
          וכותבים על לוח של עץ
          בדבש מא' ועד ת'
          את כל האותיות בדבש
          ואומרים לו:
          חביבי, לקק!
          והיתה התורה שבפה
          מתוקה כמו טעם של דבש
          אצלנו בכפר טודרא
          שבלב הרי האטלס



          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שני, 25/5/20, 00:00

            הילד שמור בתוך טלית, עובר מידיו של אביו לידיי המלמד (צילום: ערוץ 20) (צילום: ערוץ 20)


            עטוף בטלית מובא הילד לחיידר כדי ללמוד מאותיות הקודש המצופות בדבש.

            אצלנו בכפר טודרא


            מיליםיהושע סובול


            אצלנו בכפר טודרא
            שבלב הרי האטלס
            היו לוקחים את הילד
            שהגיע לגיל חמש
            כתר פרחים עושים לו
            אצלנו בכפר טודרא
            כתר בראש מלבישים לו
            שהגיע לגיל חמש
            כל הילדים ברחוב
            חגיגה גדולה עורכים לו
            שהגיע לגיל חמש
            אצלנו בכפר טודרא

            לה, לה, לה...

            ואז את חתן השמחה
            שהגיע לגיל חמש
            אצלנו בכפר טודרא
            מכניסים לבית הכנסת
            וכותבים על לוח של עץ
            בדבש מא' ועד ת'
            את כל האותיות בדבש
            ואומרים לו:
            חביבי, לקק!
            והיתה התורה שבפה
            מתוקה כמו טעם של דבש
            אצלנו בכפר טודרא
            שבלב הרי האטלס

             


            בחיידר בהגיע בני לגיל שלוש זמן החלקה,עשו חגיגה בחיידר וליקקו את הדבש שמרח המלמד מעל האותיות שנרשמו על העוגה.

             

            כל עדה ומינהגיה.

             

            יום הכניסה לחיידר נחשב לשמח במיוחד עבורם: הפעוטות ילקקו דבש מאותיות הא"ב, יאכלו ביצה – סגולה לזיכרון, ואפילו את העוגה יקשטו פסוקים. "זו לא רק שיטת קריאה, והאותיות הנלמדות הן לא רק שפה, אלא אותיות שמרכיבות את לשון הקודש", מסביר אמיר הרץ, מנהל תלמוד תורה מרחובות. "לכן טכניקת הלימוד נובעת מהאידיאולוגיה שהאותיות עצמן הן התורה, ולכל אות יש התייחסות מיוחדת, ללא קשר לעיצורים ולהקשרים שהיא מייצרת".

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום חמישי, 21/5/20, 12:45

               

              כלים להתמודדות עם פחד וחרדות - הרב יגאל כהן - הידברות

               

              הפחד

              פחד הינו כוח הרסני במיוחד. הוא הורג התלהבות, הוא מחסל את הביטחון העצמי, מרוקן את האנרגיות מתוכך ופוגע ביצירתיות שלך. מדוע קיים בנו הפחד מלכתחילה? חוסר החלטיות וספקנות מהווים כר פורה להתפתחות הפחד.
              לאדם הפשוט,לפי דברי הרב לייטמן, יש שני סוגי פחד: מהעולם הזה (להסתדר בחיים, בריאות, דור ההמשך, וכו') ומהעולם הבא (להכין לעצמו גן עדן ולא גיהינום). אבל, כל סוגי הפחד האלה באגו המתפתח, מביאים את האדם לסוג השלישי של הפחד, שהוא הפחד האמיתי - האם אני אוכל להידמות לבורא בתכונת הנתינה והאהבה כלפי האחרים וכלפיו. אם האדם מרגיש הכרחיות להשיג את התכונה הזאת, אז הפחד הזה דוחף ומביא אותו למחסום, ל"תשובה מיראה" לבורא. 


