אז ככה. אני נעלם כאשר אני נעלם ממגוון רחב של סיבות, שקרוב לוודאי אצטער שפירטתי בעינייך הלא באמת קשובות. מבחינתי. כלומר- את כן מקשיבה, ואפילו ניתן להניח שאכפת לך, אבל בוודאי שלא באופן שהמדע והמחקר היה רוצה להניח, ובינינו, את הרי מחקרית. אני נעלם משום שאני קודם ולפני הכל, לא ממש קיים. טוב, גם זו הרי טענה ווכחנית, אבל בואי נסכם שמכיוון שגם את נעלמת, מותר לי לא לנסות להוכיח כל דבר, ואולי לזרום לי קלות בין מי שהייתי בעבר כדביל גדול, ובין מי שאני. דביל גדול גם. אני לא ממש קיים, משום שאני קצת גדול מידות עבור הקיים הרגיל, ואז כמובן יש את הקיים הלא רגיל, קרי את, ואז יש את הקיים שהוא רק שלי, שאליו אני מכניס את מי שבא לי. אז ישאל כל בעל רשיון למיקרוסקופ, את מי, ובעיקר מדוע, אתה מכניס את מי שאתה מכניס לעולם שלך. לפעמים אני חושב, באופן לא פורמלי, שצריך לשמור אותך בפורמלין, כדי שהדורות הבאים יידעו, שפעם היה פה גם יפה.
אני נעלם, משום שאין לי כוח להתנגדויות שלך. בגלל שהן מורידות אותי עוד קומה מתחת לסוף, משום שהסוף הוא שלי, ושלי בלבד, ובעצם יש לי רק את הסוף, מכיוון שאמצע והתחלה כבר הלכו לאיבוד, ומצאו הורים יותר בריאים. משום שאני רוצה להיות עם מי שאני, לא. משום שאני רוצה שכאשר אני מורח אותך בשמן גוף, אורגני כמובן, את תחייכי בסיפוק רגוע, רק בגלל שאת יודעת שאת תהני לפסוק את נשמתך, רגלייך, ובעיקר נפשך - אל מול ההנאה המתרגשת ובאה אל תוכך, בזמן הבא עלינו לטובה. משום שאת לא אוהבת את עצמך, באופן שמזכיר לי, מדוע עליי לא לאהוב את עצמי. ואין לי יותר זמן, כי אני באמת רוצה אשה לאהוב, וילדים להעריץ, ואם לא אוהב אותי, לא אוהב אותם. משום שאני רוצה לשתוק באמת, ולא שתיקה שמסתירה חשבונות עבר, ששום דבר כבר לא ישנה את תוצאתם הסופית. משום שאני מכור לנתינה שמתקבלת, ולא שמתקמצנת. אפילו רגיל לא לקבל עם עיניים אוהבות, אבל קשה לי עם קבלת טיפול עדין בכפפות איגרוף. משום החמלה שגירשת כאילו הייתה האור, ולא בחמימות ואש, אלא בכפור וחושך. משום הידיעה שאהבת כמו שאולי לא נאהבתי, ועדיין זה תורגם לזרות איומה, במקום להתרפקות נעימה של שישי אחר-הצהריים, ההוא, שיכולנו להתיז כלפיו קיטונות של ציניות ירוקה, עם התכווצות הלב מקנאה. רועש לי כאן. משום שזה היה קמצוץ אחרון לאגו הישן והרע, שעוד שנותר ממני, ולא אוותר עליו עד שאמצא סיבה טובה כדי לעשות זאת. משום שחמוקייך הנפלאים, הבהירים והנהדרים, תמיד הביטו בי בהתרסה של מנהיג החיזבאללה. גם הם יושבים בתוך בונקר בהחבא, ויורים טילים שיכולים לזרוא מורא, רק אצל ילדים שהתבגרו מהר מידי, על חשבון בגרותם. את הבגרות בחשבון, לעומת זאת, הם כבר לא יקבלו. משום פטמותייך המונחות על שתי גבעות קטנות, ששום לוחם גולני, לא יראה בהם יותר ממשימת כיבוש קל, והן מתגלות במלוא מערומיהן כאילו היו מוצב הבופור. משום שכל האנאלוגיות שלי קושרות עצמן ללבנון, ויכולתי בקלות לדבר במונחים אציליים יותר, ששייכים לקרבות חשובים מונים רבים, כגון ווייטנאם הקטנה, שיכלה לאמריקה הגדולה, או מנחם-בן אחד, מול העולם כולו, והגשר הזה צר מאוד. משום שלבנון היא-היא ההתרסה האולטימטיבית, כמו שאהבה אבודה, היא המראה לכשלון טוטאלי, ולא נותר לי, להאשים אף אחד חוץ מאת עצמי. משום שגם אני לא רציתי וועדת-חקירה פנים ממלכתית, וקיבלתי בחירות חדשות, שהחליפו את האני הישן, באני אחר. משום שהקואליצייה החדשה מבולבלת ומותשת. משום שיכולת להניח את ראשך, החמוש בעיניים מיוסרות על כתפי, או אפילו על חזי, ולשמוע שהלב לא משקר, רק יודע. משום הידיעה, שאם היית מניחה פעם אחת את ראשך, ומבחינה שהלב יודע, היית מרפה. מעצמך. ומוצאת אותך אוהבת, כמו שאוהבים. ונאהבת כמו שנאהבים.

ואין עוד דרך.

