אהובה. מה לך ולחיי הללו, שהתעפשו להם. קשה לי לדעת, כיצד פה מפנים את הפסולת. נראה לי, אולי, הפסולת שהיא אני, תיהיה חייבת לפנות מקום לפסולת שאינה פסולה עוד. מפחיד, ככה לחשוף את הערווה, אחרי שדיגמנתי ביקיני נפשי, כאילו נולדתי להיות הטופ-מודל הבאה. ערום אנוכי, רק כה חבל הוא, שאלוהים לא יכול לראות זאת, שאולי אז, היה נותן לי איזו עצה שמלבישה. אז נותרתי בסתמיותי, זו שתקבל קבל-עם וגם עדה, את הגושפנקה להיות. ואת. את בדיוק מה שייחלתי לו, קיוויתי לו, חלמתי אותו בהקיץ, חלמתי אותו בשנתי. את בדיוק מה שיכולתי לקוות לו. את חלום שמוגשם, תוך שהוא מייצר חלומות נוספים. את לעולם ולתמיד, לא נגמרת, מתייפה עם כל שנייה שחוטאת לאמת, ותמיד, תמיד, אראה אותך עם אחר. את מעיפה מבט אל הטיפוס המעניין הזה, שמרתק את חושייך ומחשבתך, את רגישה לרצונות הזרים שלו, ומושיטה את כל הווייתך אליו ברגעים הקטנים, שמסתירים את תפקידך בעולם, זה שמשייך אותך אל מה שקוראים נכון. הוא מתוק, ויפה, ובאמת - גם נכון, הטיפוס הזה שלך, הקבוע, המסודר, שמסדר סידורים.  אני יושב לימיניך, ואת - דור אחר, תרבות שונה, רצונות מובנים, מחייגת את תשוקותייך הצעירות, אליי, ומשמאלך, יושב כל מה  שהוא לא אני ולא עני, ויודע שהוא ירגיש את הבל פיך. הוא, ולא אני. את יפה נורא, כי ככה זה. את גם תסתפקי בידיעה הזו, כי גם הוא. לו היית יודעת, אז היית באה גם כדי להרגיש כך, ולא רק לדעת. הם שונים, האחים לבית "להרגיש-ולדעת". את שוברת את ליבי בכל פעם, מחדש. ליבי אגב, ממשיך להתיישן בקביעות ישנה. את כה נפלאה, שלא שינה בעייניי שאת רק יודעת כמה. לא כיצד. מכאיב לי, בגוף הממשי שלי, שכך הוא, ולא תדעי. או הגון יותר לומר, שזה מכאיב לי, בכל מאודי, ולא תדעי - כי אני זה שלא גילה לך. מבחיל, כמה אניטרסים אישיים, יש באהבה... ואיזו ווילה מפוארת יכול היה איזה סמיילי לבנות פה, בסוף המשפט הזה. אמשיך לרצות את מה שאפשר לקנות, אך לעולם לא לקבל. אמשיך לקבל את מה שאחרים לא יכולים לרכוש. אולי אם היה אתר מכירות פומביות כמו "אי-ביי" לרגשות, הייתי מצליח להכנס אל תודעתך המתוכנתת. אולי אז, הייתי מציע את המחיר הגבוהה ביותר שניתן לתת, והיית שלי. הייתי, נותן את חיי, ובשמחה, כדי שתשימי לב אליי בכלל. ואני, אפילו לא מכירך. שיתקת אותי עם יופייך הזה, שהוא, האיש, יחליף ביופייה של אחרת, ממש עוד מעט.

הרי כשהזמן יחלוף, ותיתפכחי, אני אהיה שם, בכדי להזכיר לך, את מה שמעולם לא ידעת, ואת מצידך, תרצי לחשוב עליי כקסם. אני, מצידי, אמשיך לחשוב, שזה לא בסדר, אם בחרת בי רק כשראית את האור. רציתי, ואני עדיין חולם, להבחר גם בחושך. עלובי הנפש, שאני מתיימר-גם-מתיימר לייצגם, בעצם (כך אני מבין פתאום!) חולמים את גדולי החלומות. לא ייפלא אם כן, שהייסורים כה קשים, כה בלתי-אפשריים, כאשר באה ההתפכחות. והיא באה, צונאמית לגמרי, היא באה, ובאה, ורצה לעבר התמימות כאילו אין מחר. אוף איתך, צונאמית, את לא יודעת שיש מחר? הוא בסך-הכל, רק קצת יותר, טיפ-טיפה, עלוב יותר מחר, מהיום. זה הכל. וזה, באמת הכל? אוי לי.
מילים יודעות רק להתחמק מהאמת, שהרי היא פשוטה וערומה. כואב שם, כשהמילים באות להוציא את העצבות מחושך לאור.
זה אור זה?

לערטילאי והמסתורי, יש תכונה אחת טובה בעיני, וזו היכולת המגוננת על ביישנים שכמותי.

 רק לפני כמה שנים, הייתי איש קצת עשיר, ואחר-כך, עני. שם, ב"עני" ממש הקפדתי ללכת עד הסוף. שם, ואז (לא כזה מזמן, ולא כזה שם) גם כתבתי את זה.

