(פוסט ישן, מילים חדשות, צילומים של הזמן האחרון, שיר טרי ונפלא ותובנות שמתמחזרות)

איבדתי את עצמי בתוך תוכי. איבדתי את קולי בתוך כולי, את כל כולי בתוך בת-הקול הפנימית, השיקרית, שיוצאת ממחבואה כאילו לא הייתה בת-יענה. בת יונה שכמותה. נותרתי על ערש דוויי, בעודי חי, ומת, ביחד עם עצמי, ובחברתן של כל החולות הרעות, גם אלו שגורשו להן למרחקים, ובאו ממרחקי הזמן בכדי לדרוש בשלומי. טוב. תודה.

בוש ואבוש על תוככי נשמתי, על מחשבות ראשי ותענוגות השחור. בושה לי שאני. אחטא תמיד רק אל מול עצמי, ורק כלפי עצמי. היכן הם החיים האלו שביקשתי לי, ומצאתים מפוזרים כשברי אווירון שהתלקח במעופו, וכעת כל שנותר הוא למצוא את הקופסא. השחורה. והיא שחורה. ובכלל  הייתי מקווה שהקופסא השחורה שלי, אולי תהיה סגולה לה. אולי כתומה. מה.

האם היא תהיה עטופה בסרט נא, נע, נה. נחמן. קופסתי תהיה פנדורה ותיבה, או שמא תיבתו של נוח. האם חם, המזג והאח ייצא מן הקופסא. אולי מן הארון.

אני עם עצמי, מאונן את כל רצוני לחיות אל תוככי הריק שעוטף מהחוץ, פנימה. פעם הייתי אדם מוכר. כך חשבתי. ואז כאשר גיליתי שאני לא מכיר אותי, אלא היכרות שטחית, נראה כי מעתה לא אמהר לבחור לי בפנימיותי, לפחות לא לפני שנסתדר לאיזה זמן, ואז ננסה לגור ביחד. חלומותיי היו גדולים וטובים - אלו שהקצתי מהם בבוקרו של ליל, אך בעיקר אלו שחלמתי בהקיץ. אני כבר לא חולם בהקיץ, או בהקץ. או לפחות אין זה זכרוני שמטעני, שכן גם הוא מחפש לו קופסא. שחורה. או בצבעים. 

גם כאשר מתגלגלת לידי הזדמנות של פז, לחלום כמו אז, אני לא מוצא מהיכן יוצאת הטיסה של החלומות והתקוות, והאם זוהי לא אותה טיסה קטלנית, שהם היו עליה. אני יודע את מלאכת החלום, היא היא החביבה עליי מכולן וזו שחלמתי אותה אין קץ, ובהקיץ. האם ההרגשה שאני חי בתוכה, כאילו אני רוכש במיטב כספי כרטיסי חיש-גד שגורדו כבר לפניי, ונטולי פרס, היא זו שזימנתי אותי אל בואי אל השלב האחרון של הטיסה ששמה חיי? 

עוד מעט מנמיכים טוס אל הנחיתה, ומכאן, נראה שזו תהיה נחיתה מחורבנת. 

אני עומד על המשמר בכל רגע חי, אך כך אינני מוצא מזור לכאביי הרגליים שמהעמידה הזו. אין רגע דל, ומעולם לא זכיתי לצפות באוצר עליו אני שומר. עוד אני יודע, שברגע שאעזוב את משמרתי, חזקה עליי שאעשה דבר שיהיה נורא בעיני. הלוואי וידעתי מה הוא הדבר ההוא. וחזקה יותר, שכאשר ארוץ פנימה אל האוצר הנסתר, הרי תתגלה מראה גדולה, שיודעת לשקף את טיפשותי הסוררת, אותה טיפשות שכל הורה אחראי, יזהיר את בתו האהובה שלא לצאת איתה, שאז היא תדרדרה למחוזות אסורים ולבטח לא מלאי חכמה.

מה היא הנסיעה הזו שאנו לוקחים בה חלק כה מפוחד, כה מהוסס, עד שרבות הן הבחירות השגויות שנעשה במהלך הזמן. בחירות, שכל מטרתן היא להביא מעט שקט אל תוך הפחד הבלתי גלוי שמהדהד כאן אצל כולנו, שותפים תמימים לעתידנו הקיבוצי, הסופי כל כך, של ייצורים כה קטנים ובלתי משמעותיים, אלא כחלק מפסיפס שנראה כאילו אין בו סוף, וכנראה לעולם לא נדע את ההתחלה?

לפעמים, הגעגוע כה שלם, שחלקים ממנו מפוזרים סביב, מבהירים שהוא אותו געגוע, לאותו הדבר, זה, שעדיין לא מצליח להתרחש. וזו האמת, שעליה כבר אמר אחד, אוסקר ווילד - "האמת הטהורה והפשוטה היא לעיתים נדירות טהורה ואף פעם לא פשוטה".

שמעתי את השיר היפה הזה, אבל באיחור ניכר, של שנתיים. וחשבתי לעצמי, כמה חבל שדבר שמתאר כה טוב את אהבתי ההיא אלייך, זו שעדיין, כבר הומצא אז, ולא ידעתי. חשבתי, הלוואי ויכולתי לחזור לשם, שנתיים אחורה, ולהשמיע לך אותו, ואז גם הבנתי, שהרצונות שלי כבר בני שנתיים, ואלו אינם שונים מרצונות לא מציאותיים, של אנשים בני שנתיים. 

רק אולי טיפה. טיפה. יותר עצובים.

("אל תדאגי, האביב בפתח, ושוב תשמחי..")