פוסט מפעם - קצת מתוקן, מציאות עכשווית - טיפה מקולקלת, עשו קוק-טייל של קיץ..

והשיר, מלמעלה, "שקרים קטנים", הוא של יהודית רביץ החד-פעמית, עם המילים הרב-פעמיות,

שמכאן, מלמטה, מלא באמיתות גדולות..

אהובה. לו רק ידעת מה אני צריך לעבור בדרכי אלייך, דומה שהיית בוחרת להדיח אותי לפני שלב הגמר, ורק מתוך חמלה. אם רק ידעת את הפעמים בהן נחשדה היא או אחרת להיות את, בטעות, לרגע אחד של תקווה עבשה, היית מחדילה את החיפוש, ויוצאת כבר אל החוץ, שם הפנים שלי מחכה. מאסתי במקום בו אני מחקה אהבה שמחכה, ומנסה שלא לאבד תקווה. אולי, פינטזתי לי, שהסטטיסטיקה, הסיכוי והגורל, יגיעו כולם ערב אחד, לבילוי משותף באיזה בר, כזה שמיועד לקהל של סיכונים, ונוכל לארוב להם ביציאה, כשהם ממש שיכורים, כדי שיבטיחו לנו, שניפגש כבר. לתמיד.
אהובה. לו רק ידעת את טעמה המר של הדקירה, בכל פעם בה כואב שם, בין הצלעות, שכבר שומרות מכלום, אולי היית יוצאת ממחבואך, או טוב מזה, פשוט מחליטה לחסוך לשנינו, ושולחת אס.אמ.אס או אס.או.אס, או כל אס אחר, שתשלפי ממגבעת הקוסמים, שאת בטח נמנית עליהם. והם בטח עלייך. ואומרת לי - בוא.

לו רק ידעת, שבכל פרידה, אני מת עוד קצת, וחלק ממני נותר על השביל מאחור, פוחד שבסוף אמות מיתה אחת יותר מידי, והיא לא תיהיה במיטה שלך. אני כבר לא בשל לטעויות המפוזרות שלי, גם אם אני בוסר לאמיתות המדוייקות שלך.

אהובה, אני חי באתמול של מחר, אז אני מנסה שלא לעשות טעויות הסטוריות. אני רוצה להניח את העכשיו בשביל אז, כשנצטרך להתרפק עליו, לפני שנתפרק ממנו. אני רוצה את מחר ואחריו, שיהיה היום-יום, של כל יום.
ובין כאב אחד שמשתק כל-כך, לזה שבא אחריו, אני לא מצליח לזכור איזה רגעים שקטים. בין כאב אחד שמשתק את הלב, לזה שבא אחריו, יש זמן, בו ההמתנה לשקט שיביא איתו הרעש, אינו מאפשר מנוחה לייגע. רק המבוא לכאב, יצליח להביא את השקט. מעולם לא היה צריך לוותר על כל-כך הרבה שטחים של פנימיות ועצמיות, למען שלום. אמיתי. בלי התנתקויות בין השכל והלב, ובלי פינויים בכוח של רגשות שמתיישבים שלא כחוק. רק שלום כתום, שמזכיר שקיעה, ולא שקיעתה. של זריחה. בין כאב אחד ענק ומצמית, לבין הבא אחריו, יש געגוע וכמיהה שורפת, לעתיד נטול משאות, ומסעות, שבעברם, ימשיכו להכאיב כמו היו ההווה ההוא, שכבר נכאב. אין בו בזמן, נחמה אמיתית, אלא רק יכולת להוסיף שכבה נוספת, לזו הקיומית של כולנו, בה אנו מכחישים לחלוטין שהכל כה זמני, וקצר מועד. ונופל. בכך גם להאמין שיש מרפא בזמן, ובמקום לרפא את הפצע, שיגליד עם הרגעים שחולפים, אנו מרפים מהאמת שמציקה, ומנסים בכל כוחנו למצוא נחמה, בשקר הקטן הבא. בין כאב אחד שהורג בתוכנו, לזה שעוד יהרוג, אני מתאבל על ההחמצה המרירה שהייתה, ומפוחד מזו שתכה בתקווה שעוד נותרה.
מתי כבר יגיע הרגע ההוא, שעוד יבוא, וירגיש כמו העלטה הכי מוארת שראה לילה כלשהוא, בו המסתורין מרומם נפש, והחושך מאיר פרטים של אהבה אחת. קטנה ותמה.
מתי כבר יגיע השקר הכי אמיתי, שתשקרי לי את.

מתי כבר תשארי. באמת.

והשיר הנהדר שאומר הרבה בדרכו, הוא של גלעד שגב.

אז חוץ מהכימיקלים, שקובעים את הכל למעשה, אני בוחר להתרכז בכל שאר הכלום, שממנו עשוייה, אהבה. אולי התאהבות. חשבתי לתומי, שזה מקום בכלל. סוג של קיום אוטונומי, בין החיים שמתנהלים להם אם נהיה כאן, ואם לא. חשבתי, שזה מקום. בכלל. של שקט שעוטף, כי הוא בטוח. הוא כזה, משום שמהצד השני עומדת היא, שמתכוונת לכל מבט, ונזהרת מאלו שלא, שמלטפת ברוך אבל תילחם בכוח, והמקום היחיד שמתנגש על אותו קו של אופק נוגה, זה מי מעניק יותר מזה, מהשקט, שמזין כמויות מסחריות של ייתרת חיינו. חיים, המלאים בפינות חשוכות, בתוך כל אדם, שניתן להאיר שם רק עם פנס אחד, שמכונה אהבה, ובתוכו נורה, ששמה לאהוב.