אני רוצה לישון בסדינים שאני כיבסתי. אלו שבחרתי את ריחם, ולא אלו שניתנים לי מידי פעם, כאשר אני מתארח, ולעיתים אני מוצא עצמי יישן על סדין, או מתנגב במגבת שכנראה הוצאו ממעמקיי הארון. אני כבר יודע למדוד את שמרגיש המארח כלפי אורחו, לפי ריח המגבת. מגבות גם הן יודעות לצאת מהארון. אלו, עם הריח של מעמקים של ארונות, אינם מבשרי חדווה גדולה. הייתי מבקש לי שירותים משלי. כאלו שאני מנקה. כאלו שאני יודע שיריחו נעים. כאלו שראויים לי.  אני רוצה להחליט בשביל עצמי. אני רוצה שבובה תוכל לישון. באמת לישון, ולא עם עיניים פקוחות מחשש שזזים עוד רגע, והיא אולי פוחדת שאשכח אותה.  הייתי רוצה שבובה תדע שלעולם לא הייתי עושה לה את זה, ולו ידעתי שזה יהיה גורלינו, אז גם לא את היותנו. איזו תחושת כשלון היא זו, שאפילו כלבה קטנטנה שכל משקלה שישה קילוגרמים בקושי, לא יכולה להרגיש, את ההרגשה הבסיסית ביותר שניתן להעניק לה, בית. טריטוריה. אני שוכב כאן על מזרן שמצאתי ברחוב. הוא די נוח. זוגי. מעניין מי הזוג שבילה עליו לילות. או מי הבודדים שקיוו לימים טובים יותר, ואלו בוודאי הגיעו, שכן המזרן תחתיי כעת. ייתכן כמובן שהאפשרות השנייה גם היא התקיימה. המזרן הושלך ביחד עם התקוות. מזרן ללא תקווה. יש בו, במחסן הזה בו אני יישן לפעמים, וכאשר נשבר ליבי לצפות בבובה מתכרבלת בפחד תחתיי כאשר אנו מבלים במקומות פחות עדיפים מבחינתה את תחושת הלב מצטמק וקופא מכאב, כאשר מבטי מונח עליה, והיא משקפת אליי נאמנה את השברים מהם עשויים חיי עכשיו. 

יש בו במחסן הזה, חלון. אך הוא סגור וחסום עם מעטה הבניין החיצוני, שכן הוא מוסתר מעיין כל, ואינו אמור להיות כלל. יש מעט חרכים עגולים, שמכניסים כמות קטנה של אוויר ואור. הריחות, והרעש, דווקא הם יודעים לעבור בהצלחה גם את הקטנים שבחורים שנקדחו בקיר העץ שחוסם את החלון הזה. את דמוי החלון הזה. מתחת, ובמרחק של כמה מטרים, ובלי ידיעתם, נמצאים אורחיו הרבים של בית-קפה. הרעש שבוקע משם, צחוקם של האנשים, השירים שנועדו לבדרם, אך מושמעים תדיר כמו תקליט שבור, כאשר מה שכנראה מנחה את בעליי הקפה העצלים, אך המצליחים, היא ההסתברות ההגיונית שהמוסיקה תשאר תמיד זהה, אך אלו הלקוחות שמתחלפים. רחש והתרחשות. קול צחוקם, וימי חגם של אורחיו של בית-הקפה אינם יכולים להניח לי לגסוס כאן בפרטיותי. הם מגיעם אל החלון כמו אגרוף אל הבטן הרכה, שמוחזקת מקופלת מכאב עד שאחרון הלקוחות הצוהלים בשגרת חייהם עוזב את הקפה. רק אז, נותרים אני ושוטפי הכלים, כל אחד בעולמו שלו, בכדי לנסות ולהגיע מהר ככל האפשר אל השינה שתציל לרגע מהוויית החיים הזו.

הם אפריקאים, ולא קשה לנחש שהם מרגישים שכל חייהם הם לנים במחסן אחד גדול. לפעמים אני מקנא בהם, על כך שהם כנראה לא חוו על בשרם את האלטרנטיבה האחרת, זו של הבחירה החופשית, האמיתית, זו של הרוך מהם עשויים סדינים שתפורים באלף חוטים שניטוו, ולא מאה. גם לא חמש של מאה. יש באלף. כמה חצוף הוא, שישנם אנשים שישנים בתוכינו, אך המרחק מהם לא ניתן לעבור גם במעבורת שמחללת. זה דיל מיוחד, טיסה, מלון, הכל כלול. חלול.  המחסן הזה הוא חדר הפיקוד הקדמי של השוליים אליהם נתגלגלו חיי מבלי שאפילו שמתי לב, ומכאן, כעת משסוף-סוף הבנתי, כבר אין את אותה הדרך בחזרה. אין טעם עוד לזכור מהיכן באתי, בדיוק כפי שאין טעם לנסות ולנחש אנה פניי מועדות. למה לי לאכזב את עצמי. שוב.? מכאן, מהמקום הזה שבשולי החיים, פתאום רואים את אותם הדברים שלא ניתן להבחין בהם מהצד המואר של הקיום. למעשה, בעוד שבהלך חייו של אדם, יהיו לו הזדמנויות רבות לנוע בין שחור ללבן, ואין סוף גווניי אפור, מכאן נהיר לפתע, שגם כאשר יש רק שחור ואפלה מוחלטת, גם לו, לשחור, יש אין סוף גוונים של שחור. ריחות שונים יש לצבע האחד הזה, שמאגד בתוכו את כל צבא הייאוש. מכאן, מהשוליים, רק לפרטים הקטנים יש משמעות, כזו שהופכת את דיירי הקבע לפרטים קטנים בעצמם. אני צופה מהצד על עצמי והווייתי הזו המתגבשת בי ללא הכוונה, וללא שרציתי בכך, ורואה, ואפילו מצליח ממש לגעת, בשינוי האיום הזה שניכר שתופס את קיומי. זה, השינוי הזה, שהופך את מנותחיו המורדמים מעברם, לאנשים המוזרים הללו ברחוב, שמדברים עם עצמם ולעצמם, או למי שזה לא יהיה, כאשר הם בעצם אומרים בקול רם וברור, שאין להם עוד עניין לייצר רושם מוטעה של נורמליות, ומניחים לשאר בני הבריאה להמשיך בשקר חייהם בנחת ובמנותק מזה שלהם. הם אלו שיושבים או מתהלכים ברחוב, בדרך-כלל גם מראם מסגיר את התנתקותם מהשביל המסומן של רשות שמורות הטבע האנושי, ולכתם אל הביבים, שם לפחות הריח מזכיר שאין מאין ולהיכן לברוח.

