מסתברים כמה דברים.
אני אפס, חסר עמוד שידרה, וזו שיגרה. וזיקית, אנושית. בשפה, וגם באהבה. כהן, מרצה את כולם. לן. ומנסה לשרת. רת. אם הייתי נניח יושב ביציעו המזרחי של בית האופרה, הידוע יותר בכינויו - 'המזרחי', באצטדיון טדי הירושלמי, שם יושבים אלפי הקומץ, אני בתוכם, כברם, אפילו שעשור לא נכחתי באמת. מת. לחיות. אהיה ולא אלך שמה יותר. אבל בכלל שמאלני עד כאב, ואם היו יודעים זאת עליי, גם היה. כאב. אבל לא היו לי כאב. או כאם. בכלל עם הורים, כל היציע צודק, כשקורא לאמא של ההוא, במקצוע הכי לא עתיק. אבל הכי וותיק. אז שם, זיקיותי אינה יודעת גבול, ולא אסגיר שאני בכלל, יודע שיש מאה. אלף. מילים שלמות בעברית תקנית. תקינה. נא. באוזן. זן. ואמנות השפה, הדלה. לה. עוד עשרים אלף מילים. אפילו. לו. הייתה זו אנגלית, שחגגה מיליון מילים השנה. נא. לגשת ללמוד. אבל אנחנו שותקים יותר יפה. פה. אם היינו שותקים כבר. פה. גדול. לפתוח, ולא לקלל, את השחקן, השופט, או אמא שלהם. הם.

גם במפגש עם העולה החדש, שכבר חי פה יותר זמן ממה שאני, ובכלל נולדתי כאן. אם כי לא בניתי בשתי ידיי. די. לי בלא להרוס. רוס. היה פה ההוא מחברים, הסידרה? אני גולש. לא רומני. כמו מסיר, ללא לחץ. חץ. ללב. אז גם איתו, עם העולה החדש, או היורד היישן, ממולדתו, אני משתדל לטעות כמה שיותר. נו, כדי שירגיש יותר בבית. ככה זה עם זיקיות. רוצות להיות, וזקוקות, שכולם ירגישו. בית.
גם אלו שפעם עבדו אצלי, בני דודים קוראים להם, אבל בדקתי, ואין לי ייחוס משפחתי בחברון. רון. חולדאי זה כבר בית. אז עם האחים הערבים, השתדלתי להשתמש בכמה שיותר מילים, שיהיו מובנות כבר במכת האש הראשונה. רק הדלקתי לו סיגריה, תירגעו. אני פציפיסט. ולא כמו רפי. רשף יוצא לו מהקנה, בעודו שואל ילדה פיליפינית. טינית. בת חמש-עשרה, שהרגע ירדה מהמטוס, האם היא "מפנימה את גודל המעמד". למשל. של. נעליך. היא לא מבינה עברית, רפי. והיא תבין, מעמדות זה דבר שמסביר את עצמו. די מהר, יחסית לזריזות בה זה מוריד את הראש לחלומות של אנשים. שים. כיפה, ונרשה לך לחלום. לום. בראש, אם תיהיה פה עוד רגע. גע. פה, ולך לשם. שם. יפה המציאו לך, כשבאת לארץ. רץ. להחליף אותו, כשתתבגר.

ככה גם עם אהבה. בה. גם בובה שולחת את אהבה-הב-הב-תה. אני זיקית. אם היא אוהבת קולנוע, גם אני אוהב. אפילו מאוד. אם היא אוהבת להיות נחמדה, אז אהיה יותר. אם היא קשה, הסלע על הר הבית סתם נמס כאן. בבית בלי ההר. אם היא רוצה לאכול רק סושי. סו. תיהיה שף, ותכין מעתה רק דגים שחיים. על משכורת מיני. מום. לא מוטל כאן. גם לא מלון. אני זיקית, אנושית. אבל רק אם אני אוהב. הב. אה נייס דיי.

היחידה שאהבתי מעודי, קראה לי בייבי תוך ימים, ואמרה לי ביי-ביי תוך שבועות. ולא אמצא אותה, לעולם. היא לא קיימת. קרן. אור כי אבנה סידור עבודה, אקרא לו ההסדר, על-שם הספר הזה. לכל תכונה, תותאם אשה, לכל אשה יותאם יום, ואופי שיהלום. בלי טבעת, ורק קצת בעת.
שבע נשים, לכל אחת, שישה ימים, לחיות, ויום שנותר. תר. כדי לנהל רומן. אחד. מתוך אחרים. שהם אחדים. של גברברים, ונשנשים. כולם פה מנשנשים. נשים. על האש, ונראה כבר מה יהיה. יה. כי עד כה, אני לא מצאתי את המתכון. שנכון. וירגיש כמו הליכון. רק בילבול, ועוד בילבול. בול. בזמן, יש עוד שאלות. לוט. בערפל, ואין בנמצא תשובה. אולי רק ההוא, הטייקון, שהפך בין לילה, לעוד יותר טייקון. סופר-טייקון.  זה אולי נשמע מופרך. רך. זה מה שאני רוצה מהחיים. ים. נעים, גלים שקטים, ורק לשבת ככה עם חכה, לדוג. דוג. שקוראים לה בובה, והיא לא ברבי. בי. נשבעתי, אני אחזיר לים כל דג שייתדייג אל חכתי המשועממת. מת. לחיות. תנו להם, לחיות, לחיות. מה אתם אוכלים, אוכלים, אוכלים. לא גילו לכם, כשהייתם קטנים. נים. משם נושמים, מהנימים. ומה שנושם, לא אוכלים. לים. משחררים, ומיד. יד. לשלום, זה אני. אז ככה, סידור עבודה, שכולן בו מרוויחות קצת תבלין. אחת תיהיה אמא, לילדה. דה. גם ברוסית אני מוכן. כן. גם בעברית. ברית? לא בבית ספרי. ראשונה. תיהיה האמא. מה. שיבוא שני, זה הרגש. גש. לשלישית, היא חופשית. שיט. רק תשוקה יש לה בראש זאת. והרביעית, בכלל מנגנת על כינור. נור. חברה לגפרורים. רים. חברה לרהיטים. טים. אלן, ההוא משפץ ביתך, היה כאן? אן. ביליוויבל. לא ייאמן כי יסופר. פר. הרבעה של ממש, היא החמישית תצליח להוציא מתוכי. כי. השישית, היא של של אפלאטון. טון. שקט בדיבורה. שוקלת כה מעט, כאילו לא עברה. רע. לא קורה, אם אנחנו ביחד. חד. הוא היום השביעי, כי היא, היפה אך משוגעת. לא מאפשרת בה לגעת. עת. תגיע וגם אליה יבוא הלב. וילבלב. כמו שהיה בילדותי, אז עיריה אחת דאגה שתיהיה משאית צהובה, שתיהיה ספרייה ניידת. דת. ישראל ומשה אלו לא הספרים אותם השאילו. לו. היו אלו ספרים אמיתיים, עם ריח ספרותי, וספרנית עם ריח של ספרנים. נימצאת בכל יום שלישי בחנייה. יה. אללה, איזו הלצה לה לה, זה לילד אבוד בוד בוד, ספרייה שניידת ככה, ומצילה נפש. פשש. כמו אמבולנס שאץ רץ להביא חמצן, הספריה הצהובה של עירית ירושלים, הגיעה עם חמצן. למוח. היום מגיע רק ליצן, בלי מוח. והרבה כוח. כבר קשה לסלוח. אז כמו ספרייה ניידת, ככה עם אהבה, שנויידת אותנו, הלוך, ושוב, בתוך עצמנו. נו. כמו הספרייה, כל אשה, ומרכולתה הרגשית, כמו הילד שממתין למשאית. שתביא את ריח הספרנית, ואת החלום התורן. אתן באות עם ריח של אהבה, והבטחה, צהובה של אביב או סתיו. תיו. ראשון בכל מנגינה, הוא הפחד. חד. הוא ההרגל, לברוח. רוח. פרצים מביאה עוד יום שלישי, וגם ספר שהביא חלום מתוק. תוק-תוק, נא להחזיר, לא להיות חזרזיר. האהבה הבאה, לשעבר שלך, כבר מגיעה. אה. קצת סבלנות, כאן זה ספרייה, ולא היציע. של טדי. קולק. אהוב יקר שהיית לי. לי. בי. ליבי, על עירך. חה-חה. שזה מה שנותר, למי שתר, אחר היונה. נא. בלבד, ואני, זיקית אנושית, אם היא אוהבת סושי. נא להגיש כאן, רק נא. אז ככה, סידור עבודה כזה, ויבוא לציון. ברוך. וייקח את כולן. גם יבוא ציון. הגואל. שכבר הגעיל עם יותר מאשה אחת. לא לא. אני מדבר פה על עוגה רומנית, מחולקת לרומנים. לא פועלים רומנים. יותר כמו פעלים, בשפה. רומנים, כמו שהיה פעם, הרומן. הרומנטי. כאילו שאפשר בכלל שרומן. יהיה לא רומנטי. איזה סוג של הטעייה והתעייה, של ציבור חולמים אחד. מחולק לזוגות. ועומד בשלשות. בשלשלאות. אות.
לסיים.
 