ואני חשבתי, שזה בכלל מקום. אהבה. של דמעות שמחות, ועצבויות שחיוך של השלמה משלים אותן. חשבתי, שמוסר וכנות, מתביישים להתארח, כי שם הם מגלים נעלים מהם. חשבתי, שזהירות וגם משנה, הם עיקר המשנה שמתקיימת שם, במקום ההוא. לפעמים מגיעים אל יעד, שנראה בדיוק כמו בחוברות הצבעוניות של האהבה, שלכל אחד יש במוח, בית דפוס פרטי שמפיק אותן, וגרפיקאי מאוד מוכשר שמפנטז מהן. בניגוד גמור לחיים, ההגעה לשם מסתיימת דווקא בהמראה, בה מתבקשים כולם, לשחרר את כל החגורות, הכאילו בטוחות, שהיו קשורות שם, בנחיתה ממנה בא אדם, אל האהבה. כשהמראה מגיעה לייעדה, תמיד יימצא איזה נוסע אחד, שמבין פתאום, שהוא פה בשוגג, והוא התכוון בכלל, להגיע למקום אחר. מקום, בו הפרי היחיד אינו ביאושים, אלא זה של אהבה, ולא מהדיוטי. פרי. חשבתי, שעל הכרית במלון, מניחים כבר את הבד הרך והענוג, זה שהלבבות שמתארחים, מופקדים בו, בתוכו, ובכספת של קופיד. זה נכון שהכל פה מאוד דומה, הוא יאמר לאחר מכן לדיילת האוהבים, אך זה לא בדיוק מה שהוא ציפה לו, בבואו להפקיד את ליבו בתמורה לכרטיס טיסה לכיוון אחד. הוא חשב, ילחש לה, שזה מקום של שקט, ושלווה, על לחם חי, ולא איזה מקום, שמרים אותך לגבהים בהגיעך, בכדי שזה יהיה בעצם, להנחתה. של הלב.
וחשבתי, שזה מקום בכלל. אהבה.
ולתומי חשבתי, שהגעתי לכאן, בהמראה הזו.

מישהוא יודע אולי, איפה הדיילת של הטיסה הזו?

ואולי, חשבתי, זה בגלל שזה כך -
"את רוצה אותו, אני יודע, כמו שדימיינת שהוא צריך להיות, תמיד. גם אם כבר פגשת בו, בווראיציות שונות, את מחכה שהוא, הנכון, יבוא כבר, ויידע, בדיוק, איך הכל צריך להיות. הכל".
"אתה רוצה אותה, אני יודע, כמו שדימיינת שהיא צריכה להיות, תמיד. גם אם כבר פגשת בה, בווריאציות שונות, אתה מחכה שהיא, הנכונה, תבוא כבר, ותדע, בדיוק, איך הכל צריך להיות. הכל".

אולי זה למה, זה אף-פעם לא קורה.

הוא יבוא, יעטוף ויילטף. הוא ייקרע מבשרו כדי למלא את חללייך. שעוד חיים. הוא ייתרום כלייה, היכן שקודם כליות היו רק מוסר, וחוסר באשליות. הוא יבוא בדיוק ברגע בו הוא אמור, גם שם, על המרפסת שמביטה אל תוך החושך שבפנים. החיבוק שלו מאחור לא ידקלם את הדיקלום מלא הכלום, שכולם עשו בדיוק רב ונמרץ. מידי. הוא לא בא, כדי לכבוש אותך, גם לא את זעמו. הוא בא עם דגל לבן עשוי משי. הכניסה אל גופך לא תחדש לו כבר דבר, אחרי שהלב כבר הנפיק אשרת כניסה, ושהייה. וכן, הוא ארז לבד. הוא תמיד אורז לבד, כשהוא אורז. וכמה עושר יש בו, באושר, כשלא מפריעים לו להתרבות. וכמה עוני ודלות, נותרים שם, אם מתעקשים שלא להבחין.

למה שקרה לי אז, אני חושב, נהוג בדרך כלל לקרוא התאהבות. גם אני טעיתי לתהות כך, פעם. נראה לי שצריך לומר, שהתאהבות אינה ברת קיום, אם לא פגשה את אחותה התאומה, זו שגרה בנוגה. להתאהבות שאינה זהה, חשבתי לכנות התעללות. כאשר ליבו של אדם מחליט להתעלל בו, עצמו, במעטפת שנושאת אותו.  חיכיתי ארבעה עשורים וקצת, נהגתי לומר, אז אני כבר יודע היטב, למה וגם למה. גבר בן ארבעים-ואחד, עם לב פתוח, שמת להתמלא. אבל זוחל ומתאהב לו במי שזר לה בית שמכיל. לעיתים הלב נפתח, רק לאלו שבהכרח ייעשו בו שמות, ושפטים, ועוד כמה מילים תנכיו"ת. כאלו שמעוררות פחדים כמעאיים ועתיקים יותר, מאלוהים בכבודו ובעצמה.  דווקא כאשר אנו מתכוונים להכי טוב שלנו, לעיתים פשוט יקרה ממש להפך. קשה לכעוס על פחדים עתיקים, שאנשים נושאים בליבם ואיתם, ושגורמים להם לברוח מהאפשרות הגדולה ביותר של אושר. יש שלעיתים, אנשים שאוחזים בחץ וקשת שמסמלים אהבה, בסוף יורים אותו על עין הסערה, ובלי להתכוון פוגעים בו, בעודו נטול הגנות ומערכות חץ נגד חיצים. או קשתות. בזמן כזה, גם אזעקת צבע-אדום, או חיוורון-לבן, אין בהן כדי להזהיר מספיק, מפני עוצמת הפגיעה וההרס. שאין בה, כדי למנוע את הפעם הבאה, או כדי להקל.

