לערטילאי והמסתורי, יש תכונה אחת טובה בעיני, וזו היכולת המגוננת על ביישנים שכמותי.

 רק לפני כמה שנים, הייתי איש קצת עשיר, ואחר-כך, עני. שם, ב"עני" ממש הקפדתי ללכת עד הסוף. שם, ואז (לא כזה מזמן, ולא כזה שם) גם כתבתי את זה.

אני רוצה לישון בסדינים שאני כיבסתי. אלו שבחרתי את ריחם, ולא אלו שניתנים לי מידי פעם, כאשר אני מתארח, ולעיתים אני מוצא עצמי יישן על סדין, או מתנגב במגבת שכנראה הוצאו ממעמקיי הארון. אני כבר יודע למדוד את שמרגיש המארח כלפי אורחו, לפי ריח המגבת. מגבות גם הן יודעות לצאת מהארון. אלו, עם הריח של מעמקים של ארונות, אינם מבשרי חדווה גדולה. הייתי מבקש לי שירותים משלי. כאלו שאני מנקה. כאלו שאני יודע שיריחו נעים. כאלו שראויים לי.  אני רוצה להחליט בשביל עצמי. אני רוצה שבובה תוכל לישון. באמת לישון, ולא עם עיניים פקוחות מחשש שזזים עוד רגע, והיא אולי פוחדת שאשכח אותה.  הייתי רוצה שבובה תדע שלעולם לא הייתי עושה לה את זה, ולו ידעתי שזה יהיה גורלינו, אז גם לא את היותנו. איזו תחושת כשלון היא זו, שאפילו כלבה קטנטנה שכל משקלה שישה קילוגרמים בקושי, לא יכולה להרגיש, את ההרגשה הבסיסית ביותר שניתן להעניק לה, בית. טריטוריה. אני שוכב כאן על מזרן שמצאתי ברחוב. הוא די נוח. זוגי. מעניין מי הזוג שבילה עליו לילות. או מי הבודדים שקיוו לימים טובים יותר, ואלו בוודאי הגיעו, שכן המזרן תחתיי כעת. ייתכן כמובן שהאפשרות השנייה גם היא התקיימה. המזרן הושלך ביחד עם התקוות. מזרן ללא תקווה. יש בו, במחסן הזה בו אני יישן לפעמים, וכאשר נשבר ליבי לצפות בבובה מתכרבלת בפחד תחתיי כאשר אנו מבלים במקומות פחות עדיפים מבחינתה את תחושת הלב מצטמק וקופא מכאב, כאשר מבטי מונח עליה, והיא משקפת אליי נאמנה את השברים מהם עשויים חיי עכשיו. 

יש בו במחסן הזה, חלון. אך הוא סגור וחסום עם מעטה הבניין החיצוני, שכן הוא מוסתר מעיין כל, ואינו אמור להיות כלל. יש מעט חרכים עגולים, שמכניסים כמות קטנה של אוויר ואור. הריחות, והרעש, דווקא הם יודעים לעבור בהצלחה גם את הקטנים שבחורים שנקדחו בקיר העץ שחוסם את החלון הזה. את דמוי החלון הזה. מתחת, ובמרחק של כמה מטרים, ובלי ידיעתם, נמצאים אורחיו הרבים של בית-קפה. הרעש שבוקע משם, צחוקם של האנשים, השירים שנועדו לבדרם, אך מושמעים תדיר כמו תקליט שבור, כאשר מה שכנראה מנחה את בעליי הקפה העצלים, אך המצליחים, היא ההסתברות ההגיונית שהמוסיקה תשאר תמיד זהה, אך אלו הלקוחות שמתחלפים. רחש והתרחשות. קול צחוקם, וימי חגם של אורחיו של בית-הקפה אינם יכולים להניח לי לגסוס כאן בפרטיותי. הם מגיעם אל החלון כמו אגרוף אל הבטן הרכה, שמוחזקת מקופלת מכאב עד שאחרון הלקוחות הצוהלים בשגרת חייהם עוזב את הקפה. רק אז, נותרים אני ושוטפי הכלים, כל אחד בעולמו שלו, בכדי לנסות ולהגיע מהר ככל האפשר אל השינה שתציל לרגע מהוויית החיים הזו.