              בכתבתה של סילביה עבר,היא מגדירה את הפחד" כמחסור באהבה.פחד הוא ההיפך מאהבה. פחד זו אנרגיה שלילית, המתבטא בצורת רגש, מחשבה ו/או תגובה פיזית. לעומתו, אהבה זו אנרגיה חיובית המתבטא באותה דרך. 
              פחד: "הרצון להימנע (או לברוח) מפני הגורם לתחושה בלתי נעימה". 
              אהבה: "הרצון למשוך אלינו והתייחד עם הגורם לתחושה נעימה, השאיפה לאחדות". 
              פחד = בעיה, חושך, רצון להתרחק. 
              אהבה = פתרון, אור, שאיפות לאחדות. 
              לכן, פחד ואהבה הם הפכים."

              מרגלית איילון מתארת את הפחד כ"מפלצת מנטאלית שהאדם יצר לעצמו-זרם תודעה שלילית.הפחד הוא המצאה שלך .אם אתה זוקף את ראשו המכוער -תן לו מכה.קל למוטט אותו בדיוק כמו שקל ליצור אותו.
              תודעה של אדם יכולה להיות לגמרי ללא פחד.
              כשאתה מסלק את הפחד מן התודעה-אתה מתחיל להיראות צעיר והבריאות שלך הולכת ומשתפרת.
              כשליבך מלא פחד ימשכו אליך אנשים שגם המניע שלהם הוא פחד,ויחד תגבירו את הפחד אחד של השני. דווקא אותו נושא שאנו דואגים ומפחדים ממנו, דווקא הוא "קורה" לנו."
              ברוחניות קיים מושג - דומה מושך דומה. אם יש בי אמונות שליליות לגבי עצמי הן מושכות אלי - התייחסות דומה שלילית של אנשים אחרים אלי. אנשים אחרים בסביבתנו הם כמו מראה בשבילנו. 

              ממשיכה ואומרת מרגלית:"אם תמלא את ליבך באהבה ימשכו אל חייך עוד ועוד אנשים שיאירו אותך באהבה שלהם ויוארו מהאהבה שלך,וכך תעצימו זה את האהבה של זה.
              זאת משום שאנו מושכים אלינו בדיוק את מה שאנחנו צריכים ללמוד.כל עוד אנחנו לא לומדים נמשוך אלינו עוד ועוד ניסיונות דומים.כל עוד אנו לומדים אנחנו לא צריכים לחזור שוב אל הניסיון הזה,ואנחנו מוכנים לשלב הבא של מסענו."
              מרבית האנשים חשים כי הם תוצאה של תהליכים, שאין להם שליטה עליהם. תאונה, מחלה, ניתוק מאדם אהוב, מערכות יחסים שמתפרקות, כל המקרים האלה נחשבים בעיני רוב האנשים לגורל, מזל, משהו שאין להם שליטה עליו.הם חשים כקורבנות של נסיבות חיים.
              ככל שאנחנו מתפתחים ברמת המודעות שלנו ,אנחנו מבינים שהיכולת להשפיע על חיינו גדלה והולכת. ככל שאנחנו לוקחים יותר אחריות על חיינו- אנחנו הופכים להיות בעלי שליטה ויכולת השפעה רבים יותר במסע חיינו. אנחנו מתקדמים אל החופש שלנו, החופש להיות מי שאנחנו, בעלי יכולת,בעלי זכות ההכרעה על מהלך חיינו.
              לפחד יש גם מטרה חיובית: הפחד גורם לאדם לפתח כישורים חשובים ולהתעורר משאננות והרס עצמי . לכן, כדי להתגבר על פחד, יש קודם להיות בו, להתפתח ורק אז אפשר ללמוד להתמירו לאהבה. זאת אומרת, ברמת התפתחות פרימיטיבית של האדם ,הפחד עוזר לבניית האגו והייחודיות. אבל כשאדם הגיע לרמה זו, עליו להתפטר מהפחד מהר ככל האפשר, לפני שיתחיל להרוס ולחסום את התפתחותו אל האחדות והשלם. 
              כך אנו למדים, שמה שהיה "טוב" בשלב מסוים של האדם, הופך ל"רע" בשלב אחר. 

              ודבריו של הרבי מברסלב מלמדים אותנו שיעור אמיתי:
              כל העולם כולו גשר צר מאוד/ מילים: רבי נחמן מברסלב 

              כל העולם כולו 
              גשר צר מאוד 
              והעיקר, והעיקר 
              לא לפחד, לא לפחד כלל.