אז מישהוא יודע אולי, מי כאן מפעיל את סוללת החץ הכושלת הזו?..


השיר שמצורף, הוא סתם כזה, יפה נורא.. (והוא של אמילי קרפל)

חוסר התוחלת, שלעיתים מצליח, להצליח, להאפיל על כל השאר, מאיר עבורי תמיד את התמהון הגדול ביותר שבי. הוא מזהה עבורי את הזמן, שכולנו עוברים בתוכו, ובמקביל ממש, באירונייה מושלמת של הבריאה הזו, ששלמה בחוסריה, גם מאבדים בעצם, ולמעשה, שניות יקרות שהולכות לבלי שוב. התמהון הוא מצב שנובע אצלי, מחוסר היכולת להבין, כיצד זה ייתכן, שכולנו פה הולכים אל עבר מותנו המאוד וודאי, בכל רגע דרכו אנו חולפים, ובכל זאת מצליחים לבזבז אותו, את הזמן, באמנות כה גדולה, וגרוע מכך, אני נותר המום, מהאפשרות שמתקיימת בכל יום, בו אדם לאדם, פרא-אדם. אני תמהה, איך זה שייצור תבוני, כאדם, יושב הלכה למעשה בתא הנידונים למוות, ולעיתים, קרובות מידי, במקום לבקש לו איזו שאכטה משובחת, בילוי עם כפות רגליה של סינדרלה, כדי שהוא כבר יראה לה, או איזה סופלה ממותק, שנייה לפני מותו המתוקתק, יעדיפו רבים מבני האדם, לבתר איזה לב, או לוותר על איזה טוב-לב, ככה, רגע לפני הנצח. אל תוך ערמת האנושיות המקולקלת שהיא חלק מאיתנו, אני מרשה לי להשליך ולהערים, הרים של וויתורים וביתורים. אנשים משקרים, במילים, במעשים. אנשים גונבים לבבות, של אחרים, רק כדי להגניב לליבם שלהם, קצת שקט. משוקר. אנשים מטילים קילקולים רבים, על השניות יקרות הערך, של אחרים, וכך, הם חושבים, אולי לקבל איזה פסק-זמן. לעצמם. אבל גם אצלנו, כמו במשחקים בהם יש פסקי-זמן, תמיד מתי שהוא, המשחק חייב להגמר. והוא גם תמיד עושה זאת.
יש כזו נטייה לאנשים, לחשוב שמחר בטוח מגיע, ושהם גם יהיו בו, בוודאות. אחרת, איך היה אפשר להסביר, את כל אותן פעמים שיכלו, אך לעולם לא התממשו. ייתממשו.

אני מת כבר, לחזור הבייתה. שנים, עם הפסקה מופלאה אחת, שלא הייתי שם. הייתי נכנס אל חדר השינה, שם, בשידה הימנית, במגירה העליונה, מהזן הזה של מגירות, שדבר חשוב ייכנס בתוכן, אך אף פעם לא איזה דבר דחוף,  שם יש עדיין את הפתק ההוא, שההיא, מפעם, השאירה בלכתה, בבוקרו של הלילה, של בואה. לא הספקתי להתקשר, כי באותו היום, חיי הורעדו כגרגר אבק בסהרה, הפכו משקט לסערה, והשתנו, לבלי שוב והכר. קרה להם קצת כמו שקורה לכוס הזו, שדורכים עליה מתחת לחופה, שמשתנה ומתרסקת, עטופה, אחרי הדריכה, והשבר שבא איתה. בתוך העטיפה שחונקת. פתאום, הפתק ההוא, שהושאר יתום, והותיר כך גם את מילות האהבה הקצרה, שביקשו למסור, שהיא רוצה לגדול, האהבה הקטנה, ורק אם זה בסדר מבחינתי. לא הספקתי לומר לה, לפני מותי ההוא, והחיים שבאו אחריו, אם זה בסדר או לא. אומרים שעיתוי הוא הכל. בחיים. אז אומרים. אבל גם אם זה רק קצת נכון, זה עדיין מספיק נכון כדי לומר, שפספסנו זה את זו, רק במוות אחד, קטן. אומרים גם, שרצוי שיידע אדם, שלפחות ניסה את כל שביכולתו, לעשות את הטוב ביותר, שיכול היה. לעצמו, לאחרים. אחרי פסק הזמן הזה, שאני בסופו, אני חושב שבדיעבד, ובטח לעתיד, אעדיף כבר שלא לנסות, עד הסוף. כבר לא אפנה את המבט הבא ההוא, כדי לומר לי, שלפחות עשיתי את כל שיכולתי. יש בזה דווקא הנצחה של הכשלון, באשר הוא. משום שאם באמת ניסיתי, שהרי באמת נכשלתי. הלאה, אתיר לעצמי להיות אסור, לנסות, כל-כך. אולי לתת לספק לקנן בכשלון, במקום שהוא יעשה כזה צל גדול, על כל האור הזה, שאפשרי לרגע, אם עוצמים עיניים, ממש חזק, ומקשיבים טוב טוב.
גם היום, לו הייתי חוזר הבייתה, הייתי פותח אותה, את אותה מגירה, רק כדי שאוכל לשוב ולפתוח ממנה, חיים חדשים. הייתי גם מתקשר, באיחור של חמש שנים, כדי לומר, שכן, זה היה ממש בסדר, מבחינתי, להגדיל את האהבה הקצרה ההיא. וכן, זה בסדר מבחינתי, לחזור אל בין החיים.

