יש לך הליכה כזו, שמטופפת אבל בבטחון, לא נמרצת, אבל - יודעת, ושקטה. אני תוהה כבר שנים, אם את חושבת עליי, מקווה לי, חולמת אותנו, כמו שאני עושה כל שתיים עשרה נקודה שלוש שלוש שלוש.. שניות. שזה כל הזמן. למדתי לחיות עם זה כמובן, אחרת הייתי נאלץ לכבות את הרצונות החומריים, ולוותר על עינוגי האחרות, והרי זה לא ייתכן. אלא שכך הוא. כיביתי, וויתרתי, סגרתי בחומה, נעלתי את השער, זרקתי את המפתח אל הכור בבושהאר, שזו השכונה הסמוכה למקום מגוריו של המן. הרשע. אחמד וגם ניג'אד, נתנו את מילתם, שהנה, הכל אטום. וסגור מבחינתם.

כאשר את פוסעת מאיפה להיכן, את מביטה נכוחה? את מבחינה בפניהם של אלו שעוברים מול פנייך, מנסים לזכות ממך באישור קל שיאמר להם שזה בסדר, ואת מרשה לו להביט שנייה יותר מידי, ולא, לא תעלבי. וזה יהיה ה'לא', שאחריו יבוא מבול, של כן. כנים. אני משוכנע שכך את נוהגת - לא הייתי חולם שאת סגורה בתוך כלוב שבנית לעצמך, לא רואה אלא את דרכך, סגורה, וכמאמרו של רומי, דופקת על הדלת מבפנים, בעוד פחדייך נוצצים כמו איפור הבוקר העדין שאת בקושי משתמשת בו בצאתך. תמהני אם שערך אסוף, או אם עינייך תכולות. בתוכן פנימה אני מתכוון, לא רק מבעד לריסים המתגרים שלך, בעיקר כאשר דחוף לך למרוח אותן דווקא בתוך האוטו, כשאני נוהג בעדינות ומזהיר אותך מפני שינויים בהרגלי הצריחה. את מיומנת עם עפרון, אל מול המראה שיורדת ממגן השמש, שבעידן הזה הפכה לסוג של חדר-שינה עם תאורת אווירה, חבוייה שם, מעל ראשה של כל נוסעת. יש לך טעם נהדר בבגדים, ובגברים. כלומר, בינתיים.

אם יש לך עיניים טובות, זה הדרכון שלנו לאותה ארץ אבודה, ונמצאת. לבך נקי והוא מכיר מפולות גדולות ומהירות, וגם חמלה נצחית, שאינה מדודה בזמן. אולי גם אכפת לך מהכדור. הזה, שמסתובב סביב עצמו, ולימד אותנו לרדוף אחרי זנבנו, ולהרגיש שאנו אלו, שמסובבים אותו, על האצבע הקטנה. של החיים.

תמיד התגעגעתי יותר מכל, למה שכבר קרה, אבל טרם התרחש. זה קצת דומה לתחושה הוודאית שלי, שאני היחיד בעולם, שמרגיש בדיוק את מה שכולם מרגישים.

זה מאוד טבעי לי להזכר בך לפרטי פרטים, כולל הקמט שמנבא חכמה גדולה בזווית העין כאשר את מחייכת באושר. ותמיד את מחייכת, כי נעים לך, עכשיו, כש-שקט.  גם את, כמוני, ביקרת במרתפיי האיקוויזיצייה של אלוהים, או מי שזה לא יהיה שאחראי כאן, על המקריות, זו שבעטייה אנו שנינו מחפשים.

לשווא.

גם את, כמוני יודעת, שלא ייתם המסע הזה, עד שלא נדע, לפחות, שחלפנו זו, על-פני זה.

אפילו במקרה.

עכשיו אעמיד בצל חיוור את מילותיי המבולבלות, אל מול אורו של כותב אמיתי, כי רצוי תמיד לשמור על דיסונאנס. או דיסונאנסאנס..

חנוך לווין כתב לך.

"אבל אמרי: היכן היית?
לא שמת לב איך הזמן עובר?
לא ידעת שיום אחד ייתם גם העתיד?
שיום אחד עינינו תאבדנה את זהרן ואת ברקן,
שהראשית התרחקה ומתקרבת האחרית?

אבל אמרי: היכן היית?
בזרועותיו של מי להט מצחך,
ועל כתפו של מי בכית?
איך לא זכרנו שנמות בסוף,
ואת אושרינו המועט מלכתחילה הזמן ממעיט?

מר לי בלב כשאני חושב
על כל הרגעים שהחמצנו.
גם אם תיהיי שלי עכשיו, לא אחדל להתאבל
על כל הזמן שלא היית.

אבל אמרי: היכן היית?"

(נכתב כבר לפני זמן, ומוצא דרך לכאן, רק כעת, מסיבותיו שלו..)