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום שני, 18/5/20, 02:03

                מחבט שטיחים (חבטה) ישן מחבט - ad

                 

                אישה שחבט בה

                 

                וחבטו בה

                 

                וחבטו בה

                 

                לאורך עשרות שנים

                 

                לא יכולה להפרד יותר

                 

                מהכאב,מתחושת ההשפלה

                 

                ןאפילו דןרשת:

                 

                המשך....

                 

                גבר שחובט וחובט

                 

                וחובט 

                 

                עם השנים

                 

                לא יגיע לסיפוקו

                 

                ללא החבטות...בה...

                 

                 

                וכל זה מתערבב לו יחד

                 

                לדינמיקה מביישת והתמכרות

                 

                ןשןם חוק

                 

                ןשןם חברה

                 

                לא תוכל כנראה למנוע

                 

                את כאב חבטת

                 

                הדקירה...

                 

                השיא

                 

                שבהצגה.

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום ראשון, 17/5/20, 01:36

                  שיר עירום - המשוררת ללה | חדקרן הוצאה לאור

                  הערה: את ספר השירים המלא ניתן לרכוש דרכי כאן

                  ללה היתה מיסטיקנית ומשוררת הודית, שחיה בחבל קשמיר שבצפון הודו במאה ה 14 (ככל הנראה בשנים 1320-1392). היא חיפשה אחר האמת דרך רוחניות פנימית, להבדיל מטקסים ודוגמות, ואת התובנות שלה ביטאה ללה בשירים מקודשים, הידועים כ"וואק" (vakh),.

                   

                  בסך הכל ידועים לנו 166 שירים כאלו. השירם מבטאים את האמת שלה בצורה תמציתית, המזכירים את משוררי הזן, כמו גם משוררים סופיים דוגמת רומי.

                   

                  שירים מקודשים נכתבו עד אז בשפת הסנקסריט הגבוהה, וללה היתה הראשונה לכתוב שירים כאלו בשפה הקשמירית העממית. היא נעה ונדה ברחבי קשמיר במשך חייה, מלמדת ושרה את שיריה. מאז ועד היום הם נהפכו לחלק בסיסי בתרבות הקשמירית וההודית, ואף תורגמו מספר פעמים לאנגלית. היא אהובה עד היום על הקשמירים.

                  סיפור חייה של ללה מרתק כשלעצמו, ומאפשר לנו הצצה אל תרבות אחרת, שונה מאד מזו שלנו. היא נולדה בכפר קטן ליד סרינארגאר, בירת קשמיר.

                   

                  בגיל 12 התחתנה או, ליתר דיוק, חותנה. נישואיה לא היו קלים. חותנתה התעללה בה, הכריחה אותה לעבוד קשה והתעמרה בה. מסופר שהיתה מניחה אבן גדולה על צלחתה, ומכסה אותה באורז, כדי שיראה כאילו קיבלה מנה יפה. ללה כמובן הרגישה באבן, אך לא התלוננה. לבעלה היה קשה לקבל אותה.

                   

                  אגדה אחרת מספרת איך יום אחד כעס עליה, על זה שהיא מתמהמהת בהבאת כד המים מהבאר, והולכת ושרה לה מזמורי הודיה. מרוב כעס הכה בכד שעל ראשה ושבר אותו. הכד אמנם נשבר, אך המים שבפנים שמרו על צורתם, ונהפכו לאגם המתקרא עד היום אגם ללה.

                   

                  בגיל 24 עזבה את הבית, והצטרפה למורה הינדי. באותו זמן גם נפטרה מכל נכסיה החומריים – ומאז ועד מותה הסתובבה ערומה. למרות שהיתה מחוברת לשייויזם ההינדי, הרי שהיא למדה כנראה גם עם מספר מורים סופיים (מוסלמים) ושילבה בין שתי מסורות אלו.

                   

                  ללה הרחקת כה לנדוד

                  בחפשך את אישך!