והיחידה שאהבתי מעודי, הבנתי רק זמן אחרי, שזו היא. ואז בכלל הייתי צריך להיפרד. ממנה.
שוב.
אולי כשנשברים לשניים, צריך פרידה, פעמיים.


ושנה טובה. בה. תיהיה אהבה חדשה. שה. נה. טובה..

מחוררים בני האדם כמסננות לגופם, כלים אשר נושאים איתם את בשורות העבר. אוסף של פתולוגיות. שהרי כמוסות הזמן, הצלקות, אינן נעלמות לעולם, הן שם, בלי משים או גם איתו, מספרות איזה סיפור, למי שבאמת מעוניין ללטף אותן.

אולי היות הידיעה של יופיים האפשרי של החיים, כמו עוצמתה של התשוקה, והאושר שבהתאהבות. דווקא מתת האל הזו, שיכולה לתת לנו לידות חדשות, לבקרים, והריגוש שבלמידה החדשה של אדם את עצמו, כמו גם על עצם היותו ואפילו עצמותיו, כל אלו דווקא הם, שגורמים את הכאב הגדול ביותר. כבר אמרו וחזרו וטענו, שעצם הידיעה כמוה כמוות לעיתים, אך מעולם לא תיאר לו עצמי, שבזמן שיינקתי את ההקדמה לטוב, ובעת בה התמסרתי בהסתייגות אל הנעים, עוד אאלץ לזכור אותם לזרא, בבואי אל ימיי החסרים בטוב ההוא, או אולי בטעימת האפשרות של אותו טוב מתחמק.
כשמשחררים מהכבלים, וצונחים אל התהום, מוצאים בה יופי הרבה, כי זה נותן יותר משזה לוקח, וזורח עם הנפילה, מאיר את הדרך. ללא גבולות, שהרי אין עכשיו זמן, לאחר-כך, כי עכשיו, הוא עכשיו, ואדם לא יכול להמתין לבוא עצמו, לנצח.

באוטוסטראדה הזו, לא ראיתי עונות שמחלפות, חגים שנחוגים, אהבות שמתפתלות, הכל נראה רצף אחד, כמו יום אחד, ארוך. אין ביום אחד, מספיק זמן לאדם, כדי לזכור את הטעמים השונים, הריחות המשונים, והמראות המשוננים, של כל רגש שחלף.

כמי שהביט אל העתיד דרך הינומה, וכעבור זמן, הבין שהייתה זו בכלל רעלה, שדרכה הוא הביט, זה פחות חגיגי.
ידעתי פרידות רבות. זה גם טוב, מכיוון שזה מצביע שהיו גם חיבורים רבים. רק אחד יותר לטובת הפרידות, ולרעה. שלי. בסוף המרחק בין אושר מוחלט, לבין קריסה אפרורית אל תוך החומר הפיזי, שכולנו בו מצטמצמים לכדי אטום אחד בודד, הוא בדיוק זה, אחד, בודד, ואטום, לסיכוי. ואם זה נותר הפרש השערים, בטבלה הזו של האושר, שבאמת אינה משקרת, או משכרת, אז פניו של אדם יהיו חמוצות, שנייה לפני עצימת העיניים האחרונה, והבלתי נמנעת. ואם הוסט גורלו, והדלת הסתובבה נכון, יופץ אור יקרות, גם דרך העור הכרות. ממולקולה אחת באנו, וגורלות קבעו את עתידנו שמתיישן בכל שבריר של זמן, ואטום אחד, הוא סיומנו המפואר כאן. אלוהים, הוא כבר למד את הלקח איתנו, ולא עוד תפוחי חכמה, ונחשים ערמומיים, גם תיבת נוח, בה כבר לא נוח יותר, לאף אחד. שהוא זוג.

הגשם אינו מרחם על אלו, שלבד. התיקתוק המיימי הזה, שנשמע מחמם לב, ונפש, יודע להרטיב בצוננים, גם אם אדם יעטה על עצמו בית, שמיכת-פוך, וכלבה נאמנה.
אני שולח את תפילותיי מעלה, מחפש את אלוהים, שייעשה מעשה, ויהפוך ללוויין תקשורת קופידוני, אדוני. ויעביר את מסר התחינה אלייך, שאני, בשערייך.

כשאני אוהב אותך, את צריכה לצאת מדעתך, מאושר. אני אוהב אותך, בתוך אורגיה של אהבה. את, נאהבת, כמו כל אלו שלא. האהבה, אצלי, זה בא באריזת שישיה. וחסכוני. (ואין כפל. מבצעים). והפה שלך, שממפה את כלי המשחית שלי, שמתקן, את הרושם, הרע, שעשו קודמיי. הוא, כבר יודע, לשתוק רעשים הומי מילים.
ואני מושלם - אני אומר לך - אבל בעולם, של חסרונות.

ואולי אהבה אינה מה שנמצא, אלא מה שאבד. ויכול להיות שאהבה היא אהבה, רק במותה ואובדנה. ורק אחרי, יוודע איזו הייתה אהבה, ואיזו לא, ומה מזה כבר שייך למחלקת אחיזת עיניים. פקוחות. שמביטות רק פנימה. ואולי, כדאי למות באמצע האהבה, או לפחות ללכת ממנה, ככה, היא תיגמר בשיאה, המקום היחיד שיודע שקט. קצת כמו אמן דגול, שמוטב שייפרד צעיר מהעולם הממשי, אחרת תמיד יהפוך מהדבר הכי מעודכן, לדבר הכי מאובן, עוד בחייו. וזה, כואב כמו פרידה. שכואבת.

ואולי אהבה היא כשאלך לאיבוד, ולא אחרי שכבר מצאתי.

אותי.