והבייתה.

"אנשים משתמשים זה בזה
כמרפא לכאבם. אחד את השני
שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,
על העין, על הערווה, על הפה ועל היד הפתוחה.
תופשים זה את זה ולא רוצים להניח".

יהודה עמיחי המופלא, מאחרוני הרומנטיקנים, שייצורם הסדיר הופסק, זה מכבר.

(והשיר הנפלא, שנמצא מתחת לצילום מהשדרה - הוא של ארז הלוי)

יש לך הליכה כזו, שמטופפת אבל בבטחון, לא נמרצת, אבל - יודעת, ושקטה. אני תוהה כבר שנים, אם את חושבת עליי, מקווה לי, חולמת אותנו, כמו שאני עושה כל שתיים עשרה נקודה שלוש שלוש שלוש.. שניות. שזה כל הזמן. למדתי לחיות עם זה כמובן, אחרת הייתי נאלץ לכבות את הרצונות החומריים, ולוותר על עינוגי האחרות, והרי זה לא ייתכן. אלא שכך הוא. כיביתי, וויתרתי, סגרתי בחומה, נעלתי את השער, זרקתי את המפתח אל הכור בבושהאר, שזו השכונה הסמוכה למקום מגוריו של המן. הרשע. אחמד וגם ניג'אד, נתנו את מילתם, שהנה, הכל אטום. וסגור מבחינתם.

כאשר את פוסעת מאיפה להיכן, את מביטה נכוחה? את מבחינה בפניהם של אלו שעוברים מול פנייך, מנסים לזכות ממך באישור קל שיאמר להם שזה בסדר, ואת מרשה לו להביט שנייה יותר מידי, ולא, לא תעלבי. וזה יהיה ה'לא', שאחריו יבוא מבול, של כן. כנים. אני משוכנע שכך את נוהגת - לא הייתי חולם שאת סגורה בתוך כלוב שבנית לעצמך, לא רואה אלא את דרכך, סגורה, וכמאמרו של רומי, דופקת על הדלת מבפנים, בעוד פחדייך נוצצים כמו איפור הבוקר העדין שאת בקושי משתמשת בו בצאתך. תמהני אם שערך אסוף, או אם עינייך תכולות. בתוכן פנימה אני מתכוון, לא רק מבעד לריסים המתגרים שלך, בעיקר כאשר דחוף לך למרוח אותן דווקא בתוך האוטו, כשאני נוהג בעדינות ומזהיר אותך מפני שינויים בהרגלי הצריחה. את מיומנת עם עפרון, אל מול המראה שיורדת ממגן השמש, שבעידן הזה הפכה לסוג של חדר-שינה עם תאורת אווירה, חבוייה שם, מעל ראשה של כל נוסעת. יש לך טעם נהדר בבגדים, ובגברים. כלומר, בינתיים.

אם יש לך עיניים טובות, זה הדרכון שלנו לאותה ארץ אבודה, ונמצאת. לבך נקי והוא מכיר מפולות גדולות ומהירות, וגם חמלה נצחית, שאינה מדודה בזמן. אולי גם אכפת לך מהכדור. הזה, שמסתובב סביב עצמו, ולימד אותנו לרדוף אחרי זנבנו, ולהרגיש שאנו אלו, שמסובבים אותו, על האצבע הקטנה. של החיים.

תמיד התגעגעתי יותר מכל, למה שכבר קרה, אבל טרם התרחש. זה קצת דומה לתחושה הוודאית שלי, שאני היחיד בעולם, שמרגיש בדיוק את מה שכולם מרגישים.

זה מאוד טבעי לי להזכר בך לפרטי פרטים, כולל הקמט שמנבא חכמה גדולה בזווית העין כאשר את מחייכת באושר. ותמיד את מחייכת, כי נעים לך, עכשיו, כש-שקט.  גם את, כמוני, ביקרת במרתפיי האיקוויזיצייה של אלוהים, או מי שזה לא יהיה שאחראי כאן, על המקריות, זו שבעטייה אנו שנינו מחפשים.

לשווא.

גם את, כמוני יודעת, שלא ייתם המסע הזה, עד שלא נדע, לפחות, שחלפנו זו, על-פני זה.

אפילו במקרה.

עכשיו אעמיד בצל חיוור את מילותיי המבולבלות, אל מול אורו של כותב אמיתי, כי רצוי תמיד לשמור על דיסונאנס. או דיסונאנסאנס..

חנוך לווין כתב לך.

"אבל אמרי: היכן היית?
לא שמת לב איך הזמן עובר?
לא ידעת שיום אחד ייתם גם העתיד?
שיום אחד עינינו תאבדנה את זהרן ואת ברקן,
שהראשית התרחקה ומתקרבת האחרית?

אבל אמרי: היכן היית?
בזרועותיו של מי להט מצחך,
ועל כתפו של מי בכית?
איך לא זכרנו שנמות בסוף,
ואת אושרינו המועט מלכתחילה הזמן ממעיט?