                  עכשו,לבסוף,בין חומות

                  בית גופך,במקדש הלב

                  גילית היכן הוא חי

                   

                  [ללה מתוך שיר עירום]\מתוך אתר ערי קדם

                  דרג את התוכן:
                    3 תגובות   יום שבת, 16/5/20, 04:47

                    באותו שבוע

                     

                    בו ביום

                     

                    התבשרתי על מות אחייני

                     

                    מסרטן מכרסם בריאות.

                     

                     

                    ולאחר מכן התבשרתי

                     

                    על הנין הנחבא ברחם הנכדה

                     

                    בגלל סכנת היכחדות

                     

                    מפני שלא הגיע בזמן הנכון

                     

                    לשם...

                     

                    נקלע בטעות ובחוסר זהירות....

                     

                     

                    סיפרה לי האגדה:

                     

                    האחיין נצטווה לחזור לבוראו

                     

                    בגיל העמידה.

                     

                     

                    הנין עוד  בטרם צאתו

                     

                    הצטוו בצו חוסר הנוחות

                     

                    לחזור כשירווח

                     

                    לדעת אמו  וסבתו....

                     

                     

                    עולם אכזר

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום שבת, 16/5/20, 03:47

                      אדריאן ריץ' – ויקיפדיה

                      אדריאן ססיל ריץ נולדה ב- 1929.

                      הייתה משוררת, תאורטיקניתפמיניסטית רדיקלית ומנהיגה לסבית אמריקאית ממוצא יהודי.

                      נחשבת לאחת המשוררות הנקראות והמשפיעות ביותר במאה ה-20.

                      אדריאן ריץ' נולדה בבולטימור שבמרילנדארצות הברית, הבכורה משתי בנות.

                      אביהפתולוג, ארנולד רייס ריץ', היה יושב ראש המכון לפתולוגיה בבית הספר לרפואה.

                      אמה, הלן אליזבת (ג'ונס) ריץ' הייתה פסנתרנית קונצרטים ומלחינה.

                      אביה היה ממוצא יהודי ואמה הייתה פרוטסטנטית.. גודלה כנוצריה.

                      אביה של ריץ' עודד אותה לא רק לקרוא שירה אלא גם לכתוב.

                      למדה בחינוך ביתי עד שהגיעה לכיתה ד' והחלה ללמוד במערכת החינוך הציבורית.

                      בילדותה היו תביעות אינטלקטואליות נכבדות מצד אביה התובעני, לצד קונפליקט דתי-תרבותי מתמיד שנבע משורשיו היהודים של האב והרקע הפרוטסטנטי של אמה.

                      לאחר שסיימה את לימודי התיכון, למדה שירה וכתיבה במכללת רדקליף, במהלך לימודיה היא לא פגשה מרצה אישה. בשנת 1951, בהיותה בת 21, פרסמה את אסופת שיריה הראשונה

                      פרס לספר שיריה הראשון הוא הפרס הראשון לו זכתה ריץ' והוא נמנה עם שורה ארוכה של פרסים ואותות הערכה להם זכתה לאורך חייה.



                      בשנת 1953 נישאה ריץ' לאלפרד קונרד, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת הרווארד. לאחר מכן כתבה על מהלך זה: "התחתנתי, בין השאר, משום שלא הכרתי דרך טובה יותר להתנתק מהמשפחה הגרעינית שלי. רציתי לעצמי, בכל דרך אפשרית, מה שבעיני רוחי, היה חיים מלאים של אישה".

                      הם עברו להתגורר בקיימברידג' מסצ'וסטס ונולדו שלושה בנים.

                      ב-1963 היא פרסמה את ספר שירה שלישי,שהיה אישי יותר מקודמיו ובחן את הזהות הנשית שלה. השירים משקפים את המתחים שחוותה כאם ובת זוג ומסמנים את תחילת שינוי תפיסתה בנושא.