בשוליים, כאן אני גר כעת, פוגשים את חסרי השיניים, ובעלי המחשבות ההזויות והמנותקות. כאן, בבירה החדשה של הגיהנום, ממתינים שגם אצלינו ייערכו בחירות מוניציפליות, שבהם לא ייבחר אף אדם להיות מנהיג, שכן אין כל אג'נדה או מטרה.     אני מייחל למותי הרבה יותר מידי פעמים לטעמי, כאדם אוהב חיים, ובמיוחד לאור העובדה שכבר קרו לי בחיי כל-כך הרבה דברים בלתי צפויים או אפילו בלתי מדומיינים, שהתאימו פעם אחר פעם להנות תחת השמש הנעימה שמסבירה בעצם קיומה כיצד לעיתים המציאות עולה על כל דמיון. כך שכדאי וברור שרצוי ואפילו מומלץ לאחוז היטב בזיק החיים. הם יפים, החיים. ואם כבר שמש, כדאי בהקשר הזה לדעת ולזכור, שאת קרניה החמימות של השמש שלנו, זו שמאיימת על החור באוזון כאילו יכול היה לא להיות חור, אנו מקבלים אלפי שנים אחרי שאלו כבר עזבו את מרכזה של השמש, וייצאו לכיוונינו עוד הרבה לפני שהתקיימה בכלל האנושות הזו.  מופלא הדבר הזה בעיני, לדעת שאת השיזוף של אתמול, השמש כבר העניקה לאדם לפני שנים. משעשע שוב לומר, שזה מהדברים שכבר קרו, אך טרם התרחשו. פה, בשוליים, מרגישים את פגיעותן של ההבטחות האנושיות, כמו גם את הכוונות שעמדו מאחוריהן, מלפניהן ומצדדיהן אחד שתיים שלוש. פה בשוליים, התנועה השולית, יש לה נטייה לא נעימה לדחוק את יושביה, לשולי השול, ואני תוהה אם בסוף נופלים, או שגם כאן אגלה שבסופו של דבר, שהעולם עגול הוא, ואין חדש תחת הצל.  ומיד כשהשוליים נגמרים, מתחיל שוב המרכז החמים, הנעים, הפשוט והלא-מחייב של האמצע ההמוני והארצי.

כאן בשול, נגמר לי כל חומר העישון הזה, שנתן לי עד לפני זמן קצר, את פסק הזמן הדרוש לו לאדם, להבין כי נפל בפח, ומישהוא סגר מעליו את המכסה. קשה שלא לתהות, מתי ואם בכלל, מפנים כאן את האשפה. האשמה. מסריח לי כאן. בובה בדומה לבני מינה, יודעת להבחין בין ריחות רבים ומגוונים, ורגישותה לריח היא בערך פי ארבע-מאות מזה של אדם ממוצע. קשה לי שלא לחשוב שאם אני סובל משלל ריחות הזבל שנישאים כאן באוויר, בסמטה האחורית של בתי הקפה הרבים כאן, אז לבטח בובה יכולה כמעט ללעוס את שלל הריחות הללו. גם אני, כלבלב לא קטן בעינייני האף הסורר, כמעט נוגע בריחות הללו. מה שאני מתכוון לכתוב או לומר, בפשטות גמורה אם הייתי מסוגל לה, לפשטות הגמורה, זה שכאן בשוליים, ממש מסריח, ושום אפודה צהובה-זוהרת-ומגוכחת לא תקל ולא תגן. אני מתכוון לספר, שכאן, בשוליים, מסוכן לחיות, שכן מכאן קשה להגן בחירוף נפש, על הנפש.