הם אפריקאים, ולא קשה לנחש שהם מרגישים שכל חייהם הם לנים במחסן אחד גדול. לפעמים אני מקנא בהם, על כך שהם כנראה לא חוו על בשרם את האלטרנטיבה האחרת, זו של הבחירה החופשית, האמיתית, זו של הרוך מהם עשויים סדינים שתפורים באלף חוטים שניטוו, ולא מאה. גם לא חמש של מאה. יש באלף. כמה חצוף הוא, שישנם אנשים שישנים בתוכינו, אך המרחק מהם לא ניתן לעבור גם במעבורת שמחללת. זה דיל מיוחד, טיסה, מלון, הכל כלול. חלול.  המחסן הזה הוא חדר הפיקוד הקדמי של השוליים אליהם נתגלגלו חיי מבלי שאפילו שמתי לב, ומכאן, כעת משסוף-סוף הבנתי, כבר אין את אותה הדרך בחזרה. אין טעם עוד לזכור מהיכן באתי, בדיוק כפי שאין טעם לנסות ולנחש אנה פניי מועדות. למה לי לאכזב את עצמי. שוב.? מכאן, מהמקום הזה שבשולי החיים, פתאום רואים את אותם הדברים שלא ניתן להבחין בהם מהצד המואר של הקיום. למעשה, בעוד שבהלך חייו של אדם, יהיו לו הזדמנויות רבות לנוע בין שחור ללבן, ואין סוף גווניי אפור, מכאן נהיר לפתע, שגם כאשר יש רק שחור ואפלה מוחלטת, גם לו, לשחור, יש אין סוף גוונים של שחור. ריחות שונים יש לצבע האחד הזה, שמאגד בתוכו את כל צבא הייאוש. מכאן, מהשוליים, רק לפרטים הקטנים יש משמעות, כזו שהופכת את דיירי הקבע לפרטים קטנים בעצמם. אני צופה מהצד על עצמי והווייתי הזו המתגבשת בי ללא הכוונה, וללא שרציתי בכך, ורואה, ואפילו מצליח ממש לגעת, בשינוי האיום הזה שניכר שתופס את קיומי. זה, השינוי הזה, שהופך את מנותחיו המורדמים מעברם, לאנשים המוזרים הללו ברחוב, שמדברים עם עצמם ולעצמם, או למי שזה לא יהיה, כאשר הם בעצם אומרים בקול רם וברור, שאין להם עוד עניין לייצר רושם מוטעה של נורמליות, ומניחים לשאר בני הבריאה להמשיך בשקר חייהם בנחת ובמנותק מזה שלהם. הם אלו שיושבים או מתהלכים ברחוב, בדרך-כלל גם מראם מסגיר את התנתקותם מהשביל המסומן של רשות שמורות הטבע האנושי, ולכתם אל הביבים, שם לפחות הריח מזכיר שאין מאין ולהיכן לברוח.

בשוליים, כאן אני גר כעת, פוגשים את חסרי השיניים, ובעלי המחשבות ההזויות והמנותקות. כאן, בבירה החדשה של הגיהנום, ממתינים שגם אצלינו ייערכו בחירות מוניציפליות, שבהם לא ייבחר אף אדם להיות מנהיג, שכן אין כל אג'נדה או מטרה.     אני מייחל למותי הרבה יותר מידי פעמים לטעמי, כאדם אוהב חיים, ובמיוחד לאור העובדה שכבר קרו לי בחיי כל-כך הרבה דברים בלתי צפויים או אפילו בלתי מדומיינים, שהתאימו פעם אחר פעם להנות תחת השמש הנעימה שמסבירה בעצם קיומה כיצד לעיתים המציאות עולה על כל דמיון. כך שכדאי וברור שרצוי ואפילו מומלץ לאחוז היטב בזיק החיים. הם יפים, החיים. ואם כבר שמש, כדאי בהקשר הזה לדעת ולזכור, שאת קרניה החמימות של השמש שלנו, זו שמאיימת על החור באוזון כאילו יכול היה לא להיות חור, אנו מקבלים אלפי שנים אחרי שאלו כבר עזבו את מרכזה של השמש, וייצאו לכיוונינו עוד הרבה לפני שהתקיימה בכלל האנושות הזו.  מופלא הדבר הזה בעיני, לדעת שאת השיזוף של אתמול, השמש כבר העניקה לאדם לפני שנים. משעשע שוב לומר, שזה מהדברים שכבר קרו, אך טרם התרחשו. פה, בשוליים, מרגישים את פגיעותן של ההבטחות האנושיות, כמו גם את הכוונות שעמדו מאחוריהן, מלפניהן ומצדדיהן אחד שתיים שלוש. פה בשוליים, התנועה השולית, יש לה נטייה לא נעימה לדחוק את יושביה, לשולי השול, ואני תוהה אם בסוף נופלים, או שגם כאן אגלה שבסופו של דבר, שהעולם עגול הוא, ואין חדש תחת הצל.  ומיד כשהשוליים נגמרים, מתחיל שוב המרכז החמים, הנעים, הפשוט והלא-מחייב של האמצע ההמוני והארצי.