מר לי בלב כשאני חושב
על כל הרגעים שהחמצנו.
גם אם תיהיי שלי עכשיו, לא אחדל להתאבל
על כל הזמן שלא היית.

אבל אמרי: היכן היית?"

(נכתב כבר לפני זמן, ומוצא דרך לכאן, רק כעת, מסיבותיו שלו..)

בפעם הקודמת, בה הייתי במדבר של חיי, והמדבר דיבר בשפה שלו, וייבש אותי, - אלוהים, אלוהימא, הלו-אמא, זרק לכיווני מים.  מים זכים. טעימים. מלטפים. 

למעשה, בפעם האחרונה בה הלכתי בין הנחלים העומדים על האוויר שדחוס בין חלוקיהם, הייתה הפעם בה קיבלתי את המרווה שבמשקאות.
זה היה משקה אלים מופלא. עדין, נדיב, מכיל, חלק בגרון, גם גרון ניחר הולך, גם גרון ניכר הלך, אפילו  גרון עמוק, יחסית. שתיתי.
מה-זה שתיתי. לרווייה, אלוהים השתכר איתי. לדעתי, המלאך השומרת, קיצצה לו את הכנף, אבל אלו פרטים קטנים. מי יודע אם הוא מצוי בהם. בכל אופן, לרווייה. ברור לי לגמרי שמה שחשבתי אז לנס גדול, שהיה נאד-מים זכים, נקיים, אמיתיים, ברגע שכבר היה הכי צמא שאפשר, כזה - שכבר לא מרגיש צמא, ואולי להפך, מרוב צמא, מרגיש רווי, רווי צמא, שהיה צלול, מחייה ומשיב-חיים, - הוא הפך, באחת, לנס. קפה, רותח.

ואז, בשנייה שנחתי על זרי דפנה, הם הפכו לזר של זכרון, כמו אלו, של עכשיו. עגולים, מלאים בחפות ראש מתחסדת, שקרית, ומחוסרת ברירה אמיתית. והדפנה, היא בשלה. כבר עגולה, לה. ואחרי כל השיט הקטן הזה, זה עדיין האף הקטן, המושלם, של ההיא עם ההוא, בלילה העלוב של העיר, הזו שלכם, שנחה גם היא, על אותו זר, של זכרון.

ששוכח.

כמו לפיד אולימפי, שממתין לניצוץ היחיד, המיוחד, שיבוא ויתחיל.  שיהיה האות לתחילת המשחקים האולימפיים שהם חיי. המתקנים בנויים ומוכנים, המגרשים מפוארים והלוגו מלגלג ומלהג. העיר כולה ממורקת, מלוקקת, ממתינה, כמו בסיס צבאי למסדר המפקדת. ההמתנה קשה לעיר, חוסר הידיעה מעורר קושי. הכל כבר מוכן. את טקס הפתיחה כבר תירגלו מאות פעמים, מבלי לספור את המאות שלא ספרנו. אפילו טקס סיום הוכן. כלומר, טקסי סיום, אלטרנטביים, ברוח הזמן, שאפילו סופים, אפשר לבחור. ולהצביע במסרון.  אך ההתחלה, היא בשלה. אך לא בשלה, להתחיל. עדיין . תהיתי איך זה שלא ניתן האות, כבר כשנולדים בכלל. האיש עם האקדח, הוא עומד שם, על קו הזינוק. האיש הזה שם כבר ארבעים שנה. מישהוא איבד מישהוא, עם אקדח זינוק?

כמוני, העיר נותרת אפלה, הבארים סגורים, הפארקים מוריקים, גם מאדם, ובעיקר מאדמה. שדה-התעופה יתום, כמו ההצלחה. וכל מה שחסר, זו גפרורה צנומה אחת. שממנה והלאה, המשחקים יחדלו, והאולימפיאדה תתחיל. בינתיים, אני מודה. לא באשמה, וגם לא לאף-אחד. רק מודה. שאני כזה. עם תוקף תפוגה קצרצר. של חודש.

בחורף טיפה יותר, בקיץ תלוי בתנאי האיחסון. ניסיתי סתימת פיות של הרגשות, וגם אנורקסייה לחשק, ובולימיה לבדידות. חודש הוא לאוהבים. חודש הוא לנשיקה מתחת לגשר בוונציה, שנצחית בזמניותה. חודש הוא לזריחה חד-פעמית, ששמה פעמיה בחדות אל הזמן, אותו היא מזריחה וממיסה. חודש הוא להחזיק יד עד לשקיעה. גם היא כמובן, מאוד חד. פעמית. חודש הוא לנשיקות עם טעם. קצת כמו מסטיק שנולד בפה, וטעמו סר ומיוסר, הופך ללעיסה שהיא עיסה, אם הזמן כבר הירבה. חודש הוא חיוך ראשון מבוייש, בדיוק בפעם הראשונה בה נועזים מתמיד. בחודש, הנועזות הופכת למבויישת, שכבר ראתה הכל. חודש זה זמן טוב, בכדי לתת לחוסרים שמות חיוביים, ולעודפים שמות שליליים. חודש הוא כדי לראות כלום, ולהרגיש הכל. בארון התבלינים הירוק מעץ בהיר, שם, חודש הוא תבלין כזה, של קמצוץ, ובמשורה. כך כל תבלין נדיר וחד ופעמי, שבלעדיו גם הסעודה-האחרונה, לא הייתה מצויירת כל-כך יפה על תקרה כל-כך גבוהה.