מכאן, מהמקום הזה, הדרך לאיבוד כולל של שפה חברתית שלמה, קצר עד כאב, ואולי אפילו מפחיד את מי שעדיין חי לו בבועה המרכזית. כשלון, והודאה בכשלון, אינם עסק קל כלל ועיקר, ולכך יש להוסיף שאת ההודאה באשמה, אני רושם וחותם בפני החוקר הראשי, וגם התובע המחוזי יושב כאן לידי, וכולם כולם הם אני. ערב טוב אדוני השופט. תמהני אם אקל את חסדיי עליי, ואוכל אולי לסלוח לי ביום מן הימים.  עוד ניכר זה מקרוב, שאנשים אינם אוהבים את אנשי השוליים, ואנו נראים מאוד מפחידים. האמת האכזרית שתפסה אותנו במערומינו דווקא ביום של כפור וגשם, גורמת בוודאי לנקישות שיניים אצל שומעינו, וזה מאוד הגיוני שאדם מן האמצע ייקבל בחרדה איומה את שברי האמת הערומה שניתחים עליו ללא רחם, כך סתם, מבלי להתחשב בכל עבודת ההכחשה וההדחקה, שהם פרוייקטים מפוארים של כל אדם עם עצמו. מאבני הייסוד החשובים. מהחלבון היקר ביותר, ומתוך התא האחד האטומי ההוא שמשייך את כולנו כאחד לאותו ניסוי מעניין בבני-אדם, אותו עורך עלינו לבטח סטודנט לחקלאות ואנטרופולוגייה שמיימית, שמחזיק ברשותו כמה מאות כדורי-ארץ, וכותב את התזה שלו בעקבות סדרת ניסויים השוואתיים בין כדור ארץ אחד למישנהו. בטח יש להם, לייצורים הללו, בית-כלבו גדול, בו מוכרים כדורי-ארץ מאוכלסים בשלבים שונים של אבולוצייה, כפי שאנו יכולים ללכת ולקנות לנו 'עיר נמלים' ולערוך בה את נסיונותינו...

אני מנחם עצמי, שמכאן, מהמחסן המטופש הזה, שהפך לי להצדקה היחידה בה אני יכול להיות אב גאה לכלבה, לא מרגישים עוד חלק מהשקר. ומכיוון שהמלך אינו ערום כלל, אלא סתם סטודנט חייזרי וחזירי לאנטרופולוגייה של בני-אנוש, באוניברסיטה של החלל, שהסניף הקרוב אלינו נמצא כמיליארד שנות אור, אולי חושך חללי, מכאן. חוששני שמהמחסן המרחק אף רב קצת יותר.. גם ניטלים ממנו, מהאדם, תקוותיו הריקות לקבל הזדמנות שנייה, שלישית ורביעית, מתוך איזה סידור הזוי של גלגול נשמות, או אמונה חד-משמעית בקיומן של נשמות מתגלגלות. כאן, אצלינו בקלאב הבאמת משוגע, כאשר ייתם, אז ייתם..

טוב להביט לאחור, שם התקרבתי אל עצמי.

מעציב, המבט לשם, שאינו מרפה גם ממיטה חמה ונעימה.

נעים להביט קדימה.

משמח לספר לעצמינו שקרים קטנים, עצמיים, שמקווים.

הייתי רוצה, שכל מי שהבטיחה אי-פעם את אהבתה, תחזיר לי את האות "ב" במילה הבטיחה. הייתי רוצה למצוא אות אחרת. הייתי רוצה לאהוב שוב, אך בלי לקבל אף הבטחה. הייתי רוצה לדרוש מהאקדמיה ללשון, לשנות את השורש במילה הבטחה. בטח, כי בטוח זה לא! הייתי רוצה להיות מסוגל להציע שורש חלופי, אלא שאני איש ללא שורשים, ומחפש לי בכלל אדמה, כדי לחיות בה, קצת, לפני שאמות בה לעד, ולהצמיח לי שורש משלי. בלי להבטיח כלום.  הייתי רוצה, לתחוב את אפי, אל תוך השקע שלה בצוואר, ולא לצאת משם לעולם, או לפחות עד שטיפת-חלב האחרונה תתאדה. הייתי רוצה, כל-כך רוצה, להרים את עיניי מתוך השקע, רק בכדי להשיב אותן לשם בחזרה ומיד, כי זה לא חלום, כי זה באמת.

הייתי רוצה לחזור אחורה, אל אותם מקומות שייחלתי להמלט מהם כדי לחיות, ואולי לטעת שורש, רגע לפני שמיהרתי ללכת. ואם כבר שם, הייתי רוצה לבחון מחדש את בקשתי ההיא, מפעם. נו, ההיא. שיעזבו אותי כבר בשקט - "אני רוצה להיות לבד". הייתי רוצה לדעת, מדוע זו המשאלה היחידה שלי שנתקבלה כך, באופן מלא וללא משא-ומתן. ללא קרב. ללא תהאדהאדייה. הייתי רוצה, שבמערכת הבחירות שמתנהלת כעת בליבי, ינצח המועמד עם הניצוץ השמח והחי, ולא מפלגת טלאי-על-טלאי שלא יודעת להקים קואליציה הגיונית כבר ארבעה עשורים. הייתי רוצה להפסיק, כדי שאוכל כבר להתחיל.  הייתי רוצה להפסיק לזכור, בכדי לפנות מקום למה שעוד אזכר בו.  הייתי רוצה, שלקטנה הזו שלידי עכשיו, יהיה קצת יותר חם, וקצת פחות רועד. אהובתי הלא דמיונית עד כאב. הייתי רוצה שהיא תחייך יותר, אפילו שהיא רק כלבה קטנה, שנתנה לי חיים גדולים.

הייתי רוצה, לדעת, איך זה ייתכן, או אפשרי, שאחרי קרותיי בחיים, שהיו בהם מספר גדול יותר של סיבות לקיומה של החרב שמכונה עצב, ממספר המסעדות המיותרות, ככה "סתם", דווקא היום, היה, ואולי עדיין, היום העצוב בחיי.