איזה יום, עבר עליי. זה באמת מרגיש לפעמים קצת יותר מידי. נולדתי בשבע ועשרים, היה פלורסנטי שם, גם בחדר של הלידות, גם בחוץ המושלג, בעיקר בתוך ראשם של שהביאונו עד לאותו הלום. ומופתע. בשעות הבאות, לא אלמד כלום, למעט אינסטינקטים חייתיים, שבאים מתוך אגו ישן נושן, שעות של רכות, בה כל הרוע נספג בתוך נשמתו של כל רך, שנולד קשה. הכלים הללו עוד יהרגו אותי אחר-כך, בשעות אחר-הצהריים. בערך בשעה שמונה כבר הפכתי למגינה של אימי, למגינת ליבו של אבי, שמנגינתו היחידה הייתה גסות. של רוח. בתשע כבר ידעתי להבין שהיא קורבן, והוא מקרבן אותה, ואפילו בלי להניד אף-עף. אולי חוץ מעפעפייה שלה. בעשר כבר הייתי פרחח לא קטן, שעוד לפני בר המצווה, בירבר בשטף לחוקרי משטרה, על מעלליו של מי שעדיין מוצץ אצבע, ביד אחת, ומנהיג כנופיית פורצים מבוגרים ממנו, ביד השנייה. באחת-עשרה, ברחתי כבר, להיות פרחח במקום רחוק, ונמלטתי לפנימיה של הצבא, שעשתה יופי להחזיר את פנימיותי אל תוך פח זבל קולקטיבי. צבאי. נטול צבעים. בחצות היום נשבר לי הזין מהשטויות ההם, וברחתי שוב, להתאהב בילדה יחפה בקיבוץ אחד, שעוד הייתה בו לינה משותפת. גם לי ולה היו לינות. משותפות. ששטפו את התמימות ממי שהסתבר הפכתי להיות. זה שנמלטתי ממנו עד אז. ומאז. קצת לפני אחת בצהריים, כבר ברחתי מהצבא בו הייתי כובש, אך לא אכזר, ופגישה עם פרופסור אחד, לתבונה וחכמה, ישעיהו לייבוביץ, וביום שלמחרת כבר הייתי על טיסה לאמריקה, עם פרופיל מעודכן. כזה שמצולם מהחזית. העורף האמריקאי בו נהגתי מונית, הספיק אחת וקצת, אז חזרתי לכאן עם זנב בין רגליים, והתחלה של בדידות איומה, בתוך זוגיות שקטה מופלאה וממיתה, שנמשכה עד שלוש. אז שתיתי, המון, ואהבתי, כל כך הרבה, שאי אפשר לקרוא לזה אהבה, ושתיתי. הייתי הצלחה גדולה, בכל הקשור ללאהוב, ולשתות. הייתי אהוב הקהל ולגמרי לבד, וכשאירגתי את המסיבות הכי מוצלחות בעיר, כאלו שכולם רצו לבוא אליהן, בהן, ואיתן, אני תמיד הגעתי מספיק מוקדם, מחשש שלא יכניסו אותי. אני הביישן שקוראים לו שחצן. ככה זה, כשעולם ישר, ואתה עקום. ביושר. בחמש וחצי בדיוק, התפוצץ מחבל מתאבד אחד, ושבע שנים לא קראתי לו, כך, בתוך החולצה שלי, וריסק את כל מה ומי שהוא לא אני, רק כדי שאוכל לשבת כאן, ולהתבכיין על זה שעות אחר-כך. בשש נמלטתי שוב, הפעם בחוסר כל, כדי לחיות בסרט, בהוליווד, שהפגישה אותי עם נסיכה, כזאת, אמיתית, לא מליצית, שהחלפתי איתה טבעות בכנסייה, באמצע הלילה בלאס-ווגאס. זה קרה ביום ה-13 להכרותינו. היא הייתה כה יפה, וגם היחידה בה התאהבתי, כמו שגם הייתה היחידה, שסקס, לא העסיק אותה, כל-כך. זה, שהפך לעיסוק בלתי פוסק כאן, בעידן הזה, המאוס. ולא מיקי. כמובן שברוח הוליווד של היום, התפנית בעלילה הייתה טראגית, וסיפור האהבה הזה המשיך את הפיצוץ של קודם, והסתיים בתוך חודשים ספורים. והנה דוגמא נהדרת, לטנגו שרק אחד יכול לרקוד, ולהיות אחראי, על קריעתה של אגדה, היכן שנדרשה הייתה קריאה. של אהבה. ועד שברחתי מספיק רחוק מההוא, ובשבע אני הגעתי, בהפתעה גמורה, אבל בשעה טובה. ועכשיו, לוקח זמן להדביק חולצה שנקרעה ככה, ובכל השעות הללו, ועכשיו כבר שמונה וחצי, בערך, וכל החוטים והמחט שכאן, שתפרו והדביקו חליפה מפוארת מהקרעים ההם, ולבד לי, רוצה בכלל רק דבר אחד, קטן, לפני שממשיכים, שאם אפשר, פיתחי לי, את הדלת.

כי איזה יום. איזה יום, עבר עליי.

נתלשתי מחיי פעם, והורחקתי מתוך ההמשך הרגיל. יש בו משהוא, בהמשך שממשיך, בפשטות שבו, בקשר שבין ההקשרים הרבים, שבונים חיים. וכאלו, שנעצרים לגמרי, כדי לאתחל אותם, קורה להם מה שקורה למחשב שכך עושים לו, כל הזכרונות, עלולים למצוא להם בית אחר, בתוך קופסת זכרונות שונה, אולי עם מארז שווה יותר.
יש בה בתלישות, כורח כזה, שרוצה לצרוח, לצעוק, אולי לרדת על ברכיו ולהתחנן, לשוב לאחור, אל הרע, המוכר, שאותו עוד אפשר לנצח כדי לצאת מחוזקים, דבר שלא ניתן לעשות עם מה שכבר איננו. כמו שבלתי אפשרי עוד, להתפייס עם אדם, שכבר שמת. ניסיתי להשאיר את פי, אל מחוץ למים הטרטוריאליים אליהם גורשתי, כדי לחזור, מאותחל. במקום הזה, ממשיכים לחלום את אותם חלומות לא מעשיים, כמו תקלה שמסרבת להרפות מהדיסק הזה, שמקשיח ככל שהמים הופכים רדודים, ומאכלים בי כל חלקה טובה, הזכרונות. שאינם מרפים. ושום דבר עם זכרונות רעים אין כאן, להפך. הייתי מוחק כבר את הטובים, הם אלו שאינם רוצים לטבוע, ולתת כאן לנשום, מחדש. למה שחדש.

את מתקרבת, ומתרחקת. נושפת בעורפי נשימות שמשאירות כתובת מקועקעת, סימן לשהייתך הקרובה, בדיוק בנקודה בה לא הבחנתי בה. מֵתָה, קוֹרְאִים לַנְּקֻדָּה הָזו, בעולם שאם היה בו ניקוּד, אוּלַי הָיו מֵתִים בו, פָּחוֹת. את מתרחקת, כי האחרית המעוכשוות שלי, אינה ברת הכלה, ונראה כאילו נקודה שחורה על מיצחי, מסמנת אותי לסביבה, כמטרה שחשוב שלא לקלוע בה, או להיקלע, לסביבתה. אם תחליטי להמשיך ולהישאר לא ידועה לי, אמשיך אני לקבל מנות אהבה מורעלות, שיכסו את דרכי אלייך, כרעלה על אפי, שממשיך לנסות להריחך, ולאתרך. לא ארפה מהסיכוי, גם כאשר בכל רגע, קמה התנחלות חדשה, צעירה ופוחזת, מיידה אבנים ומכניסה מקלות, אל בין מה שמתגלגל עכשיו. ושאינו צחוקך.
ובכל פעם שאשמע גלגולו של צחוק מלא חיים ושמחה של נערה, אדע שאינך הנערה הזו, ולא אני הוא הנער, שברא את צחוקה.
וחשבתי, שבכל פעם שאשמע קיפולו של בכי, מלא כאב, וחנק של אשה, אדע שאינך האשה הזו, ולא אני הוא הגבר, שברא את ביכייה.