בחודש, אולי ניתן להגיע אל הציור. אבל זה, השבועי לילד. אני משתוקק לציור ההוא, שמחייב התמסרות מעוורת, עד למשיכת המכחול האחרונה, ונסתר ממני, כיצד זה אחרי כל החודשים, והתבשילים, לא נמצאה זו, שתכניס את התבלין אל הציור.

שם, מקומו.

החיים, אותם אני חווה, כך עושה רושם בחלוף הזמן שהספיק, הם שונים לגמרי ממה שמתרשם לי מאחרים. מרבית הזמן האמנתי שכולנו דומים עד מאוד, ושונים באופן מוחלט, מה שמאפשר את הפירוק הזה, ליחידות עאפס מיוחדות במינן. זה נכון, אבל רק בחלקה הגס מאוד של ההנחה הזו. משום, שנראה שמתבסס לו חשד, שישנם דברים רבים, אך יותר מזה, חשובים יותר מאלה האחרים, שכולם, אבל באמת כולם, כלומר - חוץ ממי שלא - חושבים ובעיקר חשים. את אותם הדברים שהושמו שם עוד בינקות. תפיסות של תרבות והשלכות של יחסים בין בני-אנוש, הם נוגה ומאדים בשבילי, בטח כאשר המילים נוגות ואני מאדים מבושה. מילים שברורות לרוב האנשים, יהיו הבורות אליהם אפול, כאשר אני מביט מתוך הסתכלות, ששולחת להסתכלות.  אני מודה שמזה זמן כבר, אינני מוצא עוד את מקומי בין "כולם", אם כי החשד החל לקרום לעצמו קרמה, רק כאשר לא מצאתי גם מקום בין ובינות לאלו, האחרים, שהם לא "כולם". הם משהוא אחר. לא יודע כל-כך מה זה, אבל זה גם לא מאוד חשוב. בעיניי.
יש בו מין הפלא, בדכאון. לאגס יש טעם חי יותר ועז, כשהדכאון מערבב את הסלט. לשקיעות, צבע עמוק וחזק יותר, כזה שמהמם את המבט. לשירים יש מילים נכונות, והמוסיקה שמיימית. בכלל, אולי צריך להמציא גלולות מייצרות דיכאון, ולא כמו אלו, של היום, שמבלבלות את הדכאון עם עצב, שהם בכלל קרובי משפחה, אבל מאוד שונים באופי. לעצב יש תום, ומבט של חלום. לדכאון שלום, תודה ששאלתם, הוא לא רוצה תוספת צבע לאפור. גם לא גוונים. לחור השחור יש מדענים וסטיבן הוקינגים, לאפור שבלע הכל, לא נותר אפילו מוהיקני אחרון, לעכל. לעקל. העצב, הוא כותב שירים, ומפאר קרבות דמויי דם, והדכאון סתם בולע מלחמות לארוחת הבוקר. וול-דאן. העצב מפריח שממות, והדכאון מפריח חיים, מהפנים אל החוץ. העצב, הוא אפילו יפה. הדכאון, הוא הורס. חתיך הורס.
אני חושב לעיתים, שהדבר המדוייק ביותר באמצעותו אוכל לתאר את מה שאני מרגיש שחוויתי, הוא לומר, שאני בוודאי נמנה על מעט אנשים בעולם, שזכו להיות בלווייה שלהם עצמם, ולהיות עדים לכל מה שאמור לקרות, כאשר נפרדים מאדם. כמובן שזו אנלוגייה, אך מאחר ואני בוחר שלא להתקטנן עם פרטים, רק אומר שכמובן גם השמועות ההן, שלא לדבר על ההספדים, היו - אז לפחות - למוקדמים ומקדימים מידי את זמנם. אך החווייה הזו, שבה אדם מתאדה כי פשוט כך קורה, והופך לצבר מילים שקריות, שגם המילים הטובות משקרות שם בסוף, ואולי בעיקר הן, היא חווייה שמותירה אדם לרחף עם משקלו הסגולי איתו נולד, ולא גרם אחד מיותר משם. לאחר מכן, עם הסריגה של התודעה החדשה, הרצונות המושלמים ומידת המוסר המוארת ביותר, העולם כפי שהיה כשעזבתי אותו, לא היה כך, שקוע במעמקי האוקיינוס, כמו היה הטיטאניק. גם לי, כשהשיקו אותי בחדר יולדות, הבטיחו את שהבטיחו לנוסעי הטיטאניק - הפלגה נעימה, וביקור חווייתי ומפנק ביעדים שונים ומשונים, ואחרי כל זה, גם לחזור הבייתה. נזרקתי מהמעקה עוד באיזה ערב שהיה בו משתה גדול, ולכולם היה מרוח חיוך שבע רצון ומזוייף עד מאוד. שבתי כעבור שבע שנים, וכולם פה קפואים עם אותו חיוך מזוייף, קצת חסר חיים, כאילו מישהוא טבע פה, או מה.

כעת, כך אני נוכח לדעת, כל ההרגלים ההם, הרעים, שהשלתי, וכל הטוב החדש הזה, שסרגתי, כבר לא שווים אפילו ארוחה קלה, באחת המסעדות הטבועות.

כאן, בחדש, מי ששוחה טוב יותר, על גבו של זה שלידו, הוא זה שיזכה לעלות למעלה, להנצל, ויום אחד, לחזור הבייתה, לשבת מול אקווריום קטן - ולהזכר.