אבל אני לא. יכול.

ככל שהגדלתי לעשות, כך קטנתי. ככל שלמדתי והחכמתי, כך הפכתי טיפש ומבולבל. ככל שנפרדתי מהאיש שלא אהבתי בי, כך התחברתי אל האיש שהפכתי להיות, ולאהוב עוד פחות. ככל שתעצומות הנפש הדרושות לאתגרים היו גדולות ומורמות יותר, כך נחלשה והתקצרה הנשמה שהייתה בי. ככל שחוויתי יותר אמת, כך גדל השקר שנאלצתי להמציא בכדי להמשיך לנשום. ככל שהחיים הפכו בהירים לי יותר, כך התעוורתי אל מול מראות העתיד. ככל שהמחסור הלך וכפה את חזונו עליי, כך שנאתי יותר את קרבתו של השפע. ככל שבכיתי על זכרונותיי, כך הם הלכו ותכפו. ותפחו. ככל שמאגר הדמעות ייבש לו, כך נוצרו יותר סיבות מאי-פעם להשתמש בהן. ככל שהתפכחתי מן החיים הללו, כך אני שיכור יותר מאימת קיצם. ככל שרבו המילים שאמרו לי דברים טובים, כן הגדיל הגורל וזימן לי אוסף עילאי של רע. (הוא כבר מכר פלטינה, האוסף הזה). ככל שרבו חבריי, כך הפך בודד הקיום שלי. ככל שכאביי התישו אותי, כך הרחקתי מהשינה.

ככל שהרחקתי לכת מעצמי, כך התקרבתי אליי.

חשבתי לי, אולי, שככל שאמות, כך אחייה יותר.

אני פוחד לאהוב אותך יותר. הרי יותר, מזה, אשתגע לגמרי, אם זה ניתן בכלל. הלוואי והייתי כבר מכיר אותך.
אז זה זמן טוב, להיות שמח קצת, גם אם זה ממש מתנגש עם הלא-שמחה הכללית. תמיד אני זה שעצוב, אז מותר לי. זהו. נגמר. חזרתי.
היא אמרה לי. ונעלמה. איך זה שאתן אומרות את כל זה, ובאמת מתכוונות לכך באותן רגעי-מילים, ואז כבר לא. ותמיד ייחסתי לכן מתת-אל, או מתת-על, בקשר לרצינות שהכל רציני בה, עד שזה כבר לא.
תמיד חשתי מבוכה רבה, כאשר הרעיפו עליי את דמותי, ואמרו שאני איש טוב. ידעתי, כאשר ההפצצה האווירית הזו, באה אל קירבי, את המציאות האחרת. זכרתי לזכור, את חלקי הרע, בלהיות רע.
תמיד חשתי עלבון צורב, כאשר שמועה רחוקה נישאה, ובפיה הבשורה על מחשבותיי הרעות, אלו שאסורות לפי כללי האדם שחונק אותי למוות, ומחזיק בי כאילו הייתי חייב לשרת בלגיון הצדיקים שזרים לחמלה אמיתית. וכל אימת שבשורת רעתי התקיימה, הקפדתי לתהות בפליאה תינוקית, כיצד זה בכלל ייתכן, ציד המכשפות הזה. סימן-של-שאלה.
אני הולך, ושב, ונתקל בחפצים כעיוור שרק עכשיו קיבל מקל, נתקל, הולך כשיכור, ודווקא כאשר חושיי כולם חדים לי, ואני נראה לסביבה כפעוט שחייב כלב-נחייה, או לכל הפחות מקל לווייני ללא לברדור. פעם, כשהייתי שיכור גמור, ופי ירה את ילדותי העשוקה לכל עבר, נראיתי כאילו ידעתי במה אני שח.
משא כבד. מסע כבד. ובאיזו זכות, אני מתרגז מאוד בחושבי, האדם הזה, שאני מתקשה כבר עם נוכחותו, אומר לי מה להרגיש, לחשוב, להבין. ואם חתיכת החרא הזה, לא היה אני, כבר הייתי מעיף אותו אל תוך בונקר שקוף של החמאס.
אני מודה יחד עם זאת, שגם אני, קצת כמו החמאס, יריתי בשביל להרגיז, ואולי קצת בשביל תשומת הלב, ויכולתי אני לספר להם כבר לפני, שלעיתים זה יכול להתפס כהתנהגות נמרצת מידי, וחיל האוויר ימטיר עליי ריטלין למבוגרים. מאוד.
הליטוף המהמם הזה, שהחיים יודעים לתת לנו, ככה, לעיתים רחוקות, כמו היה הטיזרית המופלאה בתבל, שבאה כדי ללכת, ולא בלי להשאיר עקבות שפתון. כמה היא יפה, ומפוארת, זו שהולכת, מותירה מאחוריה את קימוטיה של זו שתישאר, מתפשרת, על שהתפשרו במחיצתה. ולזה תקראו נורמלי.
לוקח מעט אוויר, מלמעלה, בעודי שקוע לחלוטין בהיכן שאני, מוקף כמו ברחם, אבל זה הלא מדוייק לו לאדם שאני. הכל עוטף, וייתכן, ואפילו סביר, שאדם שכמוני, שחסר כל-כך את היסוד והבסיס, יעטוף עצמו במי-השפיר, גם אם היו עכורים ולא מחמיאים, שהרי אומרים לנו, שטוב לו לאדם, כיסוי כל-שהוא, על-פני כיסוי שום-שהוא. ולא כך הוא, כך אני מגלה מבין ומתוך ראות האפס, שכפה עליי הערפל הכבד, שהוא סיכום חיי עד כה. אך מה יפה היא הזריחה, לא כך?