ואיזה דבר בתוכי מתעקש להתחיל ולהיפרד ממך, למרות שמעולם לא פגשתי אותך. חשבתי, זו סיבה מצויינת להיפרד, אם את לא מתקיימת בכלל. חשבתי, על כל המקומות האלו שאת מתעקשת שלא לבוא אליהם איתי, ועל כל מילות האהבה שאני קורא, ואוזנך אינה כרוייה, על כל חלומותיי, אלו שאת מיטיבה לא ללכת בתוכם, גם אם הם כוללים בעיקר אותך, ועל כל השבילים בהם אני זוחל על גחוני, כי חיפשתי כבר בכל גובה אפשרי. כל אלו, שיכנעו אותי, שאולי הגיע הזמן שלנו. להיפרד.
בגלל העדרתה של היותך, הפכו חיי בלתי-נסבלים.

וכמה מרחק יכול לעשות הראש, בהותירו את הלב מאחור, פצוע, בריצתו העיוורת קדימה, אל תוך לועו של הזמן. בכל שבר קטן, אני חווה שלם גדול, של אותה חבטה ההיא, של פעם, שנמשכת. רק בוא הסתיו של עכשיו, יוכל לו לקיץ, כמו שרק בואך אל העכשיו שלי, יוכל להקיץ, את מה שממתין שם, שלם. מוכן ליציאה, מתחת לעיי החורבות וההרס המאובק. שם, אני לא מצליח לשמוע קולות, ולא משוכנע שכאן נמצא אדם, שעוד צפוי להינצל מהתופת. כמו שאב יקבל את ילדותו השנייה עם בתו, כך תיהיי לי, תיירת בתוך נפשי, שאז אולי אבוא איתך, לטיול במקומות הלא-קדושים, ובשבילים בהם הקודש, הוא חול. של ים. עד בואך אשמר, כי אין בהן רחמים, בנשים של היום. גם לא אלו של הלילות, שפעם ידעו עוד, להמתיק את מרויות היום. יום.
ולמעלה בין הצמרות, כמו למטה בתוך נפשי, אני מכין לי דממה, כדי שתוכל לו, לזמן.
ושם, אני עבד נרצע, אך לא של פחדיי, אלא של אותם דברים שמנצחים אותם, את הפחדים.
והם. הם הפכו לפחדים.

של היום.

"כפי מהותינו כיום, יש בכוחנו לשאת כמות לא מעטה של צער, וקיבתנו עשוייה לעכל מזון כבד זה.

ייתכן שבלעדיי הצער, סעודת החיים הייתה תפלה:

וללא הנכונות לסבל, רבות מידי היו השמחות שהיינו חייבים לוותר עליהן".

ניטשה.

אם הייתי יודע שתלכי, הייתי אוהב אותך יותר. יותר זמן. יותר פעמים. יותר אוהב. אם הייתי יודע שתלכי, היה לי מבט שמתגעגע אל המבט הזה, שמתגעגע. הייתי מקרב את נשימתי אל נשמת אפי, ואת אפי אל המחוז הזה, שתלוי מתחת לברך שלך, כשאת ככה, יושבת מולי משוכלת רגליים, מסוקלת נסיון, מושכלת בבריחות. עדינות. אם הייתי יודע שתלכי, הייתי מבזבז את מעט שעותיי המבוזבזות לריק, במלאות אחרת, שמרוקנת. אם הייתי יודע, הייתי מחזר אחרייך, כאילו שאת הולכת. ללכת, והייתי נשאר בעצמי, כדי לא לברוח מפני הליכתך. אם הייתי יודע, הייתי שותה יותר, מעשן יותר, מזיין יותר, מסרב יותר, ואז מבקש ממך שתלכי. כדי לחזור. אם הייתי יודע שתלכי, הייתי משכנע את אצבעותיי להלך קסם על יריכייך שהן כולך, והיית נכנעת, לעצמך. ואני רציתי, שהכניעה שלך תיהיה זו, שתכניע. אם הייתי יודע שתלכי, הייתי נאמן פחות למה שנאמן, ויותר למה שמיומן. זה, הרגיל, שמרגיל את גופך לקבל, ואת נשמתך להסות. התבלבלת כשבאתי עם עצמי, זה שהכמיהה שלו כבר ברורה, כשאת מורגלת בבילבול. התבלבלת כשהלכתי ממך, כי את לא רגילה לראות גב. של תשוקה.

אני מקווה שלא קרה לך מה שקורה לפעמים לחלק מאיתנו, שמאבדים את זה, את הכיוון, רק משום שהוא לא נראה, מתוך עיניהם. אבל תחשבי שמי שטווה לך את הדרך, הייתה ילדה אחת, בת חמש, והיא כבר לא. היא בגרה, ואיננה. יש שאנחנו מאבדים בגלל אהבות שקריות, כאלו ששברו לנו את החלום הזה, הילדי, שאומר שלפחות בחלק מהמסע המייגע הזה, אפשר לנוח לרגע, משום שיש עוד נהג בסביבה. אנחנו מאבדים כי מישהוא מראה לנו שמנוחה היא עסק מסוכן, וזה מצליח לסכן לנו, את העתיד. אנחנו מאבדים, כי חשבנו, והאמנו, אבל קורה שאלו שייצרו אותנו, עשו גדולות ונצורות, בלהקטין אותנו, עד שנאלצנו יום אחד לקום ולמצוא את הדרך שלנו. שלך. לבד. כל בחירה, היא חופשית, אבל לעיתים קצת כמו אותו "חופש, שיש לנו, בתוך הכלוב שבנינו לנו".

אני כמעט מקווה שלא אמצאך. לעולם, אולי למשל קצת כמו איינשטיין, שגם הוא קיווה, שלא יגלו את המצאתו. לעולם. הוא, מצד שני, כבר ידע לראות את הנולד, שקרה בעתיד, וזה שטרם התרחש, והספיק למלט עצמו, מהאטום. לפחות באופן יחסי. אולי אהבה גדולה זה כבר לא מתאים, ובעידן הזה אפשר להתקדם אחורה, אל ננו-אהבה, ככה, כפי שחזה לפני חמש-מאות שנה רומי, שאמר על אהבה שבאה אל קירבו, ומביאה ישויות רבות לכדי ישות אחת, "בגרגר חיטה אחד, אלף אסמי בר". ננו-אסמים. ננו-תובנות.