אני מת כאן, בתוך עצמי. מכל החיים הללו, שחיים ומבעבעים בי, באופנים וצורות, שאלו - שחיים, יכולים היו רק לקנא, לו היו יודעים אלו חיים יש לי, המת. אני חושב, ואז מחשב, את קיצי במהרה ולאחור, כל אימת שיופי מטיח בי את קיומו אל חדלוני. הרי, רק מי שבאמת חי, יכול למות בכל פעם שההבנה הזו חודרת, - ההבנה, שבלתי נסבל ואפשרי הוא, לסיים מפגש עם יופי, באדישות אנושית מנוכרת ואיומה. את היופי, אין מנוס אלא לחגוג, גם אם לחגוג זה אומר רגע אחרי הצפירה. לי דווקא נראה, שהצפירה היא זו שצופרת, ואנו עומדים בדקה אחת של שקט, לזכרו של הרעש. לפעמים אפילו שתי דקות. מצידי, למען שקט מיופיו של היופי, הייתי נותן את מאור עיניי, או לפחות הייתי מאיים שכן. אולי צריך יום עצמאות לבלוטות החשק, ויום זכרון לאהבה. זה יהיה נחמד, אם אפשר שזה יהיה בדיוק הפוך, ונוכל לזכור לאהוב, ולחשוק רק ביום שזוכרים. לחשוק.

וכמה דמעות צריך סמרטוט אחד, כדי לנגב את כל המליחות שהרטיבה את החלון, ממנו רואים את הדרך. כמה שקרים צריכים להישמר במלח, כדי שיהיה טעם במר הזה, שבלי בושה, אנו קוראים לו חיים, במקום מתים. לחיות באמת, פירושו לחדול, כמה שזה נשמע פרוזאקי ומפחיד. הגיוני הוא, אפילו מאוד, שמטלית רכה אחת, לא תוכל לספוג את כל האוקיינוס. הוא הכל, הים - השאלות והתשובות. השאלות, ההן, הנכונות. והתשובות, ההן, שלא יודעות לענות. חלק מאיתנו מעדיפים שלא לספוג, ולהבטיח לעצמם חיים יבשים. חלק אחר, מנסה את כוחו. מי שיודע לספוג, יילך רגע הצידה כדי לסחוט, מי שרק רוצה את ההפך, סופו לטבוע.

וקצת לפני הסוף, אני חושב, אולי, אם אפשר, לארגן איזה בלון חמצן, כזה שמיועד לשחייה במעמקים, או אז יש אפשרות, שגם סמרטוט רווי שכמותי, עוד יכול לצוף בחזרה, ולנגב איזו טיפה. אחת, של אהבה.

את מדברת בשפה, שאינה נהירה לאף אדם, כאשר אני מדבר אותה. כשאת אומרת מילים, אני מרגיש איך הדמיונות חופרים מנהרה, ומתכוונים לחטוף את תודעתי העצלה, זו המוכרת לי מידי, אל מחוזות שאפלולית אינה בנמצא אצלם, ולפתוח במשא-ומתן, או בעיקר במתן-ומתן, שכן ככה סתם, הפכת חשובה לי. כל שפה צריכה את מי שיקראו על שמה איזו שדרה אבודה, בעיר ערה מידי, עם מקף באמצע. אולי את תיהיי מחייה השפה הרשמית של השותקים. אנחנו שותקים עם מלא מילים.

ומממלמלים מילים לבושות מלמלות מגונדרות, עם השתיקה הכי שקטה. בכלל, השדרות שותקות. שדרות. את כבר גילית לי, במכתב שהביא איתו האו"ם, שיש מחיר לשחרורי, ולא בכל תנאי, ואולי בכלל, תשמע, תשאר שם. וזהו. אולי אם ייצא, ככה במקרה, נפגיש אותך עם המציאות. המכתב לא היה חתום בנשיקה. גם לא כתובת החזר. אבל הבול, הוא הסגיר אותך. ראיתי שליקקת אותו בעצמך, ולא נתת לאיזה מדביק בולים, בילבולים או בולבולים, לבלבל אותך. הדבקת אותו ישר. את הבול. זה בול באמצע. דיוקן מוזר התנוסס עליו, איזה עלה. במקום בו את גרה, יש מבצר. את צריכה כבר לדעת, שהם שם, החומות, כבר משחר ההסטוריה והשוקולד, רק כדי לפאר את נפילתם. תחשבי אם לא היו חומות, איזו תהילה הייתה לה לאהבה. ואם יש, כמה הוד, הדר ואגדות, נקשרות אז למאורעות שהופכים קדומים, או לחומות שקרסו בזמן הכי לא נכון, הכי-נכון, בהסטוריה. איזו דרך ייסורים זו, עד שמקבלים הכרה ישועית.

הייתי מבקש, בכל זאת, שבזמן החדש, אולי תוכלי למסמר מסמרים, קצת פחות כואבים, כשאת תוקעת את המסמר האחרון, בבית החדש, ונטול החומות, שטרם בנינו לנו. ואם את כבר עומדת, אם אפשר לבקש, שתזיזי את התקווה, טיפה לכיוון שלך.
איזו עלטה, עוטה העתיד, אם אנחנו שומרי החומות.

ואיזה אור נכנס, כשהחומה נופלת.

יש מפה נוף משכר, מהחדר הסגור, כן מלטף. ולא, לא משקר.