בא למוחי רעיון ססגוני לא פחות מאשר אקרובאטי למדי, אך לא בלתי נמנע בעליל. חשבתי, בעצם, שכאן, ממש פה, זה גן-עדן. וגם גהנום. בעצם, אנחנו כאן כבר בגלגול הבא. אנחנו הגלגול הבא, כל אחד על-פי מעשיו בחיים ההם, הקודמים. כאן הושמנו, הכדי לרצות כל אחד את מה שנדון לו עוד בחייו ההם. ישנם כאן שכאשר יישאלו אותם, יענו שלהיות בחיים זה בהחלט גן-עדן. ויהיו גם את ההפוכים מהם, אלו שמאמינים שמה שמתרחש כאן להווייתם, זה הוא הגיהנום, והם, לדידם, מחכים כבר לסיבוב הבא. אולי כאן זה מנגנון ההזדמנות האחרונה, או אולי מקצה שיפורים לפני הגמר. אולי, בעצם, מה שזה זה, כאן ועכשיו, זה כל מה שזה. היה. יהיה. וזה. הוא. לא קיימת בעולם, כרגע, תיאוריה שתדע לשלול זאת לחלוטין. מצד שני, אין כזו שגם רוצה לעשות זאת..

שלושים-ושלוש. זה הוא מספר הפעמים בה עברתי "דירה" בארבע השנים האחרונות. מוזר, שבכל פעם שבה אני עוזב, וזה, כאמור, קורה תדיר, נחמץ ליבי, כאילו הבחנתי במזוודה שלה, ממתינה ליד הדלת, פתאום באיזה יום שלא תוכנן שתיהיה בו פרידה כזו, בלי מדבקת הבטחון, שנוסכת בטחון מזוייף, לטסים בחברת התעופה, גוד-ביי-אייר. כך, גם עזיבה של בית, גם כזה זמני, וגם מהסוג שטוב ללכת מתוכו. הרי גם פרידות מאהובים פחות אהובים, מכווצת לב. לשם, הרי, כבר לא נשוב, וזה אומר שאנו אומרים פעמים רבות "שלום", שהוא לתמיד, לנצח, לעולם. שלום, שאין בו שמץ של להתראות. שלוש שלוש פעמים, בהם כל פעם יכולה והייתה רוצה להיות האחרונה, כי זה הבית, האמיתי, סוף-סוף.

שלושים-וארבע.

חוץ מזה, בנימה ארצית ומחייבת לי את עצמי. "אנחנו" הישראלים, מאוד צודקים, במלחמות שלנו, באמת. וזו הטרגדייה האמיתית, החובה הקיומית, לעשות דברים לא אנושיים, בכדי לחיות. אבל מבחינה אנושית, "אנחנו" חייבים, מוכרחים, להפסיק להיות כמו האחרים שמסביבינו, ולהרוג ככה אנשים, כאילו כלום. מבחינה אנושית, זה איום ונורא, ואסור, מה ש"אנחנו" עושים.

"אנחנו", צריכים לשאול אותנו, אם זה מה שרצינו לנו, כאשר באנו להקים בית ליהודים.

ובכלל. כמה מוות. כמה כאב. כמה חבל.

אוי. אתם.

אנחנו.

מפליא אותי, שכך אני, שמכיר את תענוגות החיים, ואפילו מהממליצים הגדולים לחובבי הז'אנר, ככה, עוטה על עצמי את העלטה הזו, ומספר לכולם שבכלל הפכתי ירוק. לסביבה. וזה נכון, הפכתי לכזה, ומודה, שאני ירוק, אך מקנאה. לא תמיד, כמובן. לא כאשר אני יוצא אל הרחובות שלכם, שלכן, כדי לפגוש בהם חיוכים אגרסיביים, או אגרסיביות מחוייכת, לא ממש משנה לעצמי, שכן אני משתדל להמנע מצבעים שחורים, אפורים וגם לבנים. מידי. אני ירוק לכל אותם אבודים באותו חלל בו אני מצאתי את האבדון, ושמצאו לעצמם את הסידור הזה, שמאפשר להם לדמות שחייהם מלאים ותכניים כדי הצורך. החשיבות המדומה, וחסרת הפרופורציות שיש לבני-אדם להדביק אל הריק שמקיף אותם, גורם לי להחליף צבעים.

הגיוני לחשוב, שכאשר מתים תוך כדי חיים, מתפרקים להכי רסיסי נפש שאפשר. אולי קמים משם, כמו עוף החול מפיניקס (לא אריזונה..), שעושה זאת, כך לפי אחת ההשערות נטולות המדע, כל חמש-מאות שנה, בהשיל עורו כנחש, ועוטה אחד חדש, משופר, טוב יותר, והכי משתף פעולה עם הליך האבולוצייה שקורה גם כך.  גם אני הרגשתי באופן הזה, כאשר האמנתי שיותר מזה, ממה שעד-זה, כבר אי-אפשר למות, ואז באה עוד נזיפה מהחיים, שמודיעה לי, שגם אני, כמו וואנונו, נמצא על תנאי, ומוטב לי שאמות בשקט בינתיים. הלוואי הייתי לי וואנונו של הנפש, וכן, ועוד-איך הייתי מספר את הסודות הללו לכולם, כולל סינדי מהמוסד, שאולי תחטוף גם אותי יום אחד. אם כבר מוסד, אז סינדי נשמע כמו דבר שאפשר למות איתו. גם אני, השלתי את מה שזכרתי כקיומי הקודם, נפרדתי לשלום מכל מה שניתן כבר להעלות על הדעת, אולי חוץ מכמה חלומות, ואולי הדעת עצמה, שיצאה. מכל התמכרויותיי הרחקתי לכת, אלו שרק שירתו אותי נאמנה, בבואי להחלים מעוצמות החיים, או שהחיים עשו זאת עבורי. תודה חיים. תדליק, תדליק את האורות. כבר!

מתוך מה שזכור לי, אהבתי כבר מלידתי, למצוא חן בעיני הבריות.  זה היה לי לרועץ, שהרי מעולם לא הבנתי איך הבריות היו רוצות שיקרו ההתרחשויות, שבעטיין אהיה חביבן, וכך, עשיתי מה שחשבתי שיעזור. לבריות. בינתיים נכשלתי. יש מיני מסעות רבים, אך שהמשותף שבהם, כך נראה לי, הוא לכאורה האור (ומי ידע שהמילה אור כבר תיהיה מונחת בתוך המילה לכאורה..) שניגלה, להולכים בדרך הקשה. די מובן, אם לוקחים בחשבון, שבכל מסע קשה, כל מנוחה פשוטה, תהפוך לזכרון של חמישה כוכבים, הלא כך?

הרבה זמן כבר עבר, מאז עשיתי פעולה כה פשוטה, כמו לנהוג על מכונית. נראה כאילו להיות בעליה של מכונית, היה הדבר שהגדיר אותי ממש טוב, שכן זה קיפל בתוכו את מה שחשוב לי בהרבה מובנים. היכולת לבוא וללכת תמיד באופן שמייצג את רצוני שלי, ולא תלוי אחרים ורצונותיהם. היכולת לנדוד ממקום למקום, ואפילו פעם, להתייחס אל אוטו כאל בית לעת מצוא. פשוט לא נתקיימו הנסיבות, וכך לאחר עשרים שנות נהיגה רצופה בשלל מכוניות שהיו לא חסודות כלל, חדל זה ללוות את שגרת חיי, ושנה וחצי, עד היום, לא נהגתי. ומדוע זה בכלל משנה?

זה דומה קצת, להחלפת החיים הזו, שיכולה לקרות לו לאדם, אם בתוך עיסתו הגנית יש צופן כזה, לא דה-ווינצ'איי בכלל, שמורה לו לקום אל חייו, כל פעם שמגיע איזה זמן, להמשיך לגדול. ולגדול, זה כואב. אאוץ'.  וכך, כמו להיות שוב בתול של נהיגה, באותו האופן, גם אדם שמת לו וחי, פתאום החיים מכים בו, והוא, הוא בתול, ומבולבל. נראה, שתמיד זה עניין של מזל גדול, למצוא את ההתנסות הטובה הראשונה, זו, שכנראה תיתן את האות, לחיים כאלו, שכבר לא ירצו יותר לגדול.
האם בערום ובהשלמה, יש טוב מעושר ונוחות חצויים. האם, בוויתור הכי טוטאלי שאדם מסוגל לייצר, יש דבר נקי, מזכך או מבריא?ֿ

ואיזה סיכוי יש לו בכלל, לאדם, אחד ויחיד, נגד כל העוצמה הזו, הגדולה, שבאה מתוכו, מתוך עצמו שלו. ואיזה סיכוי, יש לו לאדם, שגם שהתפרק והתפשט, עד למקום בו אפילו לאות "די" מתוך "די.אן.איי" כבר לא נותר מקום בצלחת הזו, שיום אחד גילו שהיא בכלל כדור.

רגע מזוקק. ועוד אחד. והם באים, במרווחים לא שווים, לא מובנים. הופ. ועוד הבנה אחת, הלכה. כל השאר, כך ניכר, הוא סתם ביזבוז מילים, שרובו בא בכדי להמשיך לספק תירוצים. כאלו עצמיים, באשר ללמה לא, או למה לו. ובכלל, תירוצים. בסוף. בתימצות, (אצלי, במעבדה הפרטית שלי כמובן) ה"כן" בחיים, הוא מאוד ברור, וכל הסגנים שלו, קרובי המשפחה, וסתם חברים, כולם בעצם הם "לא" בלבוש חגיגי מידי. "כן" - אני אוהבת. אוהב.  כל השאר, הם לא.

אני אוהב אותך. אני צריך וזקוק לך, בכדי למצוא את דרכי הבייתה. כל אדם, בעולם הזה, אי-פעם ולתמיד, צריך אותה, את אהבתו. צריך את ביתו. צריך חיים. 

כמה מצמית לב, כאשר אני שומע כל הזמן, שאדם חייב לו, לעצמו, לא לחיות את עברו, ולא להתייסר אם יש בה, בהסטוריה שלו, סבל גדול. איזו שטות. וכמה ימים מחיי כיליתי בנסיון העקר והמיותר הזה, לשלול את הדבר היחיד שאינו בר שלילה, והוא הרי מהדברים שכבר קרו. אם רצינו זאת וגם אם לאו.