אני כמעט מקווה שלא אמצאך, אבל נהיר וברור לי שלא אוכל להמשיך את קיומי בלעדייך. כמו פאנטום, הכאב, שממשיך לחיות, גם כאשר כבר אין לו איבר לכאוב בו, כך החוסר, ימשיך לחיות, בתוך הקיום שממלא בחופשיות גדולה, בתוך כלובו הקטן. קשה לי לחשוב על כל אותם רגעים מוחמצים, ששנינו יודעים שאנו אמורים לקיים עתה. כמו נייר לקמוס של הזמן, אינך-הנוכח, מאיר לי את הצל המושחר של עכשיו. הזמן מכביד, אך העדר היותך, מוסיף לו גיל, והוא מזקין. הזמן. אני רוצה שתדעי את השינויים שנולדים בי, והחוליים שמתים לי. נראה שכל מפגש אכזב שמתווסף, מרוקן את הסיכוי שנתראה, ואני חושש שכמו קרטון חלב טרי, שנאלץ לזרוק בשלמותו עוד לפני שנפתח, משום תאריכו המפוגג, כך יקרה לאהבה המלאה הזו, שתיזרק בשלמותה, למקום אליו מושלכות אהבות משומשות, במצב חדש. ומוחמץ.

היסטורית, הייתה בי וודאות גמורה כמעט, שאפגוש בך ואותך, בעתיד.

הסטוריה כך נראה, אכן אינה נמנית על המדעים המדוייקים.    

אהובתי. את צריכה מישהוא בדיוק כמוני, אבל שיהיה שונה לחלוטין ממי שאני. חייו של אדם איומים עליו, ויהיו כאלו רק אם הוא מבין, באמת, כמה יפים הם יודעים להיות. כמו גל הדף, חיצוני, שהרס אותי, ככה הרגשתי איתך. כמו גל הדף, חיצוני, שהורס את הפנים, ומשאיר חוץ מדוקדק. עד דק. זו התחושה. קצת כמו לעצוב על אדם שמת. בשיבה טובה. חבל שלא הייתה זו הטובה שבשיבות, שלקחה אותי ממך, ואותך מתוך התוך שכמעט וכבר התמסרת אליו. ואל עצמך. כנראה שהדבר הכי מבוגר שעשיתי אי-פעם, יהיה לוותר על הסיכוי שלנו. מתוך הוויתור הזה, אני עוד עשוי להתבגר. להתגבר יהיה כבר סיפור אחר. אולי של ילדים. ועם סופים של ילדים, שהם התחלות חדשות. ואולי אגדה עם סוף פחות מייאש, מזה שחוגג עצמאות בכל שקיעה. שלי. בימים המשונים הללו, בהם נפשי משנה לעצמה אופי, והורסת לי את הצורה, יכולת להיות המע"צ של הדרכים החדשות שנסללות עבורי בידי הגורל. גם כאן, כמו במציאות, הייתי כבר מוכן לקבל דרכים שסלולות ברשלנות, פושעת או לא, העיקר שיהיו אלו דרכים עשויות טוב, מאלו שכבר הלכתי בהן. וגם כאן, כמו באותה מציאות, קצת לפני תחילת העבודות, נגמר התקציב, ואזל הרגע. דווקא אחריות מיניסטיריאלית כן גילינו, אפילו שהייתה זו רק מיני, אהבה. אבל מקסי, ברגשות. עכשיו שוב דרכי אפר, בהם כל פנייה מבטיחה רבות, ומקיימת מעט, ובגלל זה שום פנייה לא מתאפשרת, אמשיך לחלום על שלט הכוונה. דרום או כחול, צפון או ירוק, העיקר שתבוא זו שכבר תתעקש מספיק, אם לא איתי, אז לפחות על התקציב. זה שמקציב את הזמן שנותר ברווח שבין אהבתינו, לבין הסוף. זה שאין בו יותר התחלות. של ילדים.

ובאת והלכת, מהר. לא בטוח שהייתי נוכח, בעצמי. ברור לי שנציג מטעמי היה שם, ואיתך. הוא היה שם ברגעים של אנחה-רכה, ושל תמיהות-קשות, הוא היה בתוך גופך הלבן, האצילי, וגם מחוצה לו, ומסביבו. בטח בין בליל המילים המסודר, המחשבות המעושנות והמפוזרות, והמבטים המצועפים שאומרים כל מה שמילים לא. קיבלתי מסר מהפנים שארע איזה דבר גדול, אבל הידיעות לא ברורות, ובשפה לא ידועה. אני מרגיש כאילו ישבתי במקלט תת. קרקעי. ומעליי התנהלה מלחמה עזה. כמוות. הגיעו ידיעות מבולבלות, על כך שהפיקוד העליון של המוח קרס, והותיר את הלב ללא מנהיגות. הקרביים שהתהפכו, לא ידעו על איזה צד לנחות, והחושים כולם היו מסך. של עשן. שגם הסתיר את הדרך, לנסיגה.

סילחי לי, אהובה, שאת המלחמה הזו, נלחמתי מתוך הבונקר, כשאת נאבקת בעליונות האווירית של תבונתך. בטוחני, שאם הייתי ער למתרחש, הייתי חייל נאמן של ליבך. אני יודע, כי את הטובים שבלבבות, אני כבר מאומן לזהות. ושלך הוא כזה. עכשיו בצאתי אל החוץ, יש שקט, מלא ברעש, על דברים שקרו, אך טרם התבררו. קרה כאן דבר. גדול. ולא הייתי. ועכשיו צריך למצוא את הפצעים המדממים, בסתר, כדי לחבוש. ולהבין. מהיכן חדר החץ הזה, ואיפה פה פתח היציאה. אולי בנתיחה שלאחר מותה של האהבה הזו, עוד ימצאו שכל חץ של קופידון, כולל בתוכו גם חומרים מרדימים, שמורידים חומות. אך מסירים אחריות. כמו חומר שמסיר כתמים, ומסיר גם את הבד, שעליו היה הכתם, כך אאלץ להסיר את הזכרון המעומעם הזה. שהוא את. בהסירי את היותך, כבר לא אכאב את לכתך.
זה שעוד יילך איתי,

לאיזה זמן.

פעם, בהביטי מעלה בחושך, הייתי רואה לילה שזור כוכבים, מאירים בבוהק. עכשיו, אני רואה אין סוף מסתור, ששברי חיים מנצנצים מתוכו, ונבלעים מאחורי החור. ששחור. לעיתים רחוקות, בלילות משמחים, אהבה ישנה שולחת קריצה, עם חיוך. כמו אומרת שטוב שם, בתעשיית האורות הקוסמיים, לזכר ימים אחרים, בהם עוד היינו ביחד באזור הדמדומים, שמבטיח, שאולי, ועד גיל עשרים ואחד. נגיע. בשאר הלילות, רק המפץ הגדול עוד רוחש פחדים כבדים מנשוא, שמחזירים לילדות איומה.

אני נרגע, כשאת באה אל תוך הרעש הזה, שהורישו לי הזמנים שעוד נותרו. ריק לי כשריק ממך. בקומי. וגם בקיומי. לא ראיתיך בבואך, אבל הקפדתי לקמול כשכבר הלכת. אולי אם היית באה ונשארת, הייתי מאמין גם אני, שאני. יש עוד סיכוי שתשמעי את הקריעה, שבאה מתוך החוץ. הפינות בכל פינה שבי, ממתינות, למרובעות שלך, שתבוא ותסדר. סתירות הלחי שחובט הגעגוע, מצליחות להסתיר את כל השאר, שכבר לא כאן. לפעמים התקיימת במציאות, לעיתים רק במוחי הפורח. חושבים שאת מיתולוגייה, אבל את לא יותר מפסיכולוגייה, של הדמיון. נפשך טרם פגשה בשלי, ועיניי טרם חיטטו חרבותייך. הסתמיות האיומה הזו, הריקה, השתלטה לי על השיח שאני מנהל עם עצמי. אין קיום שקט, ברגע שמבינים שאין קיום בכלל, אם הוא לא מוחזק בשני קצותיו, כאשר את בקצהו השני. מחזיקה. אם לא תתקיימי מולי, לא אתקיים בכלל, ואפול אחורה, אל המקום המוכר הזה, שעשוי חלל אחד גדול, מלא מילים, ותכנים, שעוזרים להסיח את הדעת, כדי לא לצאת ממנה. מהדעת.