כאן בשול, נגמר לי כל חומר העישון הזה, שנתן לי עד לפני זמן קצר, את פסק הזמן הדרוש לו לאדם, להבין כי נפל בפח, ומישהוא סגר מעליו את המכסה. קשה שלא לתהות, מתי ואם בכלל, מפנים כאן את האשפה. האשמה. מסריח לי כאן. בובה בדומה לבני מינה, יודעת להבחין בין ריחות רבים ומגוונים, ורגישותה לריח היא בערך פי ארבע-מאות מזה של אדם ממוצע. קשה לי שלא לחשוב שאם אני סובל משלל ריחות הזבל שנישאים כאן באוויר, בסמטה האחורית של בתי הקפה הרבים כאן, אז לבטח בובה יכולה כמעט ללעוס את שלל הריחות הללו. גם אני, כלבלב לא קטן בעינייני האף הסורר, כמעט נוגע בריחות הללו. מה שאני מתכוון לכתוב או לומר, בפשטות גמורה אם הייתי מסוגל לה, לפשטות הגמורה, זה שכאן בשוליים, ממש מסריח, ושום אפודה צהובה-זוהרת-ומגוכחת לא תקל ולא תגן. אני מתכוון לספר, שכאן, בשוליים, מסוכן לחיות, שכן מכאן קשה להגן בחירוף נפש, על הנפש.

מכאן, מהמקום הזה, הדרך לאיבוד כולל של שפה חברתית שלמה, קצר עד כאב, ואולי אפילו מפחיד את מי שעדיין חי לו בבועה המרכזית. כשלון, והודאה בכשלון, אינם עסק קל כלל ועיקר, ולכך יש להוסיף שאת ההודאה באשמה, אני רושם וחותם בפני החוקר הראשי, וגם התובע המחוזי יושב כאן לידי, וכולם כולם הם אני. ערב טוב אדוני השופט. תמהני אם אקל את חסדיי עליי, ואוכל אולי לסלוח לי ביום מן הימים.  עוד ניכר זה מקרוב, שאנשים אינם אוהבים את אנשי השוליים, ואנו נראים מאוד מפחידים. האמת האכזרית שתפסה אותנו במערומינו דווקא ביום של כפור וגשם, גורמת בוודאי לנקישות שיניים אצל שומעינו, וזה מאוד הגיוני שאדם מן האמצע ייקבל בחרדה איומה את שברי האמת הערומה שניתחים עליו ללא רחם, כך סתם, מבלי להתחשב בכל עבודת ההכחשה וההדחקה, שהם פרוייקטים מפוארים של כל אדם עם עצמו. מאבני הייסוד החשובים. מהחלבון היקר ביותר, ומתוך התא האחד האטומי ההוא שמשייך את כולנו כאחד לאותו ניסוי מעניין בבני-אדם, אותו עורך עלינו לבטח סטודנט לחקלאות ואנטרופולוגייה שמיימית, שמחזיק ברשותו כמה מאות כדורי-ארץ, וכותב את התזה שלו בעקבות סדרת ניסויים השוואתיים בין כדור ארץ אחד למישנהו. בטח יש להם, לייצורים הללו, בית-כלבו גדול, בו מוכרים כדורי-ארץ מאוכלסים בשלבים שונים של אבולוצייה, כפי שאנו יכולים ללכת ולקנות לנו 'עיר נמלים' ולערוך בה את נסיונותינו...

אני מנחם עצמי, שמכאן, מהמחסן המטופש הזה, שהפך לי להצדקה היחידה בה אני יכול להיות אב גאה לכלבה, לא מרגישים עוד חלק מהשקר. ומכיוון שהמלך אינו ערום כלל, אלא סתם סטודנט חייזרי וחזירי לאנטרופולוגייה של בני-אנוש, באוניברסיטה של החלל, שהסניף הקרוב אלינו נמצא כמיליארד שנות אור, אולי חושך חללי, מכאן. חוששני שמהמחסן המרחק אף רב קצת יותר.. גם ניטלים ממנו, מהאדם, תקוותיו הריקות לקבל הזדמנות שנייה, שלישית ורביעית, מתוך איזה סידור הזוי של גלגול נשמות, או אמונה חד-משמעית בקיומן של נשמות מתגלגלות. כאן, אצלינו בקלאב הבאמת משוגע, כאשר ייתם, אז ייתם..

טוב להביט לאחור, שם התקרבתי אל עצמי.

מעציב, המבט לשם, שאינו מרפה גם ממיטה חמה ונעימה.

נעים להביט קדימה.

משמח לספר לעצמינו שקרים קטנים, עצמיים, שמקווים.