וכמה קטן ומצומק הוא הלב, ברגעים הללו, שהעבר שב וחי, כאילו בכלל אמור היה למות, ואם היה, איך לא נתפלא שאדם חוזה בתחיית המתים של עצמו, בכל פעם שהוא חושב לו, שכבר הרג את העבר ההוא, שכלום לא יביא ממנו מזור.

לצאת, אל מסע קסום. אל חופים לבנים, וימים כחולים. ממש כמו בקלישאה החבוטה. שם, אצלם אותך, את הצילומים היפים ביותר, שצולמו עד כה. שם.
לשוב ולצפות בעיקשות חוזרת ולא נשנית, באותה הזריחה המאוד חד פעמית, שם, מעל ים-המלח, שהיא חד פעמית בערך כמו אשה. היא נדירה, האשה, בהיותה יותר מחצי האנושות. והנה מושג שרוצח את עצמו בשקט. אשה נדירה.

להכנס. בחזרה אל החיים הללו, המופלאים כל-כך, והיפים עד אין סוף בכלל. תהומות של יופי, יש שם.

פעם, חשבתי שהחווייה המעצבת, הייתה הפעם ההיא, התמימה, שעצרתי לאיש ההוא, שידעתי שבשורות טובות לא יבואו ממנו, ובכל זאת, ואפילו עדיין, הוא סיים את הנסיעה  הקצרה, המשותפת שהייתה בינינו, כאשר אקדחו תקוע אל רקתי, והוא צורח עליי, די בשקט אני מוכרח להודות, שאתן לו, את הכל. נתתי. הוא הלך. והוא עשה זאת מאוד לאט.
אחר-כך, היה זמן, שבו האמנתי בטיפשותי כי רב-רבה, שדווקא לצאת בגיל עשרים-ואחד לדייט בן חמש שנים, עם ההוצאה אל הפועל, לאחר כשלון עסקי ילדותי, ולסיים את הקשר הארוך ההוא, כשידי על העליונה, מאוד על העליונה, בגיל עשרים-וחמש, זו היא איזו חווייה מעצבת. היא כן. פסלון חביב בקרח, פחות. אולי יותר.

הייתה גם מחשבה סהרורית, שבה ביליתי שנים מהסס, אם זו ילדותי העשוקה, או אולי משפחתי הלא מתפקדת, אך אלו הן סתם סיבות, שלכל אחד יש בקילו, וזה עוד לפני שפתחנו את העיניים בבוקר. ולי- זה עלה יותר..  לא, לא. זה אינינו טמון שם, האוצר הזה.
האהבה הזו, הדמיונית, שהלכה לאיבוד, עוד לפני שמלאו לה אפילו אות אהוי אחת. פחות משבועיים לכנסייה הקרובה, ובלילה, כי אין זמן הרי, שבו אפשר להינשא, וכמובן, גירושיי בזק, מפוקססים בין שלוש יבשות, שייבשו את החלום, על פנטזייה שבאמת יכולה להתרחש, מחוץ לעיר הסרטים, שם, אחרי הכל, התרחשה המציאות שלי, ושל האהבה ההיא, הכשלונית כל-כך.
אולי תאונת הדרכים ההיא, או הזו. לא, לא מחזיק סיפור אמיתי.
חשבתי פעם, אולי, גם לי הצבא הזה דפק קצת את המטריקס. זה נכון, אבל היו עוד כמוני, שסתם סבלו מעצם החווייה ההיא. לא בג דיל. כאילו, לא ביג דיל, להיות חייל כובש כבר גיל שמונה ועשרה. שטויות.

אה. בטח. זה חייב להיות המקום ההוא, שהשארתי מאחוריי ובתוכו, אחד עשרה ועוד אחד, אנשים מתים. וגם את תמימותי, חבריי, חיי, וכל המישגים שעוד, אני עתיד לעשות, מאותו הרגע, ההוא, ואילך. לא.

אולי לישון במחסנים מעופשים, שנתיים ולא יותר, אחרי שהעזתי לדעת מה זה אומר מצעים, שניטוו ביותר מאלף תפרים צפופים, ולהביט אל העולם מתחת לפני התחתית, לבוא אל שאלות כבדות משקל, כגון על מה אבזבז את עשרת השקלים שנותרו, לשבוע הקרוב, בדיוק נמרץ אך לא מדוייק, כמה מאות ימים אחרי שאותו מטבע של עשרה שקלים, היה נוהג מקובל של השארת טיפ, להוא, למתדלק. אי-אפשר, לי, למי שהיה אני, ההוא, שהאיש הזה, יתדלק עבורי אוטו, שעולה יותר ממה שהוא ירוויח כל חייו. אז חשבתי, אולי ה"קיצוניות" הזו (מילה קיצונית, המילה הזו) שבין חטא היש-יותר-ממה-שצריך, לאין-מספיק-בשביל-מה-שחייב, בתוך זמן קצר כמו שנייה נזופה, וליותר מסיבוב אחד, על רכבת הוואדיות המצועצעת הזו. אולי לא זו הסיבה.

ההוא. שכשהייתי בן חמש, ושזרק אותי אל תוך הים, במים לא עמוקים כלל וכלל, בעודו גועה בצחוק מטופש, ונושף את המילים 'כך הוא ילמד לשחות'. הוא! זהו.

זו הסיבה שבעטייה אינני שוחה.

אז בוקר-טוב..