                      בשנת 1966 עברה המשפחה לניו יורק. ריץ' החלה את פעילותה הפוליטית בשמאל החדש, בתנועת התנגדות למלחמהזכויות אזרח ובתנועה פמיניסטית. באותה השנה אלפרד קונרד, בעלה, קיבל משרה הוראה בסיטי קולג' של ניו יורק

                      החל משנת 1967 ריץ' הרצתה במכללת סווארת'מור ולימדה כתיבה כמורה מן החוץ בבית הספר לאומנויות של אוניברסיטת קולומביה. כמו כן היא לימדה בתוכנית לסטודנטים מוחלשים באוניברסיטת ניו יורק[10]. הוראה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחייה.

                      מתחים בין בני הזוג הובילו לפרידה וריץ' עזבה את הבית באמצע שנת 1970.כמה חודשים לאחר מכן, אלפרד קונרד שם קץ לחיו.

                      בשנת 1974, כתבה ריץ' פרסמה את הספר "Diving Into the Wreck" וזכתה עמו בפרס הכתיבה הלאומי לספרות. היא סירבה לקבל את הפרס כאישה יחידה, ודרשה לקבלו עם עוד שתי סופרות שהיו מועמדות לקבל את הפרס ולהקדישו לכל הנשים שקולותיהן אבדו ולאילו שקולן טרם נשמע בעולם הפטריארכלי.



                      אדריאן ריץ' חייה בזוגיות עם הסופרת מישל קליף משנת 1976 ועד יום מותה.

                      ב-1976, היא פרסמה ספר בנושא אמהות - "ילוד אישה". ילוד אישה הוא אחד הספרים המשפיעים ביותר בהגות הפמיניסטית ונחשב לאבן יסוד בעיצוב השקפת עולמן של נשים רבות.



                      אדריאן ריץ' הייתה מחלוצות החשיבה הלסבית פמיניסטית, ראתה עצמה כאקטיביסטית פוליטית, היא האמינה שיש להעלות על נס את מעמד האישה על תפקידיה, תכונותיה וסביבתה.

                      אדריאן ריץ' נפטרה ב-27 במרץ 2012 בגיל 82. מותה היה תוצאה של דלקת מפרקים שיגרונית\ויקפדיה

                      דרג את התוכן:
                        1 תגובות   יום שישי , 15/5/20, 04:42

                        אין לי לב

                         

                        לכן עלי להזהר שבעתיים

                         

                        אומר איש הפח  

                         

                        בסיפור המופלא מארץ עוץ.

                         

                         

                        אין לי לב

                         

                        מכשפת העיתים

                         

                        נעלה אותו

                         

                        בכספת השנים.

                         

                         

                        היתכן שהלב הרגיש

                         

                        שנולד לאחר השואה

                         

                        והגיע עמי לתקומת המדינה

                         

                        ידום מוירוס קטלני

                         

                        דוקא בשיא פריחת

                         

                        מטע הנכדים?

                         

                         

                        ישנה קורונה אחת

                         

                        שמאיימת על זקני הדור

                         

                        על לא עוול בכפם

                         

                        ומבקשת את נפשם...

                         

                         

                        דוקא לנו שגדלנו ללא סבים וסבתות

                         

                        שיעזרו לנו

                         

                        בחבישת ליבם ההרוס

                         

                        של הורנו

                         

                        שורדי השואה...

                         

                         

                         

                        מה הסיבה?

                         

                        דרג את התוכן:
                          1 תגובות   יום שישי , 15/5/20, 04:19

                           

                          האתר הגדול בישראל לדפי צביעה להדפסה ואונליין, באיכות מעולה ...

                           

                          מתוך הויקפדיה\

                           

                          ליימן פרנק באום (1856-1919) נולד במדינת ניו-יורק, בן שביעי למשפחה אמידה. עוד בילדותו הקסומה החל לכתוב ולהפיץ ביחד עם אחיו עיתון שכונתי שהודפס במכונת דפוס ביתית. כשמשפחתו ירדה מנכסיה, ניסה פרנק הצעיר להתפרנס ממגוון עיסוקים, ובהם גידול עופות, משחק בתאטרון, ניהול חנות כלבו ועריכת עיתון בעיירה חלוצית בדרום דקוטה. את ייעודו מצא לבסוף בכתיבת ספרים לילדים, כאשר חיבר את אחת הקלסיקות הגדולות בתולדות ספרות הילדים: “הקוסם מארץ עוץ” (1900).