בבואך, תביאי איתך תבואה של זכרונות טובים וישרים, של אהובים ואהובות שהותירו צלקות, שמחמיאות לה, לגיזרה שהיא הנפש. בהגיעך, השאירי מאחור, את כל אותם זרים שזרעו את הנבט, שהוא אנחנו.
עצמי את עינייך, אני רוצה לחלום אותך, אצלי. בואי כבר ננוח, כי עייף פה, במוות הזה שחייבים לחיות אותו, כמו להיות כלוא בתוך כלוב, שתלוי מעל תהום מהממת. אני מתגעגע נורא, לשפה ששתקה פה פעם, ועצוב לי על האילמות הרועשת הזו, של עכשיו, שצורחת בדידות. וכמה משתמשים כאן במילה אהבה, לכל הרוחות, הריחות והפריחות. לפעמים, כמו עכשיו, אני משתנק מרוב תמונות הסטוריות, שחוזרות על עצמן, כאילו הרחתי אותן רק עכשיו. את כל אחת מהאהבות הראשונות, שחשבתי שספרתי נכון. או לפחות אהבתי, גם אם נכון זו מילה לא נכונה. כמו כתמים של שמש, בתוך העיניים, כאלו שמסרבים להרפות, ככה הזכרונות. לראות את האור, ואולי יותר מידי ממנו, עשוי לעוור את עיניו של כל נווד של הלב. דמעות שרופות זולגות, צורבות את מסלולן הכואב אל החוץ. ובכל אחת מהן, צרובה דמותה של בריחה מהירה מידי, והבנה איטית שנזלגת. לו רק יכולתי לעקוב אחר כל דמעה, פנימה אל מי שמיילד אותה, במרפאה שהיא הלב, שחולה. יכולתי לשלוח מסתננים, כאלו, שיודעים איך לבזבז את כל מאגרי המים, והמלח.
אני מצידי מבטיח, שכשאראך, אזכור רק את אותן אהובות, שהביאו אותי אלייך.

ולא חשבתי שאבוא אל המקום הזה בכלל. זה, שמרפה מהחיפוש אחרייך. זה שמרפא מהחיפוש אחריי. אולי כי כבר מצאתי אותך, בכל אותם חיוכים מתוקים ומבטים צולבים, שמות חוששים וחיבוקים אמיצים. אולי כי לא אמצא אותך, בכל אותם חיוכים ומבטים, שמות וחיבוקים. שעוד יבואו. אולי את מורכבת מכל מי שהכרתי, ואולי פשוטה מכל מי שאכיר. אולי אני פשוט, ממה שהייתי, ובכל מקרה, מורכב ממי שאני עתיד להיות.

בהפוגות הקטנות בהם החיים מאפשרים לי לנשום, מתפוגגת באחת התקווה שאת. אחת.
אני רק מקווה שהאחת שאת כן, לא מאפשרת חיים של הפוגות.

אני רוצה ללכת בשבילים של פעם, שנהלכו רק בדמיונותיי הסוררים. שם, חוץ מריח פרדסים, יש גם שירים חדשים, ורגשות לא מורגשים. המבוכה ההיא, שטיפלה טוב כל-כך בפציעות שעוד יבואו, הפכה לביישנות שעוד תפצע את העתיד. שם, בפעם, העתיד היה שלם, ונטול חוסר הבנה שמפציע עם כל הבנה חדשה. ככל שהדרך נהלכת, ופגיעותיה ניכרות, השימוש בדמיון, הופך לסם. שימושי. המבוכה של עכשיו, זה כבר לא נחשב, ומרחיק, ומרחיב את הזמן שבינינו. אין כבר מקום לתכונות אנושיות, במקום בו אנשים שולטים. הן הפכו לחולשות. של תוכן אנושי. זה חבל, כי למשל בעולם בו החתולים, יש המון מקום לתכונות חתוליות. והן נותרו תכונות. של תוכן חתולי.
אולי אני סוג של שיקוף ריאה אנושי. במבט לכיווני, את חוששת שתראי חלק ממי שאת. ועצוב לי, שהשפה הגברית הפכה לשפה הרשמית, ואולי היחידה בה דוברות כאן הנשים. השיח הכוחני הפך לסקסי, השיח העדין, לשוטה. ושותה. וצמא.
ועכשיו, כשאני מתנער מהנער שמדמיין, את מתנערת מהגבר שאני, המנוער.

כל אשה שהכרתי, הייתה גלקסייה שלמה, זרועת כוכבים, שמשות וירחים. בכל אחת התחלות וסופים, סופר-נובות וסערות מבורקים ומרועמים. בכל אחת היו צורות חיים שונות שהילכו בה, ובכך שינו את עתידה העתיד להיות בלעדיי, והסטוריה משלה, שתצליח להוות את ההווה. בשובי מגלקסייה כזו, כמו אסטרונאוט בחלל, גם אני מביא מוצג או דוגמא, כדי להניחם אחר כבוד, באולמות התצוגה של הנפש. דבר לא הכין אותי ליום בו אכנס אל אולם התצוגה, וכל שאראה, תיהיה בבואתי שלי, משתקפת בין ומתוך למדפי התצוגה הריקים. האם ייתכן שכלום לא נשתמר שם, ומכל מסעותיי אל עולמות מופלאים, כל שנשאר הוא אני? היכן כל אותן הבטחות שהיו האמת הכי מפוארת, איפה כל התמימויות הלא מתואמות שנאספו אי-שם, בחלל הכבד שהוא אתן, של פעם.

וככל שמרבים הימים, כך מרבה הכץ את קרבתו אל הסיכוי, שאוהב אותך אי-פעם. ככל שהימים מתקדמים, כך מתקדמת ההבנה שמציאתך אינה מציאותית. אבל, את מבינה, זה לא מפריע לחלומות לעטות עוד שכבות, ולהכיל עוד פרטים. בואי אליי תמה וברה, אחרי שכבר חלפת את כל הרע.
עצבותי מעייפת אותי. מתישה. לא מעודכנת יותר. קצתי בה, לפחות כמו שקצתי בי. אבקת מלט, ממנה עשוי בטון. מזויין. זה אני. אלא שבלי המים, שאינם, אני לא יותר מאותו אבק מפורסם, ברוח. ההתפוררות המוחלטת אותה אני חווה, תיהיה וודאי זרה לרוב בני-אנוש, שאינם עסוקים מידי לפרור פירורים. מאסתי בתוכי הפנימי, ואני גולש החוצה, ונשפך. אולי האמנתי שכמו שקורה לדם הכחול שזורם לכולנו בוורידים, ודי להביט לשם כדי לראות כחול ולא אדום, כך חשבתי יקרה, שגם נפשי שתבוא עם חמצן, תשנה את צבעה. אם כחול הופך אדום, אין סיבה ששחור לא יהפוך עצמו ללבן.

ואז, כשהיא לא תבין בכלל, זה פשוט ייגמר, והיא תידום. ותמות. כאילו שמישהוא שאי-פעם חי, מבין בלמות. הרי, למות פעם אחת, הוא אח תאום לא זהה, של לחיות פעם אחת. ונראה, שכל העניין הזה מנסה לומר בעצם, שמה שחשוב כאן, זה שזה פעם אחת. וזהו.
האם מוטב לא להבין לפני שמתים? לא יודע לומר. כנראה, שהדמעות שלי יעקבו אחריה כך או אחרת, והצמיתה הלבבית תופיע ולא תפתיע. ותעלם. תמה ורכה. תם ורך. תמות ורכות. במקבצים של משמעויות גלויות שמסתירות.

אותנו.

וזה, לכבוד החג, חגיגה של מילים של מי שיודעת לכתוב.

"לא מעניין אותי ממה את מתפרנסת. אני רוצה לדעת לְמה את משתוקקת עד כאב, ואם את מעזה לחלום על הענות לכמיהת ליבך. לא מעניין אותי בת כמה את. אני רוצה לדעת אם תעזי להשתטות, למען האהבה, למען החלום שלך, למען הרפתקת חיים. לא מעניין אותי אילו כוכבי לכת קובעים את מקום הירח שלך. אני רוצה לדעת אם נגעת בלב צערך, אם הבגידות שבגדו בך החיים פתחו אותך או שהצטמקת והתכנסת מפחד להפגע שוב. אני רוצה לדעת אם תוכלי להשאר עם הכאב, שלי או שלך, בלי לזוז כדי להחביא אותו או לטשטש אותו או לקבע אותו. אני רוצה לדעת אם את יכולה לחוות שמחה, שלי או שלך, אם אתה יכול לרקוד בפראות ולתת לשיכרון החושים למלא אותך עד קצות אצבעות הידיים והרגליים בלי להזהיר אותנו לשמור על עצמנו, להיות מציאותיים, לזכור את מגבלותינו כבני אדם. אני רוצה לדעת אם תוכלי להבחין ביופי, גם כאשר אינו נעים לעין, בכל יום, ואם נוכחותו יכולה להיות בעבורך מקור חיים. אני רוצה לדעת אם את יכולה לחיות עם כישלון, שלך ושלי, ועדיין לעמוד על שפת האגם ולצעוק לעבר אורו הכסוף של הירח המלא: כן! אני רוצה לדעת אם תעמדי במרכז האש איתי ולא תרתעי. לא מעניין אותי איפה או מה או עם מי למדת. אני רוצה לדעת מה מקיים אותך, מבפנים, כשכל השאר קורס. אני רוצה לדעת אם את יכולה להיות לבד עם עצמך ואם את באמת אוהבת את חברת עצמך ברגעים הריקים".

בשינויים קלים מתוך "ההזמנה" - אוריה מאונטיין דרימר.

ואת השיר המופלא הזה למעלה, הייתה לי הזכות לראות 'מושר' על-ידי הלהקה הזו, בשנת 2005 בקליפורניה, כשהם בני 54.

אם הייתי במאי מוכשר, הייתי חוזר אל חדר-העריכה, מתכופף על בירכיי, ואוסף את כל מה שנפל שם, אל הריצפה. מכל השיירים של חיי, הייתי מייצר כבר סוף אחר מזה שמתרגש ובא. או לפחות פרומו מבטיח מזה שנולדתי אל תוכו. כברו. אם הייתי לב, הייתי מבקש ממנו להיות קצת יותר אבן אם אפשר, כדי להחליק בקלות רבה יותר, בדרך האבנים המתגלגלות הקורייה חיים. כך לפחות, אקבל שיר, ואתוס. אם הייתי קרם, היה רצוי שימרחו אותי, כדי להקל במעט על היובש הזה, המדברי. המים המעטים שמתגלים לעיתים, טעימים מאוד, אך מתאדים במהרה. אם הייתי רמקול, הייתי רוצה שישמיעו לי מחדש את הכללים והחוקים, ניכר שממש לא תפשתי נכון בפעם הראשונה. הרעש, כך נראה, מחריש אוזניים כאן. אם הייתי גלגול נשמות, לבטח הייתי נרגע כעת, כי אז הייתי מבין שחייב להיות גיהנום אחד כזה, כמו עכשיו, בין כל גיגולי גן-העדן שאני בטח חווה כבר אלפי גיגולים. אולי כמספר הגילגולים הללו, שגיגלגלתי, ועישנתי. אולי לזכרם. אם הייתי דמעה מלוחה אחת מיני רבות, הייתי יודע שאצלי השהייה קצרת מועד, והיא תיפול חיש-קל, משום עצבות כבדה. ככה זה כשאתה דימעה שהשתכנה במלון בוטיק. עם תיק. אם הייתי חלום, הייתי חולם שידביקו על תודעתי המסוממת והחולמנית, תאריך תפוגה, כדי שאדע שגם להם, לחלומות, יש תאריך, שאחריו כבר אין. דבר. אפילו לתאריך תפוגה, יש תאריך. של תפוגה. לו הייתי גפרור עם ראש אדום, וודאי הייתי חולם להדליק את הניצוץ של חיי. זה שישלים את הבערה הזו, ששורפת את עצמה. לו הייתי מראה, הייתי נותן לגפרור האדום שהייתי, הצצה אל המציאות, כדי שיראה, שהראש כבר כבה. ושחר. ולא חדש. אם הייתי איינשטיין, הייתי מרגיע אותי באמרי לי, שהכל יחסי, ובעצם רק עניין של זמן. אבל רק לזמן מה. קצוב. אם הייתי אושו, בטח היו לי המון מכוניות, ונשים מכניות. עם מפרש ורוח. וגם גיגלגול נשמות אחד מחורבן, שבטח מחכה לי מעבר לפינה, אחרי כל השקט הזה, שבפונה.

אם הייתי איתך, בטח כבר הייתי אני.

 
עוד בגילגול הזה.

אני מת להתפקע. קודם, בטח ולפני הכל, מרוב אהבה. לערטילאי. וזה, לדאבוני, מפקיע ממני את הקביעות שבאהבה מתערטלת. אני מתפקע מרוב תובנות ואור, שאני לא מצליח לראות איפה שמתי את הסיכה הזאת, שמפוצצת דברים שהתנפחו מידי, ובאופן לא ערטילאי כלל וכלל. אני מתפקע מעונגם של החלומות שחלמתי וכשלתי איתם, כי אני מתכוון לנסות שוב, ומזה שאני אומר שאני הולך לנסות שוב, בזמן שאפילו לכתוב את זה הרגיש כמו מאמץ יתר.

אני מתפקע מהתרגשות כל אימת שהפחד מציץ משום חוסר הידיעה והוודאות. ככה זה כשפורשים כנפיים ועפים. וככה זה גם כשנופלים מיד עם התפקעות הכנפיים בנסיון הראשון. אני מתפקע משעמום קיומי כל אימת שהעתיד וודאי, והחתימות נחתמו, והעתיד הסטורי. אני מתפקע מזה שהשכן משמאל מפקע גרעין להנאתו, ומבטיח לזרוק עליי את הקליפות. כבר זרקו עלינו קליפות במאה הקודמת, וגם אז התעקשנו לומר שזה גשם. זה לא. אני מתפקע מיכולתי לשאת את הרע הזה, שמריע מכל פינה. אצל הרעים, פורים דווקא כן כל יום. אני מתפקע מזה שהטובים עוצמים עיניים, ונעצמים בעצמם. אני מתפקע מעצב מחוסר הצדק שעושה חוסר.

אני מתפקע מההתבגרות המהירה שקרתה לי, בה מצאתי שאני איש, עוד לפני שמצאתי את הילד. אני מתפקע מחשש, שמא לעולם אהיה תקוע כך, בורח מהמבוגר ומחפש את הילד. אני מתפקע כי כאשר ליבי נשבר, יצאתי לחפש, ולמצוא, אחרת שתשבור אותו שוב, כדי להשכיח את השבר ההוא. לא ידעתי, שזה יהיה לחלקים קטנים יותר. כמו לווייתן שבא אל החוף, והאנשים הטובים הודפים אותו בחזרה אל בין החיים. כאילו שמישהוא יודע בכלל, מתי לווייתן צריך למות. אני מתפקע משום שבין שבר לשבר, אני חי באופן מלא, שמביא אותי אל סף התהום, שרק ממנו רואים את הנוף ששבור, בשלמותו. לימדו אותי פעם, ששברים שמתחברים, יודעים להיות גם יותר משלם אחד. והאחד שאני, אסף כבר מספיק כאלו, בשביל שניים. כעת אני מבקש למצוא אותך, עם שברים גלויים. ונרפים.

אני מתפקע, מכיוון שבדרכי שממתינה לך, בדרכה שלה, אני פוגש את הגרועים שבפחדים של אחרות, שמרחיקים אותנו זו מזה, כאילו הושמו כאן, רק כדי לחרב את הסיכוי. אני פוגש, בנציגות הבכירות של השטן, שרק בחירות טובות מהן, יובילו אותנו אל המשא שגם נתן, את השיכחה שגם תזכיר לנו לזכור. קצת כמו שתי רכבות עמוסות מזכרות, שנעות בכבדות על מסילות מקבילות, אך כדי שניפגש, חייבת להתרחש התנגשות קולוסאלית, כזו שנוכל לחמוק ממנה, אוספים רגעים שניצלו מתוך התופת. מחר, אולי יבוא מחר, שנוכל לדעת עליו, שיהיה היום. אני מתפקע, מרוב רצון לחיות, כי זה קצר, ומתוק.

אני מתפקע שנייה אחרי שאת חולפת על-פניי ברחוב, ולא מבינה שקרה כאן דבר. אני מתפקע שאני רוצה לחדול, בשנייה שאני מבין שלא קרה שם, דבר. אני מתפקע מתשוקה אלייך, לכל קימור, לכל כיעור.
אם רק אדע למצאך.

בתוך עצמי.

אם אמות עכשיו, זה יקרה כאשר אני לא מפוייס. לא עם תובנותיי הדלות, ביחס למה שאני מכנה חיי. לא עם עברי, שממשיך להתסיס את ההווה, שמצידו מתנכל לעתיד, והלה, רק הולך, ומתרחק, בעקביות אופיינית של עתידים. או כך לפחות היה בעבר. אם אמות עכשיו, בקשתי האחרונה תיהיה לפגוש אותם, את כל מי שלא הכרתי, כשהכרתי. כל אלו שחלפו, בתוך נפשי, על-פני עיניי, דילגו מעל ובתוך ליבי, והערימו קשיים על שכלי. ערמת קשיים שהקלו עליו, את מלאכת הוויתור.

אם אמות עכשיו, אבקש לראות את פצעיי, שידעו להפציע כל אימת שיכלו, כדי להזכיר לי, שהחיוך של עכשיו, מקרי בהחלט, ואינו ניתן להעברה למועד מאוחר יותר. אני מת לדעת אמת, אומר להם, לפצעים. אם אמות עכשיו, ארצה להבין, למה נבחרתי לקבל כרטיס כניסה לכל החיים, למוזיאון האהבות, בו אסור למבקרים, לגעת, או לחוש, מהתצוגות. המוצגות. וכיצד קרה, שליבי חולק לשברים קטנים, אך לא חולקה לי הבנה במתמטיקה. אם אמות עכשיו, אשאל אותם למה-זה, חוסר השקט של הסוף, בו מונצחים רגעים מאהבות סופיות, ושמחות שעצבו. איך זה שרגעים לבלי-שוב, כאלו שהותירו מכתש של כאב מאובן, מרצדים על המסך, רגע אחרי החושך.

אם אמות עכשיו, ארצה לדעת, מה הייתה מטרת ביקורי כאן, שכן אני מצידי לא מצאתי עדיין סיבה. לפחות, אתעניין לדעת, מדוע לא מצאתיה, ואם כן, איך זה שלא הבחנתי. ואם כן, מדוע בחרתי לתת את ליבי, דווקא לזו, ולהיא, שלא נתנו לו, לבחור. להיות אני. ובמקום זאת, מצאתי אותי עני.  מאהבה. אבקש עוד, לדעת, שאהובותיי מפעם, אהובות גם הפעם, אך עם ההוא, שכבר לא יבקש. לדעת איך. ואיך ייתכן, שככה התמסרתי בכל מולקולה, לקולה של אחת, שהייתה הפוכה באופן מדוייק, להפכים שלי.

אם אמות עכשיו, לא תיהיה לי בקשה מיוחדת באשר לתפריט הסופי. לא ארצה לטעום פירות טרופיים, ולא להגשים חלומות אירוטיים. רק ארצה לדעת, אם הייתה זו הפנייה ההיא ימינה, או שמאלה, או זו שלא קרתה, שמנעה ממני את קרותה. של האהבה. אשתוקק לדעת, מדוע ואיך קרה, שהתמסרתי דווקא למה שהפוך לי, וממני. אשאל, כיצד קרה שהתאהבתי במי שעבורה שיחה, זה סוג של קפיצה על טרמפולינה, כשבשבילי זו יותר ריצת טראיתלון. או איך זה שליבי הומם כה חזק, דווקא מזו שבשבילה דיאלוג אירוטי, זה מסדרת 'מהיר-ועצבני', ואני בכלל חי ב'כחול-לבן-אדום' של קישלובסקי. אדרוש הסבר, איך העז הגורל, לזמן לי אשה שזולגת קרח, רגע אחרי שעברתי להתגורר באלסקה, של הרגשות, ואיך קורה שהחיפוש אחר עדינות, מסתיים מתחת לרגל של פיל. או פילה, או "נערת טרמפולינה תל-אביבית עם רשיון ל -50 סמ"ק".

אם אמות עכשיו, אצטער על הנשיקה ההיא, הנוספת, שלא נתתי לי, לתת לה, לפני לכתה, ואזכר בכאב, שבכל עצימת עיניים, תמיד, הופיע דמותה המופלאה, של החמצה כואבת. אם אמות עכשיו, אסתקרן לדעת, מדוע קיבלתי חיוך שבמקום להיות כובש לבבות, מרגיש ונראה, כמו כובש זר. וגם לשאול, איך אחרי כל השאול, ליבי כמהה, לשאול מתי זה, הפגישה הבאה, עם השטן. שלבוש מלאך. ארצה גם עצה טובה, שתסביר לי, איך מרפים מכל מה שכבר לעולם לא יקרה, אבל הופיע בקטלוג המוזאוני. ההוא של האהבות. אם אמות עכשיו, אקח את הילד שהוא אני, לסיבוב נוסטלגי, בתוך החלומות שטרם נחלמו, ואולי גם סיור, במחסן האחורי, בו מפקידים הפקידים, את החלומות השבורים.
שם הוא יראה, שיופי תהומי, הוא לפעמים, יופי של תהום. הנשי יה.

אולי שם, אגרום לו להבין, שאם גם הוא ימות עכשיו, אולי שנינו נוכל לחיות.

(ואם אחיה עכשיו, ארצה לעשות זאת, כמו מי שיודע, שהמוות כבר מאחוריו.)

(והשיר, למעלה - טוב נו, הוא מדבר עבור עצמו).