                           

                          בנג'מין באום היה איש עסקים עשיר, שעשה את הונו בשדות הנפט של פנסילבניה. באום הצעיר גדל באחוזת הוריו, Rose Lawn, שאותה זכר תמיד כסוג של גן עדן. כילד צעיר הוא התחנך בביתו, אך בגיל 12 נשלח ללמוד באקדמיה צבאית. הוא היה ילד חולמני שנטה לחלום בהקיץ, והוריו חשבו שיש "להקשיח" אותו. אחרי שנתיים אומללות לחלוטין בבית הספר הצבאי, הוא עבר אירוע שהוגדר אז כהתקף לב (אף כי לא סביר שבאמת היה כזה), והורשה לשוב לביתו.


                          באום התחיל לכתוב בגיל צעיר, אולי בגלל עניין שפיתח בתהליך הדפוס. אביו קנה לו מכבש דפוס זול, וביחד עם אחיו הצעיר, הארי קליי באום (שהיה תמיד קרוב לפרנק)

                          באום צידד בהשמדת האינדיאנים באמריקה, וכתב בנושא מספר מאמרי מערכת בעיתון שהוציא לאור בדרום דקוטה במהלך שנות התשעים של המאה ה-19: "אצולת אדומי העור חוסלה, וקומץ הנותרים אינו אלא להקה של כלבים מייללים, המלקקים את היד החובטת בהם. לפי חוקו של הכיבוש וצדקתה של התרבות, הלבנים הם אדוניה של יבשת אמריקה, והדרך הטובה ביותר לערוב לביטחונם של יישובי קו החזית, היא השמדתם המוחלטת של אחרוני האינדיאנים. ומדוע לא בעצם? תהילתם חלפה, רוחם נשברה, גבורתם נמחתה. מוטב להם למות מלהתמיד בחיי אומללות אלו". לאחר הטבח בוונדד ני (אנ') כתב: "אם חפצים אנו לגונן על תרבותנו, מוטב שנמשיך בדרך זו ונמחה את זכרם של יצורים בלתי מאולפים ובלתי ניתנים לאילוף אלו מעל פני האדמה

                           


                          הדמות הראשית והגיבורה של הסיפור "הקוסם מארץ עוץ" היא דורותי. יתומה שמתגוררת אצל דודיה בחווה בקנזס שבארצות הברית. בית החווה קטן ודל, וסביבת הבית היא אפורה וחד-גונית מאוד והפכה את זוג הדודים לחסרי שמחת חיים, מלבד אהבתם לדורותי. טוטו, כלבה הקטן של דורותי, הוא מקור שמחתה וחברה היחיד.


                          דורותי וטוטו עפים ביחד עם סופת ציקלון עד לארץ עוץ. הסופה מפילה את דורותי על ביתה על המכשפה המרשעת מן המזרח והורגת אותה. מטרתה של דורותי בסיפור המקורי הוא להגיע לקוסם מעיר האיזמרגד (ברקת) כדי שיחזיר אותה לביתה שבקנזס. חבריה הטובים הם הדחליל, איש הפח והאריה.





                          איש הפח

                          "איש הפח" הוא איש שגופו עשוי כולו מפח, לאחר שהמכשפה המרשעת מן המזרח כישפה אותו וגרמה לו לאבד את כל חלקי גופו ולהחליפם בחלקי פח.



                          כאשר דורותי והדחליל היו בדרכם אל עיר הברקת הם נתקלו באיש הפח שהיה חלוד מכדי לזוז. הם שימנו את גופו וסיפרו לו על מסעם.


                          איש הפח שיתף אותם במשאלתו להשיג לב לגופו העשוי פח, וביקש להצטרף עמם למסע לעיר הברקת. לאחר שדורותי הרגה את המכשפה המרשעת מן המערב וחזרה לקנזס.


                          לאחר שאיש הפח "קיבל" את הלב בו חפץ, הוא הפך למלך של ארץ הווינקיס שהעריצו את טוב לבו ורצו בו כמלכם.פרנק ליימן באום, מתוך ספרות כללית - אנציקלופדיה ynet

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            אסתר רבקה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS